משאת המלך/דברים/יז

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png יז

משאת המלך על התורה - דברים יז

ו[edit]

על פי שנים עדים (יז ו)

כתב הרמב"ם (בשילהי פי"ח מהל' סנהדרין) גזה"כ הוא שאין ממיתין בי"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ ב' עדים כו', שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג, וכללו של דבר גזירת מלך היא, וכמו"כ כתב בפ"ח מיסודי התורה (הל"ב) נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו וכו', אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר ע"פ שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת או שקר, וכ"כ בפכ"ד מסנהדרין (שלהי הל"א) א"כ למה הצריכה תורה שני עדים, שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון ע"פ עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר, עכ"ל. ומבואר מכל הנ"ל דגזירת מלך היא גם להאמין ולדון ע"פ עדים וגם דאינו נאמן בהודאת עצמו, וא"כ יש להבין מפני מה הוצרך ליתן טעם שמא מן העמלין מרי נפש וכו', ולא אמר בקצרה וכמו דסיים וכללו של דבר גזירת מלך היא.

ונראה פשוט דהחשש שהוא ממרי הנפש הוא חשש רחוק מאוד ובודאי רובא אינם כן, אלא מ"מ גזירת מלך הוא שאין די בזה עד שיהא הדבר ברור כשמש, וכן גזירת מלך היא שבירור זה לדין תורה יבוא לנו ע"י עדים, ואמנם לו יצוייר שיהא בירור גמור כ"כ ע"י הודאת עצמו כיוצ"ב דבירור ע"י עדים אכן היה די בזה, אלמלא חשש שהוא מן העמלין מרי נפש כמש"כ הרמב"ם. וכ"כ הרמב"ם פ"כ מסנהדרין הל"א) אין בי"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראיה ברורה, ומשמע דכל החסרון באומד זהו רק משום דליכא ראיה ברורה בודאות.

וביותר כתב שם הרמב"ם אפי' ראוהו העדים רודף אחר חברו להרגו והתרו בו והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג דאפי' בהכי אינו נהרג עליו, והגם דזהו כבר חשיב כראיה ברורה, מ"מ כ"כ הרמב"ם בספהמ"צ (ל"ת ר"צ) דה"ט שאין הורגין עפ"ז משום שגזרה תורה לפי שלפעמים יהרגו באומד בלא ראיה ברורה, ע"ש, ומובן לפי"ז היטב מה דנראה מדבריו שבי"ד שיעברו על כך אינם שופכי דמים אלא רק עברו על גזירת מלך דכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, ע"ש היטב. [ועמש"כ הרדב"ז שם לענין לענוש ההורג באונס].


* *

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת (יז ו)

הרמב"ן כאן הביא הרס"ג שביאר על דרך הפשט שנים עדים או שלשה מקבלים עדות השנים, וכתב עליו כמדומה לי שטעה הגאון בדינו כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בסנהדרין של עשרים ושלשה.

ויש לבא מעוד טעם שלא תקובל עדות ד"נ בפני שלשה, לטעם שאמרו (עתוס' כתובות כ"א:) דלהכי אין עד נעשה דיין לפי שלא יקבל הזמה על עצמו, וצריך שיהא ראוי להתקיים הזמה בבי"ד זה, וא"כ ה"נ בי"ד של שלשה הרי לא יוכלו לקיים הזמה של חיוב הזוממין, שהרי זהו כבר נפשות וצריך לזה בי"ד של כ"ג.

ונפק"מ דאם נבוא מטעם ההזמה א"כ בעדות שור הנסקל תסגי בג', לפי שחיוב ההזמה הוא ממון וסגי בג', משא"כ לטעם הרמב"ן דבעינן ב"ד לקבלת העדות כמו הב"ד לדון א"כ גם בשור הנסקל צריך כ"ג לקבלת העדות, וכמו"כ נפק"מ בעיר הנדחת דלהרמב"ן לקבלת העדות צריכין נמי בי"ד של ע"א וכמו שהעיר המנ"ח במצוה תס"ד, ואילו לטעם ההזמה א"כ די בב"ד של כ"ג לקבלת העדות.

יב[edit]

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן וגו' (יז יב)

כתב הרמב"ם (בשלהי פ"ד מהל' ממרים) אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלק בדבר מדברי לולב או ציצית או שופר, זה אומר פסול וזה אומר כשר זה אומר יצא יד"ח וזה אומר לא יצא כו' הרי"ז פטור מן המיתה, ע"כ. והטעם הוא כמש"כ הרמב"ם לעיל דבעינן שיבוא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת, ואילו בהני לא משכח"ל אפי' בעקיפין שיבוא לדבר שזדונו כרת.

ויש להבין דהרי גם בציצית משכח"ל בפשוטו נפק"מ לדבר שזדונו כרת, שאם זו ציצית פסולה הרי"ז לוקה משום כלאים, ואם זה ציצית כשרה הרי [אפי' לא ידע בקיום המצוה והזיד בכלאים והתרו בו] אינו לוקה שהרי נדחה הל"ת מקמי העשה, וכל שיש נפקמ"נ למלקות ה"ז כבר נפקמ"נ לדבר שזדונו כרת כמוש"כ הרמב"ם שם בה"ב, ומשום שאם אינו חייב מלקות נמצא הב"ד חייבין משום חבלה תשלום דמים ואם קידש אשה בדמים אלו מקודשת, וה"ז נפק"מ לענין דבר שזדונו כרת.

ולכאורה י"ל דהנה יש להבין כשאמרו בגמ' דסנהדרין (פ"ז:) דמשכח"ל שנחלקו במלקות כגון בפלוגתא אי מלקות בג' או בכ"ג, וקשה וכי טריחא מילתא למצוא פלוגתא במלקות, והרי הרבה פלוגתות איכא בלאוי תורה שכולם נפקמ"נ למלקות, ומ"ט לא נקטו אלא הך פלוגתא אי דין מלקות בג' או בכ"ג.

והיה נראה דבדוקא נקטו להך פלוגתא, דאם נחלקו באיזה חיובא דמלקות אי חייב מלקות או פטור, בזה י"ל דאף שטעו אין חייבים לשלם שאנוסים הם בזה ולא יתחייבו בי"ד או השליח בי"ד בתשלומין, ורק בפלוגתא זו אם דין מלקות בג' או כ"ג בזה הב"ד של ג' שטעו חייבין לשלם החבלה, דהרי כל עיקר התמצעותם לדין היה שלא כדין, ומה לי בזה שדימו בעצמם שהם בי"ד, וכמו שפשוט שאם אחד מישראל יטעה שראוי הוא לדון ויחייב מלקות וילקה שבודאי חייב לשלם, וא"כ ניחא היטב מה שהק' דאף בציצית יש נפקמ"נ למלקות, דלמבואר ניחא שהרי שכל שטעו בחיוב המלקות אבל הם בי"ד הראויים לדון מלקות אין חייבים לשלם על טעותם.

אלא דזה אינו דהא הרמב"ם הוסיף וכתב גם באופן שנחלקו אם זה חייב מלקות או לא, והרי להדיא דבכל גווני שנחלקו במלקות חייבים לשלם על טעותם. [ואולי כל מה שהוסיף הרמב"ם על הגמ' וכתב כגון שנחלקו אם זה חייב מלקות, הוא להוציא ממה דס"ד כמוש"כ, עוד יל"ע דבכל הני ג' מצוות שנקט משכח"ל נפקמ"נ לענין כרת בטעה בדבר מצוה ואכ"מ].

יח[edit]

וכתב לו את משנה התורה הזאת (יז יח)

כתב הראב"ע, משנה, נסחה שנית. ולכאורה הכונה בזה דהוא דין בעצם הספר המחוייב שהוא צריך להיות שני, וזהו נמי יסוד המצוה דאמרו בסנהדרין (כ"א:) שאע"פ שחייב המלך לכתוב ס"ת ככל אחד מישראל מ"מ חייב המלך לכתוב עוד ספר ממצות המלך, די"ל נמי דלכך אין יכול לצאת לב' המצות של מלך ושל הדיוט בס"ת אחד, משום דזהו כל עיקרו ומצות המלך שיהיה זה ספר שני וכש"כ.

ובזה מיושב קושית הכ"מ על משמעות הרמב"ם בפ"ג ממלכים (ה"א) דנראה מדבריו שאם הניח לו אביו כותב רק אחת, והרי שיוצא בכתיבה אחת יד"ח הדיוט ומלך אע"פ דגם הדיוט אינו יוצא בס"ת שהניחו לו אבותיו, וא"כ ניבעי תרי חדא משום הדיוט וחדא משום מלך, ע"ש. אמנם למבואר ניחא דאמנם אפשר לצאת באחת יד"ח שניהם, וכל הטעם שצריך לכתוב שנים הוא לפי שדין הוא בס"ת של מלך שצריך להיות שני, אבל בכה"ג שהוא כבר שני מכח שיש כבר ספר שהניחו לו אבותיו, א"כ שפיר בספר אחד השני הזה יצא בו יד"ח ב' החיובים דהדיוט ודמלך.

אמנם אין זה נכון שהרי כתב הרמב"ם (שם) אם לא הניחו לו אבותיו ספר או שאבד כותב שני ס"ת, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו. עכ"ל. והרי דקדק דבריו שהספר שמניח בבית גנזיו הוא זה הספר שיוצא בו חובתו ככל אחד מישראל, ולהאמור הרי א"צ לס"ת זו אלא כהיכי תימצי דהספר הנוסף יחשב שני אבל מ"מ שפיר יוצא בשני לב' חיוביו, ועכ"פ מה לו להרמב"ם לחלק בדינם והרי למבואר בחדא יוצא יד"ח שניהם.

וגם הדין נותן כן דא"א לו בשני לצאת לב' חובותיו, דהרי אדרבה לפמש"כ דעיקרה של ראשונה כדי שתהא השניה משנה, זה אין שייך אלא אם חייל עלה דהראשונה שם ס"ת שיוצא בה יד"ח ככל ישראל שאזי חשובה השניה משנה, אבל אם אין זה אלא ס"ת המונח בקרן זוית מסתברא דאין בה כדי להחשיב להשניה כמשנה, דמשנה היינו שניה לס"ת שלו, והיינו ס"ת שיש לו בה דין קיום כתיבת ס"ת, וזה נראה מדוקדק בלשון הרמב"ם שכתב אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל ישראל והשני לא יזוז מלפניו, ומשמע דשני הוא שני לחיוב שכבר יצא בראשון יד"ח הדיוט, וכן נראה מהרמב"ם ברמזיו ריש הל' ס"ת שכתב לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ס"ת, והרי יראה דמעיקר חיובו הוא שיהיו לו שנים.

גם נראה דלא יתכן נמי מש"כ שכל הדין דצריך שניה הוא מהנאמר משנה, דלפי"ז עיקר הדרש לא כתב הרמב"ם, שהרי כתב שם (פ"ז ה"ב) והמלך מצוה עליו לכתוב ס"ת אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שהיה לו כשהוא הדיוט, שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו', והרי השמיט לעיקר מה שנאמר בכתוב משנה שלהאמור הוא עיקר הדרש.

אמנם נראה דעיקר יסוד החיוב הוא שצריך ס"ת מיוחד לחיוב המלך, והיינו דיש דין מיוחד שהס"ת צריכה להיות לשמו וצריכה להיות מיוחדת למצות המלך, וכדאמרו בספרי וכתב לו "לשמו" שלא יהא נאות בשל אבותיו, וכן הוא במתני' (שם) תנן וכו' וכותב לו ס"ת לשמו, ואמרו ע"ז בגמ' תנא שלא יתנאה בשל אבותיו כו', לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו שתי תורות, והשתא מדוקדק מה שהרמב"ם נסיב לזה הדרש של והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו', דהא מהכא ילפינן דין לשמו. [וע"ע מש"כ בחי' לסדר הרמב"ם].


* *

וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו' והיתה עמו וקרא בו (יז יח)

כתב בדעת זקנים שמעתי כי אותו ס"ת התלוי בזרועו לא היה כתוב בו כ"א עשרת הדברים, ע"ש, מיהו בסנהדרין (כ"א:) משמע דס"ת דהמלך ה"ה כיוצ"ב דס"ת דהדיוט ע"ש, וא"כ מוכח דזהו ס"ת ממש, וכפי הנראה תמך הדעת זקנים במקור שנעלם מאתנו לחלוק על הגמ', ולפ"ז נמצא דפלוגתא איכא בדבר אם כותב לו ס"ת ממש או רק עשרת הדברים.

והנה דרשו בתוספתא דסנהדרין (פ"ד ד') ואין רשות להדיוט לקרות בה שנאמר וקרא בו הוא ולא הדיוט, וכבר הקשו מפני מה השמיט הרמב"ם לדין זה, ויש שרצו ליישב דאיסור זה יסודו מדינא דאין משתמשין בשרביטו של מלך וכבר כתבו הרמב"ם (פ"ב ממלכים ה"א), ותירוץ זה קשה להלום דהרי מ"מ חזינן דצריך לזה דרש וא"כ אי"ז מאיסורא דשרביטו של מלך, וא"כ אכתי לא יתיישב מפני מה השמיטו הרמב"ם.

ונראה דכוונת הדרש וקרא בו ולא הדיוט הוא למש"כ הריטב"א בגיטין (ס'.) דבכתבו פרשה מהתורה כיון דאין לזה דין ס"ת אסור לקרות בו, וה"ז בכללא דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ, ע"ש. ולפי"ז נראה דלהשי' דס"ת של מלך לא היה בו כ"א עשרת הדברים הרי מעיקר הדין אסור לקרות בו, ובא הכתוב להתיר זה למלך שנאמר וקרא בו, אבל ההדיוט באיסורו קאי דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ, ויתכן ביותר שאין זה כלל מיעוט להדיוט, והא דאמרו דוקרא בו ולא הדיוט היינו דרק למלך מצאנו היתר ולא להדיוט, ולפי"ז נמצא דכל הך דרשא דהתוספתא אינה אלא להשי' דס"ת של מלך היה כתוב שם עשרת הדברים ולכך נאסר להדיוט וכש"נ, אבל למשמעות הגמ' דהוא ס"ת ממש א"כ ליתא להאי דינא כלל, וא"כ הרי בדין השמיטה הרמב"ם דהוא הלא פסק דהמלך כותב לו ס"ת ממש.

*

ועד"ז נראה עוד לישב דהנה בספרי דרשו את משנה התורה שעתידה להשתנות, ופי' רבינו הלל שיכתוב בכתב עברי שהוא עתיד להשתנות שיהיו כותבין אשורית, ויעויין במלבי"ם דפי' איפכא דהכונה שיכתוב באשורית שהוא הכתב לכשישתנה, ע"ש, והנה הכותב היום ס"ת בכתב עברי בודאי הדין נותן שכיון שבטל דין כתב עברי מס"ת, א"כ הקורא מספר זה יחשב כקורא בע"פ למבואר בריטב"א הנ"ל שכל שלא נכתב כדינו דין בע"פ עליה, וכן בזמן שהיה כתב עברי אם כתב בכתב אשורי יאסר לקרות בו, שהרי עדיין לא ניתן כתב זה וחשיב כקורא בע"פ.

ולפי"ז י"ל דהא דדרשו וקרא בו ולא הדיוט לפי המלבי"ם פירושו הכי דכיון שהס"ת נכתב בכתב אשורית א"כ אסור להדיוט לקרות בו דחשיב זה כבע"פ כל דאכתי לא ניתן כתב אשורי, וצריך להיתר מיוחד למלך לקרות בו, וזהו דדרשו וקרא בו ולא הדיוט דלהדיוט לא שריא אי הוי מיעוט [או שלא נתרבה הדיוט כדלעיל], וא"כ שוב ניחא שהרמב"ם השמיטה ומשום דהאידנא לאחר שכבר ניתן כתב אשורי א"צ להיתר זה וכך לי הדיוט כמלך, שהרי ס"ת כשר כדינו הוא ושוב אין איסור זה קיים.

*

יעויין ברמב"ם (רפ"ג ממלכים) שכתב ומגיהו מספר עזרה ע"פ ב"ד של ע"א [וכ"ה בתרגום יונתן ויכתבון ליה סביא וכו']. וצ"ב מפני מה מגיהו מספר העזרה, ואם נימא דס"ת של עזרה היה בכתב עברי והס"ת של מלך היה נמי בכתב עברי כדעת רבינו הלל היה ניחא ביותר, שלכן הוצרכו לספר עזרה כדי להגיהו לפי ששניהם נכתבים בכתב עברי, אולם יתכן לומר דמאחר דכל הספרים כתיבתם מתוך ספר אחר, א"כ הכא נאמר שדינו מס"ת זה דוקא, ויש להאריך בזה ואכ"מ. [ובאותו ענין נראה הא דאמרו במגילה (ג'.) על מנצפ"ך דשכחום וחזרו וייסדום, וכבר העירו האיך באו לידי שכחה ונייתי ספר וניחזי, וי"ל לפי דכתיבתם היתה בכתב עברי ולא היה בידם ספר בכתב אשורי, ולפיכך כשנשתנה לכתב אשורי לא ידעו מקום המנצפ"ך].

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א