הכתב והקבלה/דברים/יח

הכתב והקבלה דברים יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אשי ה' ונחלתו יאכלון. אמורי הקרבן הם חלק גבוה ונקטרין על האש ואין הכהנים אוכלים אותם, ומהו אשי ה' יאכלון, דבאמת כל הקרב ע"ג המזבח אף שאינו עולה לאשים, וגם נסוך היין שע"ג המזבח שממנו יורד לשיתין נקרא אשה (פ' שלח ט"ו יו"ד) כי אשה תרגומו קורבן, וטעם תרגום מבואר שם:

ג

מאת זובחי הזבח. חוב נתינת המתנות הוא על השוחט וממנו הכהן תובע כששוחט בהמת ישראל, ואינו יכול לומר לו בעל הבהמה יתן לך (חולין קל"ו א') ובספרי אמרו מאת זובחי הזבח פרט לטרפה (דלאו זביחה מקרי כיון דאינו ראוי לאכילה וכתיב וזבחת ואכלת, מה שהוא ראוי לאכילה הוא דקרי זביחה) ואמרו עוד בספרי זובחי הזבח אין לו אלא בשעת זביחה בלבד (דאזלינן בתר שעת זביחה אם לא היה בר חיובא בשעת זביחה כגון גר שנשחטה פרתו קודם שנתגייר פטור) ומדאמר קרא זובחי לשון רבים ילפינן מניה דבהמת השותפין חייבת במתנות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מבכורות ה"ז) אע"ג דליתא למסקנא דתלמודא, כבר יישבו הפלתי בסי' ס"א. (והרב בס' רביד הזהב טען על הטוש"ע שפסקו הך דספרי בנמצאת טרפה פטור ממתנות, ממאי דאמרי' התם בחולין האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה ואוקמוה לכדרבא דדין הכהן עם הטבח, והל"ל דמוקי לה להך דספרי, ובאמת הך דספרי כר"ש אתי, דסתם ספרי ר"ש, ואיהו לטעמיה אזל דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, לכן דרש לטעמיה דזובחי הזבח פרט לטרפה. ע"ש. ולדעתי אין בזה טענה על הפוסקים בזה כספרי, דהא חזינן דאידך דספרי דיליף מאת זובחי הזבח, שאין לו אלא בשעת שחיטה למעוטי כשנשחט קודם שנתגייר, תנן לה במתניתן (חולין קל"ד) ומ"מ לא משני תלמודא אהך מאת זובחי הזבח למה לי, דאתי להך דאין לו אלא בשעת שחיטה ולמעוטי גר, אלא ע"כ דתלמודא לאו כרוכלא אזל לחשוב כלהו ילפותות דאתו מלישנא דזובחי הזבח, ולא נקט רק ילפותא חדא, וה"ה לאינך ילפותות דספרי - והא דאמר הספרי מאת זובחי הזבח למעט טרפה, לדעתי אינו ממלת זובחי שהוא על פעולת השחיטה ומטעם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא ממלת הזבח הוא דממעט את הטרפה, דמלת הזבח מיותר דהוי מצי למימר זובחי שור או שה, ואמר הזבח להורות בא על העומד לאכילה, כלשון זבח היום לעם (שמואל א ט׳:י״ב) דתרגומו שירו כלומר סעודת אכילה, וכן הוא יברך הזבח תרגומו מזונא (עמ"ש ראה ט"ז ו' שם תזבח את הפסח) ובפרט שאמר כאן הזבח בה"א, וטעמו דבר המיוחד לסעודת אכילה, ושפיר אמר הספרי פרט לטרפה - וגם אם נאמר דממעט טרפה ממלת זובחי נראה לי שאינו מצד הסברה כיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מלישנא דקרא עצמו הוא דיליף ליה, דהבדל יש בין לשון שחיטה ללשון זביחה, שחיטה יורה בפרט על השחיטה מבחינת תכליתה אם לצורך גבוה כענין הקרבנות, אם לצורך הדיוט לאכילה, (עמ"ש בכי תשא ל"ד כ"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי) לפי"ז אם היה מוזכר בקרא לשון שחיטה, היה מקום לומר דלמ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, בשחטה ונמצאת טרפה חייב במתנות, דפעולת השחיטה נעשה בה, עכשיו שהזכיר קרא לשון זביחה, שהוא בבחינת התכלית, אף למ"ד דשאינה ראוי' שמה שחיטה, לא אהני לן לחיובי במתנות, כיון דתלי קרא חיוב המתנות בתכלית השחיטה, ממילא בנמצאת טרפה שהתכלית נעדר ואינה זביחה, אין בו חיוב מתנות. עיי' חולין קל"ו ב' מה מתנות טרפה לא:

ד

וראשית גז צאנך. מלת גז שב על הצמר הנגזז, והוא שם המופשט כמו גזה (שור), ולפיכך סמוך למלת צאנך, ור"ל ראשית הגיזה של צאנך; שאין לפרש שראשית שב על הצמר הנגזז, שא"כ היה צריך ליתן לכהן הצמר ההיא שגזז תחלה, והוא אינו מן הצורך, שיכול ליתן לו אף מן הצמר שגזז לבסוף; אמנם שם גז, של ירד כמטר על גז (תהלים ע"ט) הוא שם תאר או שם הפועל, ושב על שטח הנגזז, דהיינו שדה גזוזה שנגזזו הדשאים ממנה (רש"פ). ובאמת ראשית הגז מצותה בתחלה, ובדיעבד אם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא, (יו"ד סי' של"ג סי"א):

ו

וכי יבא הלוי. הכהן שהוא משבט לוי, שאינו מדבר בלוי ממש שהרי הוא אומר ושרת בשם ה"א, והכהן הוא המשרת לא הלוי (רב"א). ועי' בדברי הגר"א:

מאחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד (ספרי' סוכה נ"ה ב') דרשי ליה כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת (רש"י שם) והמכוון הכהנים הבאים לרגל מקריבין במשמר ועובדים בקרבנות הבאות מחמת הרגל כגון מוספי הרגל אע"פ שאין המשמר שלהם. - ואין כוונת רבותינו לפרש מאחד שעריך בשער אחד, דא"כ אתה מחליף מ"ם בבי"ת, גם שעריך הוא ביו"ד המורה על הרבים. כי אמנם לרבותינו נ"ל ביישוב לשון המקרא הוא זה, כי מלת אחד יש לפרשו בשני פנים, הא' לשון יחד, התחברות והתאחדות הנפרדים, זאב וטלה ירעו כאחד, כל הקהל כאחד, כאיש אחד (בייא איינאנדער, צוזאממען, פעראיינט) ושם שער, יורה על תושבי העיר, כמו כי יודע כל שער עמי, וטעם אחד שעריך, כשתושבי כל עיירות המדינה מתאחדים ונאספים יחד (פער: אייניגונג דער שטאֶדטעבעוואָהנער). והב' יורה מלת אחד על דבר המיוחד מן הכלל, שיש בו ענין עצמותי אשר ייחדהו ויבדילהו מכל זולתו, כמעט שכב אחד העם, המיוחד שבעם והוא המלך, על אחד ההרים, על הר המוריה המובחר שבהרים. לפי"ז טעם אחד שעריך, המובחר שבעיירות והוא ירושלים ראש המדינה (הויפט דער שטאֶדטע) ולרבותינו טעם המקרא כפול בשתי הוראות אלה, שיבא הלוי מחברת כל ישראל עת התאספם יחד בעיר המובחרת שבכל עיירות (פָאן דען פעראיינטען אין דער הויפשטאדט) ביאור מלת אחד בשש נקודות והבדלו ממלת אחד בשני פתחי"ן מבואר היטב בהבנת המקרא להחכם רוו"ה בקרא לא חמור אחד:

ח

לבד ממכריו על האבות. לשון הספרי והתלמוד מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך, והוסיף רש"י מה שמכרו האבות בימי דוד, ושמואל, ולשון יונתן בן עוזיאל בתרגומו מיושב יותר שכתב דאוריתו להון אלעזר ואיתמר אבהתכון, דלרש"י מה היה מימות משה עד דוד ושמואל ? אמנם לשון ממכריו קשה ליישבו על חלוק המשמרות, ויראה שהוא מענין ושדה מגרש עריהם לא ימכר (בהר כ"א), שאין ענינו מכירה רק לשון השתנות, (כבערכין ל"ו) מאי לא ימכר אי לימא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללויים מכלל דמזבני, אלא מאי לא ימכר לא ישנה, יעו"ש. ככה מלת ממכריו כאן הוא לשון השתנות, שמשתנות המשמרות על בתי אבות הכהנים והלויים, כמבואר (בדברי הימים א כ״ד:ו׳), ומלת חלק דרישא דקרא משרת גם לסיפא, כאלו אמר. לבד חלק ממכריו על האבות. ירצה לבד חלקי הקרבנות המשתנים ממשמר למשמר, החוזרים תמיד חלילה על בתי האבות, והם התמידין ומוספי שבת ונדרים ונדבות שלא מחמת הרגל, ויהי' לפי"ז תרגומו (אויסער דער טהיילנאמע בייא זיינער אומוועכסלונג נאך דען פאֶטערן), (עמ"ש בבהר מגרש עריהם לא ימכר). ויתכן עוד כי מלת ממכריו הוא מלשון מאת מכרו (ש"ב י"ב), יהי מכירך ברוך, אכיר את גלות יהודה (ירמיהו כ״ד:ה׳), הבכור בן השנואה יכיר, שמכוונם, שימת לב על הדבר לתת לו הצורך או המחוייב אליו (אנערקעננען), וכן הכהן כ"ז עמדו חוץ ממשמרתו הרי הוא מרוחק מעבודת המקדש וכנכרי יחשב לענין מתנת קדשי מזבח, ובהגיע זמן משמרתו יכירוהו אנשי בית אב, יחברוהו עמהם לעבודה ולתת לו חלקו במתנות כהונה, וזה נקרא כאן ממכריו, ואין טענה מחלוף שרשם לזה ממכר וזה נכר, כי המה משותפים בעיקר הוראתם, וגם בצדדי הוראתם, כי נכר אותו אלהים בידי (שמואל א כ״ג:ז׳) הוא לשון סגירה ומסירה, וכן כי צורם מכרם:

יא

ושואל אוב. לרש"י מקרא זה אזהרה למכשפות אוב עצמו וקרא דאל תפנו אל האובות (קדושים י"ט ל"א) היא אזהרה לנשאל באוב שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כשאול. כמ"ש רש"י בפי' למתני' דסנהדרין ס"ה. אמנם בתוס' שם הקשו אליו דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהי' בו כרת דכתיב (שם כ' ו') והנפש אשר תפנה והכרתי, לכן פי' התוס' איפכא דקרא דילן היא אזהרה לנשאל. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפי' לתורת כהנים שם בפ' קדושים שהשתדל ליישב דעת רש"י וז"ל לא רצה רש"י לפרש כדעת התוס' לפי שלא יסבלוהו פירוש המלות כלל, כי קרא דלא ימצא בך כולו מדבר במכשף בעצמו דחובר חבר הוא המכשף והיאך נפרש שואל אוב על הנשאל בהם, אלא ודאי השואל הוא בעל האוב שהוא השואל את האוב על הדבר הנשאל ממנו, והנשאל לא יקרא שואל אוב כי השואל מהאוב אינו אלא המכשף, ולזה פירש"י דשואל אוב הוא אזהרה למכשף ולא תפנה היא לאו לפונה אליהם לשאול שאלתו מהם, ומה שהקשו בתוס' עליו א"כ יהי' בו כרת אינו קושיא, לפי שבכל אחד מפרש קרא במה מדבר, כי לשון אל תפנו נאמר או לפונה לשאול מהם מה שמסופק לו והוא הנשאל, או לפונה לשאול מהם והוא המכשף, והתם באל תפנו אמר אחריו אל תבקשו לטמאה בהכרח נפרש שזה נאמר על השואל שאלתו מהם שהוא מבקש השאלה והספק שיש לו, אבל בנפש אשר תפנה זה לא נאמר אלא על בעל אוב בעצמו, כי הוא הנפש אשר פונה לידע מהם. עכ"ד. וכ"כ הרב בהגהותיו על פי' הגר"א כאן, דבכרת הוסיף קרא לזנות אחריהם, ש"מ דקאי על אוב עצמו ולא על הנשאל, משא"כ באזהרה כתיב אל תפנו לחוד, ולרש"י דייק שפי' לשנא דקרא דילן שואל אוב, ולא כתיב ונשאל אוב בלשון נפעל כבמתני' שם לפי דקאי על אוב עצמו והוא השואל ולא על הנשאל. וכדבריהם כתב גם הרנ"ו בפי' שם בקדושים, והוסיף עוד, לשון פניי' כולל הכל לפנות אחריהם בלב להאמין במעשים המתועבים הללו, לשאול בהם וגם לעשותם, וקרא דלא תפנו היא אזהרה לבעל אוב העושה מעשה והוא בסקילה, והיא אזהרה גם על השואל מבעל אוב, ששניהם נקראי' פוני' אחריהם, והשואל אינו רק באזהרה וכן יש להוכיח מבריית' דת"כ שזכרה שתיהן, דבת"כ (פרק זיי"ן) איתא אל תפנו אל האובות אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ע"ש בדבריו. והנה בספרא מבואר כדעת התוס' וז"ל (שם פ' קדושים פרק יו"ד) והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם, למה נאמר, לפי שהוא אומר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אל תפנו אל האובות ואל הידעונים, עונש ואזהרה שמענו כרת לא שמענו ת"ל והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים, ע"כ. הנה מבואר דאזהרת אל תפנו היא אל המכשף המתעסק במעשה אוב שיש בזדונו כרת ובעדים והתראה סקילה, וכדעת התוס' דלא כרש"י; ובאמת מצאנו לרש"י בשלש מקומות שפירש כדעת התוס', הא' בפירושו על התורה בקרא דאל תפנו שכ' אזהרה לבעל אוב המדבר משחיו. הב' שם בסנהדרין ס"ה בסוגיא אוב וידעוני בלאו אחד נאמרו פירש"י בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים. והג' בפירושו למשנה דריש כריתות כ' בעל אוב אית בי' אזהרה אל תפנו אל האובות וגו'. ואלו ראו המחברי' הנ"ל שדעת רש"י הוא מתנגד לדעת רבותינו בתורת כהנים, ושהוא ז"ל בעצמו חזר בו בג' מקומות, לא היו משתדלים כ"כ ביישוב דעתו. ועתה נשים לב על דברי המסייעים לדעת רש"י, הנה החליטו שיש הבדל בין לשון שואל שבתורה ובין לשון נשאל דבמתניתן, דנשאל הוא האיש המבקש לדעת דבר העתיד לבוא עליו, והשואל הוא בעל האוב העושה מעשה המכשפות ושואל בו. ולא ידעתי מנין להם זאת כי בדברי רבותינו מבואר הפוכו, כדאיתא בתנחומא (מובא בילקוט ש"א כ"ה וברש"י שם) ג' דברים אמרו במעלה את האוב, המעלה אותו רואהו ואינו שומע את קולו, והשואלו שומע את קולו ואינו רואהו, העומדים שם אינם רואים אותו ואינם שומעי' את קולו, ע"כ. מבואר בזה שהבעל אוב העושה המכשפות אינו שואל כלל כ"א האיש הרוצה לדעת עתידותיו הוא בעצמו עורך שאלתו אל הגלגלת וכדומה מההבלים שהבעל אוב העלה בכשפותו, והשואל לבדו שומע קול התשובה, מה שאין הבעל אוב עצמו שומע. גם קול התשובה איננו יוצא מהבעל אוב כ"א מהדבר הנעלה, מן המת שתחת שחיו, והעצם הוא מדבר מאליו (ערש"י שם במתני' דסנהדרין ובראב"ד רפ"ו מעכו"ם, ובחינוך להרא"ה), ואחרי שידענו שהבעל אוב אינו שואל כ"א הוא מתעסק במעשה כשפותו להעלות, א"כ ע"כ שואל אוב וידעוני דקרא אינו הבעל אוב, כ"א האיש הרוצה להתודע מדברי עתידות, ואין הבדל כלל בין לשון שואל דקרא ובין לשון נשאל דמתני', כי גם לשון נפעל בזה השורש הוראתו כפועל, והראיי' ששלשה פעמים לבד נמצא בכ"ק לשון נשאל ואינו רק שואל, בש"א (כ' ו' וכ"ח) נאמר שני פעמים נשאל נשאל ממנו דוד ופירש"י רשות שאל ממנו, ובנחמי' (י"ג ו') נשאלתי מן המלך ופירש"י שיתן לי רשות. וכיון שאין בכל כ"ק לשון נשאל רק שלש אלה וכולם יורו על הפועל, לכן אין מן התימה אם רבותינו קראו את שואל דקרא בשם נשאל, כי המכוון בשניהם אחד. ואם נבקש לדעת סבת שנוי זה נמצא שבכוונה ראו רבותינו לשנות שואל דקרא בשם נשאל, כי אף שהנפעל יורה בכל מקום על קבלת הפעולה, מ"מ מצאנו נפעל שאינו רק פועל כמו נשבע, שבאמת הוא פעל ומוציא מפיו דברי שבועה, מ"מ כיון שעל הרוב אין אדם מוציא שבועה מפיו לבטלה מבלי דבר המכריח אותו, כגון שחייבוהו ב"ד לישבע מכח תביעת חברו, לכן כתיב בלשון נפעל נשבע, לפי שהוא נפעל לקבל עליו שבועה זו. ולזה לא אמר יהונתן שאל ממני דוד בלשון פועל, דא"כ היה משמעותו שמרצונו ומתאות לבו לבד ביקש דוד ללכת בית לחם, ובזה היה מגדיל שנאת שאול על דוד, לכן שמר יהונתן פיו ולשונו לאמר נשאל ממנו דוד, בלשון נפעל, להורות שהיתה כאן סבה ודבר המכריח את דוד ליטול רשות ללכת, וכאמרו כי זבח הימים לכל המשפחה. וכן נחמי' לא אמר שאלתי מן המלך, כי לא מתאות לב לבד נטל רשות מן המלך לעלות לירושלים כ"א מסבת דבר רע הנעשה בירושלים שפנו מנות משרתי ה' להיות מקום לטובי' העמוני, ולהיות ששאלתו היתה ע"י סבת דבר המכריחו לכך לכן השכיל פיו לאמר נשאלתי בנפעל. וכן בלשון המשנה (נזיר פ"ה מ"ג) נשאל לחכם, אעפ"י שהנודר הוא שואל מהחכם להתיר נדרו, מ"מ לפי ששאלת הנדר להתירו הוא ע"י דבר אחר המכריחו לכך, כאמרם כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליו, ומזה נפעל להתיר את נדרו, לכן הוציאוהו בלשון נפעל נשאל לחכם. וזוהי בעצמו הסבה שהניעה לרבותינו לשנות לשון שואל דקרא ללשון נפעל אף שאין הבדל ביניהם בעצם הוראותיהם ושניהם לשון פועל הם, מ"מ בלשון שואל דקרא היה משמע דלא אזהר קרא בשאלת אוב כ"א בשואל מרצונו ומחפצו לבד, לכן בכוונה קראו רבותינו את השואל בשם נשאל להורות אף כשדבר אחר מכריחו כמו שהיה בענין שאול, אסור לדרוש אחר האוב ולשאול ממנו. (עתי"ט שם בסנהדרין שתמה על לשון נשאל דמתני', ומ"ש עליו בתוס' חדשים, ואת הנראה לדעתי כתבתי). הנה התבאר דלשון שואל אוב דקרא הוא כפשטיה על האיש הדורש ומבקש לדעת העתיד לבוא עליו, לא על בעל האוב המכשף, כדעת רבותינו וכפירוש התוס'. גם ממה שהציגה התורה שואל אוב וידעוני בין חובר חבר (שהוא המקהיל נחשים ועקרבים לחברם אל מקום אחד) ובין דורש אל המתים (שהוא הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה) ששני אלה אין בהם חיוב מיתה כ"א אזהרה לבד, דבר הלמד מענינו הוא, ששואל אוב וידעוני הנאמר בין שניהם, ג"כ אינו ממחוייבי מיתה כ"א באזהרה לבדה. דלא כדעת בעל ק"א ודעמי'. ואחרי שנתברר דקרא דילן בשואל אוב שאינו באזהרה קמשתעי, ע"כ קרא דאל תפנו בבעל אוב עצמו מדבר לא בשואל. וראיית בעל ק"א ממה שנאמר בסיפא דקרא אל תבקשו לטמאה בהם, הנה מפירש"י עצמו נסתר ראייתו, שפירש אל תבקשו לטמאה בהם, להיות עסוקים בהם. והיינו העוסק במכשפות עצמו. ומה שפירש הרנ"ו דאל תפנו כלל שתי אזהרות, לבעל אוב העושה המכשפות, ולשואל לדעת העתידות, זה אינו כלום, דא"כ יהיה לאו דאל תפנו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, ובעל אוב עצמו הוא במיתה, והשואל שהוא באזהרה לוקה כשעושה מעשה כפי תשובת האוב כברמב"ם פי"א מעכו"ם הי"ד. וראיית הרנ"ו מברייתא דת"כ שהזכירו בקרא דאל תפנו, את בעל האוב ואת הנשאל, עלה בדעתו תחלה דלא מלשון דאל תפנו נפיק להו אזהרת הנשאל כ"א מאל תבקשו לטמאה בהם, וסמוכים לזה מצאתי בס' היראים לר"א ממיץ שבסי' פ' כ' וז"ל הזהיר הכתוב בבעל אוב וידעוני על העושה והנשאל בהן דכתיב אל תפנו אל האובות והידעונים אל תבקשו לטמאה בהם, והעושה והנשאל שניהם בכלל אל תפנו ואל תבקשו, ע"כ. כך היה נ"ל בכוונת הספרא בהשקפה ראשונה, אמנם מוכרחני לחזור מזה, לפי שראיתי דבספרי כאן בקרא דילן הזכיר ג"כ אוב וידעוני עצמם שבסקילה ושהנשאל בהם באזהרה, וע"כ בחד מנייהו פירושא דקרא ובחד מנייהו דינא דמשמע מעלמא אתו לאשמעינן, ה"נ שם בספרא אוב וידעוני עצמם שבסקילה הוא פירושא דקרא דהתם, והנשאל בהם שהוא באזהרה, דינא דמשמע מעלמא אתו לאשמעי' והיינו מקרא דילן. ודע דלסוגי' דסנהדרין ס"ה תרי גווני אוב נינהו, חד שאין בו מעשה והוא המדבר משחיו, ובזה אין בשגגתו חטאת, וחד שיש בו מעשה והוא המקטר לחבר, ויש בשגגתו חטאת, ומאוב כזה איירי מתני' דריש כריתות, וכן אוב דסוף פ' קדושים (כ' כ"ז) דמחוייב מיתת ב"ד, ע"כ אינו מדבר מאוב המדבר משחיו, דבאין בו מעשה אין בו מיתת ב"ד ומלקות, אע"כ באוב שיש בו מעשה משתעי קרא והיינו המקטר לחבר. וזה שכתב רש"י (שם בסנהדרין ד"ה והתורה אמרה) וכל שזדונו חייב מיתה על שגגתו מביא קרבן. ר"ל כל מין אוב שיש בו חיוב מיתת ב"ד, דהיינו אוב העושה מעשה, הוא הוא שיש חיוב חטאת בשגגתו. והרב בחוות דעת (סוף הלכ' רבית) הבין כוונת רש"י כל חייבי מיתות דעלמא, לכן תמה עליו הא קרבן לא תלוי במיתה רק בכרת כדאמרי' כל שחייבין ע"ז כרת, תדע דהא מכה אביו וב"ס וגונב נפש וזקן ממרא אף שהן במיתה אין בשגגתן קרבן, והניח דבריו בצע"ג. ולדעתי דברי רש"י נכונים כפשטן. עיי' ש"ך יו"ד סי' קע"ט סקכ"ב, ומ"ש עליו בס' ברכת הזבח בכריתות ג':

ודורש אל המתים. כגון המעלה בזכורו והנשאל בגלגלת (רש"י), זה אינו לתלמודא דילן (סנהדרין ס"ה ב') כי ענינים אלה הם בעלי אוב, אמנם דורש אל המתים הוא המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. ועלה בדעתי לאמר שהציון. ודורש אל המתים. הוא שבוש, ודברי רש"י מחוברים עם דבור המוקדם דאיירי באוב, ואף שבספרי כאן איתא ג"כ כלשון רש"י, מ"מ בלא"ה מוכרחים אנו לומר שיש בספרי חסרון והפוכי לשון, כי מה דמייתי בגמ' דילן בתר הלן בביה"ק, מה המרעיב עצמו וכו המרעיב עצמו שתשרה עליו רוח טהרה וכו', מייתי שם בספרי בפיסקא קע"ג בפסוק כי תועבת, דנראה ברור דמאמר זה שייך לפיסקא קע"ב אחר דורש אל המתים, וחסר שם הא דלן בביה"ק; אמנם בתוספתא דסנהדרין פיו"ד איתא ג"כ כדברי רש"י כאן. ועיי' בס' היראים לר"א ממיץ סי' צ"א. אמנם הרמב"ם בחבורו ובסה"מ שלו ובפירושו למשנה, וכן הרא"ה בס' החינוך סי' תקט"ו וכן הגר"א העתיקו כתלמודא דידן:

יט

והיה האיש וגו' אדרוש מעמו. לדעת רז"ל מקרא זה מדבר משלשה ענינים, הא' הכובש נבואתו (שאינו רוצה להגיד הנביא מה ששמע מהקב"ה), השני המוותר על דברי הנביא (שיקיל ויאטים אזנו משמוע דברי הנביא ולא יעשה מצותו על הדיוק והדקדוק עליהם), הג' נביא שעובר על דברי עצמו (כמו שהעתיק רש"י מן הספרי), שלשת הענינים האלה מכוונות בלשון המקרא, כי אם יהיה המכוון בו רק המוותר בדברי הנביא, לשון המקרא נלקה בחסר ויתר, אות ה"א במלת האיש יתירה, וחסר מלת הנביא, כי היה ראוי לומר אשר ידבר הנביא בשמי כיון שהתחיל מאיש אחר, אבל כוונת התורה לכלול בלשון זה עוד שתי כוונות, הכובש את נבואתו, והעובר על דברי עצמו, לכן אמר האיש בה"א הידיעה שמוסב על הנביא המדובר ממנו, והנה הנביא הרואה במראה ה' דבר שיודיע ליחיד או לרבים, הנה הוא מצווה מפי ה' להודיע את הדברים האלה, ואם הוא כובש שאינו מודיע הנה לא ישמע אל דברי ה' שמצווה ממנו לדבר דבר בשם הש"י, ועז"א. האיש אשר לא ישמע אל דברי. ירצה הנביא שלא ישמע אל דברי, ומפרש קרא מה הוא מניעת שמיעתו, ואמר. אשר ידבר בשמי. כלומר ימנע עצמו מלדבר את הדבר שהוא מצווה ממני לדבר בשמי (דאס ער אין מיינעם נאמען צו פערקינדען האט), וכן אם הנביא יעשה המצווה להודיע את הדבר שנודע לו בנבואה מה שיש לו ליחיד או לרבים לעשות, אבל הוא בעצמו יעשה ההפוך או לא יעשה כמעשיהם, הנה זה ג"כ בכלל האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, שהדברים עצמם אשר יודיע בשם ה' לעשות הוא בעצמו לא ישמור לקיים. והנה בסנהדרין (פ"ט) אמרו קרי בי' לא ישמיע וקרי בי' לא ישמע אל דברי, יעו"ש. הדבר ברור דלסימנא בעלמא אמרו הכי, שיש במשמעות מקרא זה גם כוונת הכובש והעובר, כי באמת גם בלא שנויים אלו כמעט לשון המקרא כמו שהוא לפנינו יורה יותר על הכובש והעובר מעל המוותר כמבואר, והרב בתוי"ט שם הבין דברי התלמוד כמשמעם, ולכן אמר לפי דרשתם פסקי' לקרא בסכינא חריפא יעו"ש בשם הרב בגור ארי', ואין צורך, ודעתם בזה מבוארת בפשט לשון המקרא:

כ

ומת הנביא ההוא. בחנק (רש"י), הנה בכ"מ דכתיב מיתת חנק הלשון כפול מות יומת, וזהו החילוק שבין מיתה בידי שמים דכתיב בי' לשון מיתה לחוד, כמו ומתו בו כי יחללוהו (אמור), וכן הקרב יומת כמה פעמים (בקרח), והיא מיתה בידי שמים, ובמיתת ב"ד הלשון כפול מות יומת, והטעם מבואר (סנהדרין מ"ה) שבא ללמד אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל דבר שאתה יכול להמיתו, והיינו ע"כ במיתה שבידי אדם, דבמיתה בידי שמים כתיב ואין מידי מציל; וכאן דכתיב במיתה דבידי אדם בלא כפל לשון, יראה מדכתיב בענין לא תגור ממנו, והוא שלא למנוע מלמד עליו חובה (וזהו לשון אסיפת דברים כמבואר (סנהדרין ז') לישנא דכנושי) לכן קצרה התורה כאן וכתבה ומת לחוד בלא כפל לשון, דממילא שמעינן שמדבר ממיתה בידי אדם כיון שהזהיר על לא תגור א"כ החיוב על הב"ד להמיתו (הגהה בפי' הגר"א). מ"ש בתיב"ע ויתקטיל נבייא ההוא בסייף, הוא טעות:

כב

ולא יהיה הדבר ולא יבא. אין זה כפל ענין במלות שונות, כי לא יהיה הדבר בלתי אמצעי, ולא יבא ע"י אמצעי, כי הדברים הנעשים בעולם הם ממנו ית' על שני דרכים, אם שנראה בעליל שהוא מעשה השם, אם שנעשה ע"י אמצעי שנותן בלב אדם לעשותו, ע"ז אמר (ישעיהו ה׳:י״ט) ימהר יחישה מעשהו למען נראה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה, על מה שנעשה ממנו יתברך בלתי אמצעי אמר מעשהו למען נראה, כי זה מתפרסם לכל שהוא מעשה ה', ועל הנעשה ע"י אמצעי אמר עצת ונדעה, כי אף שלפי הנראה הוא מעשה האדם עצמו, מ"מ היודע לבחון הדבר ידע שגם זה היא מעצת העליון, כמו הענין בהמן ואחשורוש (הגר"א):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.