מעשה רקח/אישות/יח

מעשה רקחTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png יח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
יצחק ירנן
מעשה רקח
קובץ על יד החזקה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ספר מעשה רקח פרק יח מהלכות אישות

אעריכה

אלמנה ניזונת וכו'. כתובות דף צ"ה ודף נ"ד והרמ"ך ז"ל בכ"י כתב וז"ל וזה הירושלמי הביאו הרא"ש שם והטור סימן צ"ג וכתב הרב"י דטעם רבינו והרי"ף משום דכיון דגמרא דידן לא מפליג בדיני משמע דסבר שאין חילוק בדבר דאם איתא לא הוה שתיק מינה עכ"ל. והכנה"ג בהגהת הב"י אות י"ט הביא מהירושלמי גופיה פרק היה נוטל ומשם מהר"ש יפה ז"ל דמוכח התם בגמרא דידן וכו' ועפי"ז יש לתמוה על הרמ"ך והרא"ש והטור שסמכו על אותו הירושלמי ונמשכו אחריהם הרש"ך ומהרשד"ם ומהר"א ששון ז"ל אכן ראיתי להמש"ל ז"ל שעמד בדברי מהרש"ך ח"א סי' מ"ב שכתב דהיכא דהתביעה הוי מחמת אונס פליגי בה רבוותא אם יש לה מזונות ומציא האלמנה לומר קים לי כהרא"ש והטור דס"ל דיש לה מזונות כיון דהנכסים הם בחזקתה כל זמן שלא נשאת ע"כ. ויש לתמוה דדוקא ביתומים אומרים נתננו הוא דאמרינן נכסי בחזקתה קיימי ולא בספק מעיקרא אם יש לה מזונות או לא. ובח"ג סימן כ"ד צידד הרב ז"ל החילוק המבואר הלזה ודחהו כ"ש שיש לתמוה עליו מה ראה על ככה וצ"ע עכ"ל. גם הרב כנה"ג א"ה סי' צ"ג בהגהת הב"י אות י"ט הקשה קושיא זו ונסתייע עוד מתשובת הרשב"א שהביא הרב"י ח"מ סי' כ"ט סעיף י"ג והניחה בצ"ע. ולענ"ד נראה דמתשובת הרשב"א זאת אין כאן הכרח כ"כ חדא דמסברא בעלמא כתב כן ועוד דאינו דומה לנ"ד כמבואר שם. ולעיקר הקושיא נראה לענ"ד שיש מקום לצדד בעד הרש"ך ז"ל מכמה טעמי חדא דנחלקו התוס' ורש"י ז"ל שם דף צ"ו בבעיית היתומים אומרים נתננו וכו' אם הוא להבא או לשעבר דרש"י ז"ל פירש שהם טוענים שנתנו לה דמי המזונות לשנה הבאה ע"כ. והרי זה דומה לנ"ד דהרי אינן מחוייבין היתומים להקדים לה דמי מזונות לשנה אחרת ולענין זה הוה לן לצדד בעד היתומים דנכסים בחזקתייהו קיימי לענין זה ואפ"ה תירצו בגמרא דנכסים בחזקת אלמנה קיימי ועדיפא מינה הוא דאם במה שאינן חייבים כלל אוקמינן נכסי בחזקתה במה שהיו מחוייבים מקודם אלא שאח"ך נולד ספק בדבר מכאן ולהבא לא כ"ש. ועוד דאנן קי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה פקע האיסור וכו' אך שיוודע לנו שנשחטה כראוי דאל"כ לא תפקע חזקת קמייתא לענין האיסור וה"נ כיון דהיתומים היו מחוייבים לזונה מתנאי ב"ד אשר היא מכח זה נקראת היא מוחזקת בנכסים לא מצינן לאפקועי מינה הך חזקה עד שיוודע לנו בבירור שהופקעה שעה אחת ודאי אבל בספק הדרינן לחזקה קמייתא וזה מבואר בכמה מקומות בתוס'. ואף לדברי רבי שהביאו התוס' שם דבמזונות שעברו הוא דקמבעיא ליה דמוכחא מלתא טפי משום דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי וכו' הרי כעין כ"ש דאפילו התם דמוכחא מלתא וכו' אמרינן דעל היתומים להביא ראיה ובר מן דין הרי אמרו שם דכל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה ומדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בנשאת ש"מ דנתקבלה כתובתה או דתבעה כתובתה בב"ד אפילו במזונות שעברו עליהם להביא ראיה כמ"ש התוס' שם א"כ כל זמן שלא נשאת ממש היא נקראת מוחזקת ועליהם להביא ראיה על כל דבר ודו"ק:

אבל אם מכרה וכו'. מסתברא דהיינו אם היורשים מתרצים לזונה אבל אם רוצים לתת לה המותר כדי שלא לזונה עוד הרשות בידם דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל דינר החסר וכ"כ הרא"ש ז"ל:

ומשתתארס וכו'. לשון הגמרא הוא תבעוה לינשא ונתפייסה ולפ"ז אפילו לא נתארסה ממש אלא שקבעו שידוכין כנהוג הו"ל כנתארסה וכ"כ בס' דינא דחיי והוא מהרב"י בשם הרדב"ז ופשוט הוא:

בעריכה

כשם שניזונת וכו'. שם דף ק"ג ושם אמרו ג"כ שאם היתה משתמשת בכלי כסף וזהב בחיי בעלה ה"ה לאחר מותו וכ"כ בפירוש המשנה וכאן השמיטו ולא ידעתי למה:

געריכה

נפל הבית או שלא היה לבעלה בית. כצ"ל. ובגמרא תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי וגירסת הרי"ף והרא"ש ולא בעקתי ופי' שאם היה לו בית צר שאין יכולים לדור בו היא עם היתומים מתנאי כתובה הוא שאינה יכולה להכריח היתומים שיניחוה במדור שהיתה דרה עם בעלה אלא שוכרין לה מדור לעצמה והם דרים באותו בית ורבינו לא הזכיר זה וגם הפוסקים לא נרגשו מזה ולא ידעתי למה. והטור סימן צ"ד כתב פלוגתא בין רבינו לשאר פוסקים אם המזונות תלויים בדירה או לא ולא נרגש מזה גם הרב"ח הגיה בדברי רבינו בדין זה ולא נרגש מזה וצ"ע. שוב ראיתי להרמ"ך ז"ל בכ"י שהשיג על רבינו ז"ל ומתוך מה שדקדק ז"ל מבית למדור נראה לענ"ד לתרץ בעד רבינו שהוא מפרש בביתי ולא בעקתי מלשון עקא דר"ל צר מכח שנשבר או נפל או שהוא פורע שכר דיתכן שהיו פורעים הרבה כשהיה אביהם חי ועכשיו שמת הם רוצים לקמץ וזהו שכתב נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר דאין להכריח היורשים להניחה באותו בית כיון שיש צרות בדבר מחמת אלה הדברים ונמצא שהזכיר דין זה להדיא ואתי שפיר נמי ששינה ממדור לבית משום דהכא דקאי לתנאי הכתובה הוצרך לכתוב לשון בית וכן נראה שהבין ה"ה ז"ל:

דעריכה

ברכת הבית ברובה וכו'. שם דף ק"ג ופי' רש"י ברכת הבית ברובה בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף ע"כ. והתוס' פירשו בשם ר"ח כגון הא דאמרינן נר לאחד נר למאה וכן כל כי האי גוונא אין נותנין ע"כ. ודברי רבינו בפי' המשנה נוטין לפי' רש"י ז"ל וכאן תפס לו פי' התוס' ואין קפידה בדבר דהא והא איתא ובעיקר מזונות האשה עיין לרבינו פי"ב:

מפני שהיא ילדה והם ילדים. בירושלמי אמרו הטעם משום שם רע ונראה דלאו דוקא ששניהם ילדים דה"ה אם היא ילדה והם גדולים דזיל בתר טעמא הוא:

ומותר המזונות ומותר הכסות ליורשין. מסקנא דאביי בסוף פ' אע"פי נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין ע"כ. וכתב ה"המ ז"ל שדין המזונות הוא במכ"ש שהרי מותר בלאות שבחיי הבעל הם לאשה כשנתאלמנה הם ליורשין מותר מזונות שבחיי הבעל הם לבעל כשנתאלמנה אינו דין שיהיו ליורשין ומה שלא הוצרך אביי להזכיר מותר מזונות משום דפשוט הוא וכו' ע"כ. אך מאי דאיכא לאתמוהי דרבינו סיים במספיקין לה מזונות בבית אביה דנראה דאינה סמוכה על שלחנן ואף אם נאמר דבזה אין חילוק דלעולם מותר המזונות הם ליורשין קשה טובא דרבינו פ"ט דנחלות דין ח' השוה האלמנה לאחים וכתב במד"א באחים ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן אבל אם היו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתו קמץ ועל האחים להביא ראיה שהם משל אמצע וכו' ע"כ הרי משמע מדבריו להדיא דאלמנה שקימצה לעצמה קימצה וכאן לא חילק כאמור דכפי מ"ש כאן אין שום מציאות לאלמנה שהותירה שיהיו שלה ובספר בני חיי א"ה סי' צ"ה נדחק בזה וכתב דחלוקה בעיסתה דאשה לא. הוי דומיא דאחים אלא מיירי כגון שהתנו עמה שאם הותירו הותירו לה ואם פחתו פחתו לה וכו' ע"כ. ואחרי אלף מחילות מילי דכדי נינהו חדא דזה מלתא דפשיטא כיון שהתנו כן להדיא דכל תנאי שבממון תנאו קיים ועוד דאם איתא למה חילק רבינו בין חלוקה בעיסתה ללא כיון שהכל תלוי בתנאי ועוד דהעיקר חסר ושם הביא דברי הר"מ בי"ט שכתב דאם האכילה המותר לבניה או שנשתתפה עם אחרים ושמה חלקה באמצע וכן אם הוזלו המזונות או שקנתה מיני מגדים לעצמה אין היורשין יכולין לתבוע ממנה כלום וכו' ע"כ ושם נסתפק הרב אעיקרא דדינא אם יכולה זאת האלמנה לומר ליורשין קים לי כהראב"ד דמותר מזונות לאשה כיון שהיא מוחזקת ואין היורשין יכולין להוציאן מידה ואף דמהרי"ק ז"ל כתב דאין לומר קים לי כגאון אחד היכא דכל חכמי ישראל חולקין עליו סמך לו הרב ז"ל דהרדב"ז סימן פ"ח והר"ם ס"ל כהראב"ד עש"ב. אך לעד"ן הדבר קשה מאוד חדא דדברי מהר"ם יש מקום לפרשם באופן אחר כמ"ש שם ועוד דלא בא אלא מכח דיוק דבקל מצינן לדחותו ושאפי' מהר"ם לא יסבור כן וגם דברי הרדב"ז שהביא שם הם קשים ומרפסן איגרי שלא הזכיר שום דבר מדינו של רבינו וגם לא דברי הראב"ד שחולק עליו עד שאני אומר לעד"ן בלי ספק שלא זכר הרדב"ז ז"ל כשכתב אותה תשובה מדברי הרמב"ם הללו ולכך כתב מה שכתב ואילו היה זוכרם אין סברא בעולם שיתפוס כהראב"ד לענין דינא הפך כל הגאונים ראשונים ואחרונים ע"ש כי הוא מבואר הרבה. זאת ועוד יש לתמוה על הרב בני חיי שנראה שרצה לזווג סברת הרדב"ז לסברת הראב"ד כדי שלא יהיה הראב"ד יחיד בסברא זו והדבר תמוה דכל אחד כבודו במקומו אך אין זווגם עולה ואילו היה מוצא איזה גאון שבזמן הראב"ד או קרוב לו תינח אך הרדב"ז אף דרב גובריה אין לדמותו להראב"ד לענין זה וצ"ע:

העריכה

אלמנה וכו'. רש"י ז"ל פירש דרפואה שיש לה קצבה היינו שאינה חולה תדיר ע"כ. ושם אמרו שאם יכולין להתנות עם הרופא ולקצוב עמו שירפא אותה הוי רפואה שיש לה קצבה ותתרפא מכתובתה ורבינו השמיטו נראה דס"ל דאין זה מוסכם דא"כ כל אדם יעשה כן והוי גרמ' בניזקין לאשה והרב"י סי' ע"ט הביאו ע"ש ועיין לרבינו פי"ד ואם מת בעלה והניחה מעוברת צ"ע אם חשיבה הלידה כחולי שיש לו קצבה ותתרפא מכתובתה או נימא דאין זה חולה לענין זה עיין לרש"ל סי' ע"ה:

ואפילו היתה יבמה. פי' שהיתה זקוקה ליבם ואף שלא נמצא כן בביאור בגמ' רבינו הוציאו ממ"ש שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו וכ"כ ז"ל:

ועריכה

מתה האלמנה וכו'. בפ' כ"ב פסק רבינו דשומרת יבם שמתה יורשי הבעל יורשין וכו' והם חייבים בקבורתה ומשם למד רבינו לאלמנה סתם אף דבגמ' לא משמע דאיירי אלא בשומרת יבם כדאיתא בכתובות דף פ"א ועיין פי"ב דין ד' וכדעת רבינו נראה דעת התוס' שם ויש חולקין בזה ע"ש ויש קצת יתור לשון בדברי רבינו במ"ש אבל לא יורשי הבעל דכבר נשמע ממ"ש דיורשי כתובתה חייבים בקבורתה ויש ליישב בדוחק:

ויורש שאמר וכו'. עיין פי"ב דין ד' ודע שה"ה ז"ל כתב שאפי' היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר וכו' ונגררו אחריו כל הפוסקים ז"ל ע"ע ומשמעות לשונו דתרתי קאמר דיכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר אפילו אם אינה תובעת כתובתה דאז היא ניזונת מהיתומים ויכולה ג"כ לתבוע כתובתה אך יותר נראה לפרש דה"ק דיכולה לתבוע כתובתה ושיפרעו לה ג"כ שכר ההנקה ועיין להכנה"ג א"ה סי' צ"ה בהגהת הרב"י:

זעריכה

וכל מלאכות וכו' חוץ וכו'. ופי' רש"י ז"ל שהם מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרינן וכו' שאין נדה עושה אותן לבעלה ע"כ ולפ"ז אף אם היא מרוצית לעשותן אינה רשאה זולת שלא בפניהם כדין הנדה וכו':

טעריכה

והנכסים עצמן וכו'. מבואר הדבר דבנכסים שהם בעין קאמר וכדאיתא בכתובו' דף נ"ה מטלטלין ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ופי' רש"י המיחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והם בעין היא נפרעת מהם בלא שבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דילמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה ע"כ. וכ"כ הה"מ ז"ל אך במ"ש שכבר נתבאר פי"ו וכו' אין נראה זה שם וכבר כתבתי שם מה שנלע"ד וע"ע בס' דינא דחיי דף צ' ודע שמהרש"ך ח"ג סימן פ' הבין בפשיטות מדברי רבינו דאפילו אבדה שטר כתובתה או נשרפה גובה נדונייתה כשהיא בעין אך המש"ל חלק עליו מדין מלוה שאבד שטרו וכו' ועכ"ז דברי מהרש"ך נראין שאין שטר כתובה מעלה ולא מוריד לענין זה דהא כבר כתב רש"י דכשהן בעין היינו צררי דאתפסה וכו' וכן נראה מדברי מהרשד"ם א"ה סי' קמ"ז לענין תפיסה ע"ש וכן נראה קצת מדברי רבינו פי"ב דין י"ח דדוקא גבי מזונות וכו' אך הדבר צ"ע עיין בפרקין דין כ"ג:

יעריכה

אלמנה שתפסה וכו'. בכתובות דף צ"ו ונחלקו הפוסקים בדין זה הנה רבינו ס"ל דבין שתפסה בחיי הבעל בין לאחר מותו מהניא התפיסה למזונות אך לכתובתה דוקא בחייו גובה מהם אך לאחר מותו לאו כל כמינה דכבר זכו בהם יורשי הבעל וכן דעת הרי"ף ז"ל אך התוס' בשם ריב"ן ס"ל דתפיסה דמזוני לא מהניא אלא לאחר מיתת הבעל ולכתובה בין מחיים בין לאחר מיתה לא מהניא וכו' ור"ח וה"ג ס"ל דתפיסה דמזוני לא מהניא אלא מחיים אבל לכתובה לא משום דלא ניתנה ליגבות מחיים ולזה נוטים דברי הרא"ש והטור והרב"י ז"ל ומדברי ה"ה משמע דה"ה לאחר מיתה דלא מהניא והערוך ור"ח פסקו דמזוני וכתובה שוים בדין התפיסה ועיין למהריב"ל סי' נ"ה והיכא דתפסה האלמנה למזוני ובא ב"ח להוציאם מידה נחלקו הפוסקים ז"ל אי מהניא או לא עיין למהרנ"ח סי' י"ח והרדב"ז סי' קע"ג והמבי"ט סימן רצ"ה:

יאעריכה

אבל אם תפסה וכו'. כתב מר"ן הקדוש דהיינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפי' לא תפסה ע"כ. פירוש לפי תקנת הגאונים שהזכיר רבינו פי"ו דין ז' אך לפ"ז מ"ש כאן הוא מגומגם שהרי סיים אעפ"י שתקנו הגאונים וכו' משמע דר"ל ממש בהפך ממ"ש מרן ז"ל עד שראיתי להכנה"ג סי' צ"ג בהגהת הב"י אות ט' שכתב דלדעת מרן צ"ל דהאעפ"י וכו' שכ' רבינו הוא דין אחר ואין לו קשר עם מ"ש למעלה וה"ק אעפ"י שתקנו הגאונים שתגבה כתובתה ממטלטלי ומתקנה זו ניזונת מן המטלטלין אעפ"י שלא תפסה אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אינה יכולה לעכב ואעפ"י שבספרי הדפוס כתוב ואם הניח וכו' בוא"ו גם יש הפסקה בין מ"ש לפיכך תזון האלמנה וכו' לאם הניח בעלה וכו' ט"ס הוא וכו' ע"כ. ושם הביא סברת הר"ם מינץ שנראה שהבין דברי רבינו כפשוטן דאף אחר תקנת הגאונים תפיסה דלאחר מיתה לא מהניא לכתובה אלא למזונות וכו':

יגעריכה

ואם מכרו אינה מוציאה וכו'. כתב הה"מ משנה היא בפ' הניזקין וכתב עליו מרן ז"ל בכ"מ דאינה לא משנה ולא בפ' הניזקין אלא בכתובות דף ס"ט ע"ב ונראה דכוונת הה"מ ממאי דתנן בריש פ' הניזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם וכתב שם רבינו ואומרו למזון האשה והבנות מבואר וכבר נתבאר בכתו' וכו' ע"כ נראה שכוונתו לבקיאות שהזכיר מרן ז"ל ג"כ ובס' בד"ה להר' ב"י כתב וז"ל שאף על פי ששנינו שם שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים איכא למימר דהתם כששעבדם הבעל אבל הא מלתא איתא וכו' וכבר נתבאר לענ"ד:

ידעריכה

כמו שאין דין קדימה במטלטלין. כן היא גירסתנו וגירסת הראב"ד והה"מ ז"ל אך הרב"י סי' צ"ג היה גורס שאין דין קדימה במזונות והכל עולה לסגנון אחד והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין בש"ות מהראנ"ח ח"א סי' י"ח דף ל"ג ע"ג והרב כנה"ג א"ה סי' צ"ג בהגהת הטור אות נ"ב:

טועריכה

ואם הוכר העובר וכן אם הניחה מעוברת. כ"כ בנוסחתינו וט"ס מפורסם הוא וצ"ל ואם הוכר העובר אם הניחה מעוברת כ"כ במש"ל ופשוט הוא:

טזעריכה

או שחלה או שהיה במדינת הים וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למד"ה אינו אלא כשחלה והלך למד"ה אחר העמדה בדין אבל חלה או הלך ולא עמד בדין קודם לכן אינה ניזונת משל יבם וכן מתבאר בירושלמי ע"כ נ"ב אין דבר זה מבואר שם והר"ן ז"ל הכריח דאם קודם העמדה בדין חלה אונס הוא וכו' ע"כ. וגם זה ההכרח איני מכיר דאם עמד בדין ונתרצה לחלוץ ואח"כ חלה למה יתן הדין שיתחייב במזונות כיון שנאנס בחולי גם מ"ש הה"מ שהוא מבואר בדברי רבינו איני רואה ביאור זה ואדרבא מדכתב וברח או שחלה או שהיה במד"ה אם איתא דהיה במד"ה היינו אחר העמדה בדין על פי' דברי הה"מ היינו ברח דמה לי ברח או הלך למד"ה לענין זה דכי היכי דברח היינו שלא נתרצה לא לחלוץ ולא ליבם ה"נ הלך למד"ה וא"כ תרתי למה לי דהא ודאי כיון שעמד בדין ולא רצה לגמור הענין ושוב נתרחק פשיטא שהדין נותן לחייבו במזונות עכ"פ מלבד דאיכא לאתמוהי תו מלשון רבינו שכתב או שהיה במד"ה ולפי דברי הה"מ עפ"י הירושלמי הול"ל או שהלך למד"ה ולזה כבר נרגש מרן ז"ל ע"ע והסכמת הפוסקים כדברי הה"מ ז"ל ויש לישב מ"ש:

יחעריכה

מי שייחד וכו'. בס"פ נערה ומוכח שם דאפילו בלא שעת מיתה רשאי לעשות כן היכא שהיא מפסדת המזונות אלא דבעינן שיהיה בדרך צוואת ש"מ וכ"כ רש"י ז"ל ולכך כתב רבינו בשעת מיתה ולאו דוקא ובספר רבינו שבידינו כתוב אבל אם אמר לה יהיה במקום פלוני במזונות ונראה שהוא ט"ס דכל החילוק אינו אלא בין למזונות לבמזונות וצ"ל אבל אמר יהיה מקום פלוני במזונות וכו' וכן מצאתי בספר קדמון כ"י ומ"ש רבינו שייחד לה קרקע נראה שאחר תקנת הגאונים שתקנו שתגבה גם מהמטלטלין כמ"ש פט"ז ה"ה מטלטלין וכ"כ הרב"ש ז"ל:

יטעריכה

אלמנה שבאה לב"ד. הרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל ודבריו מגומגמים אך כוונתו מבוארת והם דברי הראב"ד ז"ל בפרקין ודברים אלו מרפסן איגרי לכאור' שהרי בכתובות דף ק"ז איפליגו רב ושמואל דרב ס"ל פוסקין מזונות לא"א ושמואל ס"ל דאין פוסקין ופריך בגמרא לשמואל מדתנן מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחילה ובסוף ע"כ ל"פ אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה תרגמה שמואל בששמעו בו שמת ע"כ. ומבואר הדבר דלשמואל דוקא צ"ל כן דאילו לרב בהכרח המשנה כפשטה דהא בששמעו בו שמת ל"פ רב ושמואל דלכ"ע פוסקין לה מזונות כמ"ש להדיא ופלוגתייהו בלא שמעו בו שמת א"כ מתניתין כפשטה סייעתא לרב ולקמן איתא כי אתא רב דימי אמר מעשה בא לפני רבי בבית שערים ופסק לה מזונות לפני ר' ישמעאל בציפורי ולא פסק לה מזונות תהי בה ר' יוחנן וכי מה ראה ר' ישמעאל שלא פסק לה מזונות הא לא נחלקו בני כהנים גדולים וחנן אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה א"ל רב שמן בר אבא כבר תרגמה רבינו שמואל בבבל כששמעו בו שמת א"ל פתריתו בה כולי האי והלכתא כוותיה דרב ופוסקין מזונות לאשת איש ע"כ. הרי פסק ההלכה להדיא כוותיה דרב ורבי יוחנן נמי דקא מתמה על מאן דמפרש לה למתני' בששמעו בו שמת א"כ תמהני טובא על הרמ"ך והראב"ד ז"ל מאי קאמרי אם לא שנאמר דכוונתן ז"ל כלפי הסברא דלפי דברי שמואל משמע דטפי איכא למיחש לצררי או לא"ל צאי מעשה ידיך וכו' במי שבעלה קיי' מששמעו בו שמת ובהא לא מצינו לרב שיחלוק עליו אלא שהוא משוה אותם דבשניהם פוסקין אבל לענין השבועה מי האומר שרב יחלוק גם בזה ואמאי רבינו פסק בהפך דבבעלה קיים פסק פי"ב דין ט"ז דאינה צריכה שבועה וכאן במת צריכה שבועה כלפי לייא הוא זה וכן השיגו הריטב"א והרא"ש ז"ל על רבינו הביאם מרן כסף משנה שם דין י"ח וכ"מ בהרב המש"ל ז"ל ונראה להכריח שזה הוא דעתם של הרמ"ך והראב"ד ז"ל דאם איתא שכוונתו לפסוק כשמואל ולאוקומי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולי' בששמעו בו שמת למה לא השיגו על רבינו שם בפרק י"ב שהביא דין אשה שהלך בעלה למד"ה וכו' ופסק דאין משביעין אותה שם הו"ל להשיג שדין זה לא נאמר אלא באלמנה לא בבעלה קיים ודו"ק היטב כי נלע"ד נכון:

כעריכה

אלמנה שבאה וכו'. כבר נתבאר דין זה פי"ז דין י"ג וי"ד וכפלו כאן לחזק סברתו בדין השבועה שהזכיר בסמוך:

כאעריכה

וכמה מוכרין וכו'. שם דף צ"ז מסקנא דאמימר והרמ"ך בכ"י כתב וז"ל וביאור הדבר דרבינו מפרש מ"ש שם וסמך לה כתובה דר"ל דרך עצה טובה כדי שלא יבא איזה ב"ח לטרוף וכמ"ש הר"ן ז"ל שם והוסיף עוד דהרי"ף ז"ל חזר בו בסוף ימיו ע"ש ודעת הרא"ש והרב"י כדברי רבינו ודע דגירסת הרי"ף היא דמוכרת לשלשה חדשים ואפשר שהוא ט"ס דאיך יחלוקו מי"ב חדש לג"ח משא"כ לו"ח שהוא יותר קרוב ודו"ק:

כבעריכה

אלמנה וכו'. נתבאר פי"ב דין ט"ז ובדין אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה ע"ש לעיל דין ט':

כדעריכה

האשה שהלכה וכו' עד כדי כתובתה מכל פנים וכו'. כפי' רש"י והר"ן בכתובות דף ק"ז ודייקינן מינה עד כדי כתובתה הין יותר מכדי כתובתה לא משמע דאין חיוב במזונותיה עד שיפרע לה כתובתה ודלא כהירושלמי שכתוב שם אמר ר' יוחנן בשם רבי אחא אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה וכו' ע"כ וסיים הרי"ף וז"ל ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה האי סברא הוה ליה למתני ניזונת והולכת עד שתפרע כל כתובת' ומדקתני עד כדי כתובתה שמעינן דכי מטו מזונותיה עד כדי כתובתה פקעה כתובתה במזונותיה ולא שקלה בתר הכי כלום וכו' ע"כ. אך ראיתי להראב"ד ז"ל בס' תומת ישרים סי' רל"ח שחלק על הרי"ף ז"ל בזה דזו אינה ראיה לדחות דברי הירושלמי דבאשה שהלך בעלה למד"ה שאני דבב"ד עסקינן וב"ד היכי משהו לה לכתובתה כדי ליתן לה מזונות אלא ודאי כד אתיא לבי דינא וא"ל גרשני בעלי הבו לי כתובתי או הבו לי מזונותי עד דתפרעו לי כתובתי כשמעתא דבני מערבא א"ל בי דינא אנן כתובה לא יהבינן לך דילמא לאו גרושה את אלא מזוני יהבינן לך עד כדי כתובתיך ממה נפשך וכי מטית לשעבוד כתובתיך תו לא יהבי' לך ודאי ואי לאו גרוש' את שקלת להו משום מזוני ואי את גרושה תהוי לכתובתיך וכו' וסיים ז"ל דאי איכא למדחי לשמעתא דבני מערבא מהא מדחינן מדאמרינן בגמרא דילן עלה דהאיך מתניתא מציאת אשתו שגירשה אעפ"י שלא נתן לה כתובה הרי היא שלה ופריך בגמרא פשיטא ומתרץ ל"ץ במגורשת ואינה מגורשת דאמר רבא בר ירמיה אמ"ש כ"מ שאמרו חז"ל מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה מדאצט' לאוקומה במגורשת ואינה מגורשת מכלל דגרושה ממש שלא נתן לה כתובה אינו חייב במזונותיה וכו' ע"כ. כנראה שלא ראה הרב ז"ל דברי הרי"ף בפ"ק דמציעא ששם ג"כ כתב כן להדיא וציין ג"כ להך דכתובות דמעתה עיקר השגת הראב"ד אינה השגה משום דהרי"ף סמך עצמו למ"ש שם במציעא שמשם הוא עיקר ראייתו לומר דגמרא דידן פליגא אירושלמי אף דהר"ן ז"ל כתב דהרב בעל העיטור חלק עליו והביאו ג"כ הרא"ש ז"ל דס"ל דלא פליג גמרא דידן אירושלמי דגמרא דידן ריבותא קמ"ל דאפילו מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה ולא חיישינן לאיבה דאילו מגורשת לגמרי ליכא שום חדוש ע"כ וחזק דבריו הרא"ש ז"ל דגם לההיא דמי שהלך בעלה למד"ה כתב ז"ל דטעמא דבני מערבא שחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה כדי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת א' ולא יתנו לה על יד על יד תקנו חז"ל שיתחייב במזונות עד שיתנו לה פרוטה אחרונה דאל"כ אמאי חייב לזונה וכו' והאי טעמא לא שייך במי שהלך בעלה למד"ה וכו' דא"א לפרוע כתובתה בבת אחת שמא יבא ויאמר לא גרשתיה וכו' וכיון דאין ראיה דפליג הגמ' דידן אירושלמי עבדינן כירושלמי עכ"ל ודעת רבינו מבוארת כדעת הרי"ף ז"ל וכ"פ בדין הסמוך במגורשת ואינה מגורשת ובסוף פ"ו דהלכות גרושין ע"ש ואתי שפיר שהראב"ד ז"ל לא השיג עליו משום דהסכים לדעת הרי"ף כנז"ל:

כועריכה

אלמנה עניה וכו'. שם דף צ"ו א"ר יוחנן משמיה דר"י בן זמרא אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות השתא שתים אבדה שלש מבעיא ל"ק כאן בעניה כאן בעשירה. אי נמי כאן בצנועה כאן בפרוצה וכו' ע"כ. ופירש"י עשירה היכולת בידה להמתין הילכך אי נמי לא תבעה לאו מחילה היא עד ג' שנים אבל עניה מדלא תבעתן מחלתן צנועה בושה לבוא לב"ד הילכך בשתי שנים לאו מחילה היא ע"כ. ודעת הרא"ש ז"ל לפסוק לקולא בהני תרי לישני שכתב דלא אבדה בשתי שנים עד שתהא עניה ופרוצה וטעמו כתב הרב"י סימן צ"ג דכיון דסתם אלמנה אית לה מזוני ונכסי בחזקתה קיימי כל זמן שלא נשאת מספקא לא אמרינן דמחלה ע"כ. ורבינו פסק כלישנא קמא לא ידעתי למה מכ"ש שדרכו לפסוק כלישנא בתרא בכמה מקומות ואולי מדאמרינן בעלמא אין דרכה של אשה לבא לב"ד ולא מחלקינן בין צנועה לפרוצה ואף דלא מחלקינן ג"כ בין עניה לעשירה מ"מ בעניה העוני מצד עצמו מכריחתה לבא לב"ד דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו וגם עניה ועשירה שכיחי טפי מצנועה ופרוצה דסתם אשה צנועה היא בבנות ישראל הכשרות ועוד נראה משום דבירושלמי הוסיפו על גמרא דידן דאם לוותה או שיש בידה משכון לא אבדה מזונותיה וכו' משם יש ללמוד דחילוק העניה והעשירה עיקר ואף דרבינו לא פסק בזה כהירושלמי מפני שלא הוזכר בגמרא דידן וס"ל דפליגי אהדדי מ"מ יש ללמוד דהחילוק בין עניה לעשירה עיקר ודו"ק. ולענין שיעור העניות עד כמה תקרא עניה נראה דחז"ל לא שמו גבול דהכל לפי המקום ולפי הזמן ומספקא לי אם היא בינונית מה דינא דאי אמרינן נעשה הרי דינא כעשירה או דילמא דאין שייך בזה נעשה וצ"ע:

כזעריכה

אלמנה שתבעה וכו'. שם בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה וכו' ופשיט מדתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נישאת עליה להביא ראיה וכו' ופירש"י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה והתו' ז"ל הקשו עליו דא"כ פשיטא דעל היתומים להביא ראיה דהא ר"י הוא דאמר וכו' ואי יתומים מהימני מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לה מזונות כל שעה יאמרו פרענו מידי דהוה אכתובה במקום שאין כותבין דכ"ע מודו דלא מצו אמר פרעתי מהאי טעמא ע"כ וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל ע"ע. ורבינו העתיק לשון התלמוד וסמך על המעיין וגם סמך דין זה לשהתה ולא תבעה מזונות וכדאיתא בש"ס דמזה יש ללמוד דלשעבר קאמר. ולמ"ש רבינו שתשבע היסת וכו' נחלקו גדולי המורים ז"ל בטעם הדבר דה"ה ז"ל כתב דמפני שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להפקיעה וכו' ע"כ. ומרן כ"מ ז"ל כתב בשם הר"ן וז"ל הרמב"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב"א שאפשר שהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אעפ"י שהוא תפיס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זה אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא"כ הול"ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעים והנוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז"ל דכוון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ"ל. ונראה לי דגירסת הרשב"א בדברי רבינו שתשבע בסתם והבין ז"ל דהיינו בנקיטת חפץ ולזה נתכוון הה"מ שכתב בדברי הר"ן ז"ל דלא תקשי דהו"ל לישבע שבועת המשנה לכך כתב דהנכסים בחזקתה וכו' ועיין להרב"ש ז"ל סי' צ"ג סקכ"ד והמש"ל שנראה שלא ראו דברי מר"ן הנ"ל שמתוכן מבוארת כוונת ה"ה ז"ל:

כחעריכה

לפיכך וכו'. נראה פשוט דהיינו דוקא בתבעה ובדעת היורשים לפורעה אך אם אין דעתם לפורעה או שאין להם כדי לפורעה לא אבדה מזונות בשביל תביעתה כיון שלא אהנו מעשיה כלום וכ"מ להרב"ש ז"ל ופשוט ומ"ש ואם תבעה מקצת וכו' בריש פרק אעפ"י א"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ופירש"י תנאי כתובה תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכו' לתובעת שאמרו חכמים התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות ע"כ. והתוס' הקשו עליו בפ' אלמנה דס"ל בתובעת מקצת כתובתה יש לה מזונות ופירש"י ז"ל בהפך דר"ל שאם תבעה מנה ומאתים ושיירה תוספת יש לה מזונות דהוי מקצת עכ"ל ועיין הרא"ש. והר"ן ז"ל חלק לדעת רש"י ז"ל דאפשר דתובעת שאני שכ"כ היא מעיזה פניה בב"ד בתובעת מקצת כאילו תבעה כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה והרמב"ן ז"ל כתב שדעת הרי"ף היה לומר שכשם שמפסדת מזונות בתביעת עיקר אעפ"י שלא גבאתו כך מי שנפרעה כתובתה וניזונת מחמת תוספת אם תבעתו הפסידה מזונותיה כאילו גבאתו וכו' אבל אחרים פירשו בהפך לומר שאם תבעה עיקר כתובתה עדיין יש לה מזונות בשביל התוספת וכו' ואין הלשון מתישב לפירוש זה דלתובעת משמע שעיקר הדבר בשביל התביעה ומה שאמרו אינו בשביל התביעה אלא בשביל מה שלא תבעה והוה לן למימר לניזונת אבל הנכון דה"ק ולתובעת שאם תבעה כתובתה סתם הרי היא כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת ושוב אין לה מזונות עכ"ל. גם בס' תמים דעים (סי' רלח) הביא השגת הראב"ד שהבין דברי הרי"ף ז"ל כפשוטן שהם כפי' רש"י והשיג עליו כנ"ל וכמו שהשיג על רבינו בפרקין והנך רואה שיש לתמוה עליו שזה הפך מ"ש בפרקין שהשיג על רבינו דלמה לא כתב כהרי"ף ז"ל דמשמע דאם היה כותב כן הוה ניחא ליה ושם השיג עליו והבינו בדרך אחר והנה הה"מ ז"ל פירש דברי רבינו עפ"י דברי הרמב"ן על הרי"ף ז"ל ואף דבאמת אפשר לפרשם כדברי התוס' ז"ל דמדכתב ואם תבעה מקצת וכו' ה"ז כמי שתבעה מקצת העיקר וכו' וכי היכי דבתביעת מקצת העיקר יש לה מזונות כדמשמע ממ"ש לפיכך אלמנה שתבעה וכו' דמשמע כולה ה"נ בתבעה מקצת התוספת או שתבעה כל התוספת והניחה העיקר או בהפך מ"מ לא חש הה"מ לזה כיון שעכ"פ הדין הוא אמת וק"ל:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון