מהר"צ חיות/מגילה/ה/א
מהר"צ חיות 
מגילה ה א
רש"י ד"ה בזמנה בי"ד. נ"ב עי' תשובת כנסת יחזקאל (סי' י"ט חאו"ח) שהתעורר מ"ט לא נקט רש"י גם ט"ו לבני כרכים ועי' טור סי' תר"צ מגילה בזמנה בי"ד שהוא עיקר זמנה ועי' בית יוסף שם.
ואפשר לומר כיון דמצינו בירושלמי פ"א דשקלים הכל יוצאים בי"ד שהוא עיקר זמן קרייתה א"כ גם לענין זה רק י"ד נחשב ולא ט"ו לבני כרכים וראיה לזה ג"כ מה שמצינו דסמכו בית רבי לבטל תלמוד תורה בשביל מגילה והבאתי לעיל (ג.) קושיית מורי בית אפרים (או"ח סימן סז) דהרי מגילה ג"כ נקראת תורה ואי משום ההלוך הרי בזמנה קורין ביחיד.
והנה לעיל כתבתי דבית רבי מספקא ליה אולם מצאתי בטורי אבן כאן שכתב דבית רבי היינו כל תלמידי רבי אשר בלי ספק הלכו בשיטת רבם ובלי ספק קראו בטבריא בט"ו וזה אין בכלל בזמנה וצריך דוקא עשרה ושוב ניחא דבטלו ההילוך. ומכאן ראיה דדוקא בי"ד קורין ביחיד. וכן לק"מ על דברי התוס' (ג' ע"א מבטלין) דהקשו יעשו עבודתן ויקראו מגילה אח"כ ותי' דטוב לקרות עם הצבור. ולכאורה הרי מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. ועי' ר"ן כאן שהתעורר בזה. אבל לפי הנ"ל ניחא דמבטלין עבודתן היינו בירושלים מקום עבודה וירושלים הוא מוקף חומה (ערכין לב.) וקורין בט"ו ובכה"ג לא נאמר הדין דמגילה בזמנה קורין ביחיד:
רש"י ד"ה וחש. וחזר על עשרה וקיבצן. נ"ב כוונת רש"י דקשה הלשון הוה עובדא וחש ליה דמשמע דמקרה קרה והרי פורים בכל שנה איתא וקרא בעשרה. ומפני זה כתב רש"י דמכל שנה אין ראיה דבלי ספק היה עשרה נתאספין תמיד אצל רב וקרא עמהם. ובכ"ז אין ראיה דחש לדר' אסי דבאמת גם לכתחלה ביחיד רק שהיה אצלו תמיד עשרה ואולם היה עובדא ואתרמי שלא היה עשרה וחזר לקבץ עשרה מזה נראה דחש לדר"א ופשוט.
ועוד י"ל לשיטת הראב"ד הובא בבית יוסף (סי' תר"צ) דהיכא דקראו פ"א באותה העיר בעשרה שוב גם היחיד מותר לקרוא ולברך כיון דהוה פרסומי ניסא באותה העיר ע"ש. וא"כ י"ל דבזה פליג רב ור"א דמפ"ז ס"ל לרב בזמנה בעשרה כיון שבלי ספק הכל קורין והיה כבר פרסום ור"א ס"ל דכל יחיד חייב לפרסם הנס.
ועפ"ז ניחא ג"כ ליישב קושיית הרב טורי אבן לשיטת הפוסקים דגם בדיעבד לא יצא בלא עשרה א"כ בהך דבן עיר שהלך לכרך דבדעתו לחזור קורא במקומו והרי הוא יחיד בכרך ומ"מ קורא במקומו. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון שהיה כבר פרסום הנס ע"י קריאת בני הכרך שוב בכה"ג לכ"ע יצא בדיעבד ביחיד. ולשון הוה עובדא וחש לדר"א לאו דרב הודה לדר"א רק דהיה עובדא דרב במ"א שלא היה בעיר מנין פרטי אשר קראו שמה המגילה ובכה"ג גם רב מצריך עשרה כיון שלא היה בעיר הזאת פרסום כלל אבל היכא שיש בעיר מנין פרטי שקראו המגילה בפרסום שוב גם יחיד רשאי לברך לכתחלה דרב לא החמיר כר"א אף לכתחלה. ועפ"ז [א"ש] ג"כ שיטת הרמב"ם פ"א מהל' חנוכה ומגילה ה"ז דלא הביא הדין דלכתחלה בעשרה ועי' הה"מ ולח"מ שם. אבל לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם הוכיח כן מלשון הוה עובדא דרב לא החמיר כר"א רק ע"פ מקרה שלא קראו בעיר בעשרה אבל זולת זה עדיין רב בשיטתו עומד דגם לכתחלה ביחיד:
שם ד"ה ערב שבת זמנם. ואע"פ שלא בזמנם כזמנם. נ"ב הכל תמהו על שיטת רש"י דהרי כאן הכל קורין בע"ש ואיכא פרסום נס. ועיין פני יהושע וכנסת יחזקאל וטורי אבן. ובכנסת יחזקאל מפרש דהך 'ומי אמר רב' קאי על דהוה עובדא דחש רב לדר"א והרי שם מפרש מה זמנם אפילו ביחיד, ראינו דלא הדר לדר"א ע"ש.
ויש להתעורר [דב]תענית (כט ע"א וע"ב) חשיב שמה כל המימרות מר"י בריה דר' שמואל בר שילת בשם רב ולא חשיב ג"כ הך מימרא דכאן דג"כ ר"י בריה דר' שמואל בר שילת אמרה משם רב וכה"ג הקשה ג"כ הטורי אבן לעיל ג' ע"ב דחשיב כל המימרות דר"י ואיתימא ר"ח בר אבא ונשמט הך דסנהדרין (דף ח' ע"א) אשר תלמדם אר"י ואיתימא ר"ח בר אבא: