הגדה של פסח (זכר יהוסף)/נרצה/חד גדיא

הגדה של פסח || הגדה של פסח (זכר יהוסף)     •

הגדה של פסח   נרצה
חַד גַּדְיָא. חַד גַּדְיָא

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא חוּטְרָא וְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא מַיָּא וְכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא תוֹרָא וְשָׁתָה לְמַיָּא. דְּכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא הַשׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא. דְשָׁתָה לְמַיָּא. דְכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט. דְּשָׁחַט לְתוֹרָא. דְשָׁתָה לְמַיָּא. דְכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת. דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט. דְּשָׁחַט לְתוֹרָא. דְשָׁתָה לְמַיָּא. דְּכָבָה לְנוּרָא. דְשָׂרַף לְחוּטְרָא. דְהִכָּה לְכַלְבָּא. דְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא. דְאָכְלָה לְגַדְיָא. דְזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי. חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:




זכר יהוסף

חַד גַּדְיָא

חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא שׁוּנְרָא וְאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא חוּטְרָא וְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא נוּרָא וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא מַיָּא וְכָבָא לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא תוֹרָא וְשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָא לְנוּרָא דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא שׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָא לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא דְּשָׁתָה לְמַיָּא, דְּכָבָא לְנוּרָא דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאָךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָׁתָה לְמַיָּא דְּכָבָא לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא חַד גַּדְיָא:

מידע נוסף על הפיוט

חד גדיא. בהגדת מעשה נסים מבעל חו"ד בשם מ"י [ולא מצאתי לפני במעשה ה' בפירושו להגדה][1] וזה לשונו מליצה נכבדה היאך ישראל הלכו מגולה אל גולה עד ביאת משיח שבהמ"ק נקרא גדי ע"ש בכרמי עין גדי [לא הזכיר מקומות ובשבת פ"ח ב' דרשו מכפר לי על עון גדי ע"ש בפרש"י ובשהש"ר אלו אבות שנמשכו אחרייך כגדיים] ובירושלמי שדוד כשקנה הגורן מארונה גבה מכל שבט ב' זהובים. [לא ידעתי מקומו וכונתו ובזבחים קי"ו ב' שגבה מכל שבט חמשים כסף שוה שקלים חמשים של זהב. וע' בספרי נשא פסקא מ"ב וראה פסקא ס"ב ומדרש שמואל פל"ב תני רשב"י כו' ופרקי דר"א פל"ו בבאור הרד"ל אות צ"ט ותוס' כתובות צ"ט א' ד"ה נתן ובהגהות הרי"ב] והאריך בדחוקים למצוא רמזים בדרך דרש על נושאי השיר ומפרש ואתא השוחט זה משיח בן יוסף על שישחטוהו כו' וטעמו הנשחט וכדומה לזה אשר אין להאריך בהעתקת דבריו הרחוקים. וכמה ערבה להם לחם הדרש לפרש ואתא תורא דבמדרש תור זה ישמעאל. ומזה למד גז"ש כי תורא שפתרונו בארמית על שור שגם זה על ישמעאל. [ואם שנמצא בפדר"א פכ"ח לא נאמר תור זה בלשון תורה אלא בארמית וע' בב"ר פמ"ד ובמוסף ליום ב' דר"ה בפיוט אשר מי יעשה ותור אלו בני ישמעאל שנמשלו לשורים]:

ובשו"ת חיים שאל ח"א סכ"ח נשאל על אחד שהתלוצץ מאמירת חד גדיא ונדהו אחד מהחבורה. והשיב דפשוט כי אנוש זה זד יהיר על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל בפולין ואשכנז ולפנים בישראל דור וחכמיו וכו' ושמעתי ממגידי אמת שגאון מופלג בדורו עשה למעלה מעשרה פירושים בפיוט זה בפרד"ס כו' עכ"ל בקצרה. והזכירו ג"כ בעקרי דינים חא"ח סי' י"ט אות י"ט. אמנם הרחי"ד אזולאי בעוצם תמימותו וחסידותו שעסק בדיני קנסות ונידוי ומספור ריבוי הפירושים אשר לא הוכיח רק למשמע אזניו והאמין למה שהגידו לפניו מריבוי הפירושים בפרד"ס. אשר עד ימינו לא ראינו עד כה מי שעלתה בידו לבאר בדרך הפשט אשר רק אחת היא לאמה. ולו השיגו כונתו בארחות הפשט לא נאלצו להשים עליו שמלת הדרש ורמז וסוד אשר לא יתכן על אחד הפיוטים בהיות הפשט מכונתו נגלה לעינינו ואינו דומה למה שהתורה נדרשת בכמה פנים שכיוונה גם על הדרש וכרמב"ן וכמובא בפתיחת באורי לשה"ש. ואשר גם בהיות דברי המבארים נלקחים מאגדות ומדרשים אשר לכל אחד מהנושאים הוצרכו לטרוח ולמצוא רמזים מאגדות שונות להסב אותו בחזקת היד לפירושם. וכמו שהודה בעל גט מקושר בברכת השיר שהשיר הלזה סתום וחתום ואעפ"כ רבים חברו פירושים שונים שאפילו לא כיוון לאלו הפירושים הדברים מצד עצמן נאמרים מתוכן הענין ע"כ גם אני לא אחשוך פי מלדבר כאשר ישים השם בפי עכ"ל. וכתב שני פירושים בדרך דרש רחוק אשר נחתומה מעיד עליה ומ"מ כותב על פירושו אשר שם ה' בפיו מה שאין ראוי לומר ביטוי כזה מיום שנסתם החזון. ובבאור הגרא"ו נדחק לפרשו מענינים המסתעפים ממכירת יוסף ועל השעיר עזים ששחטו השבטים. ויותר היה ראוי לפרש בסגנון זה חוטרא עמ"ש בים הרם מטך. ונורא על העגל כמ"ש ואשליכהו באש ויצא העגל. ומיא כמ"ש ויזר על פני המים לבודקן כסוטות. ותורא עגל ירבעם וכדומה אשר יתיחס לדרכו לפי מליצת הענינים אם היותו בדרך היותר רחוקה במציאות בכוונת בעל המאמר:

ובאפס דמים בשיחה ב' הביא ממחבר נוצרי ספרדי שהאריך לבאר כל הרמז על עלילת אשמת הדם ואף שהכל בדוחק גדול ומדברי הזיה וגם שמסוף דברי המשל שהב"ה יתבע עלבון הגדי ואיך יאמינו בזה היהודים והערותי על דבריו לדעת כמה מהנחוץ לבקש אם נמצא פירוש נכון שיוכרחו הכל להודות שהוא ע"ד הפשט לא רק כדי להסיר דיבת המתלוצצים על כל דבר מקובל באומה כי אם גם לגול מעלינו אשמת עלילת הדם המתועבה אשר הצמאים לדם אדם אשר יחפשו בזה אחרי עלילות שקר בדויות כאשר לא עלתה בידם ימצאו להם תואנה בהזרות שיראו בשיר הסתום הזה הנהוג לאמרו בליל פסח:

ואני לעצמי שמתי לבבי למצוא הרעיון הכללי שיסוב תוכנו ואדמה כי מצאתי המפתח מהחידה הזאת אשר אין לנו לבקש מפלט ברמזים ודרשות שלא עלו על דעת מחברו. בהיותו מבואר מעצמו ממקראי קודש מבלי שום דוחק ולחץ כאשר נשים עינינו בהיסטאריא ממלכי ישראל והמתקשרים אשר התפרצו בהם. ומי שיש לו חיך לטעום בנעימת השיר יוכח למראה עיניו כונת מחברו בעת הוסדו והיותו שיר נעים ונשגב אשר נוסד לשיר השנינה נגד ירבעם ומלכי ישראל אחריו. אר יתיחס על ענין אכילת הפסח הבא מן הכבשים או מן העזים. ואשר הניאו את העם מהקרבתו למטרה מדינית. ואשר ברוב הימים נשכח מהעם על איזה מטרה הוא סובב ולא נשאר רק זכרון אמירתו בליל המקודש ובחזקת היד התאמצו להלבישו בבגדים שאולים מדרשות ואגדות ורמזים לכסות מערומיו. ובכל עמלם מהמון מאות הפירושים הזרים לא הצליחו לבאר אף מקצתו בפירוש בלתי רחוק וזר רק להוסיף טלאי על טלאי וכל אשר לו חיך לטעום לא ינעם לחכו להשביע נפש השוקקה למלאות חסרונה. ועתה הסכת ושמע אל הצעת דברי אשר מזה נראה כח המאמר אל תהי מפליג לכל דבר. בהיות הכל נמשך והולך על ענין אחד והיותו מבואר מעצמו למי שיפקח עיניו בקורות מלכי ישראל:

כאשר ידענו מהתקשרות ירבעם אשר נתחלקו שבטי ישראל ממלכת יהודה ולכן עשה עגלי הזהב לאלוה וכמ"ש בעמוס א' י"ד הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע. ולכן הושיב שתי פרסדאות שלא יעלו ברגל לירושלים ולהניא את העם לבל ישוב לבבם אל אדוניהם והרגוהו וכמ"ש בהושע סי' ה' א' שמעו זאת הכהנים ובית המלך האזינו כו' כי פח הייתם למצפה. ורשת פרושה על תבור. ובהיות עיקר החרדה מהעליה לרגל בפסח בהיות אז הקבוץ רב מכל ישראל יחד והיה בא בכנופיא וכל אחד מישראל נמנה עליו מצד שהחדל לעשותו ולהקריבו היה בעונש כרת וגם הטמא לנפש היה מחוייב לעשות פסח שני ולא היה אז גם ביד המלך לחדול מלעלות עמהם לירושלים. וכאשר היה חפץ ההשגחה שיתאספו כל שבטי ישראל בעיר המלוכה אשר תקשר אגודות כל השבטים להיות לעם אחד ולבוא בברית יחד. ולזאת היה כל מעיני ירבעם להשבית הקרבת הפסח בעשית עגלי הזהב ולהניא את לבב העם להתאסף ולעלות לירושלים למען תתקיים המלוכה בידם בהיותם נפרדים מיהודה:

ואמנם תחבולות ירבעם היו ללא הועיל לנפשו להחזיק מלכותו בירושה לדורותיו אחריו על שבטי ישראל ורק להגדיל הפירוד באומה. ועצת ה' היא תקום כאשר העיד אחיה השלוני מראש על בית ירבעם וכן שאר הניביאים אחריו למשפחות מלכי ישראל וכאשר התקשרו תמיד נגד מלכי ישראל בעון עגלי הזהב ואכלו את מלכיהם וכהושע סי' ז' ה' כל מלכיהם נפלו אין קורא בהם אלי. וכמו שדרשו פ"ח א' על המקרא אומללה יולדת השבעה ירמיה ט"ו לא חרבה א"י עד שעבדו בה ז' בתי דינים ע"ג כו'. ומוסב על שבעה משפחות ממלכים שונים מהמתקשרים שעמדו על ישראל עד שנגלו מעל אדמתם. ומלבד זמרי אשר השמיד משפחת בעשא ולא בא בחשבון המשפחות בהיותו מלך בתרצה רק שבעת הימים וכן שלום בן יבש אשר הכחיד את משפחת יהוא אשר לא מלך רק ירח ימים. ובהושע ח' ד' הם המליכו ולא ממנו וגו' כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת כי גם ירבעם אשר ניבא השילוני על מלכו התנה בהבטחתו אם תעשה הישר בעיני והארכתי את ימיך. וע"ש סי' י"א י"ג ובפרש"י וסי' י"ב י"ב ורד"ק בתוכחתו שאם גלעד עשו און בהיות להם מטרח שוא שתתקיים המלוכה בידם במנעם את העם מלעלות לירושלים אך איך נפתו גם בני יהודה בגלגל שהיה רק הירדן ביניהם ולזבוח שורים כמעשיהם מבלי תקות תועלת מדומה וכמש"ש סי' ה' ה' ויו"ד וי"ב וי"ז ובסו"ס י"א שגם בעת ששב את תשבותם בימי חזקיה ומלכים שמלכו אחריו עשו גם המה כמלכי בית ישראל וכמו שנאמר באחז מ"ב ט"ז ד' ודה"י ב' כ"J ד' וע' במיכה א' ג'. ובמ"ב כ"ג י"א וישבת יאשיה את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש וכו' ולא כראב"ע ישעיה כ"ז ט' אשרים וחמנים שהענין על שמרון. ובהושע סו"ס י' ככה עשה לכם בית אל בשחר נדמה מלך ישראל. והיינו שלא נתמשך מלכותם שנגלו ארבעים שנה קודם ממלכת יהודה ואם שנתיסדה בזמן מאוחר למלכות דוד ושלמה. וע' בצפניה ג' י"ח. לא כן במלכות יהודה אשר מלכו כולם דור אחר דור ממשפחת בית דוד וגם בהתקשר עבדי אמציה עליו מעת סר מאחרי ה' בהביאו את אלילי בני שעיר ולהם ישתחוה ולהם יקטר וכדה"י ב' סכ"ח י"ד כ"ז וכן ביואש בהרגו בזעם אפו את זכריה בן יהוידע הכהן אשר הוכיחו קבל עם על עבדו העצבים וכסכ"ב כ' וכ"ה. ובכל זאת לא עלתה ביד הקושרים מלהניא להקים למלך רק את בנם היורש כסא המלוכה. ולכן בימי חזקיה אחר גלות עשרת שבטי ישראל מעל אדמתם העביר קול בכל ערי ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות הפסח בירושלים וע' בדה"י ב' סי' ל' בני ישראל שובו אל ה' וישיב הפליטה הנשארת לכם מכף מלך אשור. וסל"ד ד' שהעביר יאשיה את כל הנמצא בישראל לעבוד את ה' ולזה אמרו בערכין ל"ד שיאשיה החזירם ומלך עליהם. והיינו שנתיישבו שארית הפליטה הנפוצים בערי ישראל בין השומרונים אשר הושיב מלך אשור ובאו לחסות בצל מלך יהודה וסל"ד ל"ה ויעשו בני ישראל הנמצאים את הפסח בעת ההיא כו':

ועל תוכן הענין הזה חובר שיר השנינה להעיר רוח אמונה ואומץ הלב ולנטוע אמונה טהורה מהשגחתו בלב העם בבטחונם בה' המגין על עמו. אשר בהיות מחשבת ירבעם בהקימו עגלי הזהב למנוע לבלי יתאספו כל שבטי ישראל יחד לבוא בימי החג לירושלים ולעשות הפסח. ואשר נהפך לרעתו בנפול כל מלכי ישראל זה אחר זה בחרב המורדים עד אשר גלו מעל אדמתם ורק ממלכת יהודה נשארה בתקפה בנפול מחנה סנחריב על שערי ירושלים עד אשר שארית הפליטה משבט ישראל נלוו יחד בימי יאשיהו לירושלים. ואם שרחוק התיסדותו בעת ההיא בארמית ואף בהיות שנמצאו עוד בימי חזקיה שהיו מורגלים בשפה ההיא וכמו שאמרו לרבשקה ובפרט בדורות שלאחריו כאשר הכניע מלך בבל את מלכות יהודה בימי מנשה. אבל מ"מ היתה השפה המדוברת בפי כל העם בעברית וכן מהזרות שבבואם לבבל העתיקוהו אל לשון המדובר בעם. אך היותר קרוב היות התיסדותו בהיותם נכונים ע"פ פקודת כורש לשוב לירושלים ולבנות הבית. וכמ"ש בישעיה מ"ח א' כי מעיר הקודש נקראו שהיא גרמה שלא גלו עם עשרת השבטים לחלח וחבור. הראשונות מאז הגדתי ופרש"י על גאולת מצרים ותשועת חזקיה וגם עתה בישר להם מראש את נקמתו בבבל ולכן צאו מבבל וברחו מכשדים בקול רנה ואשר כימי צאת ממצרים יראם נפלאות אשר לא צמאו בחרבות וכו'. והתחיל בנושא השיר מחד גדיא דזבין אבא בעבור בניו ומנויו. בהיות שנתיסד רק לתנוקות לבלי התראות כשמח לאיד שבטי ישראל אשר לא שבו עוד לאדמתם בהיותו לשיר השנינה עד מלכי ישראל בהניאם את העם מהקרבת הפסח ולעלות לירושלים ואשר גלו במעלם. ויכפול בכל אחד מנושאי השיר בתחלתו גם בסוף וכסגולתו להגדיל הגעגועים ולצייר היותו סיבת כל המבוכות ממלכי ישראל ולכל המחזות האלה:

בתרי זוזי. יצייר מערך שיווי הגדי בזמנם באמצע גידולו ובפרט בזמן התיסדות השיר שהיה בזול יותר. ובברכות מ"ד א' אפילו גדיא בר זוזי דלית ביה ריבעא. והיינו רביעית גידולו. ובכורות י' ע"א בינונית ברגיל וכמה תלתא זוזי. ושבת קנ"ב ע"א ברחא קרחא בארבעה ערש"י ובערוך ערך ברחא. וביומא ס"ז ב' דחטאת הקרב שעיר היו דמיו ד' זוזי. ותוס' מנחות ק"ז ב' ד"ה כבש דשמא נקט שיעור שהיו עומדים בימיהם ושמא אח"כ נתיקר א"נ דאורחיה דש"ס בכל דוכתא ד' זוזי ולא דוקא כו'. ובגיטין י"ג א' דאי בעי שקיל ד' זוזי ובערכין כ' ע"א מי איכא דלא שוי ד' זוזי ובכורות כ"ז א' קדושתייהו אארבעה זוזי ובתוס' יומא נ"ה ב' ונברור ד' זוזי שהם דמי חטאת דלאו דוקא מב"מ ס"ט ב' שקול ד' זוזי ואמור לו לפלניא (ותיבת והב ט"ס). ובמאורי אור בחלק עוד למועד יומא נ"ה ב' תוס' ד"ה ונברור י"ל כונת רש"י כדבריהם בר"ה ל"א וסוף ב"ב שרגיל להתיקר עד ד' זוזי והתם פרש"י רובע שקל הוא חצי דינר ובתוס' כאן רובע שלם צ"ל רובע שקל וגם בתמורה ל' כתבו ד' זוזי שיעור איסור משמע נמי שרגיל להתיקר עד כופל ובחשבון פשוט הא תרי זוזי כחד גדיא עכ"ל. וזה מעיד על התיסדותו בזמן מוקדם שהיה אז שיווי מחירו בערך תרי זוזי:

ואתא שונרא. תואר לירבעם שהיה עבד לשלמה ובראותו כי איש חיל הוא הפקידו על סבל בית יוסף וימרד בו. וכטבע השונרא הנודע לכפוי טובה ובלתי נאמן אל אדוניו וכהוריות י"ג א' שאין מכיר את קונו ע"ש בבאר שבע. וכאשר הוקם במרדו למלך הניא את העם להקריב את הגדי לפסח ומלעלות לירושלים ברגלים. והלך ומספר ממלכי ישראל שנהרגו זה אחר זה בחטא הקמת עגלי הזהב שעשו שלא יעלו העם לירושלים להקרבת הפסח.

ואתא כלבא הוא בעשא בן אחיה וכהוריות י"ג שהכלב מכיר את קונו וכמו שביארו במ"ש בפרק שירה כלבים אומרים בואו נשתחוה ונכרעה לפי ה' עושינו שנלמד מהם תכונתם שלא לעזוב את בעליהם גם בהיות נלקחים בידי זולתם ולעשות פקודת מי שעשו ולהכנע לפניו. ומה נאות התואר מהדמיון הזה לבעשא אשר היה ככלב נאמן לאדונו לעזור לו במלאכת הצייד יותר מכל החיים ואשר בהתקשרו על בית ירבעם והמית את נדב בנו ואשר במלכו השמיד את כל ביתו ולא השאיר כל נשמה לריבעם כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו אחיה השלוני על חטאת ירבעם אשר חטא והחטיא את ישראל כו' וכמ"ש במ"א סי' ט"ו כ"ט:

ואתא חוטרא. מתיחס לזמרי אשר מלך רק שבעת ימים בתרצה והיותו כמטה ושבט אפו ביד הנוגש בו וכמליצת ישעיה סי' יו"ד פ"ה על אשור. ואשר בשבתו על כסאו הכה את כל בית בעשא והשמיד את כל ביתו כדבר ה' על בעשא ביד יהוא הנביא על כל חטאת בעשא ואלה בנו כו' שם סי' ט"ז י"ג וע"ש בפסוק ז' וגם ביד יהוא היה דבר ה' אל בעשאל ואל ביתו כו' להיות כבית ירבעם ועל אשר הכה אותו. ואף שהיה בפקודת הנביא מכל מקום נמצא גם על יהוא מלך ישראל שאמר בהושע א' ד' ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. ואף שזכה להאריך מלכותו ארבעה דורות וכמו שנאמר לו יען אשר הטיבות לבער את הרע לכן בני שלשים ישבו לך על כסא ישראל. וע"ש ברש"י ורד"ק שאף שעל דעת ה' עשה מכל מקום לדם נקי יחשב לו אחרי שגם הוא הלך בדרכי אחאב בע"ז. ומה נאות יחס החוטרא להקודם עד"ש בשבת קנ"ה ע"ב אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא. וכמה משח אודנא וחוטרא אבתריה יע"ש:

ואתא נורא. הוא עמרי ושרף לחוטרא וכמ"ש במ"א סט"ז שבראות זמרי כי נלכדה העיר וישרוף עליו את בית המלך באש:

ואתא מיא. הוא יהוא אשר עלה על בית אחאב בן עמרי בשפעת עם כמים כבירים וכמ"ב סי' ט' י' שפעת אני רואה ועד"ש באיות כ"ב י"א ושפעם מים תכסך וע' בדברים ל"ג ט'. וכמורגל במליצת הפסוקים לרבוי החליות כשטף מים וכמו בישעיה סי' י"ז י"ב הוי המון עמים רבים כמים יהמיון וע"ש בסי' ח' ח' וסי' י' ח' וסי' י"ח ב' ומענין זה במליצתו שם סי' נ' י"ב וע"ש בסי' נ"ט י"ט וסי' ס' ה' ושם ל"ז כ"ו להשאות גלים נצים לד"ק כינוי לשאיו לאומים ונצים מענין ריב ומדון כו'. ובירמיה מ"ז ב' ובעמוס ח' ח' ובת"י ויסק עלה במשריתיה דסגיאין כמו נהרא וכדלהלן ט' ועלתה כיאור. וע' בתהלים סי' י"ח ה' וסי' ל"ב י' וסי' פ"ח י"ח ונחום א' ח':

ואתא תורא ושתה למיא. הוא שלום בן יבש שהכה קבל עם את זכריה בן ירבעם בן יואש בנו של יהוא ויתוחס הדמיון לתורא בהיותו ממלא רצון ההשגחה להשמיד את בית יהוא ועד"ש בישעיה א' ג' ידע שור קונהו. ובהתיחסות למאמר שלפניו שבא יהוא בשפעם עם ושטף כמים כבירים ובהכות שלום את בית יהוא קבל עם ולא התיצב איש לנגדו ואשר כל העם נהפך לבבם לסור מבית יהוא ולהיות עם שלום בהכותו אותם וכאלו הגיח אל קרביו את כל המים אשר כבו לפנים לנורא. וגם בהתיחסות להמאמר שלאחריו ואתא השוחט וכענין וסוף בהמה לשחיטה וכמאמרם סופ"ב דברכות י"ז א'. ויומתק יותר המליצה כסוף ביצה למה לי משקין ושוחטין מלתא אגב אורחא קמ"ל דלשקייה לבהמתיה והדר לשחוט משום סירכא דמשכא וכפרש"י שתהא נוחה להפשיטה יע"ש בהגהותי שהארכתי:

ואתא השוחט ושחט לתורא. יתכן שבזמן מיסד השיר היו שני התיבות השוחט ומלאך המות כפתרון החדה לכל איש מבין להשכיל עי"ז מעצמו כל מטרת השיר שכן היה רגיל בפי העם לקרותם בכינוי זה בלשון הקודש מעת ישיבתם בארץ ישראל אשר התנחלו על שפת האומה גם בהיותם מדברים ארמית. ויאמר השוחט על מנחם בן גדי שהכה את שלום וכמש"ש בסי' ט"ו שהכה את תפסח ואת כל אשר בה ואת גבוליה מתרצה כי לא פתחה לו ואת כל ההרותיה בקע. ולכן נקרא בפי דורו בשם השוחט בהיותו זובח אדם כמו ששוחטין הבהמות וכמליצת הושע י"ג ב' זובחי אדם עגלים ישקון שבהיות הוא וחילו זובחי אדם יכפרו חטאתם בנשיקת עגלים וכמ"א י"ט ח' ואת הפה אשר נשק לבעל. וכן פי' ראב"ע להם אומרים להתל מהם מנשקים לעגלים וזובחים בני אדם היפך דרך העולם לנשק לרעהו וזובח עגלים למאכלו:

ואתא מלאך המות. הוא פקח בן רמליה שהכה את פקחיה בן מנחם והיה מכונה בשם מלאך המות בהיותו מלאך שלוח להמית בחורי יהודה וכדה"י ב' סי' כ"ח שהרג מאה ועשרים אלף איש בני חיל ביום אחד ואשר הרבה להשחית ביהודה בכרתו ברית עם רצין מלך ארם להמליך את בן טבאל כישעיה ז' ו'. וכהאי גונא בחולין ז' ע"ב דהוו קיימי כודניתא חיוורתא כו' ואמר מלאך המות בביתו של זה. ובתנחומא בראשית אות י"א בלמך שהרג את קין ונעשה תובל קין מלאך המות: ובמורה ח"ב פרק ו' כי גם כח יקרא מלאך וע"ש מכמה פסוקים. והראיה המכרחת שלא אמר וייתי הקב"ה וישחוט שלא יתכן כמורגל באגדות על מלך המות שיהיה לעתיד כאשר יבולע המות לנצח וכסוף סוכה. אבל יתיחס כאן להשגחת הקב"ה ששלח את שלמנאסר מלך אשור על שומרון. והגלה את ישראל על אשר עברו את בית ה' ואת רצין המית וכמ"ב י"ח ואשר מאז נשבתה מלוכה מישראל. וכן מליצת הפסוקים בישעיה סי' י' ו' על מלך אשור בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו כו' היתפאר הגרזן על החצב בו וכו'. ואחז ג"כ הלשון ואתא הקב"ה כמורגל בפיהם ולא כשמושו בארמית קודש אבריך הוא. ולא חשב בתוכם את הושע אשר היה עבד למלך אשור ותחת עולו הכבד ולא היה בלבבו מחשבת קנאה על יהודה להכניעם תחתיו וגם שביטל את הפרדיסאות שהושיבו מלכי ישראל שלא לעלות לרגל וכמו שלמדו חז"ל מהפסוק לא כמלכי ישראל אשר היו מלפניו. ומסיים בתכלית המכוון שהיה הכל בהשגחת השי"ת המסבב כל הסיבות ואשר עתה העיר את מלכי פרס לטוב עליהם להשיבם לארצם ולהקים הבית ולהקריב קרבנות ופסחים בירושלים. ועכ"פ השיר מובן מעצמו בהתבוננות על סדר הזמן ממשפחות מלכי ישראל ומה שעבר עליהם מבלי צורך עוד לשום הקדמות שונות ואין להעמיס עוד שום דרשות ורמזים רחוקים בדברי פיוטים במקום שהפשט נגלה ואשר מי שיש לו חיך לטעום בשירים יראה שאין בו שום לחן ושהיה בלתי אפשרי לסדרו בסגנון אחר בארחות השיר. ואם היותו בלתי מתיחס לסדר ההגדה מהזכרת יצ"מ המסיימת לאחר ברכת אשר גאלנו אשר לזאת לא היה מקום להזכירו בראשונים ובסדר ההגדה לרמב"ם וכמו שאין זכרון בדבריהם משיר אחד מי יודע ושאר פיוטים הקדומים ובפרט כנודע מדרכו של הרמב"ם והתנגדותו בכלל לאמירת הפיוטים:



שולי הגליון


  1. והוא בהגדה של פסח עם ביאור מבעל מגלה עמוקות ועוד גאונים כאן.
מעבר לתחילת הדף
·