אלשיך/שמות/טז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בעריכה
וילונו כל עדת וכו'. או' במדבר שהוא מיותר כי הרי נאמר שהיו במדבר סין אך הוא לתת טעם אל היות מתלוננים גם על אהרן עם היות כי משה הוא העיקר לזה אמר במדבר שהוא על עסקי המדבר כי ע"י אהרן גם הוא היה אומר' אל פרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר כי מאז נראה שהיתה עצת שניהם להוליכם המדברה ולעכבם שם:
געריכה
ויאמרו אליהם וכו'. ראוי לשים לב מה ענין אומרו מותנו ביד ה' ולמה יזכירו סיר הבשר. ומה גם במארז"ל שלא היו אוכלים מהבשר רק הלחם לבדו לריח הבשר שבסיר. אמנם אמרו ישראל הנה ב' דברים עשיתם לנו. (א) שנתגיירנו וידענו את ה'. (ב) שהוצאת' אותנו ממצרי' והנה על הראשונה אין אנו תוהים כ"א על השניה ולכן לא נאמ' מי יתן מותנו בארץ מצרים כי הלא יובן גם בהיותינו עובדי ע"ג שלא היתה מיתתו ביד ה' רק ביד כחות הטומאה אך אמרו מי יתן מותנו ביד ה' כי הוא אחר שהכרנו את ה' ונתגיירנו. אך מה שאנו מתלוננים הוא על כי הוצאתם אותנו וכו'. והיה מספיק היותנו מתיהדים ומתנו שם ופירשו מיתתם והוא בשבתינו וכו'. לומר הנה במצריים היינו על סיר הבשר דואבות נפשנו לאכול מבשר הסיר ולא היו מניח' אותנו רק אוכלי' לחם לשובע והנה היה אפשר שמתאות התבשיל נמות ע"ד מצות חכמי' לתת מכל תבשיל לשמש פן יסתכן מתאות התבשיל באופן שקרוב הדבר להיות המיתה ההיא מרעב התבשיל כאשר מרעב הלחם ואמרו שיותר היו בוחרים למות מתאות תבשיל סיר הבשר כיון שמתים שבעים שהיו אוכלין לחם לשובע מהמות הזאת שהיא ברעב ללחם מעין (איכה ד׳:ט׳) טובים היו חללי חרב מחללי רעב:
דעריכה
ויאמר ה' וכו' הנני ממטיר וכו'. ראוי להעיר. (א) החילו לנוכח באו' לכם וצאתו שלא לנוכח באומרו ויצא העם ולקטו. והנה לרז"ל (יומא דף ע"ה) שאמרו שהצדיקים היו המן בא אל אהליהם ולבלתי צדיקים רחוק הרבה כד"א שטו העם ולקטו אפשר יתפרש גם פה שמדבר הוא ית' עם משה ואהרן ודומיהם ואומר להם הנני ממטיר לכם כלומר אצליכ'. אך להמון העם ויצא העם חוצה ולקטו. ונשית לב אל דרך פשוטיי. (ב) אומר למען אנסנו איך ההטבה תהיה נסיון. (ג) באומרו הילך בתורתי מה ענין המן אצל התורה. (ד) אומרו והיה ביום הששי. שהל"ל וביום הששי יכינו וכו'. ומה ענין או' והיה ואם הוא על הברכה שתתהוה ע"י השבת הרי הוא או' והיה משנה וכו':
אמנם הנה רצה הקב"ה ללמד דעת את עמו ישראל על המחיה ועל הכלכלה הלא הוא כי לזאת יחרד לבב אנוש באמת באמור למה זה ירעוב ה' נפש ראובן ונפש שמעון ימלא טוב והון ועושר בביתו אחר שהכל מן השמים. והלא ימשך מזה. כי כאשר יראה הרואה כי הכסף אזל מכליי צא יצוא מעל ספר ה' לעשות בזהב ובכסף כל עמלו ובוטל מד"ת ע"כ להרים מכשול מדרך עמו בא האלהים ויאמר הנה בלחם אשר מאכילך אכין לך דרך ה' למען תשכיל. הלא הוא כי אתה דע לך כי מעליון לא תצא הרעות והטוב כי אם הכל לפי הכנת מקבל כי עון ממית וזכות מחיה. עון ממית כד"א (תהלי' ל"ד) תמותת רשערעה תיסרך רעתך ותמוגגנו ביד עונינו חטאים תרדף רעה והזכות מטיב כד"א ואת ישכים ישלם טוב. וזה יאמר הוא ית' הנני ממטיר למה שהוא לכם הראויים לקבל טוב לחם מן השמים מה שאין כן לזולתכם כי אם לסדום אש וגפרית מן השמים וברד למצרים וע"כ לא אמר אני ממטיר כ"א הנני ממטיר כלומר הנני אשר המטרתי לזולתכם מן השמים גפרית ואש ממטיר לכם לחם וכו'. כי אין לשמים טבע מוטבע כ"א הכל לפי הכנת המקבל ומזה החי יתן אל לבו כי כמשפט הזה יעשה לאיש ואיש עשיר ורש כי כל אחד לפי הכנתו לפני אל דעות ה' יקבל את הטוב ואת הרע:
ועוד שנית נמשכת מזה כי ויצא העם ולקטו וכו'. והוא לומר הנה יטרחו העם יצאו וילקטו והנה שני דברים להם במן. (א) שאם איש ירבה לו וילקט בעומרים שנים לא' או חצי עומר לאחד לא ימצא לו רק דבר יום אחד כי א' המרבה ואחד הממעיט ימצא עומר לאחד. (ב) שיהיה ביומו שלא ימטיר מן פעם אחת לימים רבים. וגם אם יאמר אלקטה נא לי ב' עומרים לשני ימים לא ימצא בביתו רק א' ושני הדברים האלה אשר לעם שיצא ולקטו הוא אשר יקרה למוציאים ימיהם לצבור כעפר בצר כי שוא להם משכימי קום באניות סוחר כי הלא ברצו' ה' דרכי איש לא בעמל ולא ביגיעה יקנה בשעה אחת יותר על זולתו המסתחר משנתים ולכן מאי יגע להעשיר כי אין הריוח מחמת רבוי היגיעה והזמן כי יש ירויח ביום א' הרבה ויש מעט הכל לפי הקצוב לו מר"ה. כענין היגע עד ילקוט מאה עומרים. והיה מוצא עומר א' ואשר לא יגע ולא הוציא זמן רק עד ילקוט חצי העומר היה גם הוא מוצא עומר א' ואם ישקיף וירא כי אין לו רק מזון מועט על יום או יומים אל יצר צרת הימים הבאים כ"א יאמר ברוך ה' יום יום ואעבוד את ה' בימי מיגר מסכנותי ויד ה' לא תקצר ככלותי זה הזהב כענין המן שלא היה לשני הימים. והוא ית' נותן ליום מחר לעיניהם הנה שני הדברים ההם הנאמרים באמת באמור דבר יום ביומו. שהוא דבר ספוק היום ולא יותר או פחות ביומו ולא מיום ליום. ועל הלמודים האלו אמר. למען אנסנו הילך בתורתי. כלו' שלא יניח את התורה עד קנות ממון. כי יראה ענין המן ויבטח בשם ה' ויחזיק בתורתו. ואם יאמר נא ישר' העוסק בתורת ה'. ואין לו להתפרנס דבר יום ביומו. ואמר בלבו איה איפה אכילת פירות התורה בעה"ז. ע"כ רמז לו הוא ית' כי והיה ביום הששי וכו'. והוא כי מה יעשה ר' חנינא בן דוסא ודומה לו איה המה פירות תורתם. אך הוא מאמרנו על פסוק להנחיל אוהבי יש וכו' לו' מה שאני מצמצם מזונות אוהבי בעה"ז אינו שלהנחיל להם לא יש. אם אטיב להם פה כי הנה להנחיל אוהבי יש לי רב. אלא שאוצרותיהם אמלא שמה שאין לו בעוה"ז היא לטובתו שהוא פה מצטמק ויפה לו. כי הלא יכפל טובו בעוה"ב כי הפירו' של העוה"ז יעשו לו קרן קיימת פי שנים לעוה"ב וע"י כן אוצרותיהם של העוה"ב מתמלאים וזה נרמז באומרו והיה. ומה גם כי אומרו והיה הוא שמחה כנודע מרז"ל כי הנה ימצא מע"ש מכין לחם משנה שיאכל בשבת הוא עוה"ב. שהוא משנה על אשר היה לוקט יום יום. ולענין המוסר הנלמד שישמח בספוקו אמר והיה:
או יאמר הנני וכו' והוא בשום לב למה האכילם ה' לחם שמים. ולא עשה יהי פסת בר בארץ כי כאשר תוציא צמחה. שמבלי תזרע תצמיח חציר לבהמה כן תוציא לאדם לחם ומזון. כי הנותן לחם מן השמים. גם לחם יוכל תת מן הארץ ולא עוד אלא שלחם אבירים. שמלאכי השרת נהנים ממנו נתן למו. אמנם הנה לנסותם בא האלהים אם ילכו בתורתו. הלא הוא כי אחר תתו ית' לישראל במרה חק ומשפט ויתעתד לתת להם כל שאר התורה מידו יתב' ראה והנה אמרו ישראל. הלא גשמיים אנו. ולא תאות לנו תורה רוחני' מן השמים מידו ית'. ואיך יתכן כי על ידי התורה שהיא חכמתו ית' רוחני'. מוצא פי ה' יחיה האדם החומרי. ואיך יהיה לאדם בה חיי נפשו בגופו. ומה גם כנודע כי תחיה את בעליה כרבה ואביי (ר"ה דף י"ח) כי בה רבו ימיהם עשרים שנה לכל אחד. ואיך יהיה מבוא לתורה מן השמי' בגוף האדם ואף גם אחרי התחיה שאין מזון גשמי כי אם זיו התורה. איך תקיים את הגוף עמה ותחת זאת היה מקום להרפות האדם מן התורה. על כן בא האלהים להסיר זה מלבו ולנסותו אם בהסתלק ממנו טענה זו ילך בתורתו והוא כי הנה הן האמת כי גוף ונפש כאיש א' חברים באיכותם המה. ועכ"ז לא יבצר שבהתפרנס והתחזק הא' מהם יתקיים חברו עמו כי על כן באכול איש לחם חומרי ויתפרנס גופו גם נפשו בו. עם שהיא רוחניות כי משלום גופו יהי' לה שלום כן יתהפך ותתפרנס הנפש הרוחניות ע"י התורה הרוחניו' ותתחלק מזיו כבודה גם לחומר להתקיים וחיות עמה. והנה היה מקו' להתחמץ לבב אנוש מהדמיון הלז. עד יראה בעיניו כיוצא בדבר כדמותו בצלמו. ע"כ הראנו ידו ית' הנפלאות בעה"ז שלחם רוחני יאכל איש גשמי שמלאכי השרת משוללי גוף נהנים ממנו. ומה גם למאמר ספר הזוהר (פ' בשלח דף ס"א) מגודל רוממות איכותו כי הלא אין מבוא בו לבא אל החומר להתפרנס. כאשר נבאר בס"ד כי זאת היתה תמיהתם של ישראל באומרם מן הוא כלומ' ומה יושיענו זה לפרנס החומר כי ע"כ היו אוכלי' ולא מוציאין כי רוחני מאד הי'. ואיך היו נזונין אך הוי אומר כי כלח' מן הארץ המפרנ' הגוף ומתפשט גם אל הנפש לקימ' בו. כן המן הי' מתפרנס הנפש הדומה לה וממנה יתפשט אל הגוף. וזה משז"ל (יומא דף ע"ה) בנועם מליה'. באומרם היה נבלע באיברים כי היה כדם הוא הנפש. נבלע באיברים ומתקיימם. ומזה יראו וכן יעשו היקש לו' כי כן יבורך ויתקיים חומרו אגב נפשו בו ע"י התורה. והוא מאמר הכ' ככתוב אצלנו. באו' (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך וכו' למען הודיעך וכו' והוא כי מאכל רוחני לא יתפרנס איש גשמי. ומה גם איש רעבתן שלחם לא אכל כל היום ההוא שצריך מזון גשמי יהי' למלא בטנו כי ירעב מה שאין כן בדבר רוחני שאדרבה יתעלף בו אז יותר על כל זה אף ששתים היו לך. (א) שויענך בטורח הדרך. וירעיבך שלחם לא אכלת כל היום ההוא שהיית צריך לחם חלב חטי' ישביעך ובשר שור של פטם להחזיק חומרך ואדרבה ויאכילך את המן הרוחני. ולמה עושה כן הוא ית' ולא נתן פסת בר בארץ הלא הוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו הזן את החומר יחיה האדם שיתפשט אל הנפש כ"א גם על כל מוצא פי ה' ככל התורה שיצאו מפיו ית' יחיה האדם שמחיה הנפש וממנה יתפשט אל החומר כמן כמדובר:
וזה מאמר הכ' פה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם שהוא לך ולכיוצא בך. לחם מן השמים לא אמר מן מן השמים כ"א לחם וזה בב' בחינות. (א) כי כאשר הלחם מן הארץ משובח באיכות מעפר הארץ עצמה כן הוא זה הלחם מן השמים כי כהפרש שמן חומר הארץ ללחם כן יש מן הארץ למן. (ב) לומר לחם מן השמים כי בשמים הוא זה לחם שהוא למלאכי' שבשמי' כמו שלחם הארץ הוא לחם לצאצאיה. והוא משז"ל (יומא דף ע"ה) לחם אבירים שמה"ש נזונין ממנו. וזהו לפי האמת לא כל האנשי' כדאים להתפרנס כ"א לכם משה ודומים לך קדישי עליונין. ועכ"ז אצליחה נא גם לעם יזונו ממנו ויצא העם ולקטו. וא"ת נא ובמה יודע כי רוחני הוא. לז"א דבר יום ביומו כי המרבה ולוקט שני' ושלשה עומרים לראש גבר. לא היה מוצא כי אם א' והלוקט חצי עומר גם הוא ירבה לו כשימוד בעומר וימצא שלם. ואין זה אם לא היה דבר רוחני. וזהו דבר יום ביומו ולמה אעשה כך להאכיל את כל המון העם דבר רוחני כזה הלא הוא למען אנסנו הילך בתורתי. כי בזה לא יהי' פתחון פה לו'. איך אדבק בתורה ואיזה הדרך תועיל גם לגופי. כי הלא במן מסתלק מאמרם זה ויהיה נסיון לישראל אם ילך בתורתי אחר סילוק ההרהור מלפניו ע"י המן. וזה אפי' בזמן הזה שהחומר עכור שהתורה תאיר ותזכך החומר ומקיימו. וכל שכן בתחיית המתי' או אפי' בימות המשיח שהוא בשלהי אלף הששי. והוא אומר. והיה ביום הששי וכו' והיה משנה שהוא כי מעתה יראה רמז מזה אל התורה בזמן הזה ובעתיד כי כאשר המן זן את הנפש ומכלכל אגבה את הגוף כן גם איכות התורה עתה. וכאשר ע"י הכנת קדושת שבת שבא ביום הו' בערב יום הנפש יתירה יעדיף המן לזון גם החומר לחם משנה כן באלף הו' שהוא ערב אלף הז' שכלו שבת יהיה לאיכות התורה המתפשט בגוף פי שנים על מה שהוא עתה. ומה גם באלף הז' כי ענין המן הוא דוגמא אל התורה בכל הזמני' כמדובר להיות הנפש והגוף עמה כי יעלה עמה ולא ירד:
עוד יתכן עד"ז באומרו לכם לחם וכו' לומר לכם בני ישראל שנפשותיכם קדושות יהיה לחם מן השמים אך לא לאומות ושאר הכתו' כנזכר:
עוד יתכן כי תחלת מעשיו ית' עמנו אחרי צאתנו ממצרי' להיות לנו לאלקי' ושנהיה לו לעם סגולה רצה לקדשנו גופנו ונפשנו. ע"י תורה מן השמי' ושפע רוחני בכל התפשטות הנפש אשר ברמ"ח איברי' מרמ"ח מצות ולגופים. שגם הלחם אשר נאכל לקיים גויתנו ואדמתנו יהיה רוחני נזככנו ושיהיה כל ישע וכל חפץ כל איש ישראל עסוק בתורה בהתבודדות עצום ורב וימן לנו המלך הקדוש דגן שמי' יום יום לבל נפרד בבקשת לחם בתינו רגע כממריה למען נזכה ונחיה חיי עול' ותבולע המות לנצח ומה גם בקבלת התורה עוד מעט ויהיה להם חירות משעבוד ומלאך המות ומיצה"ר וע"כ רצה ית' להקל מאבן נגף ומצור דרך עמו. בל יכשלו באחד משרשי ועקרי אש דת למו ולהעמידנו על האמת בכל העמודי' אשר התור' נבנה עליהם ושלא נצטרך לעמוד על אמיתת עיקרי הדת על פי השגת דעתנו הקצרה כי מי יעמוד בסוד ה' כפי שכלו הקצר כי הוא חרש מחרשי אדמה. והנה במספר עקרי הדת אין דעת חכמי אומתנו שוה יש יאמר כי על שלשה דברי' האמת עומד ויש מוסיפי' במספר' והנה אשר גבלו ראשוני' חכמי דורותינו אשר קדמונו. הלא הוא אשר הסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל שהעמידם על שלשה עשר והנה הנם במספרם עם שנשנה סדרם בקצת מהם מאשר סידרם הוא ז"ל במקומם. (א) להאמין מציאות הבורא וכו'. (ב) יחוד ה' שנאמין שזה הוא סבת הסבות א' הוא כו'. (ג) שלילת הגשמות. (ד) תחיית המתים. (ה) ימות המשיח. (ו) כי הוא הש"י יודע מעשיה' של בני אדם ואינו מעלים עיניו מהם לא כדעת האומר עזב ה' את הארץ וכו'. (ז) כי הוא השי"ת נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר וכו'. (ח) תורה מן השמי' כלה קדושה וטהורה. (ט) ההעתק והוא כי התורה מועתקת מאתו ית' לא מזולתו וממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. (י) היותו קדמון שהוא חידש העול'. (יא) שאליו ית' הוא ראוי לעבוד וכו' ולעשות מצותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכי' והככבי' והיסודות. (יב) נבואה. (יג) נבואת משה רבינו ע"ה גדולה שהוא אביה' של נביאים:
ואחשבה כי אבינו מלכנו המלמדנו להועיל. בהחילנו לחסות תחת כנפיו חש פן נמוט מעיקרי תורתו ואמונתו ובא ויטע בלבנו י"ג עיקרי הדת אלה. ויורה לעינינו א' לא' לתקוע אמונתו בלבנו עול' ועד הלא המה בג' כתובי' האלה. והנה אין ספק כי מציאותו ית' ואחדותו הכירו על הים. והם השני עיקרי' הראשוני' כי עיניה' ראו ולא זר מראת אלקי' צח ואדום שהוא דין ורחמי' כאחת ויאמרו זה אלי ואנוהו. ומה גם למשז"ל כי הילדי' אשר ראוהו בהניק להם דבש וחלב מצור החלמיש והיה נדמה להם לבחור צח ואדום בהיותו מטיב להם ובדמותו ההוא הכירוהו על הים. בהכותו את מצרים על הים מאתי' וחמשים מכות. אז אמרו זה אלי וכו' ויכירו כי ה' הוא אלקים כי אשר ראו מטיב להם מתחת לארץ בדבש הוא אשר ראו מכה את מצרים לעיניהם הרי מציאותו וייחודו. כי ה' הוא האלקי':
וזה מאמר הכתוב באומרו הנני ממטיר לכם וכו' לומר הנני אשר ידעתי מציאותי וייחודי עודני מראה לפניכ' ייחודי כי הלא לכם אני ממטיר לחם מה שאין כן לזולתכם כי אם גפרית ואש בסדום וברד למצרי' כי ה' הוא אלקי' וזה אומרו לכם. ועל הג' והוא שלילת הגשמות אמר לחם מן השמי' שהוא רוחני כמפורש למעלה. שכעין יתרון אשר ללחם מן הארץ על הארץ כן יתרון הלחם מן השמי' על השמים וע"כ לא אמר מן השמי' ומעתה ק"ו הדברים אם לחמנו לפרנס את גויתנו. למה שהוא מאתו יתברך הוא משולל גשמות ומה גם עתה הוא ית' בעצמו וכן הד' באומרו לכם לחם מן השמים לו' כי לכם שאתם כמתים ברעב כמאמר הכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך וכו' וגם הם עצמם היו כמתי' בעיניה' כאומר' כי הוצאתם אותנו להמית וכו' כי אמר כי הנה אשר בתחיה. אחזיר נשמות לפגרי' מתי' ע"י טל מלמעלה כן גם מעתה שאתם כמתים אני אחיה אתכם ואקיימכם בטל רוחני' היורד מן השמים אשר לפי הטבע מעונים ורעבים כהם בתת להם דבר רוחני הוא מת הרי מעין תחיית המתי' כי לא בר ולחם ומזון סועד ומחיה אתכ' כ"א שכבת הטל הרוחני יורד להחיות מתי' נפש וגוף והוא מעין תחיית המתי' בטל אורות. והחמישית היא ימות המשיח אמר ולקטו שהוא מעין יהי פסת בר בארץ יטיפו ההרי' עסיס שימצא מזומן בארץ שלא יצטרך רק לקוט ואכול שהוא ענין ימות המשיח ממש. ועל הששית ושביעית והם ידיעתו יתב' ושכר ועונש אמר ויצא העם ולקטו והוא שלא דבר לנוכח כאומרו ממטיר לכם אך הוא כמשז"ל (יומא שם) כי לצדיקים היה המן יורד אצלם אך לא כן החוטאי' הנקראים בשם עם. כ"א היו צריכי' לצאת חוצה ללקוט וזהו ויצא העם ולקטו הרי כי הוא ית' ממכון שבתו השגיח ויודע בין צדיק לרשע ונותן שכר לצדיק להמטיר לו לחמו אצלו. ומעניש לרשע בהטריח אותו לצאת מחוץ למחנה. הרחק מן המחנה ללקוט מזונו. ועל השמינית והיא תורה מן השמים אמר דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי והוא מאמרינו למעלה כי רצה הקב"ה להורות את יש' דרכה של תורה והוא כי כאשר המן הוא רוחני כי על כן נבלע באברים ובלתי יוצא מבטן אוכלו. וגם יכירו היותו רוחני מאומרו דבר יום ביומו שהוא שלא היה המרב' שני העומר לאחד. או הלוקט חצי עומר או פחות כ"א עומר לגולגולת שהוא מתמעט מהמרבה ומתרבה לממעט. ואין זה רק להיותו רוחני. וזהו ולקטו דבר יום שלא היה לוקט רק דבר היום הוא העומר. וע"כ לא היתה פרנסתו כלחם מן הארץ הזן את הגוף ומתקיימ' הנפש אגבו. כ"א זן את הנפש ומתקיימ' הגוף. וא"כ כאשר יראו בעיניהם זה במן. הנאכל כלחם שהוא על הארץ והיא רוחני. כן לא יתמהו על התורה אשר למטה בארץ. בצוויים פשטים. כי מן השמי' ורוחנית היא. ועל התשיעית והיא ההעתק שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע אשר זה היה כמו זר נחשב כי אין בכל דתות הנמוסיות. דת שלא יכלו להוסיף טוב מאשר בה או כיוצא בה. וכן לגרוע כי למה ששכל אדם עשאה וחיברה לא יבצר משגיאה בא' מהפרטי'. והיה אפשר חלילה יהי כן בתורה ע"כ אמר דבר יום ביומו. לומר כי הנה כאשר במן המרבה מהעומר או הגורע ממנו היה טועה כי לא ימצא בקרב ביתו רק עומר לגולגולת בלי פחת וייתור למה שרצונו ית' הוא עומר לגולגולת. וזהו דבר יום שלא ילקוט המרבה או הממעיט פחות או יותר מדבר יום בלבד כן המרבה ומוסיף או גורע מתורה צוה לנו משה הוא טועה וחייב מיתה. וגם זה נכלל באומרו למען אנסנו הילך בתורתי. ועל העשירית והוא היותו קדמון והוא ית' חידש העול'. כי ששת ימים עשה ה' את השמי' ואת הארץ אמר והיה כיום הששי וכו' והיה משנה והוא כי לראיה על מעשה בראשית הוא כמשז"ל אומרו ויברך אלהי' את יום השביעי ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במן. שירד ביום הששי לחם משנה ויהיה הענין כי הנה ארז"ל (ב"ר פ' י"ג) שבששת ימי בראשית היו נעשים בכל יום ג' דברי' ובששי נעשו ששה. שלשה כנגד יום הו' ושלשה כנגד יום השבת שלא היה נברא דבר. וע"כ ברך יום הששי כשיעור השביעי. הוא זכר לבריאת עולם. וזה יאמר ויכולו וכו' ויכל וכו' והראי' כי ויברך אלהי' וכו' במן. שהוא הוראה על מעשה בראשית וזה יהיה מאמרו יתב' פה. שהוא מקומו והיה ביום הששי וכו' והיה משנה שהוא מעין מעשה בראשית שהיה משנה בששי על כל שאר הימים וזה אומרו הששי. לרמוז אל יום הששי האמור במעשה בראשית. ועל כן לא אמר והיה ביום ו'. ועל הי"א וי"ב וי"ג אמר. ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והוא כי המה אמרו מי יתן מותנו וכו' כי הוצאתם אותנו וכו' אמרו להם בערב שהוא בתת ה' לכם בערב בשר תדעו כי ה' הוציא כי הלא אם שאלתם פת למה יתן לכם בשר אלא על שאמרת' כי הייתם על סיר הבשר במצרים ואבדתם אותה הטובה. ע"כ אמר בתת ה' לכם בשר הוא כאלו אומר לכם הוא ית'. הנני נותן לכם הבשר אשר אבדתם ואלו שלא מרצונו היתה יציאתכם כ"א מלבנו למה ממציא לכם אשר אמרתם שאבדתם בהוצאה אך וידעתם כי הוא הוציאכם והנה ביציאת מצרים היה שם שידוד שר ומזל ויסודות כמפורש למעלה באר היטב באותות אשר עשה ה' במצרים וא"כ איפה הרי כי אין ראוי לעבוד כ"א לה' לבדו כי הוא השודד את כל הכחות נכריות והוא עיקר הי"א שאין לעבוד את מלאך וכוכב ויסודות כ"א לו יתברך לבדו והיא הנפקותא שהוציא הוא יתב' באומרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו' לכן לא יהיה לך וכו' ולא תעבדם וכו' כי יוצא מזה שלא תעבוד זולתי כי אין ראוי לעבוד כ"א לה' אשר ראיתם גודלו ביציאת מצרים. וגם הי"ב וי"ג הוא מציאת נבואה ונבואת משה רבינו עליו השלום אשר אמרו למו כי הוא יתברך היה מוציא' ועתה אמרו משה ואהרן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים. והיא נבואותנו כי אמיתית היא הרי מציאות נבוא' וגם נבוא' משה רבינו עליו השלום. באומרו ובקר וראיתם את כבוד ה' שהוא ירידת המן אשר התנבא משה שם בפניהם בהקיץ אחר תלונותם והוא היכר יתרבו נבואת משה מה שאין כן זולתו שבחלום ידבר בו והנה כי בשלשת הכתובים האלה הורה באצבע אלהים את ישראל עמו כל י"ג עיקרים באר היטב:
ועריכה
ויאמר משה ואהרן וכו'. ראוי להעיר למה משה ואהרן חילקו מאמר' זה אל ישראל לג' חלקים א' אומרו שניהם ערב וידעתם וכו' ובקר וראיתם וכו' ואח"כ חזר משה לבדו ואמר בתת ה' וכו' שנראה כי הוא הענין הא' ורוב הדברים שבפסוק ובקר וראיתם הם בפסוק שאחריו מפי משה לבדו ואח"כ חזר לו' להם ע"י אהרן לבדו קרבו כו' כי שמע את תלונותיכם. ועוד באומרו ובקר וראיתם את כבוד ה' אם הכונה היא על הנראה בענן לא נרא' רק בטרם בקר מהערב כאומ' ויפנו אל המדבר כו' ואם הוא על המן למה כינה אותו אל כבוד ה'. ועוד כי בזה מייחס שמיעתו ית' את תלונותיכ' אל כבוד ה'. ולמטה מייחסו אל תת בערב בשר לאכול כו'. ועוד למה חזר ואמר ונחנו מה פעם שנית ובשיני כי בראשונה אמר כי תלינו ולא בשני. ועוד אומרו קרבו לפני ה' מה זו קריבה. ועוד למה לא פקד עליהם חטאתם בהראות כבודו יתברך על התלונה לה':
אמנם הנה תלונת ישראל היתה כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה כו' והנה בתלונותם אלו אפשר להקל מאשמתם ולומר כי בכל לבם טעו וחשבו כי לא ה' צוה רק משה ואהרן בחשבם עשות רצון קונם הוציאום אל המדבר ההוא ומה גם למה שאז"ל (ש"ר פ' כ"ד' כי בכל המסעות היו מפי הגבורה אלא זאת והיא ויסע משה את יש' כו'. ויטעו לחשוב כן גם על הכל. או אפשר כי ידעו האמת כי הכל היה על פי ה' ועליו ית' הם תלונותם אלא שבושו להוציא מפיהם תלונתם על ה' ואמרו כמתלוננים על משה ואהרן והנה משה ואהרן לא ערבו אל לבם בפתח דבריהם לדבר ולומר כי על ה' היתה תלונותם שעם יודעם הדבר היו מחפים האמת כי חשו על כבודם של ישראל. ע"כ היחלו בחלוק' הראשונ'. וקו לקו גלו להם את דעת'. וז"א ויאמר משה ואהרן וכו'. לו' הנה אם הוא שבכל לבבכם טעית'. כי חשבתם שלא הוציא ה' אתכם. כ"א אנחנו הנה ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. כי תתחדש לכם ידיעה זו. שהוא ע"י תת בשר לאכול על תלונותם שחסרו בשר ביציאת מצרים. ע"כ נותן להם מה שאבדו על ידו. אך לא כן הוא. רק שעליה היתה התלונה. והייתם מחפים מראים שעלינו היתה וזה יתברר בבקר. כי בקר וראיתם את כבוד ה' שמתראה בענן לכם שאין זה רק כמתראה ואו' הנני אני שהלינותם עליו אין זה רק בשמעו והבינו אה תלונותיכם על ה' כי הלא יודע תעלומות לב והבין כי תלונותיכם היו על ה' ויהיה או' בשמעו כד"א (בראשית כ״ג:ו׳) שמעני אדני לשון הבנה ועוד כי סבר' היא כי הנה נחנו מה כי תלינו עלינו. האם בידינו לתת לכם לחם אך אין ספק כי על ה' היתה תלונותיכם אשר בידו לתקן וכן הוא עושה. ואחרי דבריכם אלה חזר משה לדבר לבדו ואמר בתת ה' כו'. והוא כי אמר משה בלבו היתכן כי עד הבקר יחשבו שאין לנו ראיה שתלונותיכ' על ה' ע"כ חזר ואמר מה שלא גילה מתחלה מפני כבודם ואמר הנה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר כי היא ראיה מיד כי הוא בשמעו את תלונותיכם שהם על ה' באמת ולא שטעיתם וז"א אשר אתם מלינים עליו והוא כי אלו לא היו על ה' רק שטעו וחשבו כי משה ואהרן עשו מעצמם לא היה נותן להם מידו יתב' בשר ולחם כ"א על ידינו כי הלא אין נס גדול מקריעת ים סוף ועשה על ידי ובלי מטה וגם לרז"ל (שם פ' כ"א) שכדי שלא יאמרו שמשה בלי מטה האלקים אינו חשוב. וע"כ אם גם עתה היתה תלונותיכם עלינו היה ראוי יעשה ע"י או ע"י שנינו. אך בעשותו ע"י עצמו יורה כי ראה כי עליו היתה התלונה על כן לא חש על הנוגע אלינו ליעשות על ידינו כי אם עשה על ידי עצמו וז"א ויאמר משה לא בלבד על הלחם לבדו שיתן לכם בבקר תהיה הוראה כי על ה' תלונותיכם כ"א בשני דברים בין בתת ה' לכם בעצמו בערב כו' בין בתת בבקר בשר. תדעו כי הוא בשמוע ה' תלונותיכם שהם על ה'. והוא במה שנחנו מה. כלומר שנותן את הכל על ידו ואנחנו לא נשמש כלום וזהו ונחנו מה שלא נעשה דבר על ידינו. כ"א על ידו כלו' ונחנו מה האם לא בין ה' וביניכם אני תמיד ולמה לא עשה על ידינו אך זה הוראה כי לא עלינו תלונותיכם כי על ה' ועל כן עשה בעצמו וזהו שחזר ואמר פעם שנית ונחנו מה כו' וגם היה משה האומר ענין זה כי הוא אשר יערב אל לבו לומר שאם הוא על כבודו היה עושה על ידו כאשר היה בקריעת הים שעל שהיו אומרים כי לולא המטה לא היה נחשב צוה לו הקב"ה יסיר המטה ויעשה בידו כמשז"ל. ועוד כיוון באומרו בערב בשר ולחם בבקר שלמה ייחד הלילה לבשר והיום ללחם אך אין זה כ"א לרמוז להם כי מה שהיה להם בשר במצרים היה ערב וחשך והלחם לבדו שיש להם עתה הוא אור ויום כי שם היה להם טומאה וחשך גיהנם ועתה אור עה"ב וקדושה הנה בראותו יתברך כי היה משה ממה' להביא ראיה שעל ה' התלוננו מעתה אפי' בתת ה' בשר בערב בטרם יראה כבוד ה' בבקר שהיא הראיה העצמית ע"כ מה עשה הוא יתברך גזרו חכמתו לבלתי המתין עד הבקר מהראות כבוד ה' כ"א מיד יגלה אזן משה על כן מה עשה משה אמר אם לא אומר להם שעתה יראה כבוד ה' יאמרו שטעיתי בנבואתי באומרי ובקר וראיתם כו'. ואם אומר להם טרם הראותו הלא יאמרו כי אנכי הסבותי להכעיסם. כי התרסתי נגדם לאמר כי מעתה היה נראה כי על ה' היתה תלונותם וע"כ מיד כבוד ה' בא להראות כי היא בכעס עמהם ועתה להקהות שניהם אני בא לבשרם בדבר ע"כ אמר לאהרן שיאמר קרבו לפני ה' בתשובה כי חלאת עונותיכם תבדיל וטוב טוב טרם תתראה תתקנו בתשובה כי לפני ה' אתם כי כבודו הנה בא לפניכם להורות שהכעסתם אותו על כן קרבו והרהרו תשובה ותתקרבו כי שמע תלונותיכם שעליו המה וכן היה כי כדבר אהרן כו' ויפנו אל המדבר והנה כבוד כו' ואם נדקדק לשון ויהי שהוא צרה יאמר הנה משה אמר קרבו שיעשו תשובה ויתקרבו כי רחקו באשמתם ואומר הכתוב וי היה שלא היה פנאי לשוב בעצם כי הנה כדבר אהרן כו' והנה כבוד ה' נראה כו' ועכ"ז לא קצף עליהם ה' קצף על תלונותם על ה' כי הועיל הרהור התשובה בצד מה להשיב חמה:
יאעריכה
וידבר כו' שמעתי את תלונות כו'. ראוי לשים לב. (א) מה חידש באו' שמעתי כו'. (ב) או' דבר אליהם לאמר כי אומרו לאמר בלתי מובן כי אינו לאמר לזולת. והנה על זה אפשר לומר כי להיות שמשה על דבר כבוד אלהים התריס כנגדם לאמר להם זה פעמי' כי על ה' היו מלינים וקמים נגדו ומרא' שעל משה ואהרן היו מלינים. עתה אמר הוא ית' שמעתי את תלונות בנ"י כי עלי היו כדבריך אך אל תקניטם בכעס כי אם שמאל דוחה וימין מקרבת וז"א דבר אליהם לאמר כלומר דבר אליהם ענין דבור וקושי כדי לאמר שהוא ל' אמירה. ופירש ואמר בין הערבים כו' וידעתם בזה כי אני ה' אלהיכם שאלמלא זה הייתם לוקים על הדבר אך תחת הרע אתכם אני מאכילכם לכן דעו כי הבנותי אל היות בעל הרחמי' אלהיכם כי בזה יש קושי בתוך הענין וחותם בהוראת חיבה. באומרו דבר לאמר לבל יקוצי רק שמאל דוחה וימין מקרבת. וע"פ דרכו כיוון כי לעומת אומרם כי היו במצרים על סיר הבשר ואוכלים לחם לשובע. אמר הנה זה טוב לכם שתאכלו ממש בשר ולא שבת על הסיר וגם כי תשבעו לחם לא למלא תאות הבשר כאו' באכלנו לחם לשובע ושבעים לחם אך שהיו מתאוים לאכול בשר ולא יכולו והיו על הסיר לקבל הריח ועל הריח היו מרבים לאכול לחם למען שובע הבשר וז"א לשובע אך עתה תשבעו לחם מחמת עצמו ובזה וידעתם כי אני ה' עודני ברחמי' עליכם גם בעת הדין אני רחום בדין. וזהו וידעתם כי אני ה' אלקיכם. זהו מה שאפשר לומר בשתי הערות הנזכר אך הנה זולת השתי הערות שהערנו יש ויש עוד שראוי לשית לב בענין הכתובי' קושיא. (ג) והוא שנותו יתברך ממאמרו למעלה באומרו הנני ממטיר לכם כו' והיה ביום הששי וכו' ועתה הניח כל הנוסח ההוא ולא אמר דבר. אלא דבר אליה' לאמר בן הערבים כו' ובבקר כו' והעלים כל מאמרו למעלה ואפי' לא אמר שהיה לחם מן השמי' רק תשבעו לחם. וגם לא אמר שיצאו ילקטו דבר יום ביומו כ"א את הכל השמיט ואח"כ אמר מעין הענין בין הדבקים אחרי הדברים כלאחר יד על אומר מן הוא שהשיב להם הוא הלחם כו'. (ד) אומרו מן הוא כי לא ידעו מה הוא איך לא ידעו מה הוא אם קוראים אותו בשמו. (ה) מה השיב להם הוא הלחם כו' כי אומר אשר נתן כו' עד סוף הפסוק הוא מיותר. (ו) כי קשיא דידי' אדידיה תחלה אומר איש לפי אכלו נראה כי לא יקחו בשוה. כ"א איש לפי אכלו ואח"כ אומר מספר נפשותיכ'. (ז) אומרו איש לאשר באהלו תקחו היתכן שלא יקח איש לאשר באהלו הסמוכי' על שולחנו ואם אינן סמוכי' מה לזולתו עליו. (ח) אומרו ויעשו כן כו' המרבה והממעיט כי איך יאמר ויעשו כן אם לא לקחו בשוה במספר נפשות כי אם המרבה והממעיט. (ט) אומר איש לפי אכלו לקטו הוא מיותר שבכלל אומרו לא העדיף המרבה הוא. (י) למה צוה לנו משה איש אל יותיר ממנו עד בקר. יותר טוב הי' להניחם ומעצמם ימנעו בראות שיבאיש פעם א'. (יא) אומר וירם תולעי' ויבאש היל"ל ויבאש וירם תולעים. (יב) למה חזר ואמר וילקטו אותו בבקר בבקר איש כפי אכלו הרי נאמר ולא היה ראוי לומר כ"א שאחר הלקיטה חם השמש ונמס. (יג) למה המתין משה מלומר להם שצוויו יתברך והיה ביום הששי ומכינו כו' עד יבאו ויגידו נשיאי העדה למשה יתרון העומר לאחד. (יד) אומר הוא אשר דבר ה' שבתון כו' היכן דבר כך. (טו) אומר את אשר תאפו אפו מה כפל האפיה והבישול וגם אומר את ג' פעמים מה בא לרבות. (טז) אומר ויניחו אותו כאשר צוה משה כי אומר כאשר צוה משה הוא מיותר. ולא עוד אלא שנראה שאם לא היה מצוה לא היו מניחי' והלא מאליה' היה ראוי להניח בראותם ב' עומרים לאחד ואם הוא שלהיותם מניחי' בצוויו ועל כן לא הבאיש הלא מבל יצוה לא היה מבאיש כי לא על חנם נתן להם ה' לחם משנה להניח לשבת ואם הוא שהניחו העודף למשמרת לא היה ציווי רק בחירה אם יעדיף מהאפיה והבישול כו'. (יז) היתכן שהיה אפשר להבאיש אחר שנצטוו על כך שאמר ולא הבאיש כו'. (יח) אומר היום לא תמצאו כי הרי נאמר למעלה. (יט) אומר ששת ימים תלקטוהו מה חידש להם בזה. (כ) אומר וביום השביעי שבת לא יהיה בו שהרי נאמר זה פעמים. אמנם הנה ה' דברי' דבר הוא ית' למשה לאמר. (א) שיתן לחם לישראל. (ב) שיהיה מן השמי' שהוא רוחני. (ג) שיהיה דבר יום ביומו כי לא ילקוט איש יותר מדבר יום בלבד כי לא ימצא יותר המרבה. (ד) שלא ימטיר יום א' לחדש או לשנה ואפי' ליומים רק ביומו ולא יוכל איש לאכול מחר מאשר ימטיר היום. (ה) שלא ימטיר בשבת כלל אלא יהיה לחם משנה מיום הששי ומהראוי היה יסדרם משה לפני בני ישראל כמאמרו ית' צו לצו אך מה עשה הוא ית' אמר למשה הנה שמעתי את תלונות בני ישראל שהם קלים להתלונן לכן החמשה דברים אשר אמרתי לך לא תאמר אותם כאחת בל יהיה להם פ"פ להתלונן כ"א דבר אליהם לאמר כלו' דבר אליהם קצת והניח לאמר אח"כ קצת למען ישמעו קו לקו והיא כי מהחמש' דברי' לא תאמר להם קודם ראותם הלחם כי אם הדבר הראשון והוא בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם ולא שידעו מעתה שהוא מן השמים רוחני ולא שאר דברים והוא כי יאמרו להם מעתה שהוא רוחני מן השמים הלא יאמרו מה יושיענו דבר רוחני לזון גופנו החומרי הלא נתעלף והיה נפשנו יבשה וקצה בלחם הקלוקל. ועל הג' יאמרו אוי לנו כי טרם יבא יאמרו לנו שנביא הרבה והנה מעט שאם נלקוט מאכל חדש לא נמצא כי אם ספוק יום בלבד. ועל הד' יאמרו או מי יחיה וחייו תלוים מנגד אם ירד המן מחר אם אין:
ועל הה' יאמרו הנה מעתה תבשרנו שיום שבת יחסר לחמנו וגם שנתעצב אל לבנו ביום השבת מדאגה מדבר אם יחדל ה' מהמטיר להם עוד מן. וע"כ אמר הנה עד כה לא ידעו רק מציאות לחם בבקר. ואני אספרה להם הד' דברים אחרים מעט מעט קו לקו. ראשונה או' להם שהוא רוחני ועדיין יחשבו שיוכלו לאצור ממנו לשנה או לשנתים וגם זה עד שיראוהו שיבטח לבם יותר מטרם ראותם דבר ואח"כ אודיעם שלא יהיה להם רק דבר יום ואפש' עדיין יחשבו שאם ימעט מהבית מזון מחר לא ימעט מהשדה ואחרי כן אומר להם שגם בשדה איננו כי אם יבא יום יום ועדיין יחשבו שלא יבצר יום מבלתי רדת מן ואח"כ אודיעם כי ביום שבת לא יהיה כלל. ועוד התחכם לעשות שלא היה מודיע הדבר רק ע"י מעשה היו רואים והוא נותן להם טעם לתמיהתם לבל הגדיל התפעלות רק כנאמר מאליו כלאחר יד. וע"כ להודיעם הדבר השני שהוא היותו רוחני המתין עד שהמה ראו כן תמהו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. כלומר אוי לנו כי זה הדבר רוחני מן הוא לחם אבירים שמ"ה נהנים ממנו ומה יפרנסנו זה על כן עשה בחכמה והשיב בדרך שישארו הם חייבים להודות לה' ואמר הוא הלחם אשר נתן כו' לומר ראו עתה יתרונכם כי כמלאכי השרת אתם לפניו ית' כי הלא אם האומות יאכלו מזה הלחם לא יכלכלם כי רוחני הוא אך לכם למה שאתם קדושים ניתן לאכלה. וזה למתנה מאתו ית' תחשב לכם. וז"א לשון נתינה באמו' נתן כו' ואין זה כ"א שתזון נפשכם. ואגבה גופכם גם הוא כמדובר למעלה. הרי באופן זה ניצול התלונה א' האפשרית על הדבר הב' ועל הג' שלא יהיה להם כי אם אפילו לחם יומים כי אם דבר יום ביומו בלבד כי בזה יתחמץ לבבם באומרם האם יהיו חיינו תלוים מנגד שלא יהיה לנו פת בסלנו לימים או עשור על כן עשה בחכמה ויעש כמראה להם נפלאות אל איך היה מזון רוחני מכלכל הנפש בעצם והגוף במקרה הפך לחם מן הארץ שמכלכל הגוף בעצם ונפשו בו במקרה ויאמר להם זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו מי שהוא בעיניו ראוי לאכול שנים ושלשה עומרים ילקטם ואמר חצי או רביע ג"כ ילקוט לפי אכלו באופן ימצא בבית אחד כמה עומרים יתרים על עומר לגולגולת. ובבית אחר פחות משיעור זה. והנני מודיעכם כי יהיה עומר לגולגולת בלבד כשימדד וזהו לקטו איש לפי אכלו אך לא יהיה לכם רק עומר לגולגולת והטעם הוא שהוא מספר נפשותיכם כי הנפש היא הנזונת בעצם ועל כן למה שנפש האוכל הרבה מלחם הארץ ונפש האוכל מעט אחת הנה ע"כ שיעורה שוה וע"כ אינו תלוי ברב או במעט כדבר הגשמי הנאכל לאיש חומרי שלא ישתוו במאכלם כי מה שהחומר מתפרנס אגב הנפש שהיא העיקר הוא בלתי נחשב. ועוד הוסיף ואמר איש לאשר באהלו שהוא לכל הנמצא באהלו אפילו תינוק בן יומו. או עובר עם שמדדי אמו יונק. יושפע מעומר זה על ידו והוא כי למה שהוא מזון הנפש כנפש הגדול וכנפש הקטון אחת הנה כאמור וכמשז"ל (יומא דף ע"ה) שהמקדש אשה ספק קרוב לה כו' היה ניכר וכן בן ט' לראשון כו'. הנה בזה התחכם שבא ועשה עצמו כמשבח את איכות המן ומאליהם יבינו כי לא יהיה להם מיום לחברו דבר כי גם המרבה לא יעדיף על העומר והמה בשום שכל והבין בעצם הפלא הנראה לעין לא שתו לב אל בלתי היות להם מיום לחברו ויבוקש הדבר וימצא כי ויעשו כן בני ישראל שלקטו איש לפי אכלו ולא במדת עומר באופן שהיו מרבים והיו ממעטים מהעומר. וזהו וילקטו המרבה והממעיט שלקחו איש לפי אכלו מלחם הארץ. ואח"כ וימדו כו' ולא העדיף עם היות שאיש לפי אכלו לקטו. וזהו שחזר ואמר איש לפי אכלו לקטו לומר שעם שלקטו כשיעור אכלם על כל זה לא מצאו להם כן רק עומר לגולגולת במספר נפשות אם מעט ואם הרבה יאכל. וזה מוסר גדול למתלהבים להרבות בסחורה ולמעט בישיבה כי בזה יעלה על רוחו כי לא יעדיף המרבה ואשר יהפך וימעט בסחורה לעסוק בתורה לא ימעיט מטרף ביתו כי זה וזה יתקיים בידו והוא משז"ל (ברכות דף ל"ה) ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי זה וזה נתקיים בידם אחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם עראי זה וזה לא נתקיים בידם וזה אפשר דרך רמז נרמז בכתוב זולת פשוטו כמדובר כי כן יראו לעיתים כי לא יעדיף המרבה בעסק ומזון העה"ז ולא החסיר הממעיט כי בזה היו שוים ואם תראה שלא יהיו שוים הוא כי איש לפי אכלו הקצוב לו מר"ה לקטו בין ירבה בעסק בין ימעיט באופן שיעברו ויכסלו היגעים להעשיר:
ונחזור אל הענין והוא כי אחר השמיע משה הדבר הג' ובא להודיע הד' והוא שלא יהיה מן רק לבקרים בלבד ושיהיו עיניהם תלויות יום יום למטר לחם שמים אם יבא ואם נחדל לא רצה לאמר להם בפירוש פן יקוצו באומרם הלא מזון כמה ימים היו לנו בצאתנו ממצרים ונרעב ללחם כתומו ומה נעשה עתה כי נצר צרת מחר יום יום ובערב נאמר מי יתן בקר. על כן עשה כמזהיר' במעלת הבטחון ואמר איש אל יותיר ממנו עד בקר כלו' עד בקר שראוי להתחדש מטר מן מן השמים ויקצוף על הבלתי עושה כן למען לא יערב איש אל לבו לדבר דבר ולהתלונן כי לגוי יחשבוהו בלתי בוטח בה' וה' עשה לבלתי יטמין הבלתי בוטח את המן שהניח במה ששינה הטבע תחלה נעשו התולעים ואח"כ ויבאש שבבואו להטמין בהרגיש באוש מחנהו כבר נתפשטו ונראו התולעים יוצאים מאהלו וסיפר הכתוב כי עם שלא הניחו יותר בראות' שוירם תולעים ויבאש על כל זה לא נמנעו מללקוט יותר מעומר עם יודעם שלא העדיף המרבה וז"א אחר כך וילקטו אותו בבקר בבקר איש כפי אכלו שהוא כפי טבעו לאכול ואשר לא טוב עשו שהיה להם ללקוט פחות מעומר כי הלא אח"כ לא יחסיר הממעיט או לפחות ללקוט עומר לגולגולת בלבד. אך הדבר הד' שיהיה יום בלי המטר מן לא ערב לבו לאומרו עד בא הדבר מאליו שיראו לחם משנה בששי ויבאו לבקש טעם לדבר וכן היה כי ביום הששי לקטו לחם משנה וראו שני העומר בשוה לאחד ולא אמר שני עומרים לאחד לומר כי אפילו לא היו לוקטים אלא עומר אח' כמנהגם בלבד היה נעשה שנים וזה שני העומר כלומר שנים היה נעשה העומר יחידי לאחד כי היה מתברך והוא כמרז"ל (ב"ר ש' י"א) ברכו במן. ואז ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה ואף גם אז לא גלה ביום הששי שאמר לא ימצאוהו בשדה פן ידאגו שמה שלקטו היום יבאיש בהשאירם למחר ויצרו בצרת מחר פן ירעבו ללחם כי לא ימטיר ולא יתקיים של היום על כן התחכם והתחיל להזהירם בקדושת השבת ואמר שבתון וכו' וע"כ את אשר תאפו אפו היום ולא תשאירו לאפות או לבשל מחר כי המלאכה אסור בו וזאת עשו בל תאפו או תבשלו הכל היום עד בלתי השאיר כלום פן יעלה על רוחכם כי מה שמתקיי' ובלתי מבאיש למחר הוא כי האפיה או הבישול מקיימו כי אם ואת העודף הניחו לכם בלי האפיה ובשול למשמרת עד הבקר כלומר שתראו כי קדושת היום מקיימו וגם שברמז המשכיל יבין כי לא ימטיר מחר לא פירש להם הדבר פן ידאגו וילונו מעתה והניח הדבר היולי. והיה אפשר להם להבין כי עם שלא יעדר מהמטיר מן בבקר. רצה הקב"ה להראות להם קדושת השבת באופן לא יכנסו בשבת בדאגה בחושבם אולי יבאיש ויחסר לחמם למחר. כי לא ימטיר ה' בו והגיד הכתוב כי ויניחו אותו עד הבקר לא שחשבו בודאי שלא ימטיר ושמרו כדי לאכול רק לעשות כאשר צוה משה ולא לבלתי ירעבו על חסרון מטר השמים ואז בראותם שלא הבאיש וכו'. אז שהוסר דאגת מה נאכל ביום השביעי אז גילה להם כלאחר יד ואמר אכלוהו היום וכו' היום לא תמצאוהו בשדה. ואף על פי כן לא חסרו מן העם ללקוט ולא מצאו:
והנה זה הוא ענין שיעור הכתובים. ונבא אל התכתם אמר שבתון שבת קדש יתכן אמר ג' קדושות על ג' הדרגות קדושה אשר ביום השבת א' בלילה שעליה היא סעודת הלילה למעלה מזו בבקר שעליה היא סעודת הבקר למעלה ממנה בערב שעליה היא סעודה השלישית והוא אשר גבלו ראשונים חכמי האמת על פסוק (ישעיהו נ״ח:י״ד) אז תתענג על ה' וכו' שדרשו ג' הדרגות שבפסוק על ג' סעודות והוא מה שרמז אח"כ באומ' אכלוהו היום וכו' שארז"ל (שבת דף קי"ח) כי ג"פ היום הם כנגד ג' סעודות והלא כמו זר נחשב כנותן את הסעודות לכל אחת בשם יום. אך הוא על כי בכל אחת היום מתעלה בהדרגה כאלו יום אחד נעשה שלשת ימים לפי איכות הדרגות הקדושה אשר בו למעלה לפניו ית' כמדובר וטרם יפרש ענין הג' סעודות הקדים ואמר את אשר תאפו אפו וכו' והוא כי הלא יש ג' אתין שהן רבויין גם אפיה כפולה ובישול כפול. אך טרם יגלה ענין הג' סעודות ראה והנה יאמרו לו הלא בחול לשתי סעודות של חול האכילם ית' עומר לגולגולת ובשבת שהם ג' סעודות גם כן עומר אחד לזה הקדים ואמר גם כשתמודו בעומר יום ו' ולא תמצאו רק שני העומר לאחד שהוא ליום השבת כשיעור יום הו' דעו לכם כי תשתלח ברכה בהכינכם לשבת והוא כי את אשר תאפו וכו' והוא כי הרבוי הנרמז באת כאשר תכינו ותאפו גם אותי הרבוי אפו כי יורגש הרבוי ותאפו אותו ועד"ז ואת אשר תבשלו בשלו ועד"ז ואת העודף שלא תבשלו ולא תאפו גם בו תחול ברכה ורבוי. וזהו את העודף שהוא רבוי האת ואחרי אומרו ענין שלשה רבויי ברכה אלו אמר תדעו למה היו הרבויים אשר אמרתי לכם הלא הוא כי הנה יש שלש אכילות ביום זה ויצוה ה' לכל אחד את ברכתו ועשה את העומר שדרכו להיות לשתי סעודות שיהיה לשלש והותר:
עוד יתכן רמז באומרו שבתון שבת קדש לה' וכו' כי בא לתת טוב טעם אל שאלת השואלים מה זה היה שהוא ית' נותן מטר על פני ארץ בשבת ולא המטיר מן על הארץ והנה אשר יפול לב אדם להשיב על זה הלא הוא כי אינו רק כי רצה הקב"ה בזה להורות הפרש למען יכירו כי השבת אינו כיתר ימים כי קדוש הוא לה':
ואחשבה רמו לנו טעם זולת זה הלא הוא כי בשבת כל מדרגות קדושות עולות מעלה מעלה אל הסבה הראשונה כל דבר עולה לפי מדרגתו כנודע ליודעים חן:
והנה ידענו מספר הזוהר (פ' בשלח דף ס"ז) גדולת מעלת איכות המן כי רב מאד הוא מעולם עליון מאד ועל כן לא יתכן יתהפך הדבר שתחת עלות גדר בחינ' שהמן משם שאדרבה ירד למטה ויתגשם. וזה ירמוז באומרו שבתון שבת קודש לה' מחר כלומר אל תהמהו אם מצאתם עודף כי הנה השבתון שהוא למחר הוא שבת שהקדש עולה לה' ושיעור הכתוב שבתון שבת קדש עולה לה' הוא יום מחר. ואיך מה שהוא ממקום הקדש כמוהו יורידהו ה' למטה לארץ להגשימו למען ממוצא דבר ישכילו כי לא ימטיר ה' מן מחר לכן את אשר תאפו מעתה וכו' אלא שלא שתו לב לדבר עד המחרת שפירש להם בפירוש:
או יהיה כי כל עולם הגלגלים עם העה"ז שהצד השוה שבהם כי גשם המה יחשבו לפניו יתברך כרשות א' שהוא רשות הרבים עולם הפירוד ואשר למעלה שהכל קדושה דבקה בו יתברך יתייחד לרשות היחיד כי כל הקדושה היא אחדות כנודע על כן המן שהוא מקדושה עליונה שבעולם העליון לא יורידנה ית' אל העה"ז להורות כי אין מוציאין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים מש"כ במטר שאינו מעולם העליון. וזה יאמר שבת קדש לה' וכו' כלומר שבתון שאתם שובתים שבת הוא גם לה' מחר שגם הוא שומרו לכן את אשר תאפו וכו' ואת העודף הניחו כלומר שלא ימטיר מן כי מעולם העליון הוא. אך בגשמים הוא כמטלטל ברשות א' בפחות מאמה א' כי מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת:
כהעריכה
ויאמר משה אכלוהו היום וכו'. מלבד מה שכתבנו יאמר אל תצרו צרת מחר לאכול בדאגה פן גם מחר לא ימטיר כהיום ויעלה על לבבכם להשאיר מעט למחר אולי לא יבאיש כאשר לא הבאיש היום מששי לשביעי אלא אכלוהו היום כלומר גם שלא הייתם מוצאים אותו מחר ראוי תאכלוהו היום על כי שבת היום לה' וראוי לכבדו ולא לאכול בצמצום וכ"ש כי הנה היום בלבד הוא שלא תמצאוהו בשדה. אך ששת ימים שאחר השבת תלקטוהו ואל תאמרו הנה בשבת זה שהוא ראשון הורה לנו זה הוא ית' אך ביתר שבתות ימטיר. לז"א וביום השביעי שבת לא יהיה בו כלומר בשדה הוא שאינו מצוי. אך תמצאוהו בבית כי עומר א' שתקחו בששי יעשה שנים ואח"כ הולך ומתרבה כמפורש ברבוי האתין למעלה וג"כ רמז באומרו שבת לא יהיה בו שהוא בשדה לא יהיה אך יהיה בבית כמדובר:
כזעריכה
ויהי ביום השביעי כו'. וי היה ביום השביעי כי יצאו מן העם ללקוט ועברו שיצאו חוץ לתחום זולת קוטן האמנה ואמר עד אנה מאנתם כו' לומר כי למה ששבת רמז לחידוש העולם המבטלו מזלזל באמונה ותפול כל התורה חלילה ויכלול הוא ית' בתלונתו את משה באומר עד אנה מאנתם יהיה על שלא הכביד באזהרה תחלה ע"כ חזר הוא יתברך להזהיר שלא יצאו ויתן טוב טעם שיטעמו ויראו כי כן הוא והוא באומר ראו כי ה' נתן לכם השבת לומר הנה היה לכם בית מנוס באמור האם השבת הוא זכר למעשה בראשית להורות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ובשביעי שבת כן המן שובת בשביעי וכאשר ביום הששי נבראו ששה דברים ג' כנגד היום עצמו ככל א' משאר הימים וג' כנגד יום שבת כן במן היה לחם משנה בששי לעצמו ולשבת א"כ כמונו ככל הגוים שוים בו כי גם חדוש העולם נוגע אל כל האומות כי כלן משתמשים ממנו ע"כ אמר ראו עין בעין כי ה' נתן לכם השבת לכם לבדכם כי הלא ע"כ הוא נותן לכם לחם יומים משא"כ לשום אומה זולתכם ואין זה רק שנפשותיכם חלקו יתברך הנה וע"כ השבת שהוא לה' יתייחד לכם ואחר שכן הוא שבו איש תחתיו ואל תצאו חוץ למחנה שהוא הי"ב מיל ביום השבת והוא כי ישראל הם מחנה ה' וכאשר מחנה שכינה הם למעלה מוחלקים לארבע מחנות שהם שלשה מלאכים במחנה אחד מיכאל וב' ראשים עמו על מחנה דרום וגבריאל ושנים עמו שהם לפאת צפון ועד"ז נוריאל וסיעתו ורפאל וסיעתו שנים בנים עם כל אחד הרי שמחנהו ית' י"ב בחינות גבולות ואשר חוצה להם הוא חצונית. והנה ביום הששי בערב יש לישראל לחם משנה שבא נפש יתירה אליהם שהוא כח יתר נאצל מאתו יתב' לכל אחד משורש נפשו הדבקה בו ית' ע"כ אל יצא איש ממקומו שהוא מהי"ב מיל שבמחנה ישראל שהוא בתוך הקדושה שמעין הקדושה עליונה לכן אל יצא איש אשר לחם משנה לו בנפשו ביום השביעי חוצה שהוא לעומת מקום חצוניות.
או שיעור הכתוב עד אנה מאנתם לשמור מצותי וכו'. וש"ת האם על שיצאו ללקוט יחשבו לממאנים לשמור מצות וחוקים ותורות ואדרבה אין אדם נתפס בצער שברון מטה לחם כי דאגו ללחם איה כי לא המטיר היום ולא היה להם בלתי אם לצורך היום ההוא ע"כ אמר מה שאמרתי כי בזה יראה שמאנתם לשמור מצותי כו' הוא כי הלא ראו ק"ו בחוש והוא כי הנה ה' נתן לכם השבת ואין זה דרך אמונה כ"א בחוש כי הנה ע"כ אני נותן לכם לחם יומים כי עין בעין ראיתם בזה כי ממני הוא לכם מצות השבת ולא בקשתי מכם רק בשב ואל תעשה שהיא שבו איש תחתיו וכו' ועכ"ז עברו. ומה גם עתה שתמאנו לשמור מצותי וכו' שהם אמונה ובקום עשה. ע"כ קבלו ובושו מאתו יתברך וישבתו וכו' כלו' שקבלו המצוה לשמה לא על שלא מצאוהו בשדה ולא לשבות מעמל כ"א מה שוישבתו העם לא היה אלא להיות ביום השביעי כי קדוש הוא לה':
לאעריכה
ויקראו וכו'. ראוי לשית לב. (א) מה צורך בהודעה זו שקראוהו מן. (ב) כי הרי נודע מלמעלה שקראוהו כך כאומר ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. (ג) או' בית ישראל ולא אמר בני ישראל כאומרו בכל מקום. (ד) למה הודיענו שהוא כזרע גד ושטעמו כצפיחית בדבש. (ה) איך מתקשר לזה אומרו ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר וכו'. (ו) מה צורך שידעו ישראל את הלחם אשר האכיל הוא יתברך את ישראל במדבר וגם למה אמר שהיה בהוציאו אותם מארץ מצרים. (ז) כי לא בהוציאו אותם האכילם את המן בצאתם כ"א עד ט"ו באייר. (ח) למה צוה את אהרן ולא שם בידו המן בצנצנת. (ט) אומר כאשר צוה ה' מי לא ידע כי כאשר צוה ה' היה וגם הוא משולל גזרה והיה ראוי יאמר הניחו אהרן והיתה גזרה צודקת ולא ויניחהו שהוא כאומר ענין אחר. (י) אומר אכלו את המן וחוזר ואומר את המן אכלו. (יא) איך מתייחס אח"כ אומר והעומר עשירית האיפה אל הקודם ולא אמרו למעלה וגם למה הוצרך להודיענו:
אמנם יאמר כי הנה המון עם קראו את העומר מן והוא כי היה דבר בלתי מתקיים כי וחם השמש ונמס אמרו כי לזה יקרא מן כלו' מקרה והזדמן כי הזדמנות היה ולא דבר עצמיי כי ע"כ היה נמס והיה כלא היה וע"כ בשבוע ראשון אמרו מקרה היא והמקרה לא יתמיד ונרעב ללחם איה ותהי הדאגה בקרבם וממנה יבאו אל התלונה כי לא יאמינו בחייהם שיתמיד להם המן כל ימי היותם במדבר ולהיות כי אשר היו חכמי לב השכילו הדבר והאמת ולא יחסוהו אל הזדמנות ע"כ אמר ויקראו בית ישראל שהוא על המון העם ולא נאמר בני ישראל ולהכזיב אותם ולהורות כי לא דבר מזדמן היה רק בהשגחה גדולה מאתו ית' אמר ראו עתה כמה טענות נגלות לעיניהם להורות כי לא הטיבו אשר דברו חלילה. א' כי הלא והמן כזרע גד הוא וכו' והיא שכלל שלשה דברים שעליהם יחמוד איש אוכל ממיני מאכלים והם הנאמרים על חוה בחומדה לאכול מעץ הדעת והוא אומרו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל אלא שפה מן האחרון היחל ובראשון כלה שאמר כזרע גד שהוא כזרע גד שטבעו לחזק ולישב המוח להשכיל. וזהו כנגד ענין שנחמד להשכיל. וכנגד תאוה לעינים אמר לבן. והוא מאמרם ז"ל (יומא דף ע"ה) שהיה לבן כמרגליו' כאומרו ועינו כעין הבדולח ואין תאוה לעינים גדול מזה וכנגד ענין טוב למאכל אמר וטעמו כצפיחת בדבש והכונה לו' שאם היה מקרה לא היה מזדמנת שלשה הבחינות הגדולות האלה בו:
והנה עדיין עוד טענה ד' להורות לעיני הכל כי לא מקרה היה רק השגחה גדולה עד מאד ואמרה משה. וזהו ויאמר משה זה הדבר וכו' לומר הנה דבר א' צוה לי ה' למען ידעו דורות עולם השגחתו ית' על תופסי תורתו ומחזיקים בה ומשליכים ענייני העולם אחרי גוום ומאמינים בקונם שהוא יכלכלם הלא הוא כי מלא העומר למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם כלו' הנה אמרתי לכם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם. והנה אינו לחם בעיניכם רק דבר שהקרה ונזדמן הנה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר וכו' למען יראו את הלחם כי המה יכירו כי לחם הוא ואינו דבר עובר ואיננו כ"א מתקיים לדורות וידעו כי אין מעצור לה' לזון את תופשי התורה ועושים עיקר ממנה כי אין להם להתאונן ולו' כי אין מקומם מוכן להתפרנס ודחיקא להם שעתא או לתלות על קוצר זכותם להתפרנס על דרך נס כי הנה על הראשונה יראו כי הנה היה זה במדבר סין מקו' בלתי מוכן כמוהו:
או יאמר במדבר למה שהי' במדב' כי שם קבלו את התור' לרמוז כי ככה יעשה ית' לתופסי התורה שיבטחו בה' והוא יכלכלם כי ממכון שבתו ישגיח מעין המן ההוא כי הרבה פתחים למקום:
ועל השנית אמר בהוציאי אותם וכו'. לומר שיראו שעם שהיו אז מחוסרי זכות. אך להיותם בעלי אמנה כי טענו בצקם על שכמם טרם יחמץ ולא אמרו איה צדה לדרך ואיה מאכלים המיוחדים לעוברות ומניקות וחולים וזקנים או לחם במדבר אחר כלות פרוסה ממצרים ע"י שתי אלה האכלתים הלחם הזה כי ע"כ חיבבם ית' באו' (ירמיה א') זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר וכן באו' אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות נמצא כי על שני עניינים אלו על התורה ועל האמנה האכלתים הלחם הזה. וז"א במדבר בהוציאי אותם שהוא בזמן הוציאי אותם שהוא על אשר הטיבו בצאתם למען יראו וישכילו דורות עולם ויעשו כן גם המה לפרוש מענייני העולם ולידבק בתורה ולהשליך על ה' יהבם שהוא יכלכלם והוא מאמרם ז"ל על פסוק הדור אתם ראו שאמר ירמיה לדורות ראו צנצנת המן לכן עסקו בתורה וה' יתן לכם מן עם היותכם בלתי ראויים רק שתאמינו בו יתב' יכלכל אתכם בשצף עתק וסיים עניינו באו' ויאמר משה אל אהרן כו' לו' הנה זה הדבר אשר צוה ה' לשמור מן לדורות מהטעם האמור:
והנה היה די לעשות כן בסוף זמן שבתנו במדבר או לפחות אחר העשות אהל מועד שיונח שם למשמרת אך עתה שאמרתם מן הוא לדאוג באמרכם כי מקרה הוא ולא יתמיד אשר זה לכם בראותם אותו דבר בלתי מתקיים עתה אני מבין כי זה הדבר אשר צוה ה' כלומר למה לא המתין עד סוף ימי המן כי אם צוה מעתה אך אין זה רק למען תראו כי יתקיים המן ולא יבאיש ימים ושנים עם היותו מעתה טרם היותו אהל העדות שאין מקום לומר שארון העדות מקיימו ולכן מיד ויאמר משה אל אהרן קח כו' שיקח מעתה והנח אותו לפני ה' כשתנתן התורה שהוא כי אם הייתי ממתין עד יתקיים עומר לפני ה' שהוא לכשיעשה המשכן ותשרה שם שכינה היה אפשר לומר שמה שלא יבאיש הוא היותו לפני ה' במקום הקדוש. לז"א כי מיד עשה מאז כאשר צוה ה' את משה ואח"כ כשהיה ארון העדות ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת כלומר לא שיתקיים כי בלי זה נתקיים ועם שעברו כמה חדשים טרם עמידתו לפני הארון ולא הבאיש ורמה לא היתה בו ומה שצוה את אהרן לשום המן בל יאמרו שמשה שהרג את המצרי על ידי שם גם פה עשה מה שנתקיים המן על ידו או בזכות שהמן היה בזכות משה ע"כ יאמרו שעל היות על ידו נתקיים מה שאין כן אהרן ואין לתמוה איך לא הבאיש והוא כמות שהוא אחר יום או יומים תוך הצנצנ' באופן יבא איש להרהר אם הוא קיים באיכותו הראשון. לז"א אל תתמה כי הלא נראה בחוש לעיני כל ישראל שנתקיים באיכותו ימים רבים כי הלא ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת הוא בערבות מואב בסילוק מרע"ה כי המן בזכותו היה כי מ' שנה עברו ממתן תורה עד שאמר משה לישראל ולא נתן ה' לכם לב לדעת. וארז"ל (ע"ז דף ה') מכאן שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו עד מ' שנה:
שנית כי המן שלקטו ביום סילוק מרע"ה בז' באדר שלא ירד עוד. ואיך נתקיים עד ממחרת הפסח שאכלו מעבור הארץ הרי עיניהם ראו ולא זר כי נתקיים המן ל"ח ימים ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וא"כ ילמד סתום בצנצנת מן המפורש לעיני הכל שמי שקיים המן באיכותו ל"ח ימים בפרסום הוא המקיימו בצנצנת וזהו שחזר ואמר את המן אכלו כו' לומר הרי אמרתי שאכלו את המן מ' שנה והלא בהסתלק משה לא ירד ול"ח יום יחסרון מהזמן אך הוי אומר שאין הענין שמ' שנה ירד יום יום אלא שהמן שביו' הסילוק אותו אכלו עד בואם אל קצת ארץ כנען שהוא כדבר שנ' (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כו'. וזהו את המן אכלו מבלי שירד יום יום:
והנה יש מהקדמונים אמרו. כי באומ' ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כיונו אל מן הרפואיי הנמצא כעת כי מאז היה נקרא כך ותמהו על שלא היה משלשל ועל פי הדבר ההוא יתכן שיעור הכתובים בדרך אחרת והוא כי ויקראו בית ישראל את שמו מן שהוא שעלה על רוחם כי מן כזה הנמצא היה ולא דבר השגחיי על כן אמרה תורה הנני נותן בו סימנין לבל יתחלף הדבר. והוא אומרו והמן כזרע גד שהוא עגול כגרגיר הגד. וגם לבן ספיריי. וגם טעמו כצפיחית כו'. כמשז"ל (ש"ר פ' כ"ה) שהזקנים טועמים בו כצפיחית בדבש נמצא כי לא בכמותו ועיגולו ולא בגוונו שהוא מבהיק בלובן ולא בטעמו לא ידמה למן הרפואיי. ועוד עשה ית' יועמד למשמרת לדורות למען יראו את הלחם שיראו כי לחם היה ולא כמן המפורסם להם שהוא גשמי רפואיי:
ועוד כי הנה את המן אכלו מה שאין כן במן הרפואיי שא"א ליזון ממנו ומה גם מ' שנה. והנה ראינו שובנ"י אכלו את המן מ' שנה וכו':
או יאמר. כאשר צוה ה' את משה ויניחהו אהרן כו'. לו' כי הנה משה לא אמר לאהרן רק שיניחהו לפני ה' ולא סיים לו מקום. אך כאשר צוה ה' את משה אע"פ שלא פי' לו משה כן עשה אהרן שהוא כי ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת שהסכימה דעתו לדעת המקום כי היה שיתן אותו לפני העדות היא ארון התורה למען ידעו דורותיכם כי על תופסי התורה יכוין לו' כי מי שיעסוק בזה יאכל זה כי אין מעצור לה' בכל זמן להמציא מן ודומה לו למחזיקים בתורה כמאמר ירמיהו לישראל כמדובר וע"כ בנ"י אכלו את המן מ' שנה שבזכות עסקם בתורה ניתן להם כל המ' כו' שהוא זמן שקיעת התורה בלבם כי הוצרכו מ' שנה לרדת לסוף דעתו של משה בתורה עד בואם אל ארץ נושבת בערבות מואב כי שם נאמר להם כך אלא שאת המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען שאכלו מעבור הארץ שגם עבור ארץ ישראל מכין לתורה מסף על כה דאוירא דארעא דישראל מחכים ולא הוצרך להם מן:
ויתכן רמז עוד ענין אחר למה לא האכילם מן מקצה ארץ כנען ולפנים כי אם עד קצה ארץ כנען. לז"א והעומר עשירית האיפה הוא. והענין כי הנה האדם נקרא איפה כמשז"ל על פסוק (איוב ל״ח:ד׳) איפה היית בייסדי ארץ איפה שלך היכן היתה באדם הראשון כי יש תלוי בראשו ויש ברגלו כו' שהכונ' שכל הנפשות העתידות לבא היו באדם הראשון כדעת רשב"י ואת כל א' קורא הוא ית' איפה שאמר לאיוב איפה שלך היכן היתה באדם וידוע כי למה שנפש כל איש ישראל חלק אלוה ממעל יש בכל נפש כח מי' בחינות עליונות כנודע:
והנה ע"י המן הקדוש ורוחני מאד מתקדש החלק העליון על כולן. ומשם יתפשט איכותו בכולן. וזהו והעומר עשירית האיפה הוא. שהוא שיעור זה על הענין הנזכר כי כללות כל האדם תקרא איפה שלימה. שבו עשר בחינות והעומר עשירית לכן טוב טוב הוא לחם מא"י. שיש בה י' קדושות כמפורש במשנ' (כלים פ"א) שהוא לעומת ארץ העליונה ובה י' בחינותי' ובתת כחה לנו נותנת מכלן לקדש כל בחינותינו. ועל כן נצטוינו בלחם מן הארץ טרם יאכל לעשות בה י' מצות בארץ ופירותיה לא תחרוש בשור ובחמור. לא תזרע כלאים. ולקט שכחה ופאה ותרומה ומעשר ותרומת מעשר ומעשר שני וחלה. ועל כן בברכת המוציא עשרה תיבות וכן פסוק (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר כו' להוציא לחם בו עשר תיבות. וע"כ נשים י' אצבעות על הפת בבואינו לבצוע ולברך:
והנה דרך רמז. בענין המן רמז לנו הוא ית' לפקוח עינים עורות. האומרים הלא בחזקנו לקחנו לנו הון ובר ולחם ומזון. והוא כי יאמר איש כחי וחכמתי כי נבונותי הם הרהיבוני כי בהמה שמן חלקי ומאכלי בריאה. ותהי להם הסברא הזאת לאבן נגף ולצור מכשול. אל עקוד ידיהם ולא ימישון. רגליהם ולא יהלכון לעסוק בתורה כי יאמרו מה נאכל. כי לא נוכל להרבות בישיבה אם לא נצבור כעפר בצר וטוב לנו כי נעסוק בפרקמטיא ונרבה בסחורה ואם נזכה ונחיה ונצליח הננו ועלינו במעלות תורה ומצות. ואם ימעט הבית מהיות בר ולחם ומזון לרוב נמשוך ידינו מהתורה כי אם אין קמח אין תורה והנה יבערו ויכסלו כי המה לא ידעו מחשבות ה' כי בא ליטהר מסייעין אותו. והשם לבו לעשות תורתו קבע גם ה' יעשה את שלו. יצו את הברכה באסמיו ויטריפנו לחם חקו כאשר ימעט בעסק. כי אין מעצור לה' צידה ברך יברך לאשר חשקו בתורתו ומחזיקים בה. ואשר חשבו כי טוב לגבר כי ישא ויתן עד ירבה הונו. ואז ינוח לו לעסוק בתורה יום ולילה לא ישבות לא ידע כי נהפוך הוא כמאמר התנא (אבות פ' ב') אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח והוא דרך אנשים לדבר ולומר מי יתן לי מלא ביתי כסף וזהב ואשתעשע בתורת ה' חפצי לילה ויומם לא אדמה ולא דעת ולא תבונה לאמר טוב לבטוח בה' מבטוח באדם. וא"כ אמור נאמר לאיש מי הוא ראוי לבטוח בו יותר אתה האיש. או אלקי עולם ה' הלא יענה ויאמר חלילה להאמין כי בי ראוי לבטוח יותר ממנו. והלא נשיב לו. וא"כ איפה איכה תרצה. יבטח בך הוא ית' שבהקדים לך בית והון תעסוק בתורה ולא תקדים אתה לעסוק בה תחלה. ובטח עליו והוא יכלכלך והן כל אלה יפעל לאיש שוגה ופתי. השם נפשו בחיים חייתו להרבות בסחורה העולה על רוחו כי לחמו ניתן על פי מזלו. או חכמתו וחריצותו. ולא מה' היתה לו ולא יבין כי הוא יתב' זן ומפרנס לכל ומזנותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה. ואין האדם רק כמלקט אשר הכין לו הוא יתב' וא"כ איפה למה ייגע להעשיר כי לא בכח יגבר איש וטוב לו ימעט בעסק כי הנה לא יעדיף המרבה ולא יחסיר הממעיט מאשר קצב לו ה'. וזה רמז לנו הוא ית' בפ' המן כי ממנו נקח ראיה לכל מזון בני האדם וז"א הנני ממטיר לכם כו' לומר דעו איפה כי כל מה שתרויחו בר ולחם ומזון בעה"ז אינכם הקונים אותו כי אם הנני ממטיר לכם מאתי לחם מן השמים וכל היוצאים ונושאים ונותנים ליזון. ולקנות ממון אינם כ"א שיוצא העם ולקטו מאשר הוכן לו ולכן זאת יעשה האיש הישראלי. אל יגע להעשיר רק דבר יום ביומו למען אנסנו בכור עוני. אם ילך בתורתי אם לא כי על ידי קיימה בעוני אצליחהו יקיימנה בעושר. וזה שאמרתי הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. הוא עד יום הששי של שבוע. שהוא משל אל המלאות לו ששים שנה אך כאשר והיה ביום הששי שהוא מששים עד מלאת ????? השבעים אז והכינו את אשר יביאו עמהם במותם לסדר תלמודם ואסוף חבילות מצות ומעשים טובים. ותקן כל המעקשים למישור. וכל קלקולי פניות אשר פנה אליהם והמר ימירם רעות בטובות והיה משנה על אשר ילקטו תורה ומצות יום יום בעשורים הקודמים. והענין בעצמו רמז בבואו אל הפועל באומ' ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר כו'. והוא כי הנה העוה"ז ידמה אל המדבר שממנו מצד עצמו אין הנאה זולתי הבא מן השמי' והצלחו' וטובות העולם ידמה אל המן השטוח עליו ששטו העם ולקטו איש כל אשר תשיג ידו. והנה על פני המדבר דק הוא כמין יריעה שטוחה אל פני המן ויריעה אחרת תחת המן לקבל עליו את המן שהוא דק ככפור על הארץ ללמד דעת לאדם. כי מזונו מוכן מן השמים אלא שעונותיו הם כמסך מבדיל. בינו ובין מזונו. עד יבקש מקונו ויתקן עונו שע"כ קשי' מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכמאמרם ז"ל (קדושין דף פ"ב) מעולם לא ראיתי ארי סבל ולא צבי קייץ ולא שועל חנוני ומתפרנסים שלא בצער ואני מתפרנס בצער אלא אני הוא שקפחתי מזונותי. וכן יש יריעה אחרת דקה למטה שהמן עליה לרמוז כי אין לבטוח בנכסים. כ"א כאלו מונחים ביריעה דקה שקל ליאבד והנה כאשר ויראו בני ישראל שרואים הצלחות העולם אומרים איש אל אחיו מן הוא כלו' הכנה והזמנה ע"י משא ומתן מבני אדם הוא כלו' נשתדל ונחלץ חושים ואיברים להרבות בסחורה ונעשיר ואין זה כ"א כי לא ידעו מה הוא כי יסכלו האמת ולא ידעו כי החריצות הבל. ויאמר משה אליהם הוא יצרם הטוב שממשה ומושך אותם אחר ה'. הוא הלחם וכו' לומר הסירו את הסכלות הלזה מלבבכם כי הלא הכל בידי שמים והוא הנותן לכם לחם ומזון ולא למותרות רק לאכלה לקיים רוחכם בכם. לכן זה הדבר אשר צוה ה' אל תייגעו להעשיר רק לקטו ממנו איש לפי אכלו די ספוקו יהיה משאו ומתנו ולא נבהל להון כי טובות העה"ז הבל המה ועל המהבילים טובות הע"ז נאמר להנחיל אוהבי יש שהוא כמשז"ל (עוקצין פ"ג) י"ש עולמות וטוב לגבר י"ש עולמות לנפשו מליהנות בעה"ז גופו. וז"א עמר שהוא י"ש במספרו לכל גלגלת הוא המספר של עמ"ר לנפשותיהם ואל יאמר איש כי גם הגוף ראוי' גם הוא ליהנות כי הלא איש לאשר באהלו תקחו והוא כי אין הגוף אצל הנפש כ"א כמלבוש ואהל אל אשר בתוכו וא"כ אל מי ראוי לחוש ולעשות עיקר. אל האהל או אל אשר בתוכו. וז"א איש לאשר באהלו היא הנפש שבאהל הגוף תקחו ולא לאהל כי אשר בו הוא העיקר והנה אחר העצה הזאת ויעשו כן בני ישראל אך לא מיד כשמעם כ"א אחרי ראותם שוילקטו המרבה והממעיט שיש מי שלקט הרבה הון רב ויש ממעיט ואחרי כן ראו כי וימדו בעומר במדה וראו כי לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר כי אין הצלחה יתירה למרבה בסחורה על ממעיט ע"כ משם למדו לבלתי הרבות רק איש לפי אכלו לקטו. ויאמר משה אליהם הוא היצר הטוב אשר להם הממשה אותו להקב"ה שנית יזהרו לבלתי ישמט איש ללקוט יותר על די אכלו כי הנה אין איש מותיר ומוליך עמו לאותו העולם דבר. ולמה יעמול איש על מה שישאיר ולא על מה שיוליך עמו ולא שמעו אליו ויותירו אנשים ממנו ומי יתן והיה נשאר למי שיעבוד את ה' כ"א למי שאכל ושבע ודשן וירם תולאים ויבאש ויקצוף עליהם משה הוא יצרם הטוב ומן אז חדלו וילקטו אותו בבקר בבקר דבר יום ביומו איש כפי אכלו בלבד וגם יקבל עליו יסורין ויסבול וזה וחם השמש צרות ונמס ולא יבעוט למען עשותו עיקר מהעה"ב כי אורחות חיים תוכחות מוסר:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |