אור שמח/יסודי התורה/ה

אור שמח ‏ יסודי התורה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אלא על מצוה משאר מצוות בלבד.

יעויי' בשאלתות פ' וארא נראה מדבריו דאמר התרת ערקתא דמסאנא דהוי גריס לשרויי ערקתא דמסאנא, והיא הגהה קלה לשרויי במקום לשנויי, ומפרש דאם כפוהו שישחה ויתיר מנעלו, ונראה כמשתחוה לעו"ג, אכן זה הוי כאביזרייהו דעו"ג לכן מפרש רבינו דלשרויי ערקתא דמסאנא בשבת להתיר מנעלו בשבת דהוא אב מלאכה הקושר והמתיר, ואמאי קרי לי' מצוה קלה, משום שרוב ההמון אינם יודעים אם חייב עלי' יעוין במה שכתב רבינו בפרק שנים עשר מה' עדות הלכה א"א דמשום זה בראוהו מתיר בשבת כשר לעדות דמסתמא לא ידוע לי', ועיי' פ"ב מה' תענית הלכה ג' ופוק חזי שדקדק רבינו בפתיחה לפהמ"ש. ובכלל זה כל מי שיקשור קשר קיים ביום שבת כו' כו'.

ד

ועליהן נאמר כי עליך כו'.

נ"ב גיטין נ"ז:

ה

ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם.

נ"ב ומה שבשמשון באו אנשי יהודה לאסרך לתתך ביד פלשתים, אף שלא הי' חייב מיתה, נראה משום דמסכן רבים והוי כעוסק בזיופים סימן תכ"ח בהגה. וזה מה עשית לנו כו'.

ו

כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעכו"ם וגילוי עריות כו' אין מתרפאין מהן. ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו.

הא ודאי דלא דמי למה שפסק בהלכה ד' דבמקום אונס אף במידי דיהרג ואל יעבור אם עבר אין עונשין אותו דאונס רחמנא פטריה, דסברא הוא, דוקא אם אונסין אותו שיהרוג את פלוני, או לגלות עריות, [באופן שהוא מקושה מכבר] דאינו עושה מרצונו רק ברצון אחרים שרוצה שיהרוג את פלוני, ואם לאו יהרג על דבר שאינו הורג פלוני. א"כ מסיבת מי באה הריגתו אם יהרגנו המאנסו, מסיבת שאינו רוצה להרוג פלוני, אבל כאן החולי הבאה אליו הוא בלא סיבת שום דבר, רק יכול להציל את עצמו בדם פלוני או בע"ז פלונית א"כ זה מיקרי חפץ גמור מרצונו בחייו, וכמו שכל רוצח רוצה לשפוך חמתו לראות נקם, ולכן כאן חייב באם נתרפא, בכל עונשי ב"ד, וכיו"ב תמצא להפוסקים בחו"מ סימן שפ"ח בש"ך ס"ק כ"ב, דאם אנסוהו להראות שלו, והראה של חבירו חייב, ואם אנסוהו להראות של חבירו באונס ממון, היינו שאם לא יראה יטלו ממנו ממונו, פטור והיינו מטעם הנ"ל, דכאן דמציל עצמו בממון חבירו חייב, אבל באונסין אותו על ממון פלוני, באונס ממונו הלא מסיבת מה באה האונס, הלא אין חפץ האנס בממונו, רק בשביל שלא יראה לו ממון חבירו רוצה לגוזלו לכן פטור ודו"ק. אבל מנין יצא לרבינו זה, נראה דמקורו מירושלמי פרק אין מעמידין ואין דוחין נפש מפני נפש, לא סוף דבר כו' נכרי בנכרי נכרי בישראל חייב, ישראל בנכרי פטור, וכפי הנראה קאי על מה דאמר בסמוך שאין מתרפאין על שפיכת דמים, וע"ז קאמר דנכרי בנכרי חייב, אף אם הרג איש לרפואתו אבל ישראל בנכרי פטור כדינו, ואם ישראל נתרפא ברציחת ישראל ג"כ חייב, וקמ"ל רבותא דאף נכרי חייב, [אע"ג דאינו מצווה על קה"ש] או משום שבן נח נהרג אף אם אומר מותר להתרפא ברציחה כדינו, יהיה איך שיהיה מפורש דבנתרפא עונשין אותו עונש הראוי לו ודו"ק.

ח

אבל שלא דרך הנאתן כו' ואפילו שלא במקום סכנה כו'.

כתב רמב"ן בתורת האדם, ושמעינן מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאים בחו"ל, אעפ"י שאין בו סכנה, ומיהו אין לנו לענין אכילה אפשר שעשאום כשל תורה, כו', נסתפק הרב בזה, ונתבונן קצת בזה, לכאורה ראיה מהך דירושלמי כתובות פרק ה' הלכה ו' בתינוק שפירש כו' בד"א בשאינו סכנה אבל אם הי' של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו כו' הרי דבאין בו סכנה אף שהוא חולה משום זה אין מחזירין אותו, ועיין שו"ת רע"ק סי' נ"ה אמנם זה אינו דהלא שיטת הרשב"א דאיסורי דרבנן ספין לקטן בידים, ובכ"ז כאן גבי קטן אסור, משום דכיון דחלב אדם שפירש מותר רק לינק מן דד האשה אסור וזה אורחי' דקטן, ונמצא דהתחלת האיסור הי' מן החכמים על קטן לבלי להניקו, דלא שייך לגזור על גדול דהוי מילתא דלא שכיחא, רק כי גזרו על קטן אסור גם לגדול, ואם כן לא דמי זה לשאר איסורי דרבנן, דעיקר הגזירה הי' על קטן לבלי להניקו, נמצא מה"ט גם לחולה שאין בו סכנה אסור, דבאמת חזינא גבי שבת הלא צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי, לבשל בשבת ע"י עו"ג, וכיון דכאן אסרו חכמים עיקר גזירתם על קטן שיש לו געגועים, דבזה דינו עם חולה שאין בו סכנה שוים כמפורש ברמ"א סי' שכ"ח סעיף ט"ז, לכן גזרו גם על חולה, ובפרט לפי מה שכתב הרב המגיד פרק ב' ממאכלות אסורות שעיקר גזירת חכמים לאסור חלב אשה בלא פירש בכלים הוא משום שהחלב מזיק ליונקים יותר מדאי ועשו זה לטובת הרבים וגזרו גם על היחיד החולה שאין בו סכנה לכן אין מזו ראיה כלום, ויעוין שו"ת רשב"א ח"א סימן צ"ב שנשאל בעצמו ויעו"ש תרוצו הצ"ב אמנם מפני עובדא דסוף מרובה בגונח שקשרו לו עז ע"ג מטתו ואמרו ע"ז דופי של אותו העז, אף אם נאמר דהוי אסור לכל אדם (לא מפני שהחסיד הי' לו להחמיר על עצמו וכמו רע"ק בפרק עושין פסין גבי נט"י יעוין בתוס' שם) לדעתי נראה גדר אחר בזה דהיכי שהרפואה הוא רק מאיסור דרבנן כמו תמן שאמרו הרופאים לינק חלב עז רותח (כהגירסא בכת"י) אם כן הרפואה הוא לעבור על הך דאמרו אין מגדלין בה"ד, והוא שאמרו שרפואתו בחלב דקה דוקא, וכן בלינק בתינוק מחלב האשה שזה הרפואה שיהא יונק מדדי אמו הוי כמתרפא באיסור דדבריהם, ע"ז העמידו חכמים דבריהם, אבל כשהרפואה הוא לאכול ולשתות גבינה או יין, ולא נמצא רק גבינת עכו"ם או סתם יינם וכיו"ב, כיון שאין רפואתו תלוי במה דיעקר תק"ח, רק ע"צ המקרה שאין אחרים, בזה לא העמידו חכמים דבריהם, לכן כאן דרפואתו הי' למימשח בגורהקי, רק שלא היה רק ערלה וחמץ, לכן שרי אף לשתות שלא כדרך אכילתן שרי רבינו בחולה שאין בו סכנה, דלא העמידו דבריהם, והוה"ד שרי באיסורים דדבריהם אף כדי אכילתן, רק שגבי בהמה דקה וחלב לינוק משדי אשה שרפואתו הוא לעקור דברי סופרים, בזה העמידו דבריהם, ודוגמא לזה כתבו רבותינו בתוס' בשם ירושלמי גבי אין מתרפאין בעצי אשרה שאם אמר לו עלה סתם ואינו תולה באשרה וכיו"ב מתרפאין יעוי"ש. ומיושב מה ששאל רא"ה בבדק הבית איך מתירין לו בשולי עכו"ם בשבת, ולפ"ז אתי שפיר שכל איסורי שבת אינו תלוי בזה דוקא ויעוין ביאורי הגר"א יור"ד סימן קנ"ה אות י"ב בביאורו לירושלמי שבת הותרה מכללה כו' ודו"ק. ולפ"ז יוכרח לפרש הך דרבי חש במעיו וביקש יין תפוחים, במיחוש בעלמא לא בחולי שאין בו סכנה, וכמו רב דחש במעיו בעובדא דקרנא שבת דף ק"ח ולא כהך דר' מאיר חש במעיו בפרק ר"א דמילה דשם חולה קרי ליה ודוק. ויעו"י במש"כ הלכות סנהדרין פרק ט"ו בזה, ומה שאמרו בירושלמי ריש פ"ג דדמאי (הובא במעשר פ"י) דלא יתן לתוך פיו, ובשל רופא אפילו לתוך ידו אסור, אין לפרש דאסור להאכיל לחולה שאין בו סכנה דמאי, דכיון דמאכילין את העני דמאי, א"כ לא מסתברא שחולה שאין בו סכנה יהא גרע מעני, וצ"ל דביכול לאכול אחריני פירות מעושרים או שיכול לעשר, והכונה דהרופא אסור להאכילו עד שיעשר, וביש בו ספוקו שיאכל מה שנתקן, או לשיטת רמב"ן דתרומות ומעשרות של דמאי יהא מותר לעניים ומכ"ש לחולה שאין בו סכנה, רק דיעשר, מוטב שלא יאכל טבל דדבריהם, דעל כל זית איכא איסור ועיין ביאורי הגר"א סימן קנה אות כ"ג ודוק לכן נסתפק רמב"ן בזה, ואולי נסתפק גם באכילה שלא כדרך אכילתן באיסורי תורה אם הותרו לחולה שאין בו סכנה, וכן הבין בשאגת אריה סימן ע"ה, ומה דפסיקא להארי החי מספקא לי. ואכמ"ל ודוק בכ"ז ועיין שו"ת ריב"ש סימן רנ"ה בזה.

י

ה"ז מחלל את השם כו'.

יעוין שבת דף ל"ג ע"א ובספר המצות לאוין מצוה ס"ג ביאור היטב ומה שכתוב שם ה"ז ג"כ בכלל מחלל השם ולוקה, פירוש על לאו דשבועת שקר, ואינו דומה למה שכולל באונס, שע"ז אין לוקין, אבל ע"ז לוקין, אמנם על לאו דלא תחללו שם קדשי לא לקי משום דהוי לאו שבכללות ועדיף טפי דכייל גם הך דיהרג ולא יעבור דע"ז ודאי אין לוקין משום דאונס הוא וברור.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.