שיירי קרבן/יבמות/יב/א

שיירי קרבן יבמות יב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מצות חליצה. ת"ל חלוץ הנעל. וא"ת א"כ אפי' ביחי' נמי כשר וי"ל הא כתיב זקני דמשמע דבעינן דיינים ואין ב"ד פחות משלשה וקשה הא דגרסי' בבבלי קידושין דף לב ע"ב ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפי' זקן אשמאי ת"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמאי ניליף מהכא דזקן אפי' הדיוט במשמע ועוד בסנהדרין דף יד ובסוטה דף מו משמע דזקני סתם משמע אפי' הדיוטות וי"ל דהתם מדכתיב שיבה וזקן דייק דאס"ד אפי' הדיוט א"כ זקן למה לי. מיהו למאן דמפרש התם יכול אפי' זקני אשמאי היינו אפי' עכו"ם במשמע קשיא דלמא איצטרך זקן למעט עכו"ם דהא מיהת בדיינים משתעי קרא ועכו"ם פסול לדון ולעולם אפי' אינו חכם חייב בהידור וקימה. ועמ"ש בחידושי קידושין שם:

כמ"ד בישראל פרט לגרים. תימא דפליגי תנאי בתיבה אחת לזה ה"ל ריבוי ולזה מיעוטא ונ"ל דבהא פליגי תרי בישראל כתיבי בפרשה להקים לאחיו שם בישראל ונקרא שמו בישראל מ"ד לרבות את הגרים סובר דה"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות ומ"ד למעט סובר דאיצטרך חד בישראל לרבות הדיוטות וכ"ה בבבלי ואידך מחלוץ הנעל נפקא:

בישראל פרט לגרים. וקשה בת"כ פ' מולך תניא בישראל לרבות נשים ועבדים וכי היכי דמרבינן עבדים מבישראל כ"ש דאית לן לרבויי גרים וא"ל שאני התם דכתיב גר מפורש וע"כ צ"ל דלרבויי עבדים קאתי דאכתי אית לן למימר בישראל למעט עבדים קאתי דהא הך תנא אית ליה בישראל מיעוטא הוא ולא ריבויא וי"ל ברייתא דת"כ אתיא כמ"ד בישראל ריבויי' הוא א"נ י"ל דטפי אית לן לרבויי מבישראל נשים ולחייבינהו ואת העבדים מלמעט עבדים לפטרינהו ואת הנשים דקיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וה"נ כן הוא:

תמן האזרח פרט לגרים. בת"כ פ' מועדות תניא אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כל האזרח לרבות את הקטנים בישראל לרבות גרים ועבדים משוחררים. וכ' בק"א בישראל לרבות את הגרים ל"ג לה דה"א דהאזרח לרבות את הגרים ואמרו בישראל אינו אלא לרבות את העבדים שהם בהם ועמהם אבל אינן מהם ע"כ. והדבר קשה להגיה הספרים וע"ק אחר כל מליצתו לא מצאתי שמחלק בשום מקום בין גרים ועבדים משוחררים דשניהם גרים גמורים הם ובכמה מקומות בש"ס אמרו אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מנין משמע מפורש דשניהם שוין ומחד ריבויא נפקי. וגירס' הילקוט שמביא הט"ז בי"ד ריש סי' א' ע"ש נוסחא מוטעת היא כמ"ש הש"ך שם בנק"ה ע"ש והדבר ברור כל מקום שמפורש בקרא הגר עבדים משוחררים בכלל וע"ק אחרי דאיצטרך ה"א דהאזרח לרבויי גרים איך אפיקתי' הת"כ לאסמכתא להוציא הנשים. וע"ק הא מפורש בקרא בכמה מקומות האזרח והגר ש"מ דגר לאו בכלל אזרח הוא איך נאמר דה"א דהאזרח לרבויי גרים אתי אדרבא משמע טפי המיוחדים והמיוחסים שבאזרחים. ונ"ל דה"פ אזרח זה אזרח ומשמע בין איש בין אשה מישראל אבל לא הגרים וה"א דהאזרח דמשמע מיוחדים שבאזרחים ממעטינן מינה נשים. והשתא דאמרי' דמיעוטא דנשים הלכתא היא כמפורש בבבלי סוכה דף כח פריך הש"ס התם קרא למה לי היינו כולא קרא דאזרח למה לי ומשני לרבות את הגרים סד"א האזרח בישראל אמר רחמנא ולא את הגרים קמ"ל ר"ל אי לא כתיב אזרח הייתי אומר בישראל למעט גרים אבל השתא דכתיב אזרח ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וזו היא כוונת הת"ק דקאמר בישראל לרבות גרים ועבדים משוחררים וא"ת תרי מיעוטי למה לי י"ל קושיא זו קשיא אכלל המדה הזאת וכבר עמדו עליה רבותינו בעלי תוס' ז"ל. והדברים ברורים ופי' זה כולו מחמדים. ואף שמדברי רש"י שם בסוכה אין נראה כן מ"מ יש לכוין דבריו למ"ש ולענ"ד הוא נכון:

אית תניי תני חליצה בשנים פסולה וכו'. קצת קשה למה הביא ברייתות הא לקמן בפרקין במתני' פליגי בה ת"ק ור"ש. גם הא דמייתי בסמוך שני ברייתות דפליגי בחליצה בלילה הא מתני' היא בסמוך דפליגי בה ת"ק ור' לעזר:

אפי' כמ"ד חליצה בגרים כשרה מודה בשנים שהיא פסולה וכו'. וקשה למה לא קאמר נמי איפכא אפי' מ"ד חליצה בגרים פסולה מודה בשנים שהיא כשרה דהא פסול גרים מבישראל נפקא ובעינן עד שיהא אביו ואמו מישראל אע"ג דכשר אפי' לדיני נפשות דגר אפי' כשאמו מישראל מקרב אחיך ממעטינן דפסול לחליצה כמפורש בבבלי דף קב. א"כ על כרחך לומר דלאו מטעם דחליצה דין פסול הגר אלא גזרת הכתוב הוא לפ"ז י"ל דכשרה אפי' בשנים. מיהו כל זה לפירש"י דסובר גר דן ישראל דיני ממונות אפי' גר גמור אייתר בישראל להחמיר בחליצה מדיני נפשות אבל לשיטת תוס' והרי"ף והרשב"א דגר גמור פסול לדון ישראל בד"מ א"כ בישראל לא מהני אלא להשוות חליצה לדיני נפשות ודאי אין להקל בפחות משלשה. אך קשה דמסיק שהרי דיני ממונות כשרה בגרים ופסולין בשנים. משמע דס"ל כרש"י דדיני ממונות גר ממש דן את ישראל וי"ל דה"ק גר שאתה פוסל לחליצה דהיינו אמו מישראל הוא כשר לדיני ממונות ואפ"ה בעינן שלשה וזו ראיה מבוררת שיטת הרי"ף. אך לדברי כולם קשיא לי הא דאמרי' בבבלי שם בחליצה עד שתהא אביו ואמו מישראל מנ"ל דלמא קרא אתי למעט גר שהורתו ולידתו בקדושה דכשר לדיני ממונות דהא אמרי' בבבלי כתובות דף מד דישראל מעליא היא אבל בשאמו מישראל כשר לחליצה ודוחק לומר דשקולים הם מי שאמו מישראל ומי שהורתו ולידתו בקדושה. ואחרי כל אריכת הדברים שהאריכו המהרש"ל והמהרש"א בתו' בד"ה לענין וכו' לא מצאתי ישוב לקושיא זו וצ"ע:

וענתה ואמרה אין עניי' אלא מפי אחד. ותימא הא כתיב וענו הלוים ואמרו וגו' ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן הרי שכל הלוים אמרו והעם ענו אחריהם לכך נ"ל דה"ג אין עניי' אלא מפי אחר. אך קשה הא כתיב בביכורים וענית ואמרת וכתיב ויען איוב ופירשו שהוא לשון הרמת קול א"כ אף הכא נאמר שהאשה תאמר בהרמת קול. מיהו בירושלמי ביכורים פ"ג גרסי' אמתני' בראשונה מי שיודע לקרות קורא מי שאינו יודע לקרות מקרין התקינו שיהא מקרין את מי שיודע ושאינו יודע תני אין עניי' אלא מפי אחד ולא עוד אלא שסמכו למקרא וענית ואמרת. ונראה דהיינו טעמא דתנן במתני' סוף פרקין היו מקרין אותה. ולא ראיתי לא' מן הראשונים שכתב טעמא דמתני' ודלא כמ"ש תוס' בריש פרקין דהטעם דצריכין יודעין להקרות משום דעל הקריאה אינן יכולין לשאול בקיאין אם הקרו יפה ע"ש וקשה למה אינן יכולין לשאול על הקריאה הלא יכולין לקרות לפני חכם כמו שקראו לפני היבם ויבמה. אלא ודאי כמ"ש דסמכו אקרא שיקרא הדיין לפניהם:

למי נצרכה לר"מ וכו'. וא"ת תיקשי ליה סיפא דתנן סנדל שיש לו עקב כשר משמע הא לכתחילה לא וכן מקשים תוס' וי"ל בשלמא אי רישא דוקא ניחא דתני סיפא איידי דרישא אבל דוחק לומר כולא מתני' לאו דוקא. והא דמשני בבבלי משום דבעי' למיתנא סיפא אמפיליא חליצתה דיעבד תנא רישא נמי דיעבד שינוי' דחיקא הוא וכד מסיק תנאי היא הדר בי' מהך שינוייא ומוקי למתני' כר"מ. והרא"ש כ' מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו משמע במקום שאין סנדל חולצים במנעל לכתחלה והרמב"ן חלק עליו ומפרש שר"י תמה שר"מ אוסר לכתחלה אפי' במקום שאין שם סנדל. ולולי דמסתפינ' אמינא דפשטא דשמעתתא דאף במקום שיש סנדל חולצין במנעל לכתחלה דאס"ד לכתחלה בעינן סנדל איך לא שם ריב"ב לבו על כך להדר אחר סנדל וכי לא היה אומן שם בנציבין שיכול לעשותו אלא ה"ק מעולם לא ראינו סנדל במקומינו א"נ ה"ק בכל מקום חולצין במנעל שהולכין בו תדיר כיון שבמקומינו הולכין במנעל חולצין בו ונ"מ דא"צ למיהדר למיעבד מנעל כעין סנדל וזו היא דעת הרמב"ם ועיי' בב"י א"ע סי' קסט:

א"ל הא רבן כפף. משמע דוקא כפיפה שריא אבל מיושב לגמרי אסור. מכאן ראיה לדברי הפוסקים דאסור לישב דאפי' אכפיפה שאל ר' בא אם נוהגין להקל בכך. וטעמא דמלתא דכתיב ועמד ואמר ותניא בספרי אין דברי' הללו אמורי' אלא בעמידה נראה דאכולא פרשתא קאי דהא לא כתיב בתר הכי שישב. אבל גירסת הרמב"ם בספרי אין אומרים דבריהם אלא בעמידה. משמע דוקא אמירה צריכה להיות בעמידה אבל לא החליצה. ועמ"ש בסמוך בד"ה אע"ג וכו' ועיי' ברשב"א ובב"י שם:

וגוררתו בימין. גירסת תוס' והרא"ש בפרקין וגוררתו בשמאל. וקשה הא דמסיים כדי שתהא חליצה והתרה בימין משמע דאף גרירה בימין דאל"כ ל"ל למתני גרירה וה"ל למימר כדי שתהא וכו' קודם וגוררתו. לכן נראה גי' שלפנינו עיקר וכ"ה גי' הרי"ף וה"מ וש"פ עיי' בב"י שם:

אע"ג דרב אמר עד שתחלוץ ותרוק מודה רב וכו'. וקשה למאי קרי ליה עיקר כיון דתרווייהו בעינן ואפשר לענין עמידה קאמר השתא קריאה שאינה מעכבת צריכה להיות מעומד כ"ש התרת הרצועות וכ"מ מלשון הטור אה"ע סי' קסט וז"ל ואיני יודע למה כ' ויושבת הלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת מנעל וחליצתו ועי"ל דנ"מ אם חלץ לה האחין אע"פ שלא רקקה ולא קראה פסולה משא"כ בקריאה ורקיקה ולא חלצה לא פסלה ולא ידעתי למה אמר התרת הרצועה הו"ל עיקר מצוה החליצה ואין לפרש כפי' קמא שפירשתי בקונ' דא"כ לא פריך מידי מהא דאמר רב דבעינן נמי רקיקה מיהו בבבלי דף קב משמע כל"ק דאמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב ופריך מדתניא רוב רגלו וכו' ועמש"ל בסמוך בתו' בד"ה כיני:

אם רצה להחזיר וכו'. וא"ת ללישנא בתרא שבקונט' כשחולצת אחר התרתה אמאי לא הא שתיהן בה והן על הסדר וי"ל כיון דאפסקא ביניהן חליצה פסולה לאו על הסדר נינהו ובעינן שיהו שתיהם בחד נעילה וכה"ג אמרי' בתקיעות של ר"ה:

באמפיליא והחולצה לקטן וכו'. בבבלי בגיטין פ' כל הגט גרסי' אמר שמואל כ"מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלת' מן האחין במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולה ופוסלת קטן ואנפיליא פסולה ואין פוסלת. ונראה זו היא מימרא דר"א דהכי והיינו כפירושא קמא שבקונט'. ותוס' כתבו שם בד"ה קטן וכו' וא"ת שמואל ובני מערב' במאי פליגי וכו' ע"ש. ולפי הגי' שלפנינו בבבלי בפרקין דף קה אר"י אמר רב זו דר"מ וכו' לק"מ גם גי' הרי"ף והרא"ש והרשב"א היא אר"י אמר רב. ועמש"ל בפרקין בתו' בד"ה וחולצת לקטן. כ' הרשב"א בחי' דף קב מיהו באנפיליא של בגד חליצה פסולה הויא כדתנן במתני' ומתניתא ותמהני על הרמב"ם שכתב דאינה חליצה כלל ובשל סיב כ' דהויא חליצה פסולה והא דאמר רבא האי מגין הא לא מגין האי טעמא לר"מ הוא בלחוד אבל לרבנן דדרשי תחש שניהם שוין ל"ש של בגד ל"ש של סיב ובשל בגד תנן במתני' חליצתה פסולה וכ"כ הה"מ וסיים בה ואין דברי הרמב"ם מוכרחין לחלק לרבנן בין מגין ולא מגין ע"ש. ואני תמה על הרשב"א דמסיק אנפיליא של בגד חליצתה פסולה כדתנן במתני' הא מפורש קאמר ר"א הא דתנן באנפיליא חליצתה פסולה לאו דוקא אלא שאינה כשר' וכדברי הרמב"ם ומתני' כרבנן וא"ל דסמיך אדשמואל דפליג על ר"א שם ומפרש חליצה פסולה דמתני' פסולה ופוסלתה דא"כ ה"ל להביא פלוגתייהו דשמואל ור"א ועוד דלמא ע"כ לא פליגי שמואל ור"א אלא בלישנא דמתני' אי פסולה פוסלתה דוקא וכמ"ש תוס' שם גבי קטן דלא פליגי לענין דינא אלא בלישנא דמתני' א"כ ה"נ נימא באנפיליא דמודה שמואל לר"א דלרבנן אינה פוסלתה ומתני' דר"מ היא דהא סיפא דמתני' סנדל של עץ מוקי לה שמואל כר"מ כדאיתא בבבלי דף קג ע"ב. וא"ת כיון דאינו מגין לר"מ כבגד לרבנן א"כ לשמואל אנפיליא ודאי אף לרבנן פסולה ופוסלתה כמו לר"מ וי"ל ודאי טעמא רבא איכא לחלק ביניהם דבגד לרבנן מיעטיה בקרא וכמאן דלא עביד מידי דמיא אבל אינו מגין לא מועטיה קרא אלא מסברא אמרי' נעל ראוי להגין והאי בגד נמי מגין מיהת במקצת אלא שאינו מגין כראוי הלכך פסולה ופוסלתה ועוד הא סתמא דגמרא בבבלי בסוגיין כר"א אזלי דקאמר קב הקיטע מני ר"מ אנפיליא של בגד מני רבנן וקשה ה"ל להקשות מבת בוקתיה וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה מני ר"מ דלרבנן לא ה"ל למיתני פסולה לשמואל ואנפילי' של בגד רבנן א"ו דחליצתה פסולה לאו דוקא וכר"א ואף שיש להשיב דהש"ס רוצה לדייק אף לר"א קשיא הך ברייתא מ"מ מדכלל הך תנא אנפיליא של בגד והחולצת לקטן בחד בבא ש"מ דשוין הם. ולאביי דמוקי הך ברייתא כרבנן ודאי צ"ל דס"ל כר"א דחליצתה פסולה לאו דוקא דהא קתני והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואס"ד דוקא קאמר א"כ קשיא הך ברייתא לר"א ולשמואל לדינא דהא תרוייהו סברי לרבנן חליצת קטן אינה כלום וכמ"ש תוס' שם. כללא דמלתא לרבנן אנפיליא של בגד אינה חליצה. ועיי' בחי' הרשב"א סוף פרקין. ופש גבן לברורי מנ"ל להרמב"ם לחלק בין אנפיליא לסנדל של עץ ונראה דיצא לו מהא דגרסי' דף קג ע"ב סנדל של עץ חליצתו כשרה מאן תנא אמר שמואל ר"מ היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דר"מ ר"י אוסר אבוה דשמואל אומר במחופה עור ודברי הכל. וצ"ל לאבוה דשמואל הא דתניא רישא באנפיליא של בגד פסולה אתיא נמי כר"מ כיון דאינו מגין וכדרבא וכ"כ המהרש"א וסיים בה וניחא דלא מפליג בדידיה ותני ברישא סנדל של עץ פסולה בד"א בשאין מחופה עור וכו' דלר"מ סנדל של עץ דמגין כשר אפי' בלא חיפוי עור ומתני' לד"ה שנויה ע"ש. ודברי הרב אלו תמוהין שהרי עדיין קשיא לפלוג ולתני בדידה באנפיליא בד"א בשאין מחופה עור וכו' דהא באנפיליא מודה ר"מ דפסול דאינו מגין אלא ודאי תנא דמתני' אתי לאשמועינן אע"ג דלרבנן סנדל של עץ בשאינו מחופה פסול אינו דומה לפסול השנוי ברישא באנפיליא אינה חליצה כיון שאינו מגין ובסנדל של עץ פסולה ופוסלתה וקמ"ל אי הוי מפליג בדידה באנפיליא בין מחופה עור לשאינה מחופה עור לא שמעינן סנדל של עץ מינייהו לפי שאין דיניהן שוה לענין פסולייהו. וא"ת למה לא מוקי הש"ס גם לברייתא ככ"ע וכקושית המהרש"א לשיטתו ע"ש י"ל דרבא לא ניחא ליה למוקמי במחופה עור כי היכי דלא ניחא ליה לשמואל למוקמי מתני' בהכי וכ"ש הוא דהא בברייתא ברישא תני בשל שעם וכו' סתמא ומסיים בה באנפיליא של עור משמע בשעם לאו במחופה עור איירי ועי"ל דרבא רוצה לשנויי אף אליבא דשמואל דודאי אתייא ברייתא כר"מ דתנא בה החולצת לקטן חליצתו פסולה והיינו פסולה ופוסלתה ורבנן פליגי עליה ואמרו אין חליצת קטן כלום אבל לר"א דקיי"ל כותיה אתיא נמי הך ברייתא ככ"ע. נמצא דברי הרמב"ם שרירן וקיימין. ומ"ש המהרש"א דף קב מאי קשיא ליה ממתני' דהכא אמתני' דתרומת הלשכה ויה"כ לישני דאתיין כר"מ וצ"ע ע"ש. ול"נ דלק"מ דא"כ קשיא סתמא דהכא אסתמא דהתם דלדידהו סתמא דהכא כרבנן ולא כר"מ. גם מ"ש המהרש"א דף קד ע"א בגמ' אי מוקי סתמא תניא אע"ג דהך סתמא כיחידאה אתיא וכו' ע"ש לפמ"ש ל"ק דהך סתמא איכא לאוקמי ככ"ע. וכ"ש לפמ"ש תו' דלא פריך אלא דעבד כיחידאי אבל אלכתחלה לא פריך ע"ש. מיהו קשה הא הך סוגיא דף ק"ד לשמואל אזלי וי"ל שמואל לא מוקי הך ברייתא ככ"ע כמו מתני' ויש לחלק:

מ"ד חליצתה פסולה בשהיתה אנפיליא של עור ומנעל של עור. כ' הרשב"א דף קב אע"פ שאין נראה כן מגמרין מדבעא מיניה ר"נ מרבה שני מנעלים זה על זה מהו ופרישנא דקרעתי' לעילאי ושפלתיה לתתאי וקאי עלה משמע דבכה"ג מיבעיא ליה הא שפלתינהו לתרווייהו חליצה מעליא היא דחליצה איכא וגלוי כרעא איכא וכו' ע"ש. ולפמ"ש בקונט' דאיירי שלא חלצה אלא המנעל א"כ לא פליגי הבבלי והירושלמי אהדדי. א"נ הירושלמי איירי שהתירה למנעל וחזרה והתירה לאמפיליא ואח"כ חלצה למנעל ואח"כ חלצה לאמיפליא חליצתה פסולה לפי שאין החליצה וההתרה על הסדר אבל באמפיליא של בגד אין התרתו וחליצתו כלום דבעינן שלא יפסיק התרה וחליצה מדבר הכשר לחליצה:

אר"ח מ"ד יוצאין באמפיליא של בגד וכו'. כתב בש"ע א"ח סי' קכח סעיף ה' לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים אבל בבתי שוקים שרי וי"מ אם הם של עור. וכתב מג"א ונ"ל של בגד ומחופ' עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנד סי' ו' ע"כ. וקשה הא מפורש כתב שם דשל בגד ומחופה עור אסור וי"ל דסובר בט"ב דאסור משום תענוג אסור אפי' מחופה עור אבל בכהנים אינו אסור אלא משום קשירה ובבתי שוקים לא שייך קשירה ואינו אסור אלא משום לא פלוג ובכה"ג שהוא של בגד אין לגזור ודוחק:

בסנדל של שעם. פירשתי בקונט' דלאו שפיר עבד דתני' בברייתא וכו'. ובבלי דף קד גרסי' רבה בר חיי' עבד עובדא במוקי וכו' וכתבו תוס' ה"מ למפרך אימור דאמרי רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמר וכו' ע"ש. דבריהם תמוהי' מנ"ל דברייתא בדיעבד תני' אי משום דקתני חליצתה כשרה הא קתני נמי בהך בבא והחולצת מן הגדול דהא ודאי לכתחלה שריא דזו היא כמצותה ועל כרחך לומר איידי דבעי ליתני בסיפא באנפיליא פסולה דאפילו בדיעבד פסולה תני נמי רישא דיעבד וכה"ג משני בבלי דף קב ע"א וע"ק בין לאביי דמוקי להך ברייתא כרבנן ומחופה עור ובין לרבא דמוקי לה כר"מ לתרווייהו לכתחלה חליצתה כשרה וצ"ע וראיתי ברשב"א בחי' דמסיק כמ"ש ועמש"ל ה"ב בד"ה הלכה וכו'. ובטור אה"ע סי' קסט כ' סנדל של עץ של סיב של שעם ומחופה עור וכו' או שחלץ באנפיליא של עור וכו' או במוק החליצה כשרה דיעבד ע"כ וכ' הב"י איכא למידק אנפיליא של עור אמאי אינה כשרה אלא דיעבד וצ"ל דצורת אנפיליא משונה וכו' ע"כ. וקשה א"כ נאמר שכל מקום יעשה סנדל של חליצה כמנהג מקומו וזה דבר אשר לא שמענו. גם מאי דקשיא לן אדברי תוס' קשיא נמי אטור. ומדברי הרמב"ם שכתב חליצתה כשרה לשון דיעבד אין ראיה שכן מנהגו לכתוב לשון הש"ס. גם מדברי הרא"ש יש להוכיח דסנדל של עץ מחופה עור אפי' לכתחלה חולצין בו שכתב אהא דאר"י אמר שמואל סנדל התפר בפשתן אין חולצין בו פירש"י בל"ק שיש תחתיו בגד וכו' ולא נהירא דלא גרע מסנדל של עץ דתנן במתני' חליצתה כשירה ואוקמה אבוה דשמואל במחופה עור וד"ה וכו' ונראה כל"ב שתפרו במשיחת פשתן וכו' ונראה דאין חולצין בו לכתחלה קאמר וכו' ע"כ. ואס"ד דסובר הרא"ש דסנדל של עץ מחופה עור לכתחלה לא אמאי לא מפרש כפי' הראשון והא דקשיא ליה מסנדל של עץ ומחופה עור הא שמואל נמי אין חולצין לכתחלה קאמר א"ו פשיטא ליה להרא"ש דסנדל של עץ ומחופה עור אפי' לכתחלה שפיר דמי וצ"ע:

כיני מתני' בקושר מן הארכובה וכו'. כתב הרא"ש בפרקין והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר וכו' לא בא למעוטי אלא לאשמועינן דבעינן שאף הקשירה תהא מן הארכובה ולמטה בסנדל שלהם שאינו יכולה לעמוד בלא קשירה ע"כ וכ"כ הרשב"א וקשה דבכולא תלמוד ירושלמי כשאומר כיני מתניתא בא להגיה ולפרש מתני' שאין לפרשה בענין אחר זולת כפי מה שהגיה והא דפריך בבבלי רגלים פרט לבעלי קבין ה"פ מהתם שמעינן דמדאורייתא עד השוק איקרי רגל ולא למעלה ממנו כדפריך בסוגיין בסמוך וכ"כ הרא"ש. אך קשה מאי פריך הבבלי דלמא מרגלים ממעטינן מי שאין רגלו שלם והא ודאי דעד השוק נמי בכלל רגלו הוא. ומ"ש הרא"ש ותימה לפסול החליצה משום שנתקשרו הרצועות למעלה מן הארכובה דמאי נ"מ היכן נתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירושלמי עיקר חליצה התרת הרצועות נראה שסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכ"מ מלשון הירושלמי דקאמר קושרו עד שיכול להלוך בו וכו' אבל מנעל שיכול לעמוד בלא קשירה לא ידענא למה תפסול החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפי' חולץ בלא קשירה שלא נרמזה קשירה בתורה ולא נאמר הל"מ ע"כ. ולענ"ד הדברים מראין בהיפך דדרך הסנדל והמנעל להיות ברגל עצמו עד השוק אלא שקושרין אותו למעלה מן השוק ובקרא כתיב וחלצה נעלו מעל רגלו הרי דקפיד קרא לחלוץ המנעל ממעל רגלו ועל החליצה שברגל עצמו לא קפיד ש"מ עיקר החליצה התרת הרצועות ומ"ש מדקאמר עד שיכול להלך בו נראה דכוונת הירושלמי שאף שעיקר חליצה התרת הרצועות מ"מ יהא המנעל ראוי לילך בו דבלאו הכי לא מיקרי נעלו. נמצאו כל דברי הירושלמי קיימין. והדברים ברורים. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה שניא וכו':

ותני עלה ביד עד הפרק וכו'. כ' הרמב"ם בפי' המשנה ערכין ריש פ"ה אע"פ שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע אבל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ע"כ. ותימה הא מפורש שם בגמרא דף יט ע"ב מדאורייתא הקיבורת כולו קרוי יד ובקידוש ידים הלכתא גמירי לה עד הזרוע. גם לא ראיתי להרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול שביאת דין קידוש ידים ורגלים עד היכן. ואף בפירושו פ"ב מזבחים האריך בשאר דיני קידוש ידים ורגלים ולא הזכירו וצ"ע:

שנייא הא דכתיב מעל רגלו. כ' תוס' דף קב ע"ב בד"ה מאי מעל רגלו ש"מ שלופי הוא וא"ת הא איצטרך מעל להכשיר שוק לחליצה וכו' ע"ש. נראה שגירסתו אינה כגירסה שלפנינו דקאמר א"כ לכתוב רחמנא במעל רגלו אלא גירסתם סתמא א"כ מאי מעל רגלו וכו' ולפמ"ש לעיל בסמוך בד"ה כיני דקרא אתי לאשמועינן שיתיר הרצועות מעל רגלו ממילא שמעינן נמי מיניה דשלופי הוא דליכא למימר זרוזי הוא הא עדיין לא כתי' שילביש החלוץ המנעל בלא קשירה דנאמר שהיבמה תקשור הרצועות על רגלו בשלמא אי שלופי הוא שפיר דסתמא כשהולך לפני ב"ד נעלו קשור ברגלו ואמר קרא שתתיר הרצועות מעל רגליו אבל אי שלופי היא קשיא כמ"ש:

התיב כהנא והא כתיב ובשלייתה וכו'. כ' המהרש"א הא ודאי דרגלו דהכא ליכא לפרושי ירך דהא כתיב מעל רגלו ולמעלה מירך לא שייך חליצת מנעל וכו' ע"ש ולפמ"ש דחליצה דמעל רגלו היא התרת הרצועה אף למעלה מירך שייך התרת הרצועה כמו קב הקיטע שנקטע רגלו עד הארכובה וקשור למעלה מארכובה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף