נקודות הכסף/יורה דעה/קפט

נקודות הכסף ‏ יורה דעה קפט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(סימן קפ"ט בט"ז ס"ק ה') כאן מיירי שיש לה כבר וסת כו'. זה אינו דמשמע דמיירי אפי' בתחילת קביעותא אלא י"ל דהתם מיירי שאין לה וסת כלל וכל פעם היא מוחזקת ברואה אבל כאן יש לה וסת אלא שאינו קבוע:

(בט"ז ס"ק ט') ויש לי מקום עיון כו'. כבר קדמו המע"מ בזה ורשמתיו ג"כ במראה מקום שלי על הגליון:

(בט"ז ס"ק י"א) זהו לי"א כו'. לא דק דהכא לכ"ע ראיה ראשונה מן המנין וכמ"ש בש"ך ס"ק כ"ב. גם מה שאמר צריכה שתראה עוד בא' באלול אינו נכון דהא ראתה בר"ח לדילוגין ואם כן לפי דבריו צריכה שתראה עוד בא' בתשרי אבל גם זה אינו וכמ"ש שם ע"ש:

(בט"ז ס"ק י"ח) רוצה להוכיח דאף על גב דראתה בר"ח אייר חוששת לתשעה בו להפלגת עשרים ולא נתחוורו דבריו דמ"ש דלא מצינו דראיה שרואה בשינוי זמן תעקר החשש שהיה עליה תחלה כו' לאו מילתא היא דהכא כיון שראתה בר"ח הרי שינתה הפלגתה לי"ב דכיון שלא קבעה וסת להפלגות נעקר בפעם אחת. ומ"ש ותו אטו אם תראה כו' אומר אני דאה"נ דבכה"ג לא תקבע וסת שאין כאן ג' הפלגות שוות דכיון דראתה בר"ח עקר הוסת של ך' שמתתלה וגם דעת הפרישה כן ע"ש דוק ותשכח. ומ"ש ועוד נראה ראיה ברורה ממ"ש בס"ס זה בטור בראתה ב"פ בר"ח כו' לא דק דהתם בוסת החדש היא ובזה גם הב"ח והפרישה מודים וכמ"ש סעיף ל' ל"א ומה שהשיג על הב"ח יפה כוון אך מ"מ דינו אמת ומה שהוכיח הוא להפך אינה הוכחה כלל דהתם היה לה יום קבוע ליום ך' הלכך אם היתה רואה ליום ך' לא הוי אמרינן דשינתה הפלגתה במה שראתה י' ימים אח"כ והיתה צריכה לחוש י' ימים אחר ראיית יום י' דהיינו יום ך' מה שאין כן הכא דלא נקבע לה וסת הפלגה. וכיון שכל הוכחותיו בטלין הדרן לדינא דאם ראתה בר"ח אייר אינה חוששת לט' בו וכדמשמע מפשט דברי הרמב"ן וכמ"ש איהו גופיה דמ"ש רמ"א דאם לא ראתה הוא דרך רבותא לא מתישב כו':

(בט"ז ס"ק כ"ד) ותמהתי על דבריהם כו'. לא קשה מידי דמיירי כשתראה אחר כך בפעם רביעית תקבע וסת הדילוג ולפי דעד השתא לא נקבע לא קראוהו קבוע כמו וסת השוה דנקבע כבר גם שאר הוכחותיו שהוכיח דהרמב"ן חש להחמיר כרב אינם מוכרחים וק"ל:

(בט"ז ס"ק כ"ח) לכאורה הוא נגד הש"ס כו'. ומסיק דגירסת הרמב"ן חלוקה בש"ס מגירסת הרא"ש כו' וקשה דהא הטור כ' בסתם דברי הרמב"ן אלא העיקר כמ"ש בש"ך ס"ק מ' מ"ש הטור והרמב"ן ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף ך' כו' היינו שראתה לסוף ך' אחר שראתה פעם ג' אחר ל' וא"כ אע"פ שלא ראתה ג"פ ביום ך' לא נעקר יום ך' כיון שלא ראתה רק ב' פעמים ביום ל' וראיה שלישית ראתה אחר ל' אם כן כשראתה לסוף ך' אחר ראיה דלאחר ל' חזר וסת של ך' למקומו וכן פי' הפרישה ע"ש:

(בט"ז ס"ק ל"א) האריך לסתור דברי מהרש"ל וכל דבריו אינם נראין דפשט לשון הטור מובן לכל מעיין כמהרש"ל ומ"ש הוא דכי היכי דשינתה מיירי בכל השלש עונות כו' וא"כ גם מ"ש הטור לפני זה ואם הפסיקה כו' מיירי דרך זה דעלה קאי לאו מילתא היא דלשון דואם הפסיקה משמע לשון הפסק כלומר שעשתה הפסק בין ראייתה היינו שלא ראתה משעבר עליה. יום כ' ולשון אם פסקה מלראות משמע ל' עמידה וברישא רבותא קמ"ל ובסיפא רבותא קמ"ל. רישא רבותא קמ"ל דאע"ג דהפסיקה דהיינו שלא ראתה אפילו פעם אחת ביום כ' אינה חוששת לעולם ובסיפא רבותא קמ"ל דאפילו פסקה לגמרי ג' עונות אין נעקר הוסת הראשון אם חזרה אח"כ וראתה כוסת הראשון. ומ"ש ותו דלפי דברי רש"ל יהיה חילוק בין הפלגות ימים לחודש בזה והלא בפירוש כ' הטור אחר כך כעקירת וסת ההפלגות כן עקירת וסת החודש כו' לא קשה מידי דודאי לענין עקירה שוין הן דהיינו כל שעקרתו והפסיקה בג' עונות ולא ראתה ביום כ' בשום פעם או ששינתה בג' ראיות שוות כי היכי דוסת ההפלגות נעקר בכך ה"ה וסת החדש נעקר בכך מיהו היכא דהפסיקה ולא ראתה ביום ד' נהי דאינה חוששת להפלגת ך' דהיינו ראיית מ' מ"מ לא נעקר וסת של ך' דהיינו כשחזרה וראתה צריכה מיד לחוש ליום כ' אבל כשהפסיקה בג' עונות כיון שהוסת נעקר א"כ אע"פ שחזרה וראתה אינה צריכה לחוש ליום ך' רק כשחזרה וראתה ביום ך' אז נקבע הוסת הראשון. ובזה נדחו כל דבריו שכתב אח"כ כמו שאבאר. ומ"ש ותו דהרי כתב הטור בריש הסי' דוסת הפלגות ווסת הימים שוים הן לענין שאין נעקרין בפחות מג' פעמים כו' לא קשה מידי דודאי אינו נעקר בפחות מן ג' פעמים אבל מכל מקום אינה חוששת לראיית מ' כיון דאין ההפלגות שוות אלא דמ"מ אינו נעקר בפחות מג"פ דהיינו לענין שאין צריך לחוש לוסת החודש וכמ"ש מהרש"ל וה"ה לענין שאם חזרה וראתה אחר כך צריכה מיד לחוש ליום ך' משא"כ בפסקה לראות ג' פעמים. ומה שאמר ועוד נראה להביא ראיה ממ"ש ת"ה הארוך כו' אינה ראיה דז"ל בתה"א שם ומאיזה זמן היא מונה הך' מראיית הל' ולא מראיית הך' שהיא למודה לראות לפי שהאורח לא היה רגיל לבוא בפחות מך' ואילו זו מונה ך' מזמן הך' נמצא כו'. הרי דעיקר טעמו משום דהאורח לא היה רגיל לבא בפחות מך' וה"ה איפכא היכא דהאורח לא היה רגיל לבוא ביותר מך' ואם כן זו שלא ראתה ליום ך' אינה חוששת ליום מ'. ומ"ש והחילוק שחילק הרב לא הבנתיו כו' הוא מובן לפע"ד דבשלמא בוסת החדש אע"פ שלא ראתה בר"ח י"ל מקרה הוא שלא ראתה בר"ח זה אבל בר"ח אחר תראה כיון שרגילה לראות בר"ח תראה עוד כהרגלה בראש חודש אבל בהפלגות א"א לומר כן דהרי כשתראה לסוף מ' לא תראה בהפלגת ך' נמצא עלו כל דברי מהרש"ל כהוגן. ומ"ש אלא שמ"ש הטור כו' ואם כן תימה על הש"ע כו' לא דק דהכא כיון שהפסיקה ולא ראתה שלש עונות ממילא נעקר לגמרי וסת של ך' ואפילו תראה אחר כך א"צ לחוש ליום ך' כיון שהפסיקה ג' עונות ול"ד לדלקמן ס"ס זה דהתם לא נעקר וסתה אלא דבימי העבור והנקה לא היתה צריכה לחוש להן דמסולקת דמים היא בימי העבור והנקה הלכך כשעברו ימי העבור והנקה מיד שחזרה וראתה צריכה לחוש להפלגות שהיתה רגילה משא"כ הכא ואם כן מ"ש דמ"ש הש"ע ביום הוסת בסוף הסעיף הוא שלא בדקדוק כו' לא דק דהוא בדקדוק זך ונמרץ דכיון דפסקה מלראות ג' עונות לא חזר וסת הראשון למקומו עד שתחזור לראות ביום הוסת הראשון היינו שתראה ראיה אחת ואח"כ ראיה ג' ליום ך' דאז חזר וסת הראשון למקומו לכל דבר ואינה צריכה לחוש לוסת החודש דיש לו שאר דיני וסת קבוע וכל זה ברור:

(בט"ז ס"ק ל"ב) ולכאורה כו'. כבר קדמוהו בזה בש"ך ס"ק נ"ט: (הג"ה) בהג"ה כתבו דרשב"א והטור ושאר פוסקים סוברים כדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נדתה ולא בימי זיבה כיצד ראתה באחד בחודש ובה' בו שהוא תוך ימי נדה לראיה הראשונה אפי' נהגה כן ג' פעמים לא קבעה וסת לה' בחודש אלא בא' לחדש וכן ראתה בא' בחדש ובט"ו בו (ה"ה י"ח בו שהוא עדיין ימי זיבה וכ"כ בפרישה) לא קבעה וסת לט"ו לפי שראיות ט"ו בחודש הוא תוך ימי זיבתה של ראייתה א' בחודש בד"א שראתה ממעין פתוח כדפרישית אבל ראתה ממעין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובפעם הג' ראתה בכ"ה בחודש ובר"ח אע"פ שראיית הג' היתה תוך ימי נדות לראיית כ"ה בחודש קובעת בר"ח לפי ששתי ראיות הראשונות היו ממעין סתום וראיית כ"ה בחודש דמים יתרים נתוספו בה ומיהר לבא וחוששת נמי ליום הקדמה שמא וסת אחר היא קובעת עכ"ל (ואע"ג דלעיל סעיף י"ג בהג"ה אמרינן דאם קבעה וסת אין חוששת שוב לוסת שאינו קבוע שהיה לה שאני הכא דראיית ר"ח הג' לא חשיבא דמים גמורים מאחר שהיה ממעין הפתוח. הגה' דרישה וכ"כ הב"ח) והמחבר והרב השמיטו כל זה נראה דהיינו מפני שכתב הטור והפוסקים בשם הרמב"ן דכיון דהאידנא נהגו בנות ישראל להחמיר על עצמן שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה (כדלעיל ס"ס קפ"ג בטור ובב"י ע"ש) ה"נ לענין קביעת וסת אין חילוק לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו קבעה וסת ע"כ. אבל באמת הדבר ברור דהרמב"ן לא קאמר אלא לחומר' דקבעה וסת אף בימי נדה וימי זיבה אבל לא להקל דודאי לא יחלק על התלמוד וכבר נתבאר לעיל בכמה דוכתי דינים חומר וסת שאינו קבוע מהקבוע גם מי שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לוסת החודש ולהפלגה משא"כ בקבוע כדלעיל סעיף י"ג והכי משמע בדברי הרשב"א בתה"א והרב המגיד דהרמב"ן לא קאמר אלא להחמיר ולא להקל וכן משמע בפרישה סעיף צ"ג דכתב א"כ גם בזמן הזה יש להחמיר לקבעו בימי הזבה ונדה ונ"מ לענין עקירה דאף אם נעקר ב"פ צריך לחוש להשלישי עכ"ל דמדנקט לישנא יתירא בזמן הזה יש להחמיר כו' גם מדנקט נ"מ לענין עקירה דהוא נ"מ דחומרא ולא נקט נ"מ לענין קולא אלמא דדוקא להחמיר קי"ל דאין חילוק אבל להקל חלילה לנו לחלוק על התלמוד וא"כ היה להם להמחבר והרב להביא דינים אלו מ"מ הדין למדנו שבכל מקום שנאמר בכל הסימן הזה שקבעה וסת אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה. עכ"ה:

(בט"ז ס"ק ל"ח) קשה וכו' לא קשה מידי דהכא ודאי אי אפשר לומר שתחוש אלא עד שתפהק לכך אמר ואסורה לשמש עד שתבדוק כלומר בסמוך אחר הפיהוק אסורה לשמש אבל אם עבר זמן מופלג אחר הפיהוק ולא הרגישה מותרת כיון שאינו קבוע כדמשמע לקמן סעיף כ"ו אבל לעיל סעיף ד' כיון שתלוי בזמן אם כן מיד אחר הזמן אפילו בסמוך לו כל שלא הרגישה מותרת דכבר עבר זמנו דהזמן נודע. גם מה שאמר וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחלה אין לו הבנה דמה דיעבד ולכתחלה שייך הכא:

(שם ס"ק ל"ט) אין חילוקו בדברי הראב"ד נכון דכיון דאמרי' דינו כוסת הימים לחוד אמאי לא תחוש גם כן לפני העונה ועוד דלקמן הפוסקים והטור שכתבו צריכה לפרוש כל העונה כמו וסת ימים לחודיה משמע דדין וסת ימים לחודיה ממש יש לו ועוד דהא הראב"ד התם נמי קאמר אבל לפני וסת מותרת ואם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת כו' משמע דלפני זה קאי דמותרת לאחר הוסת אלא ר"ל דהתם לא קאמר אלא דאפילו יש לה יום קבוע לאותן הסימנים אבל אין לה וסת קבוע דהיינו שאירע שפיהקה או עיטשה הרבה ר"ח זה אח"ז ולא ראתה אם כן יש לה יום קבוע לסימנים הללו ואחר כך פיהקה שני ר"ח זא"ז וראתה אח"כ צריכה לחוש לוסת הפיהוק גרידא אבל הכא מיירי שהוסת גופיה בא לזמן ידוע ונקבע דאז אמרינן אע"פ שהפיהוק גם כן נקבע דינו כוסת ימים גרידא והיינו שכ' הרא"ש כאן בשם הראב"ד ומביאו ב"י וסת הגוף שהוקבע ג' פעמים לזמן ידוע כשיגיע אותו יום הפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לימים לחודייהו עכ"ל משמע דוקא הוקבע וכדפירש' וכן משמע בדברי הרב המגיד רפ"ח כדפי' ומביאו ב"י לקמן ריש דף קל"ז ד"ה כ' הרב המגיד כו' וכ' עליו אינו מדוקדק כו' ולפי מ"ש הוא מדוקדק. מיהו מתשו' רשב"א סימן תתל"ח והעתיקו הש"ע לעיל סי' קפ"ז סי"א משמע דאפי' בוסת שאינו קבוע צריכה לפרוש כל העונה וכדעת הב"י וכמ"ש בשפתי כהן ס"ק ע"ח וכן משמע מפשט דברי הטור וש"ע כאן וכן נראה עיקר לדינא:

(בט"ז ס"ק מ"ג) מ"ש בפי' דברי הרשב"א ורב גידל דבריו נכונים אבל מה שהעלה לענין דינא דתינוקת שראתה ג' פעמים חוששת לוסת שאינו קבוע אינו נ"ל כלל דא"כ היאך כתבו הרשב"א והטור והמחבר ורמ"א בסתמא דאינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל אלא נ"ל דכל עיקר פלפולו של הרשב"א אינו אלא להוכיח דדין תינוקת שוה לענין טומאה לשאר נשים דראיה ראשונה מצטרפת ונ"מ לענין וסת קבוע דגם בתינוקת ראיה ראשונה מצטרפת אבל כשאין לה וסת קבוע אינה חוששת כלל שמא תראה כדמשמע מפשט דברי הרשב"א והטור והאחרונים בכמה דוכתי ואע"ג דכשראתה ראיה ג' מטמא מעל"ע היינו לענין שאם ראתה מטמא למפרע אבל כל שלא ראתה אינה חוששת שמא תראה כיון שלא קבעה וסת דכללא הוא דתינוקת אינה חוששת לוסת שאין קבוע ודוק:

(בט"ז ס"ק מ"ה) כבר קדמו הב"ח בסימן קי"ט:

(בט"ז ס"ק מ"ז) הט"ז גורם בב' לחודש ואינו נכון כמ"ש בש"ך ס"ק ע"ב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.