הכתב והקבלה/ויקרא/טו

הכתב והקבלה ויקרא טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט

וכל המרכב. הבליטה שלפני האוכף ושלאחריו המחזיקים את הרוכב מלהחלק לפניו או לאחריו זהו נקרא מרכב שהוא עשוי לרכיבה, ואין המרכב ראוי לישיבה, אלא להסמך עליו בעת שהוא רוכב על האוכף (זאטטעלבאָגען), ועז"א במקרא שלאח"ז שמגעו חלוק ממשאו, שהנוגע בו אינו טעון כבוס בגדים והנושא אותו טעון כבוס בגדים, אבל גוף האוכף שיושב עליו בשעת הרכיבה אין חלוק בין מגעו למשאו שבשניהם טעון כבוס בגדים. אמנם מהו אשר ירכב עליו דאמר קרא ? וצריך לפרש מלת עליו כמו ועליו מטה מנשה, כלומר סמוך אליו, שישיבתו על האוכף ברכיבתו הוא בין שני צדדים הגבוהים לפניו ולאחריו וסמוך אליהם; ובאמת אין לשון רכיבה בכ"מ הישיבה בפיסוק רגלים דוקא (רייטען) כי ישמש ג"כ על ההנחה (אויפלעגען, אנזעטצען) כמו הרכב ידך על הקשת (מ"ב י"ג) וירכיבו את ארון על העגלה (ש"ב ו') ולפי"ז יהיה טעם ירכב כאן כלומר הנחת גופו וסמיכתו עליו:

י

וכל הנוגע וגו' תחתיו יטמא. אמרו (נדה ל"ג) מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מואיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליון של זב מאי טעמא והנושא כתיב, עכ"ל. תלמודא דידן נמי סבר דמלת והנושא דענינא מלא וא"ו כפי המסורת, והא דיליף מניה דבגד הנושא על הזב טמא היינו משום דיש אם למסרת ומצינן למקרי והנושא בשור"ק הוי"ו וקמ"ץ השי"ן מבנין הכבד שלא נזכר פועלו מהדגוש, כמו לא דכאו עד היום הזה (ירמיה מ"ד) יחד חבאו עניי ארץ (איוב כ"ד), וכמו שחובא ונחבא הכל אחד כן נושא ונישא הכל אחד, (כמ"ש הרש"ד בת"ס, ובזה סרה תלונת התוס' שם). אמנם אין דעת רבותינו לבאר לשון המקרא בד"ז, כי טומאת מדף אינה אלא מדבריהם כמ"ש הרמב"ם (פ"ו ממשכב ומושב ה"ג) וקרא אסמכתא בעלמא הוא ע"ש בכ"מ. ועיקר משמעות המקרא תחתיו, תחתיו ממש ולא לעליונו, כדדריש בת"כ והובא ברש"י:

יא

וידיו לא שטף במים. לרבותינו בת"כ ובתלמוד פי' מאמר זה, בעוד שלא טבל מטומאתו, והוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמד שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים אבל לא פנימית האף והפה והאוזן ופי האשה שלמטה והקמטין. ויש לקרב דעתם על תיבת וידיו עצמו, כי מצאנו שנקרא הבע"ח בשם אבר פרטי שבו, כמו לא תשאר פרסה שהוא שם על כל הבהמה, וכן גוף האדם נקרא ע"ש אבר היד שבו, כמו (עזרא ז') כחכמת אלהך די בידך, חית ידך מצאת (ישעיה נ"ז). ובאמת הנפש עם הגוף הוא ככלי עם היד שבו, אף שעיקר התשמיש הוא הכלי עצמו, והיד אינו אלא כטפל אלי' לאחזו, מ"מ מבלעדי היד אין תועלת בכלי לבדו כי רק באמצעית היד נוכל להשתמש בכלי, ככה הנפש שהוא העיקר באדם, מ"מ בלעדי הגוף כמעט שאין תועלת בכל כחות הנפש לבדו, כי רק באמצעית הגוף יוכלו כחות הנפש לצאת מן הכח אל הפועל, לכן שפיר נוכל לכנות את כל הגוף בשם יד להיותו כלו כמו יד, אל נשמתו. ומצאנו עוד הוראת מלת יד על הדבר המתפשט ומתרחב בכמותו, כמו זה הים גדול ורחב ידים (תהלים ק"ה), וישימו לה ידים (מ"ב י"א) ר"ל מקום פנוי, ועל המרחיב גבול מדינתו אמר (ש"ב ח') להשיב ידו בנהר פרת, ושפת הים והנחל המתפשט בכמותו נקרא יד הירדן, יד הנחל (דברים ב'), [ובזה יש להבדיל בין שם מקום לבין שם יד שהוראתו גם כן מקום, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, שהמקום הוא המתקומם ר"ל מרחב המיוחד לדבר אחר הממלא אותו ושוכן עליו, אמנם שם יד על שטחיות הדבר המתפשט בכמותו (געריימיגער אֶרט), והונח שם יד על אבר האדם (האנד) ע"ש ההתפשטות וההתרחבות, שהוא הוא האבר המיוחד באדם אשר בו יכול לפשוט ולהושיט יותר מבכל האברים, גמול ידה הדה (ישעיה י"א) דתרגומו יושיט, ולזה יורה פעל ידה על הזריקה, וידו אבן בי, כי הדבר הנזרק מתפשט ממקום מנוחתו מרחק מקומי (וקרוב לומר שמענין זה לשון על יד ששמשו רבותינו (ריש נדה) באמרם מעל"ע ממעט על יד מפקידה, ופקידה ממעטת על יד מעל"ע, וכוונתם בלשון על יד התפשטות הזמני (צייטרוים) וטעמו הזמן היותר קצר שבשניהם מקצר וממעט את הזמן המתפשט בהמשכתו יותר ממנו, ופירוש רש"י שם דחוק מאד בזה, ואפשר שמזה הענין ג"כ יד ליד לא ינקה רע (משלי י"א) מלת יד הראשון הוא לשון עונש כמו יד ה' נגעה בי, ומלת ליד השני הוא על התפשטות המשכת הזמני, וטעמו אף שאנו רואים בעוה"ז רשע וטוב לו ויצליח בכל אשר יעשה, הנה עונש מעשיו הרעים מאריכין לו עד בא יומו אחר עבור המשכת זמן חיי גשמיותו, ותרגומו (דער באֶזעוויכט ענטגעהעט דער שטראפע ניכט) גם בזה דברי המפרשים דחוקים). והנה בכל שטחית החיצוני שבגוף האדם הוא מתרחק ומתפשט בענינו, חוץ מן האיברים המיוחדים שיש להם תוך ופנימית שמצד מקיפיהם הם כרוכים מקופלים ומצומצמים בכמותם מחוסרי התרחבות והתפשטות, ואחרי שמבואר שהאדם מתואר ע"ש אבר היד שבו, שפיר נוכל לומר כי לא יתואר בשם זה רק חלק הגוף המתרחב ומתפשט בו, לא על חלקי אבריו שהם מצומצמים בענינם מחוסרי התרחבות והתפשטות, ויתורגם ידיו (פרייע קאָרפערטהיילע), ואחרי שכל דבר שאינו כרוך ומקופל אבל הוא מופשט בשטתו כלו גלוי לעין ההכרה שאין בו ענין נעלם ומקופל, לכן אמרו רבותינו מה ידיו בנראה אף כל הנראה פרט לבית הסתרים, ולדעתם יתורגם ידיו (זיכטבארער קאֶרפערטהייל), ובזה דעת רבותינו מבוארת על לשון המקרא עצמו:

יב

וכלי חרש אשר יגע בו הזב. לרבותינו בת"כ למדנו ממקרא זה שאין כ"ח מקבל טומאה מאחוריו רק מאוירו, אף שלא נגע בגוף הכלי. ועוד למדנו מכאן שהזב מטמא בהיסט, כגון שהיתה קורה מוטלת על ראש הגדר וכלי חרס על קצתו, והניד הזב הקצה השני, הואיל ונתנדנד הכלי מחמת הזב הכלי טמא אף שלא נגע בכלי וזוהי הטומאה היתרה בזב שלא מצינו כמותה בכל התורה (ערש"י שבת פ"ג א' ד"ה כרע הזב). הנה לא פירשו מלת בו כענין יהיה בו שבר רגל שהיא נגיעה בעצם הדבר שאין כ"ח מקבל טומאה מגבו לפי המקובל, אבל מלת בו כענין אשר תבושל בו, שהוא על חלל האוירי שבתוך הכלי (איננערער רוים). ולשון נגיעה לא ישמש בהחלט על קרבת ההתדבקות (בעריהרען) שיתדבק עצם זה בעצם אחר, כענין מגיעי בית ובית, דמים בדמים נגעו, אבל ישמש גם על קרבת דבר בלתי התדבקות ממשי, כמו ויגע החדש השביעי (עזרא ג' נחמיה ז') וזה קרבת הזמן לבד. ויגע הדבר אל מלך נינוה, וזה קרבת ענין אל אבר השמע, אשר נגע אלהים בלבבם (ש"א י') וזה קרבת ההרגשה לבד שיתרגש הלב מיראת אלהים. ומנגיעה זו האחרונה מקרא דילן ידבר, וטעם אשר יגע בו הזב, שיושיט הזב ידו אל תוך חלל הכלי, ולא יגע בגוף הכלי עצמו רק קרבת היד אל תוך חללו, וזה אינו רק קרבת ההרגשה לבד, כי לפי שהחלל ממולא באויר ואין בו מקום פנוי ממנו, כשתבוא היד אל תוכו, הוא דוחה כמה מחלקי אויר עד שיתצמצמו יחד וישאירו מקום פנוי למקום היד, הנה התילדות הטלטול והתנועה באויר שבכלי מסבת קרבת היד אל תוכו, קראו הכתוב כאן לשון נגיעה, והיא קרבת הרגשת התנועה והטלטול. (ולזה לא אמרו, כלי חרס מקבל טומאה מחללו, רק מאוירו) ואחרי שידענו שמסבת טלטול ותנועה המתילד באויר הכ"ח מכח הדוחה שביד הזב, תתפשט הטומאה אל הכלי, שוב אין הבדל בין שיתילד טלטול ותנועת האויר ע"י אמצעי בין שלא ע"י אמצעי, בין שהיא באה מכחו לבד, בין מכח כחו, כל שיתילד תנועה אוירית ע"י הזב תתפשט ממנו הטומאה אל הכלי, ומן הנמנע הוא שלא יתילד תנועה אוירית שבתוך הכלי, כשהזב מנדנד ומניע אותו ע"י קורה וכדומה. ויסוד זה שהנחנו שאין הבדל בין התילדות תנועת האויר מכח הזב עצמו בלתי אמצעי, בין מכח כחו ע"י אמצעי, זה ידענו מלשון אשר יגע דאמר קרא, כי אם היתה הכוונה רק על כח הבלתי אמצעי, היה לו לומר לשון "אשר יושיט בו" ומדאמר לשון "אשר יגע" שמצאנוהו גם על קרבת דבר אל דבר ע"י אמצעיים רבים, כמו ויגע הדבר אל מלך נינוה, מזה ידענו גם מכח כחו ע"י אמצעי תתפשט הטומאה אל תוך הכלי. כן נ"ל ליישב לשון המקרא לקרבו בדרך הפשט אל דעת הקבלה האמתית. ואף שנמצאו כמה מיני היסט שהזכירו רבותינו דבהשקפה ראשונה נראים שאינם בדרך זה, כשנדקדק בהם הם קרובים לזה, ואין כאן מקום להרחיב בהם, שאין כוונתינו רק ליישב המקרא בדרך רבותינו. ודע שהדברים האלה נאמרו לדעת הראב"ד (פ"ח ממשכב ומושב ה"ד) דזב שהכניס ידו לאויר כ"ח ולא נגע בו מתוכו הכלי טמא. אמנם לדעת הרמב"ם שם דהכלי טהור מטעם שאינו מטמא לאיברים קשה להמציא טומאת הזב באויר הכלי בכל גופו, רק במציאות רחוקה שאין דרך הכתובים לדבר מהם, ונצרכים אנו לומר לדעתו דקרא לא משתעי רק מנדנוד הכלי עצמו, ויהיה מלת בו כמלת אותו, שמצאנוהו על כוונה זו, דבכמה מקומות אמר אשר בחרתי אותו (מ"א י"א) ובחור אותו (ש"א ב') בחרתי את ירושלם (מ"ב כ"ג) ובשאר מקומות אמר, אהרן אשר בחר בו (תהלים ק"ה) וישראל בחרתי בו, וישרון בחרתי בו (ישעיה מ"ד), וטעם אשר יגע בו, כמו יגע אותו, שינדנד ויטלטל הכלי והוציא הכתוב הטלטול והתנועה בלשון נגיעה, דלשון נגיעה מצאנו שאינו רק על הנמשך ממנה, כמו הנוגע באיש הזה (תולדות כ"ו) שטעמו הנזק המתילד מנגיעה כתרגומו דינזיק, בכל קדש לא תגע (תזריע י"ב ד') שהוא אזהרה לאוכל, כי כל נאכל יצטרך בו נגיעה. כן סתם נגיעה בכלי היא להשתמש בו והיינו טלטולו. גם כל נגיעת דבר בדבר הוא טלטול האבר אל מה שאליו. אמנם מלשון הת"כ מבואר דקרא דילן מתרי ענינים מדבר מטומאת אויר כ"ח, ומטומאת היסט, וזה לשון הת"כ אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו, מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו. ומאחר שלמדנו שאין מטמאין אותו אלא מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו מגע שהוא בכלו הוי אומר זה היסטו, ע"כ. וזה נוטה לדעת הראב"ד כדברינו, ועדן צריכנא להתיישב בדבר, וה' יאר עינינו בתורתו ליישב לשון הכתוב מוסכם עם המקובל בדרך אמת:

טו

וכפר עליו. טעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולה חולי כבד מן החליים הדבקיים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי. והקל הכתוב בטומאת הזוב באשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאית מחולי וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב (רמב"ן):

טז

שכבת זרע. פירש הראב"ע והרד"ק מן נבלי שמים מי ישכיב (איוב ל״ח:ל״ז) ענין ירידה ושפיכה (זאמענערגוס) שצריך שיורה כחץ דהוי זרע ראוי לזריעה שאם אינו יורה כחץ שאינו ראוי להזריע אינו מטמא:

כג

ואם על המשכב. פשוטו של מקרא כך הוא, לפי שיש בנדה ענין טומאה שאינה בזב שהיא מטמאה את בועלה טומאת שבעה כנזכר בכתוב הסמוך, לכן אחר שאמר למעלה (פסוק י"ט) טומאת מגעה, ואמר (פסוק כ"א וכ"ב) טומאת מגע משכב ומושב שלה, חזר ואמר שאין בכל טומאת הנדה רק טומאת ערב, לבד כששוכב עמה שטמא טומאת שבעה, וזהו שאמר ואם על המשכב הוא אפילו שכב אדם על משכבה או על הכלי אשר היא יושבת עליו, שישב האדם על מושבה אפילו בעת שהיא יושבת עליו, וכ"ז עשה בנגעו בו, שגם נגע במשכב ובמושב, והרי כאן טומאת מדרס וטומאת מגע והנדה עצמה קרובה אליו אעפ"כ יטמא רק עד הערב:

כה

ואם שכב ישכב איש אותה וגו'. אבל אם שכב איש אותה זהו טמא טומאת שבעה, ונכון עתה שלא זכר כבוס בגדים שאין צורך להאמר, שאם הנוגע ריקן מטמא בגדים כש"כ שוכב ונוגע כשהיא יושבת עליו, וכל עצמו של מקרא אינו אלא להקל שלא יטמא רק טומאת ערב, זהו פשוטו, אלא לפי שלא נזכר מרכב באשה סמכוהו למלת הכלי, ושלא תאמר ששוה מרכב למשכב ולמושב סמכוהו למאמר בנגעו בו יטמא עד הערב (רנ"ו):

בלא עת נדתה. לפי המקובל נקרא לא עת נדתה כל י"א יום אחר שעברו עליה שבעת ימי נדתה, ורק אותן י"א יום נקראו ימי זיבה כלומר שתוכל להיות בהם זבה אם תראה בהם שלשת ימים רצופים וזוהי הצריכה שבעת ימים נקיים וקרבן, אבל בשבעת ימים שקודם הי"א וכן הימים שאחריהם אפי' שופעת דם כמה ימים אם פסקה בסוף שבעה טובלת לערב ומותרת לבעלה, ואינה צריכה לא נקיים ולא קרבן, וזהו חומר בזבה מבנדה, ואותן שלשת ימים רצופים שבתוך י"א יום אין הבדל בהם בין שהם סמוך לנדתה כגון שתראה ביום ראשון מי"א יום ובשני ובשלישי בו, בין שתראה אותן מופלגים מימי נדתה, כגון בתשיעי ועשירי ואחד עשר, ואמר קרא תחלה בדרך כלל בלא עת נדתה, כלומר בתוך י"א יום, יהיה באיזה יום שיהיה כל שתראה שלשת ימים רצופים היא זבה אף שהם מופלגים מימי נדתה, ואח"כ אמר או כי תזוב על נדתה כששלשה ימים אלה הם סמוכים לימי נדתה, ודיבר תחלה מזיבה המופלגת, כי זיבה סמוכה היא מציאות רחוקה ביותר, כי כל זיבת דם בי"א ימים הוא בעצמו בלתי טבעי, כש"כ להיותה סמוך לימי נדתה, כי אין מטבען להיות רואה יותר משבעה, כ"ה שיעור לשון המקרא לפי המבואר בת"כ, ואינו כן לפי התלמוד סוף נדה, והגר"א העתיק דברי הת"כ לא דברי התלמוד, ודברי רש"י כאן תמוהים כמ"ש הרא"ם, ודברי הרב בק"א ביישובו אינו מספיק כמ"ש במשכיל לדוד:

וספרה לה. מלת לה מוסב על מלת טהרה, כלומר אל מה שטהרה תספור עוד שבעת ימים, ולפי"ז מבואר שספירת שבעת ימים צריכים להיות נקיים וטהורים (ובת"כ ובכתובות ע"ב) דרשו מלת לה שסופרת לעצמה. ואין ספירה זו כספירה שבעה שבועות דמצוה לממני יומא, כמ"ש רמב"ן בפ' אמור, ספירה דשבעה שבועות הוא שימנה בפיו ויזכיר חשבונו, ואין כן וספר לו וספרה לו דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן וספרת לך דיובל שתזהר במספר שלא תשכח, עי' בח"י א"ח סי' תפ"ט סק"ז, ובתשו' נ"ב תניינא סי' קכ"ג קכ"ד הרחיב דברים בזה:

ואחר תטהר. אין לפרש אח"כ תהיה טהורה (זיא זאָלל ריין זיין) בלתי עשיית פעולה לטהרתה, דא"כ היה ראוי לומר וטהרה כבשאר מקומות, ומדאמר תטהר פי' עשיית פעולה לטהרתה (זיא ווערדע ריין, אָדער רייניגע זיך), ויהיה תטהר פעולה חוזרת על הפועל כמו טהרתי מחטאתי (משלי כ׳:ט׳) דתרגומו ואדכיית (איך האָבע מיך גערייניגט, איך היעלט מיך ריין), אף כאן תטהר תעשה פעולה המטהרה והיא הטבילה, וז"ש ר"ש (נדה ס"ז) אחר תטהר אחר מעשה תטהר, ופירש"י תטהר ע"י טבילה, וכפי' הרלב"ג ואחר תטהר ר"ל תטבל במים כמשפט הטמאים, וסתם הכתוב בזה לפי שסמך על מה שאמר מקודם שהנוגע במשכבה או במושבה שטעון טבילה כש"כ במגע עצמה, וק"ו שהיא נשארת בטומאתה עד שתבא במים. (עי' תוס' חגיגה י"א ד"ה לא נצרכה, ובס' היראים לר"א ממעטץ סי' קצ"ב), ואחרי שהשוה הזבה לנדה ככתוב כמשכב נדתה יהיה לה, והצריך טהרת טבילה בזבה, הנה גם טהרת טבילה לנדה מבוארת, והשתבשו בזה קלי דעת; ולשון רחיצה הנאמר בפרשת טומאה אין ענינם רחיצה בעלמא, אבל פירושם טבילה (כמ"ש רדב"ז ת' תש"צו), וראייה ממעשה דנעמן (מלכים ב ה׳:י׳) שאמר לו הנביא הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וכתיב וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש אלהים, וכן מתורגם שם רחיצה טבילה, ותרגום יב"ע ואחר תטהר, ובתר כדין תטבול ותדכי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.