שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קעג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה היקר ונענה ה"ר שמואל ן' צרויה נפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וצוה מחמת מיתה על נכסיו כי לא הניח זרע יוצא מחלציו וחלק נכסיו המעות והמטלטלין אח"כ מחצר אחד שהיה לו חזק' מבתי' בנויות ובתי' עתידים להבנות צוה כך הקצת בתים הוא היה דר שם שבכולן תדור אשתו בלי פרעון שכירות אפי' פרוטה לפי שיש בשכיר' הבתים האחרו' לפרוע שכירת לתוגר והותר מנה יפה עוד צוה מחמת מיתה האלף הראשונים שירויח החצר תחלה שיוציאו בשלוח עצמותיו לא"י תו"בב עוד צוה מחמת מיתה שיזכו ירושלם וצפת ושאלוניקי בכל הריוח שירויח החצר אשר הוא דר בו ויזכו בזה האופן שליש הריוח ירושלם שליש צפת ושלי' שאלוניקי ושלי' של שאלוניקי יזכו בו ק"ק מדרש גרוש קאששיל'יא ות"ת יע"א מחצה במחצה ונכתב שטר זה בפניו אות באות ועשה שיחתמו העדים ואח"כ לקח שטר הצואה בידו עד שעה שראה עצמו דחוק ואז מסר ביד א' השטר ועת' הנה יורשי ה"ר שמואל הנז' אומרים שמתחלה כונת ה"ר שמואל הנז' היה לתת הכל ליתומות בנות אחיו ה"ר יצחק נ"ע אלא שלסבה מה הסבו לבו אחורנית מי שהיה ועתה רוצים לומר שאין בצואה זו ממש מכמה טעמים א' שמאחר שהוא בעצמו צוה לכתוב ולחתום א"כ שמא לא כיון אלא להקנות בשטר ואין שטר אחר מיתה. ב' כי השביע לעדי' שלא יגלו צואה זו וא"כ הוי מתנה טמירתא ולא הוי כלום ג' מטעם דאמרי אין אדם מקנ' ולא מקרי' דבר שלא בא לעולם וזה אמר יזכו בכל הריוח כו' ולא אמר שיהיה החצר מוקדש ושיהיה הריוח כו' ועתה יש לראות הדין עם מי עם היורשים או עם מקבלי המתנה ואם יש הפרש בין מצוה ומזכה להדיוט או להקדש ועניים או אם נאמר דאיכא לחלק בין הדיוט לעניים הכא שלא הזכיר בשטר עניים אלא צפת וירושלים אי אמרי' באומד הדעת לעניים קאמר ועוד אומרים היורשים שאין כונתם בזו לזכו' הם בזו אלא יתן לפרנס' היתומים הנז' שאין לך צדק' גדול' הימנ' עו' טועני' שבמה שבנוי עת' מן החצ' אין די להפר' שכר התוג' אלא שצרי' עוד לבנו' בתי'.
תשובה
נר' דאין מן הטענה הראשונה כח כל כך לבטל הצואה דאע"ג דאמרי' במסכ' ב"ב פ' יש נוחלין דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו ידעי ששלח ר' אלעזר לגולה משום רבנו ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מית' @77[וכ"נ סברת הראב"ד כמ"ש הטור וכתב הראב"ד אם לא יפה את כחו אפי' אם נכתב השט' מחיי' אין נותנין]@88 ופרשב"ם וז"ל והאי דנק' כתבו ותנו לאו דוקא דה"ה אם אמר תנו וכתבו כדמוכח לקמן דלא חשיב מיפה את כחו לקנות בלא שטר עד דאמ' להו תנו אף כתבו וא"כ בצואה זו דלא אמר הכי היה אפש' לומר דבטלה היא ואע"פי שהרב רבי יונה חולק וס"ל דדוקא דאמר כתבו ותנו כו' כמו שהביא הטור חש"מ סי' ר"ן מ"מ היה לנו לומר כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נכסים בחזקת יורשים קיימי ולא מפקינן מספק כמו שאבאר לקמן בע"ה מ"מ נר' לע"ד דאין בטענה הזאת כדי לבטל הצואה שהרי כתב הטור וז"ל ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל בשכיב מרע שמסדר ענייני וגו' צואתו ומצוה לכותבה ודאי אינו מצוה לכותבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות ואין צריך יפוי כח ואע"פי שהיה אפשר להאריך בזה הענין מחמת שנמסר שטר זה קודם מיתה לאחד מן הזוכים מ"מ נר' בעיני לקצר בזה כי לבי אומר לי שמן הטעם שאמרתי מספי' שלא לבטל הצואה מצד הטענה הנז' לטענה הב' נר' דהוי טענה כמו שאפרש בע"ה כתב הרמב"ם ריש פ' ט' מהלכות זכיה ומתנה וז"ל ש"מ שאמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה הרי זו מתנה קיימת ואינה מתנה מסותרת שבעת שהקנ' שהוא לאחר מותו הרי אמר גלו אותה מצוה מחמ' מית' אינו צריך לומר גלו את המתנה אלא אע"פי שהוא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא וכתב המ"מ וז"ל ש"מ כו' מבואר בהלכות פ' ח"ה בשם רבנו האיי גאון ז"ל ודוקא שצוה לגלות' לאחר מיתה הא אם צוה להסתיר' בסת' לא קנה וזהו שכתב המחבר ריש פ"ה הנותן מתנה בין בריא בין ש"מ צריך שתהי' גלוי כו' וא"כ בנ"ד נמי שהשביע העדי' שלא יגלו הצואה אינה צואה ואני שאלתי וחקרתי פי העדים ואמרו לי שהשביעם ושהוצי' כל איש מעליו ואפי' עשה שיחפשו תחת המטה לראות אם היה שם אדם בעולם גם עשה לסופ' שיכנס עמו במעלה על המטה לכתוב שם והיה בידו השטר עד שראה עצמו דחוק מאד ונתנו ביד משרתו ולא נתגל' עד אחר ב' ימים ונר' בעיני ברור שאין לטעו' לחל' דהיינו בש"מ חבל במצו' מחמ' מית' שאינו צרי' דמאי דכ' הרמב"ם מצוה מחמ' מיתה א"צ היינו דעל הסתם אין חוששי' לה אבל כשצו' אל תגלו כו' דין א' להם וכ"נ בפי' מסדר הטור שכתב תחלה לשון הרמב"ם מצוה מחמת מית' הנז"ל ותכף כתב וכתב רב האיי אפי' אם אמר אל תגלו אלא עד כו' משמע בהדיא שהכל דין א' וכתבתי זה משום דלכאורה הלשון נר' מגומגם קצת מדברי הרמב"ם אלא שלדעתי הדבר ברור כמו שכתבתי באופן שמצד זה נר' בעיני שאין בצואה זו ממש גם מן הטענה הג' נראה בעיני שהדין עם היורשים ואציע לזה ב' הקדמות אח' כי גלוי וידוע לכל שמתנת ש"מ בסתם אינה אלא לאחר מיתה כדאמרי' פ' קמא דמציע' אמר אביי ה"ק איזו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קני אלא לאחר מיתה כו' וכן כתב הסמ"ג ואפי' בהקדש כמ"ש הרמב"ם פ"ט דהלכות זכיה ומתנה וז"ל ש"מ שהקדיש כל נכסיו כו' אם עמד חוזר בכל וכתב המ"מ וז"ל כלן שאלות בגמ' עלו בתקו ולפי' כתב אם עמד חוזר שאין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה ולא הוא ולא המגדל עוז לא הביאו סברת מהראב"ד על זה והסמ"ג הכי ס"ל והנמקי כ"כ בפ' מי שמת וז"ל הלכך בין הקדש בין עני' הם המוציאים דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראיה כו' עד ואפי' ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי' וכ"כ הרמ"ה ואפי' שאפ' הרא"ש שכת' דכיון דלא איפשיט' אין מבטלין מההקדש וההפקר היינו שאין מבטלין מעשיו הברורים מכח אמדנא דדילמא אמר והקנה כו' אמנם בנ"ד שחל' נכסיו ובכלן אמר שהיה מצוה מחמת מיתה ליכא אמדן דע' אלא דבר ברור ועוד שכמו ששאר הצואות הכתובות קודם ואחר היינו לאחר מיתה אף זו עוד אציע ואומר דהקדש בזמן הזה הוי כדין הדיוט דכל הקדש דידן הוא לעניים או כהקדש עניי' ומטעם זה כתב הרשב"א סי' תשמ"ב דהקדש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דסתם הקדש לעניים גם כתב בסי' תקס"ג דלא אמרי ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיו' ויכול אדם לחזור בו וכן כתוב בתשו' א' לחכם שכתב ז"ל וכן דין הגאון עצמו שכל ספק שבין אדם לעניים הוה ליה כספק שבין אדם לחבירו וכן מצאתי במקומו שכתב לפיכך נראה לי בנדון זה שכופין את היורש לפרוע מזה שנדר לת"ת אבל לחבורת חולים כיון שהדבר ספק הוא אין מוציאין מידו שלא תאמר כיון שספק זה אינו בין אדם לחבירו אלא בין יורש זה להקדש של עניים הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא שאין הדבר כן אלא כל ספק שבין אדם לעניים הוי כספק שבין אדם לחבירו וקולא לנתבע והביא ראיות רבו' על זה יעויין במקומו בחבור תשובות הר"ן גם הביא הח' הנז' ראיה ממ"ש הטו' סי' רי"א ח"מ וז"ל ומה שמקדישי' בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט כו' עד שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ עוד הביא ראיה מסי' רי"ב וכמו שאני עתיד לכתוב בע"ה נ"מ דכי היכי דכל היכא דאיכ' פלוגתא דרבוותא אית לן לגבי הדיוט דמספקא לא מפקינן ממונא כמו שידוע ומפורסם לכל ואין צורך להביא ראיה גם קי"ל קרקע בחזקת בעליה עומד' כמו כן נאמר זה כשיפול זה המחלוקת של הפוסקי' בהפרש שבין אדם להקדש של זמן הזה כ"ש וק"ו כשיהיו רוב הפוסקי' נוטים לצד הנתבע ולפיכך אע"פי שכתב הרמב"ם פ' כ"ב מהלכות מכירה וז"ל אין אדם מקנה לא במכ' ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זו לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקניתו שאלו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי כו' עד והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן לעניים זכו בהן עניים יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונ' בהן ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות אלא מצוה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצוה לקיים הנד' כמו שביארנו בערכין ע"כ א"כ כפי דבריו הצוואה הזאת קיימת ואינ' בטלה מצד שצוה בדבר שלא בא לעולם והיינו הריוח וכתב המ"מ וז"ל אחר שהביא השגת הרא"בד אלא שהוא מוסיף שאף במתנת ש"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיי' דברי המת כמו שהוא מחויי' אם היה קיים ועיקר והאמת כי לדעתי ערביך ערבא צריך דמי שאמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש כו' מאן לימא לן שהוא היה מחוייב לקיים כיון דלאו בלשון נדר קאמר ליה והכי כתבו התוס' פ' שור שנגח ד' וה' וז"ל היה אומר חוב זה לכשיבא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא תנהו לעניי' ולא נדר הרי שאפילו כשאמ' בלשון נדר לא החליטו הענין אלא שאמרו דומ' שמתחייב כו' כ"ש כשלא אמר בלשון נדר שאינו חייב וא"כ כמו שהוא אם היה קיים לא היה מחוייב כך כשהמצוה מת אין היורשים חייבי' וכפי דעת הראב"ד בהשגה כן דעת הרי"ף וכן דעתו כמו שהביא הרב המגיד שכתב מה שאמר הרא"בד וזה לשונו ואני אומר אם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניי' כך וכך מן הפירות שיצאו וכן כל כיוצא בזה הרי חייב עצמו ויתן אבל אמר תנתן לעניי' כך וכך מהפירות שיצאו לא קנו עניים ונר' בעיני שלזה נוטים דעת הסמ"ג כי הוא כתב וז"ל כתב הרמב"ם דין ההקדש כו' עד זכו בהם עניים וכתב שיש גאונים חולקים ואומרים שאין עניים זוכים בדבר שב"ל ולא הביא סוף הלשון שכתב הרמב"ם ואין דעתי נוטה לדבריהם וכ"כ הטור שדעת אביו נוטה לדעת הגאוני' ובתשו' הגאון בדורנו כמה"רר דוד כ"ץ זצ"ל מצאתי וז"ל ומה שכתבת ורצית לדמות מי שצוה להלות לעניים לידור פלו' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה דלא אמר כלום הא נמי ליתא דהא הוא מזכה לעניים גוף המעות כדי ליהנות מהם ודמי לאומר תנו לפ' בית לדור כו' הרי מתוך דברי השואל שנר' היה חכם והמשיב הרב הנז' משמ' דסבירא ליה דדין העניים כדין ההדיוט דע"כ לא קאמר הרב אלא משום דמקדיש גוף המעות הא לאו הכי מודה הוא דלא זכו עניים וכן נר' ג"כ מלשון אחר שכתב וז"ל ואפילו לדברי רי"בה שכת' בשם הרמב"ם וכתב הוא ג"כ שדעתו נוט' בכך שאם צוה אדם כשהו' ש"מ כל מה שיוציא אילן זה יהיה לעניים זכו בו עניים כו' נר' מלשונו דהלכתא לאו הכי אלא כאלו אמר לדברי פשיטא אלא אפי' לדברי רי"בה כו' וק"ל באמ' כי תמהני מאד היכן ראה הרב דדעת רי"בה כסברת הרמב"ם דאדרבא איפכא נר' בהדיא מתוך לשון ריב"ה שהרי כתב בסי' רי"ב וז"ל כתב הרמב"ם כו' עד וכתב עוד דין העניים כו' כנז"ל עד ואין דעתי נוטה לדבריהם. וכתב תכף ודעת א"א הרא"ש נוטה לדברי הגאונים והוא סברת התוס' אח"כ כתב והראב"ד השיג ג"כ עליו א"כ איני יודע איך אפשר בעולם לומר שרי"בה סובר כסברת הרמב"ם ואי אפשר לומר לע"ד אלא שנפל טעות בספרים או שלא עיין הרב דברי הרמ"בם וחשב שסוף לשון הרמב"ם שכתב ואין דעתי נוטה לדבריהם שהיו דברי רי"בה והאמת שאי אפשר להיות כן אלא שאם לזה כיון במחילה רבה היה כשגג' כו' ולפום ריהטא לא אשגח מר ובפרט כי לדעתו לא היה מעלה ולא מוריד כן אומר לי לבי עד אמצא דבר המתיישב יותר סוף דבר שלדעתי צואת הקדש ריוח החצר רוח ישאנו ואין בה ממש כי לדעתי רוב הפוסקי' אשר מימיהם חנו שותים סוברים כן ולא יהיה אלא הגאונים והרא"בד והרא"ש גם התוס' הכי ס"ל כדברי הרא"ש מ"מ לא יצא מדבר שהוא מחלוק' ופלוגתא דרבוותא והנכסים בחזרת יורשים קיימי מן הטעמים שזכרתי ואין להוציא מידם וכמו שכתב הרב הנז' בסוף תשובתו וז"ל מ"מ אמינא דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא מספק קנו יורשים דנכסים בחזקת יורשים קיימי ואפשר היה לסייע הדין ג"כ מן הטעם הראשון אלא שלא יכולתי להאריך וכבר כתבתי שדין הדיוט עם הקדש של זמן זה הוי כדין הדיוט עם הדיוט @77[גם תשו' הרשב"א סי' תרנ"ו מסכים לכל מה שכתבתי עיין עליו]@88
וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה והביאה הטור ס"ס רי"ב הנז' וז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין וא"כ זכו היורשין ואפי' שהיה זכות ההקדש והיורשי שוה בשוה וזה דאורייתא כ"ש וק"ו שאפי' לסברת הרמ"בם זכות ההקדש אינו אלא משום מצוה לקיים דברי המת וזה אינו אלא מדרבנן וזכות היורשין הוא מדאורייתא ולא אתי ספק דרבנן ומפיק זכות יורשין שהוא ודאי דאורייתא ועוד היה אפשר להארי' אלא שקצרתי כי דעתי די במה שכתבתי ומותר להעמיד יורשין על חזקתם וה' היודע ועד כי לא נכנסתי בזה כי אם לראותי היות מצוה רבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |