שו"ת הרמ"א/מד

שו"ת הרמ"א ‏ מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן פרק החולץ (דף מ"ד.) מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר' יהודה יש לך עדים א"ל לא א"ל יש לך בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך ומקשה ומי אמר ר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה או בן חלוצה הוא והכא אומר דאינו נאמן ומתרץ אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם עכ"ל הגמ'. ובמרדכי שם וא"ת למה נאמן על עצמו הלא אדם קרוב אצל עצמו וי"ל הכא לא בעי לפסול את עצמו אלא אדרבה הוא רוצה להכשיר להתגייר היטב עכ"ל. שמעינן מכאן דאדם נאמן לפסול את עצמו אבל לא לפסול אחרים הואיל וע"פ עדות זו שמעיד הוא עצמו פסול, וא"כ נראה מזה להביא ראיה על מעשה הנעשה בק"ק בריסק שנתנו חרם בב"ה אחר עדות שכל מי שיודע יבא ויעיד תוך זמן מה ולאחר אותו הזמן עמדו מקצת אנשים והעידו וא"כ נראה שעדותן בטלה מההיא שהבאתי למעלה דהרי גם כאן לדבריהם עכו"ם הם שידעו להעיד ולא העידו ע"פ החרם וכל העובר על החרם פסול לעדות ולשבועה כמו שפסק הטור ח"מ בהדיא בלא שום מחלוקת סימן ל"ד וכן משמע במרדכי פרק שבועת הדיינים א"כ לדבריהם עכו"ם ופסולין הן ואינן נאמנים להעיד לפסול אחרים. ואינן יכולים להשמט לומר לא שמענו בחרם זה דאין נאמנים כמו שפסק המרדכי ריש שבועות שתים וז"ל מצאתי התשובה אשר יסד ר' אליעזר מגרמייזא וז"ל אל יאמר אדם לא שמעתי החרם ולא כללתי עצמי בה צא ולמד מיהונתן בן שאול כי לא ידע יהונתן בהשבעת שאול ואפ"ה רצה שאול להרוג ליהונתן על השבועה ועל החרם בלי ידיעתו. ונראה דאינו רוצה לומר דשאול היה יודע דיהונתן לא ידע מן החרם ואפ"ה רצה להורגו דזה אינו דהא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה וכו' אלא ששאול לא רצה להאמינו שלא ידע מן החרם ואין אדם יאמן על זה ולכך רצה להורגו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו וז"ל יהונתן שוגג היה וקרוב לפושע שהיה רואה את העם שאין אדם משים ידו לפיו ולא שאל ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג והיה רוצה לחייבו מיתה ואמר לו העם כיון שנעשה הנס על ידו הדבר ידוע שהיה בשוגג שאין הקב"ה עושה נס ע"י הרשעים המועלים בחרם, וכן ת"י בן עוזיאל היונתן יתקטל דעביד פורקנא רבתא הדין בישראל חס קיים הוא ה' אם יפול משער רישיה לארעא ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין, וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר (פרק ל"ח) עכ"ל. הרי קמן דאין אדם נאמן לומר שוגג הייתי או לא שמעתי דא"ל דוקא יהונתן לא היה נאמן דהיה קרוב לפושע שהיה רואה העם שאינן אוכלין כמו שכתב הרמב"ן ז"ל אבל שאר בני אדם נאמנים. זה אינו, דא"כ איך למד ר' אליעזר בדרכי התשובה דאל יאמר אדם לא שמעתי בחרם מיהונתן, דלמא דוקא יהונתן משום דהיה קרוב לפושע אלא ש"מ שאין צריך שיהיה קרוב לפושע אלא לענין שאין עונשין עליו במיתה כמו שרצה שאול לעשות לבנו אם לא יהיה קרוב לפושע דהרי אפילו מזיד בלא התראה אין ממיתין אותו עליה בב"ד ואע"פ שהרוגי מלך אין צריכין התראה כמו שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ג') מ"מ קרוב לפושע בעינן אבל לענין שאינו נאמן אפילו בלא פושע אינו נאמן וכן משמע בתשובת בר ששת סימן רס"ב דאין אדם נאמן לומר לא שמעתי אם לא שהיה חוץ לעיר שאז נאמן לומר לא שמעתי:

וא"כ לפי זה נראה דהואיל ואלו העדים היו בעיר אין נאמנים לומר לא שמענו וא"כ לפי דבריהם פסולים הן ופסולים להעיד כמו שאמר ר' יהודה לגר שבא לפניו. ועוד נראה להביא ראיה ממשנה שלימה שעדות של אלו בטל דתנן התם פרק שבועת העדות (דף ל"א:) השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד וכפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת ואם השביע עליהן ה' פעמים בב"ד אינן חייבין אלא אחת א"ר שמעון מה טעם הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות עכ"ל. הרי ש"מ דהואיל ושתק בפעם ראשונה בב"ד שוב לא יכול לחזור ולהעיד לכן פטור על השבועות האחרונות, וא"כ בנדון דידן נמי הואיל ושתקו וכפרו ע"פ החרם והעובר על החרם הוי כעובר על השבועה כמו שפסק הרא"ש פרק שבועת הדיינין ומיד לאחר שיצאו מבית הכנסת היו שם בב"ד שגבה עדות ולא באו הם ולא הגידו הוי כאילו השביעום בב"ד וכפרו וא"כ שוב לא יוכלו לחזור ולהעיד כמו שאמר ר"ש ולא יוכל לחזור ולהודות וכן פסק המיימוני פרק ט' מהלכות שבועות וז"ל אמר לעדים בואו והעידוני ואח"כ עמד בב"ה והשביע כל מי שיודע לו עדות יבוא ויעיד ולא באו ולא העידו הרי אלו חייבין שהרי תבען תחלה והוא שיהיו אז בב"ה ויהיה שם ב"ד אבל אם לא היה בפני ב"ד אם ענו אמן חייבין בשבועת העדות כשיכפרו בעדותן בב"ד ואם לא ענו אין חייבין עכ"ל. הרי קמן דאם השביע אותן בב"ה ושתקו ולא העידו הוי ככפרו בעדותן וחייב משום שבועת העדות וא"כ ה"ה שאם לא הודיעו עדותן ע"פ החרם שנתנו בב"ד הוי כאילו לא העידו ע"פ השבועה שבב"ד והוי שתיקתן ככפרו בעדותן ושוב אינן יכולין להעיד ואע"פ שכתב הרמב"ם אם היה שם ב"ד חייבים ואם לאו כו' דמשמע דאי לא היה שם ב"ד לא היו חייבין נראה דלא מצריך שיהיה שם ב"ד אלא לענין שיהיה כפירתן מיד כפירה ושיהא נקרא כפירה בב"ד כי אין לחייבן משום שבועת העדות אלא בכפירה בבית דין כמו שאמרינן שם בגמרא (דף ל"ב.) מנ"ל דכפירה צריכה להיות בב"ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום הראוי להגיד דהיינו בב"ד אבל מ"מ אפילו לא היה שם ב"ד וכפרו הוי כאילו מושבעין ואם גבו ב"ד אח"כ עדות ולא באו חייבין דעל השבועה לא קפיד קרא שתהיה בב"ד וכן הוא פשוט במשנה זו שאמר השביע עליהן ה' פעמי' חוץ לב"ד וכפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת וכן משמע מלשונו דאף אם לא היה שם ב"ד וענה אמן חייב כשכפרו אח"כ וא"כ בנדון דידן שהשביען בב"ה בחרם על כל מי שיודע עדות שיבוא ויגיד ואלו עדים לא באו לב"ד שישבו מיד אחר יציאת ב"ה הוי כמושבעין חוץ לב"ד וכפרו בב"ד דחייבין משום שבועת העדות אילו תבעו אותם מתחלה ואפילו לא תבע אותן תחלה לומר שוב אינן יכולין לחזור ולהעיד דמ"מ כפירה בב"ד הוי הואיל ולא באו ולא העידו ע"פ החרם שנתנו בב"ה דלא בעינן שתבע אותן תחלה אלא לענין שבועת העדות כמו שמשמע מתשובת המרדכי פרק שבועת הדיינין שאכתוב למטה ואע"פ שכתב הר"ם דצריך עניית אמן אם לא היה שם ב"ד נראה דהיינו דוקא כשהוא עצמו משביעו אבל כשנותנין חרם בב"ה אין צריך לענות אמן ואפ"ה החרם חל עליו כדפסק הרמב"ן במשפט החרם שלו והביאו בתשובת בר ששת סימן קע"ח. ונראה שזהו כוונת הרמב"ם שכתב שצריך שיהיה שם ב"ד בשעת השבועה והשיגו שם הראב"ד וז"ל ומה צורך שיהיה הב"ד בבהכ"נ בשעת השבועה והלא אין מקפידין על השבועה באיזה מקום שתהיה ואין מקפידין רק על הכפירה עכ"ל. ונראה לי פשוט דדעת הרמב"ם כי אם היה ב"ד שם היה כאילו מושבע מפי בית דין ואין צריך לענות אמן אבל כי ליכא ב"ד שם צריך לענות אמן וא"כ בכאן הואיל ונתנו חרם בעדות אין צריכין לענות אמן ע"פ חרם, וא"כ הואיל וכפר אח"כ הוי כופר בעדותו ושוב לא יוכל לחזור ולהעיד וא"כ נראה דעדות אלו בטלים ומבוטלין הואיל וכפרו בתחלה ע"פ החרם שוב אינן יכולין לחזור ולהגיד:

ואין להקשות על דברי ממ"ש המרדכי פ' שבועת הדיינים נשאלתי על מעשה שאירע הקהל נתנו חרם בבהכ"נ על כל מי שיודע עדות שיעיד קודם שיצאו מחצר בהכ"נ ויצאו ולא העידו ולאחר זמן באו עדים שהיו בבהכ"נ ואמרו לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זכרנו ובאנו להעיד, והשיב נ"ל דמקבלין עדותן דהא אמרינן פ"ב דכתובות (דף כ':) רב אשי הוה ידע ליה סהדותא לרב כהנא וכו' א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה כו', ולא דמי להא דתנן (פרק שבועות העדות דף ל"א ע"ב) השביע עליו ה' פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחת ואמר ר"ש הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות די"ל שאני התם דכפר לגמרי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מספר החכמה עכ"ל. וא"כ נראה מזו התשובה בתחלת המחשבה סתירת כל מה שכתבתי. מ"מ כשנדקדק אדרבה תשובה זו ראיה לדברי. תחלה אומר כי נ"ל תשובה זו תמוהה מאד. חדא במה שהביא ראיה מרב אשי דאידכר ואזיל כו' דשאני התם דלא השביעו תחלה ולבסוף היה נאמן לומר דאידכר דמתחלה לא רמי עלויה לזכור עדותו אבל כשמשביעין אותו אימא דאינו נאמן לומר אח"כ דאידכר דודאי כל אדם מדקדק בשמעו קול אלה אם יודע מעדות זו וע"כ צריכין לחלק בהכי שהרי דוק באותה משנה דלעיל ברישא דמתניתין שבועת העדות כיצד אמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין, והקשה שם הר"ן מה טעם חייבין דהואיל ואמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות אינן יכולין לחזור ולהודות כמו בסיפא דמתניתין דהשביעו ה' פעמים בב"ד דפטור מטעם הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות, ותירץ הר"ן וז"ל וקרוב בעיני דאם לא יגיד דדרשינן מיניה דאם לא הגיד שוב אינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין ובתר שבועה אמרו יודעין אנו אין חוזר ומגיד שלא השיאן התורה עון באין יודעין אלא בתר קול אלה, ועוד שקרוב לומר בעיניו דאין זה מיקרי חוזר ומגיד כשאמרו תחלה אין אנו יודעין ולבסוף העידו ומה שאמר ר"ש בסיפא מפני שאין יכולין לחזור ולהודות לאו מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא מטעם דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם עכ"ל. הרי קמן דבין לתירוץ ראשון או שני דברי התשובה זו אינם ברורים, דלתירוץ ראשון צריכין אנו לחלק בין כפרו בלא שבועה לכפרו ע"פ שבועה א"כ מה ראיה לדרב אשי דהתם לא השביעו וכ"ש לתירוץ שני דטעמא הוי משום דאין משימין עצמן רשעים דאין לחלק בין כפרו לגמרי ובין שתקו דמ"מ עברו על החרם ורשעים הם. ועוד יש להקשות על דברי התשובה דמוקי דברי ר"ש בכפרו לגמרי דאין זה לשון משמעות המשנה כלל, חדא דלא נקט אלא השביעו חמש פעמים וכפר דמשמע דלא היה כפירה אלא לבסוף ולא בין שבועה לשבועה, ועוד דאי בכפירה ממש מיירי היה למתניתין לחלק מיניה וביה הכל בהשביעו ה"פ בב"ד ולא כפר אלא באחרונה דאז היה יכול לחזור ולהעיד ולכן חייב על כל אחת ואחת אבל אי כפר בין שבועה לשבועה דאינו יכול לחזור ולהודות אינו חייב אלא אחת. אלא ש"מ דאף בדשתק אינו חייב אלא אחת. ולכן נראה דפשיטא דלדעת הרמב"ם שתיקה ככפירה דמיא דהא כתב לעיל ועמד בב"ד והשביע על כל מי שיודע לו עדות כו'. וא"כ מדשתקו ולא העידו ע"פ החרם הוי ככפירה ואינן חוזרין ומגידין, וכ"ש לדעת הר"ן דפירש בתירוץ האחרון דטעמא משום דלא משוו נפשייהו רשעים ולכן אינן חוזרין ומגידין דפשיטא דלפי טעם זה אין לחלק בין שתקו או כפרו דהא מ"מ משוו נפשייהו רשעים א"כ ודאי עדות של אלו אינה כלום ואפילו אמרו נמי שלא שמו לבן בראשונה להעיד מ"מ לא מהימני לומר שוגגין היו בחרם כמו שכתבתי לעיל וראיה מיהונתן בן שאול וא"כ הואיל ופסולים הם לפי דבריהם אין נאמנים לפסול אחרים כמו שכתבתי לעיל. אלא נראה דאף לדעת התשובה ממרדכי שהבאתי לא קאמר אלא היכא דהוא עצמו נותן אמתלא זו לומר לא שמנו לבנו להעיד אז שתיקה לא הוי ככפירה אבל אי לא אמר טעם לדבריו למה שתק בראשונה כ"ע מודו דשתיקה ככפירה דמיא ושוב אינו חוזר ומגיד. וחלוק כזה מצינו לענין איסור והיתר באשיר"י פרק הניזקין גבי האומר לחבירו נתנסך יינך ושתק נאמן דשתיקה כהודאה דמיא וכתב שם הרא"ש בשם הריצב"א דאפילו במקום ששתיקה כהודאה דמיא אם שתק תחלה ואח"כ הכחישו ואמר שתקתי תחלה לפי שהייתי מחשב לידע אם הוא אמת נאמן וה"ה נמי לענין כפירה וכאן הואיל ואמר אמתלא לדבריו שתקתי מטעם זה בתשובה זו דנאמן. ולא הביא ראיה מדרב אשי אלא שטענה זו טענה מעליא הוי ושמצינו לפעמים שאדם שוכח עדותו תחלה ולבסוף זוכר אבל לא הביא ראיה מדרב אשי דאפשר דהא דרב אשי חוץ לב"ד הוי ולכך אע"פ ששתק תחלה היה יכול לחזור ולהעיד או שלא אמר ע"פ שבועה אלא ע"כ אינו מביא ראיה אלא שזו טענה מעלייתא הוי ולכן נאמן אבל היכא שאינו טוען לא טענינן ליה ולכן קאמר דהא דקאמר ר"ש הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות דמיירי בכפירה גמורה הואיל ולא טען בסוף דמשום זה שתק דהרי כפר עדיין א"כ אותה כפירה בראשונה היתה ולכך לא יוכל לחזור ולהודות דהואיל ולא טען למפרע נגלה דשתיקתו ראשונה היה כפירה ראשונה. זהו מה שנ"ל ליישב תשובה זו אף בנדון דידן שאלו העדים לא טענו שמשום זה שתקו אנן לא טענינן להו ועדותן בטלה וכזה מצינו הרבה דהיכא דהוא לא טען אנן לא טענינן ליה דהרי הודה בפני שנים ואמר משטה אני בך נאמן ואנן לא טענינן ליה כדפסק האשיר"י פרק זה בורר וכמו שלא טענינן ליתומים טענות דלא שכיחי אע"ג דאילו טען אביהן נאמן כמו שפסק האשיר"י פ"ק דב"ב, וא"כ הואיל ואלו העדים לא טענו אנן לא טענינן להו ועדותן בטלה. ואפשר דאפילו אי אמרי העדים ג"כ בנדון דידן דלא שמו לבם להעיד דדוקא דבר הנעשה קודם שבאו להעיד מזמן רחוק אז שייך לומר לא שמו על לבם ולסוף זכרו דומיא דמעשה דרב אשי דמשמע שהיה בכה"ג דגרסינן פרק ב' דכתובות (דף כ':) רב אשי הוה ידע סהדותא לרב כהנא א"ל מי דכיר מר האי סהדותא א"ל לא א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי כו', משמע דלגמרי היה נשכח ממנו שאע"פ שהיה מזכירו לא זכר ולבסוף נזכר אבל דבר הנעשה קודם יום או יומים פשיטא שאין לומר לא שמנו לבנו להעיד וא"כ הואיל ושתקו תחלה הוי ככפירה ואין חוזרין ומגידין לכ"ע. וא"כ אלו עדיות בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין:

עוד נ"ל מטעם אחר להביא ראיה שעדיות אלו בטלים מהא דאיתא ג"כ בפ"ב דכתובות (דף כ'.) הני בי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה איבעיא להו הוא עצמו מאי רב חנינא אמר אפילו עצמו מר בריה דרב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו. ופירש"י הוא העד צורבא מרבנן מעיד דאי לאו דכי רמי אנפשיה מידכר מעצמו לא היה מעיד אספיקא. הרי דאי אינו צורבא מרבנן אינו נאמן אח"כ. והרי בנדון דידן שמוהר"ר מרדכי דיבר לעדים להעיד כמו שהועד עליו בב"ד שראיתי מקויים בכתב הגאון מוהר"ר שכנא ש"ן דודאי אינן יכולין להעיד ואף לפי הרמב"ם דפסק הלכות עדות פ"ת דאם בעל דין ת"ח שפיר דמי כיון שהוא ת"ח הוא יודע שלא יהיה העד מעיד אם לא שזכרו מעצמו עכ"ל. נראה דמ"מ אינו דומה לנדון דידן דהתם מיירי שבעל דין יודע שהעד יודע בדבר ולכן מותר להזכירו אבל בנדון דידן שרבי מרדכי אף אם יהיה לו דין צורבא מרבנן מ"מ לא היה יודע מעדות זו שהרי בעדות הראשונות שהעיד ר' מרדכי עצמו לא הגיד מאלו העדיות מאומה אם כן לא ידע מאלו העדיות וא"כ אין חילוק בין צורבא מרבנן לשאר העם, ועוד דאין לנו דין ת"ח בזמן הזה כמו שפסק מהר"י מולין ומהרי"ו אחריו (סימן קכט) והוא הדין בנדון זה, ואע"ג דפסק הגאון ה"ה מוהר"ר שכנא ש"ן לר' אליהו דין ת"ת ואף לאשתו דין ת"ח לקנוס ליטרא דדהבא לאשת ר' מרדכי הלא כתבתי בכתבי הראשון כוונתו בזה ולא מטעם דיש דין ת"ח בזמן הזה, ועוד נראה לי דבנדון דידן אינו מועיל שהוא צורבא מרבנן דהואיל והועד עליו שהחזיר אחר עדי שקר לשכור ואיבד כחו של צורבא מרבנן שיוכל להזכיר לעדים דגרסינן פ"ק דמכות (דף ה' ע"ב) ההיא איתתא דאתאי סהדי ואשתקור אייתי סהדי ואשתקור אזלא אייתא סהדי אחריני דלא אשתקור אמר ריש לקיש הוחזקה זו ר' אלעזר ור' יוחנן אמרי אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו עכ"ל הגמרא. משמע דאף ר' יוחנן לא קאמר אלא מטעם דכל ישראל לא הוחזקו אבל מ"מ היא עצמה הוחזקה וא"כ בנדון דידן נראה להוכיח דהעדים פסולים דהרי העדים לא זכרו העדות מעצמן אלא שדיבר עמהם ר' מרדכי וא"כ לפירש"י דבעי שיהא העד ת"ח פשיטא דאין עדותן עדות. אלא אף לפירוש הרמב"ם דאי בעל דין צורבא מדרבנן מהני מ"מ צורבא מרבנן זה הוחזק לחזר אחר עדי שקרים מה נאמר אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו זה אינו דהרי העדים מצד עצמן אינם נאמנים הואיל ור' מרדכי דיבר עמהם א"כ אמאי היה להועיל מצד צורבא מרבנן וזה כבר אבד זכותו. על כן אומר דפשיטא וברור כשמש בצהרים דעדות זו בטילה ומבוטלת אפילו העידו עדים אחרים מאלו שדבר ר' מרדכי עמהם כ"ש שאותן בעצמן העידו שאין עדותן כלום כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו שעדות זו נגבה שלא בפני בעל דין בהחבא והבעל דין התרה בו שאל יגבה עדות שלא בפניו שעדות זו בטלה דאפילו בעדות שלא בפני בעל דין גרידא פסק הר"ן פרק כיצד מברכין והאשיר"י והמרדכי פרק הגוזל בתרא והטור ח"מ (סימן כ"ח) דעדות שהוגבה שלא בפני בעל דין שאין דנין על פי אותה עדות ואע"פ שכתב המרדכי שם בשם הראב"ן דמהני בדיעבד מדמכשיר ליה לגבי אונס שלא בפני בעל דין ש"מ דבלא אונס כשר בדיעבד דאי לא מהני ע"י אונס נמי מיפסל עכ"ל, נראה דע"כ לא קאמר אלא שהוגבה שלא בפני בעל דין כבר אלא שעשה בלא אונס אבל במקום שהצד השני עומד וצווח שלא יגבו אותו שלא בפניו וגם נראה לעינים שהכמין עדים בסתר ודאי בהא לא פליג דהא בכהאי גוונא לא מצינו שמקבלין לכתחלה ע"י אונס. ועוד דאף אי ראב"ן פליג מ"מ יחיד הוא וקדמון הוא בדבר זה דפוסקים אחריני חולקים עליו דהטור כתב סתמא בלא מחלוקת דאין דנין ע"פ אותה עדות וכן הר"ן דהוא היה בתרא טפי וידוע שהלכה כבתראי מאביי ואילך וכן פסק הגהת מיימוני דמטעם זה אין לנו אלא דברי מהר"ם שהיה בתראה וידע דברי הראשונים טפי מינן. קנצי למילין לפי ד' טעמים אלו שכתבתי נראה לי שהם ד' יסודות חזקים שראוי לפי הנראה לבטל עדות אלו וא"כ הדבר חוזר ליושנו לפסק הראשון שפסק הגאון מוהר"ר שכנא וכמו שכתבתי לך גם קודם זה והבאתי ראיה לפירוש הנ"ל מבושת ומפסקי מהר"ם מירזבורג ז"ל. עוד מצאתי שם (בדיני בושת דין ה') וז"ל דין ראובן אמר על שמעון שזקינתו היתה שפחה ועדים העידו ששמעו כן לא יפה עשה ראובן וגם העדים אחרי שאין עדותן עדות הרי אינו אלא הוצאת לעז וחייב דין או נידוי עכ"ל, הרי נ"ל סעד לכם דאף אם הצרעה העוקצת שמעה הדברים מ"מ הואיל ואין כאן עדות ברורה שהוא אמת חייבים דין או נידוי ואם כן אחרי שמהר"ם סתם ולא פירש מהו דין א"כ זכינו בדין שפסק הגאון מוהר"ר שכנו. זה נ"ל לכתוב למכ"ת דרך משא ומתן להלכה ולא למעשה ע"פ דברי כי ידעתי שלא הגעתי עדיין למדרגה זו ומ"מ לא רציתי להמרות פיך. והנה אהובי גיסי כל אלו הדברים כתבתי לך ולא לזרים אתך באם כן הוא כדבריך שכתבת לי אבל לא בדרך פסק, ושלום, נאום

משה איסרלש מקראקא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.