שו"ת הרמ"א/מה

שו"ת הרמ"א ‏ מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי אנכי כי אבוא הלום ואדברה למלחמה ולא לשלום על דברי ריבות אשר בשעריכם ק"ק בריסק על דין עסק ביש הידוע בענין שהאחת הוציאה שם רע ותלתה קלקלה בחבירתה לאמר עליה שעם מנאפים היה חלקה רק שנתפשה, והיא לא נתפשה ודבר, ומילין לחבר, ומ"מ דברה מה שעלה על לבה, ורעיוניה על פיה סליקו לגלות מחשבתה אשר היה בקרבה. והנה ידעתי כי אם דברי לא יגרעו ולא יוסיפו וכלא נחשבו, גם כי יש ת"ל אלהים שופטים בארץ הקרובים אל החילול, ובידם המקל והרצועה להרים מכשול להכות ולקלל, ואין נחשבתי נגדם כי בחכמתו יתהלל המתהלל. ועוד בה שלישיה כי איככה אפצה פה וארים ראש, לחרוש ולדרוש, לפסוק על מעשה הבא לפנינו בעוד מ"ו קיים הוא ובית דינו הוא גולת הכותרת, עטרת תפארת, גתלת הנשארת, נר ישראל ואורו יזהיר כזוהר השמים יעופף זרחת, ושמן משחת קודש מעשה מרקחת, הוא אשר נודע בשערים, ראש הגבורים, הגאון מוהר"ר שכנא ש"ן. אך הואיל וראיתי שהר"ר אליה בן מנחם, לבש בגדי נקם, לנקם ולא לרחם, ושלח למרחקים להביא לחמ"ו ושלח ג"כ לרבני עירנו וחכמיה, לשפוט את בעלת ריבו ולהאכילה פרי מעלליה, והוכרחתי לענות עמהם, אף כי לא עלי היה הדבר אלא עליהם, כמאמר ר' יוסי מעולם לא עברתי על דברי חבירי כו', כ"ש אנכי שלא יכולתי לעבור פי אדוני ורבותי, אשר אמרו לי לעלות עמהם לדוכ"ן את האשה הזאת ולגדור גדר שלא יעשה עוד כמו כן, ועוד לפי הנראה נתן הגאון אדוננו נשיא אלהים בתוכנו רשות לכל תלמידים לדבר בענין וזה קטן וגדול שם הוא וזה ניכר מתוך כתב שקיים כל העדות שנשלחו הנה ובודאי כוונתו בזה לשלחם הנה והנה לאפושי גברא אתא כי ברוב עם הדרת מלך, ועוד נוסיף כי בדרך אחרת אלך כי לא אפסוק שום דבר רק ראיתי פסק הגאון סתום וקצר ולא הביא ראיה לדבריו כדרך לעולם ישנה אדם את תלמידו דרך קצרה, ואולי כיון למה דגרסינן פרק כל הבשר גבי כחל (דף ק"י.) רבי יוסי בר אבא מתני אנא כחל של מניקה שניתן לו ומתוך פלפולו של ר' חייא שנה לו כחל סתם, ופירש"י ר' חייא היה מחודד מאוד ומבין מעצמו וכסבור שתלמידיו מחודדין כמותו וסבור שיבין רב את דבריו ולא הבין, כן בדרך זו עשה לנו רבינו וסתם לנו, לכן אמרתי שאביא ראיה על כל דיבור ודיבור שיצא מפיו אחת דבר אדוני שתים זו שמענו. ואל ישיבו עלי כמו שמצינו פרק השוכר את הפועלים (דף פ"ד.) כי נח נפשיה דר"ש בן לקיש הוה קא מצטער בתריה ר' יוחנן טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל ר' אלעזר בן פדת דמחדדן שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר ר' יוחנן א"ל תניא דמסייע לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי כ"ד קושייתא ומפריקנא ליה כ"ד פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא. לא דמי, שאני לא אומר בלשון תניא דמסייע ח"ו, כי ידעתי בהגאון הנ"ל שאין צריך סיוע לדבריו מכ"ש מאיש אשר כמוני, אך אגלה מהיכן תוצאות פסקיו ולא אהיה רק כמורה מקום על פסקו לומר כי אלולי לא נכתב עדיין ראוי ליכתב מכח הראיות והטעמים שאכתוב כפי דעתי הקלושה. ואומר על פי העדות שראינו שבאו הנה בקיום של האלוף מוהר"ר צבי לא בא עדות מכוונת אלא על אשה אחת שמה דבורה בת ראובן ז"ל אשת מהר"ם רייס ועליה העיד יהודה בר משה פידלר ור' מרדכי בעלה ורבי יונה בר יצחק ואחיה משה ואשת כמר יעקב יואלש. זהו תוכן העדות שבא הנה אע"פ שלא כוונו לגמרי יחד מ"מ עדותן קיימת ואדרבה עדיף טפי כדאיתא בירושלמי בפרק זה בורר רב כד הוה חזי סהדי מכוונין חקר כד הוה חמי סהדי הכן והכן הוה מכוון, ופירוש כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן כעין כל אחד היה חושש לשקרים ובעצה אחת כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא היו אומרים ממש כל אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שהיה עדותן מכוונות בלא הכחשה לא היה דורש כ"כ, ולכן ע"פ עדות אלו דן אותה הגאון הנ"ל למלקות ארבעים. ונ"ל ראייתו וטעמו מהא דכתב מהר"ם מירזבורג (דיני בושת דין ט"ז) וז"ל הקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה סופג ד' מלקיות והשוו אונאת דברים לפריעת הראש משום כבוד בנות ישראל ההגונות ותנן (ב"ק פרק החובל דף צ'.) הפורע את ראש האשה נותן לה ארבע מאות זוז ומדלא מגבינן קנסא בבבל מלקינן מלקות על כל מנה ואי לא ציית מנדין ליה עכ"ל. הרי קמן דמי שקרא לאשה זונה או פרוצה חייב ד' מלקיות כ"ש במי שהוציא לעז ודופי על אחת מבנות ישראל הכשרות שחייב מלקות אע"ג דתנן פרק החובל (דף צ"א.) אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר אבין ביישו בדברים פטור כתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק ויש לב"ד כח בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו וגובין בין בבבל ובין בא"י כן השיב רב שרירא גאון וז"ל על המבייש בדברים דקיי"ל שהוא פטור מ"מ מנדין אותו עד שיפייסו כראוי לפי כבודו וכתב הרא"ש פרק החובל ומסתברא דיותר הוא בושת של דברים מבושת של תבלה שאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו. ולכן נראה דמשום זה הטעם פסק מורנו מהר"ש הנ"ל להלקותו, וא"כ כבר נתבטלה טענת האשה דבורה הנ"ל שלא תוכל לומר שהיא לא הוציאה השם רע כי היא שמעה מאחד שמו ליב בן משה פידליר כי אף אם האמת היה אתה מ"מ היא חייבת מדין בושת הואיל והיא גורמת הבושת על פי עדיות הנ"ל כדתנן פרק החובל (דף פ"ו:) המבייש את הערום פטור ואמרינן עלה בגמרא נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה כערום ובא אחר והוסיף בהפשטתו חשיב כבושת וכן פסק הטור ח"מ סימן ת"כ וא"כ בנדון זה שבודאי דברים הראשונים גילן הרוח כי דברי רוח היו וזאת האשה דבורה הוסיפה בהפשטת הקול היא חייבת בבושת וא"כ הואיל וחזר לנו דין בושת לדין מלקות א"כ היא חייבת אף אם האמת אתה כ"ש עכשיו שזה עומד בשאגת ארי"ה וצווח בקול יהודה לאמר כי לא צדקה כי לא ממני נעשה הרעה כמו שמבורר בעדות הנגבית שהיא אינה נאמנת דאם לא כן בטלת כל דין מוציא שם רע דכל אחד יאמר ששמע מפי חבירו אע"פ שחבירו מכחישו וא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, ודמיא להא דאיתא נמי פרק החובל (דף צ"א:) תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור א"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה כל כמיניה עכ"ל. וא"כ ה"ה בנדון זה. ועוד דכתב ר' ירוחם בספר תולדות אדם וחוה בחלק חוה נתיב כ"ו ח"ד בשם הרמב"ן דכל עד מפי עד והראשון מכחישו הב' שאמר בשמו אינו נאמן וכתב שכך קיבל עכ"ל. וא"כ הדבר ק"ו דאפילו במקום שהאמינו לעד מפי עד נאמן כ"ש במקום שלא האמינוהו שאין להאמינו ושעליה להביא ראיה שהיא לא גרמה בושת זו ואם לא בודאי היא בת מלקות כפסק הגאון הנ"ל. אבל אין נראה לחייבה מטעם הוצאת שם רע דפסק המרדכי סוף פרק החובל ע"א וע"ד שחייב מלקות וכן היא תשובה זו כתובה על ספר הישר תשובת הרשב"א סימן תתנ"א וכן פסק מוהר"ם הלכה למעשה, דזה הטעם לא שייך הנה על פי עדיות אלו דהרי כלן פה אחד העידו שלא אמרה דבורה הנ"ל אלא שהנכרי רצה לאנסה או שהפילה לארץ או דחפה ואף גם הדבורה עצמה לא העידה אלא שלאחר שהאשה קללה את הנכרי אז נפל הנכרי בבגדיו עליה וכמעט שפרחה רוחה של האשה תחתיו, כן נראה תוכן העדות וא"כ נראה לפי זה שאין זה שם רע כלל על האשה דאונס רחמנא פטריה דמה היה לה לעשות כי אם לצווח וכן עשתה ולית מאן דאשגח בה וכאשר יקום איש על רעהו ביער והרגו כן הדבר הזה וגם לא היתה נאסרת על בעלה. ע"כ מצאנו בהעתק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.