שו"ת באר מים חיים/יב
|
< הקודם · הבא > |
נדרשתי לשואלי דבר בפסק זה מעשה ידיהם של צדיקים החכמים השלמים דו"מ הלא הם הרב הגדול סבא דמשפטים מהרמ"ע נר"ו ומהרש"א נר"ו ומהריב"ם נר"ו והגם שאין ידיעתי מכרעת מ"מ להפקת רצון השואל אכתוב מה שיר' בע"ד והם יבררו אוכל מתוך פסולת ולהיות שאין הפנאי מסכים אשיב בקצרה ואומר שלע"ד נראה הדבר ברור שיפה כתבו הרב מהרמ"ע י"ץ ומהרש"א י"ץ שאם לבסוף כתב שהוא מצוה מ"מ שהמתנה קיימת וכמ"ש מהרש"ך ז"ל ולא נחלק אדם בדבר זה מעולם כמו שיתבאר ומה שדקדק החכם השלם מהריב"ם נר"ו מתשובת סד"ר בס' ד"ס ותי"ד דאע"ג דכתב לבסוף שהוא מצווה מ"מ כיון שאמר מהיום המתנה בטלה דאין הולכין אחר התחתון אלא כששתי הלשונות שוין לא כך בנ"ד ששתי הלשונות אינן שוין שהרי א' מהם שהוא מעכשיו אמרו בפי' גמור שהוא נותן מחיים שמשמעו שהוא נותן לאחר מיתה שהוא סותר למהיום לא אמרו בפי' גמו' ולא שבקינן מאי דאמר בפי' גמור מקמי מה דמש' מכוונתו ואע"ג דא"א לפרש במה שאומר שמצוה לאחר מיתה או לא שהוא נותן לאחר מיתה ס"ס הרי לא אמרו בפי' גמור ואינם בהשואה ודברי' אלו מובני' על מה שכתב הרב בתשו' תי"ד דאין לנו אלא מה שהוציא מפיו ואחר המחי' מכת"ר אין פי' זה עולה ולא מתקיים בדברי הרב כלל דאם כוונת הרב היא כמושפי' הוא דאין לנו אלא מה שהוציא מפיו אע"פ שאמר דבר הסותר א"כ מאי מייתי הרב ראיה ממה שפי' הר"ן גבי ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה והרי שם לא אמר שום דבר שמשמעו בית לדירה שיהיה סותר לישנא אלא שהוקשה לו להר"ן ניזיל בתר אומדנא ונימא דהאי דקאמר ידור לאו דוקא ותי' דאין לנו אלא מה שהוציא מפיו אבל הא דאין לנו אלא מה שהוציא מפיו ואפי' אם אמר לשון אחר שהוא סותרו אלא שלא אמרו בפי' אין הולכין אחריו היכא כתיבה ומה ראייה מייתי מפי' של הר"ן נמצא לפי פירשו שהרב פתח בכד וסיים בחבית וכן קשה ליה מכל הנך ראיות שכתב הרב אח"כ אין להאריך.
ועוד קשה ליה שהרי ע"כ כמ"ש הר"ן ואין לנו אלא מה שהוציא מפיו לא יפרש פירושו זה שפירש בסד"ר כמ"ש ומה נשתנה סד"ר מהר"ן ומה שפירש בזה יפרש בזה הא כהדדי נינהו ובסמוך אבאר דברי הרב בסד"ר והר"ן בענין אחר. ועוד רוצה אני לידע אם הרב המפרש פי' זה אין לבו מחשב בו שבאמת לדעתי לא יתכן לפירושו, שהרי הרב לא כתב אלא ואין לנו אלא מה שהוציא מפיו, א"כ אף אנן נמי נימא שאין לנו אלא מה שהוציא מפיו שאמר שהוא מצוו' מ"מ ואין במשמעו אלא לאחר מיתה כמו שמבואר בסד"ר עצמו ע"ש ואם ר"ל כמו שפי' א"כ הכי הול"ל ואין לנו אלא מה שהוצי' מפיו בפי' גמו' ונמצא לפ"ז העיקר חסר אטו תנא ירושלמאה הוא ואני רואה להרב ז"ל שמרחיב הדיבור בדברים פשוטים. ועוד יש לדקדק קצת על פי' זה שהרי הרב בתחילת דבריו בא לדון מההיא דמתנת ש"מ במקצת לנדון דידיה שאמר מהיום לבסוף דאזלינן בתר לישנא דמצווה מ"מ אע"ג דמהיום לבסוף אמרו כמו שמבואר ג"כ שם בשאלה ודחי דלא דמי דשאני מתנה במקצת שאין שום דבר סותרו משא"כ הכא דליש' דמהיום סותרו ואם כן ה"ז מספיק לתשובת שאלתו שאמר מהיום לבסוף ומה חזר לכתוב ואין לנו אלא מה שמוציא מפיו דמש' אפי' אם אמר שהיה מצווה מ"מ לבסוף ואין שייך ליישב דהרב לרבותא נקט כן דליתא, שהרי סגנון לשונו שכתב ואין לנו אלא מה שמוציא בפיו משמע שהוא נמשך מן הדחיי' עצמה ועיקרא וסיומא דמילתא תלי בה והא ליתא דלפירושו של החכם נר"ו לא אתא הרב ז"ל לאשמועינן בלשון זה דאין לנו אלא מה שמוציא מפיו אלא אפילו אם כתב שהוא מצווה מ"מ לבסוף ואינה ענין לא לשאלה ולא לתשובה שהשיב הרב וחילק בין ההיא דסותר וכו' אלא זה חידוש בעלמא שפרש הרב. סוף דבר אין דעתי נוחה בפי' זה כל עיקר. ולע"ד דברים ברורים הם שהרב מורה ובא דכשאומר שתי לשונות שהם סותרים זה את זה וא"א לפרשם ולקיימם בהכא שהרי מה שאמר שהוא מצווה מ"מ אי אפשר לפרשו באופן אחר כלל ולא משום אומדנא נגעו בה אלא שכך הוא פי' דבריו כמ"ש מהריב"ם נר"ו עצמו וכמו שמפורש בסד"ר שלשון זה סותר ע"ש באריכות דבריו וכן מבואר שם בש"ע בסימן ר"ן דבמצווה בפירוש מ"מ אע"פ שכתב וזיכה וקנו מידו אם עמד חוזר הרי דאיכא אומדנא רבא ואין כוונתו להקנות אלא מחיים ומה"ט אמרי' דאע"ג דאמר ווי דקא מיית כיון שכתב וזיכה וקנה מידו אומדנא זו מוכח טובא מהך דקאמר ווי דקא מיית ואפ"ה כשאומר בפי' שהוא מצווה מ"מ אמרינן דאם עמד חוזר ע"כ דטעמא הוא כיון שאמר שהוא מצווה מ"מ א"א לפרש בדבריו שנותן כי אם לאחר מיתה ופשוט הוא. א"כ ממיל' קם דינא דהולכין אחר התחתון כיון שהם סותרי' זא"ז. ובנדון שנשאל עליו הרב ז"ל בסד"ר סי' תי"ד אמר מהיו' לבסוף ולא חשש הרב לכתוב דין זה דהכל הולך אחר התחתון שזה הוא משנה ערוכה ושגורה בפי כל הפוסקים חדשים גם ישנים. אך מה שנסתבך הרב הוא בזה דהו"מ למימ' דכיון שאומר שהוא מצווה מ"מ אע"ג שאומר מהיום טפי מסתבר לומר שכוונתו להקנות לאחר מיתה כמו שאומר בפי' והא דמהיום איכא למתלי בטענת דמצווה דסבור הוא שיותר יועיל שהרי אנו רואים שאינו מצווה אלא מ"מ ואם איתא שנתכוון לשיתן ממש במתנת בריא ותתבטל המתנה הרי דבריו לפ"ז דברי בטלה. והיה אפשר לומר דבכה"ג אין אומרי' הלך אחר התחתון. ועיין בשו"ת רמ"א סי' מו שזו היא דעת הגאון מהר"י קארו ז"ל אפי' לא פירש שהוא מצווה מ"מ, אלא שהרב רמ"א חלק עליו שם ובר"מ סי' ר"ן ולכך כתב בח"מ סי' מ"ב בס"ט וי"א לאפוקי לסברת מהריק"א ושלא בדברי הש"ך שכתב שם דוי"א דהכא לאו דוקא ומיהו כל אותם ראיו' שכתב שם רמ"א אין בהם ראיה לנדון זה שאמר בפי' מצווה מ"מ אי נמי דהומ"ל דהא מידי טעמא הוא דמתנת ש"מ קניא בדברי' משום שלא תטרף דעתו א"כ כי אמר מהיום נמי מה הוי ס"ס הרי גילה דעתו שמחמת מיתה הוא מצוו' וכעין מה שהקשה הרמב"ן בח"י וכתבו הרב ג"כ בתשובה ו' עיין עלה ובתחילת דבריו בא לדון אההיא דמתנת ש"מ במקצת דאע"ג דמתנת בבריא דיינינן ליה מ"מ כשאומר בפי' שהוא מצווה מ"מ אמרינן דהמתנה קיימת א"כ הכא נמי דאע"ג דמהיום הוי מתנת בריא מ"מ כיון שאמר שהוא מצווה מ"מ ניזיל אבתרה. ודחי דלא דמי דהתם אין שם שום דבר סותר משא"כ הכא דמלת מהיום הוא סותר למ"ש שהוא מצווה מ"מ ובהא אין לומר דמבטלינן למהיום כיון שהוא נותן במתנת ש"מ דאין לנו אלא מה שמוציא בפיו וממילא בנדון דידיה שאמר מהיום לבסוף המתנה בטיל' אבל באומר שהוא מצווה מ"מ לבסוף שתתבטל המתנה זה לא עלה ע"ד של הרב. והשתא מייתי הרב שפיר ראייה ממ"ש שם הר"ן גבי ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה דאע"ג דאיכא אומדנא דמוכח דבית לדירה קאמר דאל"ה הוי מילי דבריא, מ"מ אין לנו אלא מה שהוצי' מפיו ואין לנו רשות לתקן הלשון מדעתנו אלא יש לנו לדון ע"פ אותו לשון שאמר וא"כ בנדון שנשאל עליו הרב ג"כ אע"ג דמצווה מ"מ בפי' הוא ס"ס הרי אמר מהיום שהוא סותרו ואין לנו רשות לתקן הלשון מדעתנו, אלא יש לנו לילך אחר הלשון שהוציא מפיו וא"כ המתנה בטילה כיון שאמר מהיום לבסוף ולא חשש הרב לכתוב דין זה דהולכין אחר התחתון וכמ"ש ולכשתדקדק תמצא שהרב הביא ב' ראיות מהר"ן והרמב"ן וכנגד ב' דברים שנסתבך בהם והביא ראיות לדבריו ממ"ש הם וכן מצאתי ג"כ בס' ב"ח שכתב כן בשם תשובת הרשב"א הביאה מהרמ"ע מפאנו וז"ל שאין מוסיפין וגורעין בדברי ש"מ אע"ג דאנן סהרי שהיה בדעתו לומר דבר אחר ולא אמרו באופן מספק אין לנו לילך אחר אומד דעתו (וצ"ע על מהרי"קא בתשו' ט' לעיל גם על המבי"ט בח"ב סי' ז' ג"כ קשה טובא יע"ש ואין להאריך). ופשוט הוא שהם דברי הר"ן עצמו. ומעתה עלו דברי הרב בתשו' הנז' כהוגן ולא קשה בהו מידי. ובתשו' סי' ר"ס ג"כ הנדון שנשאל עליו שם הרב הוא מתחיל' אמר בפי' שמצווה מ"מ לבסוף אמר מהיום ומ"מ הק' הרב שם וז"ל.
וא"ת הרי ראינו שבתחילת דיבורו של ראובן אמר הריני מצווה לפניכם מ"מ וכו' ובודאי אין כוונתו להקנות לו אלא לאחר מיתה וכי אמר מהיום מאי הוי ומה לנו ולומר דעתו ס"ס הא תקינו רבנן בש"מ דליקני ואין לך ש"מ גדול מזה דהמצווה מ"מ בפי' וקושיא זו היא כעין קושית הרמב"ן שהק' בח"י בפ' מ"ש הביאה הרב בשלימות בתשו' תי"ד ומה שישב הרמב"ן לקושייתו שם יישב ג"כ הרב על קושייתו זו ולכך מסיים כמו שפי' הרמב"ן בח"י ולכך אף אם הוא ש"מ ומצווה מ"מ כיון שאמר מהיום הרי ביטל דין מתנת ש"מ דאין לנו אלא מה שמוציא מפיו. והדרן לכללין דהכל הולך אחר התחתון ומיהו אם לבסוף חזר ואמר שהוא מצווה מ"מ פשי' ופשיטא דהמתנה קיימת שהרי אף דאי אמר מהיום ולבסוף הוצרכנו לכל אותם הראיות שהביא הרב שם וכמ"ש. וניחא מה שחידש לנו מהריב"ם נר"ו שמהרש"ך תלמיד בעל סד"ר כי באמת זר קצת לומר שלא חשש לסברת רבו להעלות דבריו על ספר וליישב אותם הראיות שהביא סד"ר אם לא שתאמר ח"ו דאישתמטיה למהרש"ך ולמהריב"ל דברי הר"ן והרמב"ן ולא ראה מהרש"ך דברי רבו.
שוב ראיתי למהריב"ל בתשו' סי' כ"ו ח"ד שהיה סבור לומר דכשאומר שהוא מצווה מ"מ בפי' שאפי' אמר מהיום לבסוף המתנה קיימת. אלא שלבסוף כתב דכיון שאמר מהיום לבסוף המתנה בטלה יע"ש וכפי' של החכם מהריב"ם דפליג הרב דעת סד"ר ממהריב"ל ודבר ברור הוא כמ"ש שגם בעל סד"ר לא בא לשלול אלא לאפוקי מהנך סברות שכתבו מהרי"קא ומהריב"ל לפום ריהטא.
ובאמת אעיקרא דדינא פירכא שאני רואה חילוק זה הלכתא בלא טעמא דמה טעם ומה סברא יש לחלק בזה. וכן נראה ממ"ש הב"י בסי' מ"ב בשם הגמ' הובאו דבריו שם בש"ע וז"ל שם בב"י הא דהכל הולך אחר התחתון דווקא בשאי אפ' לקיים את שניהם אבל אם אפשר לקיים את שניהם מקיימים אותם עכ"ל. פי' דאע"ג שהאחד מפורש והא' סתום אומרי' ילמד סתום מן המפורש הרי דלא מפליג אלא בין אפשר לשא"א משמע דכל שאי אפשר לקיים את שניהם לעולם הולכין אחר התחתון ולא מפליגינן אם זה בפי' גמור באר היטב וזה אינו מפו' כ"כ דמה בכך כיון שעכ"פ הם סותרין זא"ז ואם אי' דמפליגנן בהכי א"כ ליפלוג ולתני בדידה בדלא אפשר לקיים את שניהם דאם זה מפורש יותר מחבירו אין הולכין אלא אחר המפו' יותר לישמועי' רבותא טפי דאפ"ה אין הולכין אחר התחתון אלא נראה ברור דהדברים כפשטן דכל שא"א לקיים את שניהם הולכין אחר התחתון ואין טעם כלל לחלק ביניהם ובגדולה מזו נחלקו הסמ"ע בס"ך וש"ך בס"ק ט' דאי אי אפשר לקיים את שניהם אם לא מדוחק דלפי אותה גירסא שנזדמנה לסמ"ע מקיימי' אותם אפי' מדוחק כי היכי דלא נימא שחזר בו תכ"ד ע"ש. ולגירסת הש"ך אם אי אפשר לקיימם אם לא מדוחק אין מקיימים אותם ומש' אפי' אם א' מפורש דיינינן בהו הכל הולך אחר התחתון.
ובאמת גירסת הש"ך היא הנכונה שהרי הד"מ כתב בשם הגמ' ובלשון הזה כתבה הרב בב"י בשם הגמ'. ועוד נראה דמינה גופה מוכח ומוכרעת מעצמה שהיא ט"ס גיר' הסמ"ע שהרי לפי אותה גירס' משמע שאם הוא לאחר כ"ד אין מקיימים אותה מדוחק דאימור חזרה היא משא"כ בשאפשר לקיים את שניה' שלא מדוחק דאע"ג דהוי לאחר כ"ד מאי הוי כיון שיכולין לקיים את שניה'. והכי משמע ממה שסתם הש"ע ואמר דאי אפשר לקיים את שניהם מקיימי' אותם ולא מפליג בין תוכ"ד לאחר כ"ד ואם כן הכי הול"ל ואם אי אפשר לקיים את שניה' אם לא מדוחק אם הוא תוכ"ד מדיימי' אותם איך שיהיה הרי אפי' באם אפשר לקיימ' מדוחק גופה ס"ל להש"ך דאין מדמים אותם אלא אמרינן הולכים אחר התחתון אבל כשאפשר לקיים את שניהם כלל אפי' בדוחק משמע דלכ"ע הדרינן לכללין דהכל הולך אחר התחתון וא"כ כיון שחזר לבסוף ואמר שהוא מצווה מ"מ המתנה קיימת וכל זה הוא לפי שמה נמצא כתוב בפסק הנז' שבמתנה שנתן לאשתו אמר מהיום אבל לפי נוסח הצוואה ששלח לכאן החכם הריב"מ זה לשונו לבנו ולבנותי אני נותן מהיום ומעכשיו לכל א' עשרה אוקיות מתנה גמורה והשאר קרקע הן טלטל הן כל דבר דמתקרי נכסי אני נותן במתנה גמורה לפלונית אשתי שתזכה בו זכייה גמורה ככל המתנות הכשרות והנהוגות דנהיגי ביש' ע"כ הרי שלא הזכיר מיום ומעכשיו אלא במתנה שנותן לבניו ולבנותיו אבל במתנה שנתן לאשתו לא הזכיר בה מהיום כלל ואע"ג שכתב לה שנותן לה במתנה גמו' שתזכה בו זכייה גמו' וכו' אי' למי' שכוונתו הוא לומר שאינו נותן דרך שחוק והיתול וכמ"ש הרב בס' ב"ח בסי' רנ"א בס"ד וז"ל ואם כתובה בעין יפה וגוף בריא ודאי מתנת בריא היא מהרשד"ם גם מהר"ם מפאדווא כתב דאם כתב בצוואה בהדייא בעובדי בריא לכ"ע מתנת בריא היא ומהרח"כ בתשו' ר"י כתב שלא כתבו הרבנים הנז' שדין מתנת בריא יש לה אלא כשהם חלוקים אם היה בריא או ש"מ ואי אפשר להתברר בעדים, ואז אמרינן אם כתב לשונות אלו ודאי שמתנת בריא היתה אבל אי ידעינן בבירור שהיה ש"מ אפי' שיכתוב לשונות המורים שהיה בריא מילי דכדי נינהו לולי אם גילה דעתו שאפי' נותן במתנת ש"מ רוצה שיהיה דין מתנת בריא ואפי' תימא שדעת הרבנים היא אפילו דידעינן שהיה ש"מ היינו בנדון דידהו אבל מה שאומר שהוא נותן למתנה גמו' אינו סותר למה שאמר שהיה ש"מ דאפשר לפרש שנותן לו באמת ואינו נותן לו דרך שחוק והיתול עכ"ל. פי' דבריו דאע"ג דבאומר מהיום המתנה בטלה אפי' יודעי' שהיה ש"מ הכא שאומר בגוף בריא המתנה קיימת. דבשלמא התם אע"ג דידעינן שהיה ש"מ מ"מ עביד איניש שיתן בדין מתנת בריא בין כשהוא בריא בין כשהוא ש"מ ולכך אפי' ידעינן שהיה ש"מ מאי הוי הרי אינו רוצה ליתן אלא כדין מתנת בריא משא"כ כשאומר שהיה בגוף בריא ואנו יודעים שהיה ש"מ ע"כ דמילי דברי נינהו ואינה ענין כלל לאומר מהיום שזה גילה דעתו שהוא נותן כדין מתנת בריא וכמ"ש הרב עצמו. ואם נפשך לומר שר"ל שהוא נותן במי שהיה בגוף בריא וחסורי מיחסרא אדרבא נימא זיל לאידך גיסא ר"ל שהיה מיושב בדעתו בבריא זהו פי' כוונת הרב ולכך לא כתב כלום בסי' ר"ן אמ"ש הב"י שם בשם רמב"ן והנ"י והוא דין פשוט אין צריך לראיות ושלא כדברי מהריב"ם שכתב שדברי ספר ב"ח בטלים ואני אומר שהרי אמרו אם ביטל לא מהני עד שיבדוק ודברי ב"ח בשם בעל כנה"ג שרירין ומבוארים מעצמם וכ"ש כשאומר שהוא נותן במתנה גמורה דיש לפרש שר"ל שאינו נותן דרך שחוק והיתול וכמ"ש הרב, וא"כ הכא נמי שאמר שנותן לה במתנה גמורה ושתזכה בו וכו' כל אלו הלשונות יש לפרשם שנותן מדעתו ורצונו ותזכה בו ככל המתנות הכשרות והנהוגות ומעתה הרי המתנה קיימת ומ"ש החכם השלם מוהריב"מ שהיה רוצה להמשיך הדיבור כההיא דהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא הרב בא"ה בהג"ה בסי' ק"ז ס"ז כתב דאם כתב מקצת נכסיו לבנו והשאר לאשתו דודאי מתכוין למתנה גמורה והביאו הב"י בח"מ בשם רשב"א ומכ"ש בנדון דידן שהיא מוחזקת בנכסים ואע"ג דמתנה מועטת הוא דיהיב להו אדרבא איכא למימר דהיא הנותנת שנתכוון שלא תדון בדין אפוטרופא ולכך גילה דעתו דלמתנה גמו' יהיב להו וכשיבאר חלקי הסותר דין זה ויבואו דבריו לפני הרבני' חביריו הם ישאו ויתנו עמו בדבר הלכה.
גם ראיתי למי שערער על מתנה זו שלא נעשית בחבר עיר ונמצא בתקנות דאין צוואה או מתנה שלא תהיה במעמד חבר עיר המתנה בטלה. והנה אם פשטה אותה תקנה באותם המקומות הרי טוב ואם לא פשטה חזר הדין לסיני. ונראה ודאי שלא פשטה שם שהרי לא חשו לה הרב הגדול מהרמ"ע ומהרש"א ומי לנו בקי יותר מהם גם הרב מהריב"ם לא חלק עליהם בזה מש' דקים להו שלא פשטה ועוד אפשר דבכה"ג לא שלא היה מצוי חבר עיר ששמעתי שהיה חולה לא תקנו ועוד נראה דאי מספקא לן אם פשטה או לאו מוקמינן לה אד"ת ונראה קצת דדמי למ"ש הרב בש"ע בא"ה סי' קי"ח דכל ספק שיהיה בתקנה נעמידנו על ד"ת. ומיהו לכאורה יש לדקדק קצת הפך זה ממ"ש בא"ה בהג"ה ס"א על תקנת ר"ג דדווקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו אבל מן הסתם נוהג בכל מקום ואע"ג דר"ג לא החרים אלא ע"ס האלף הה' וכדאיתא בש"ע דעליה קא מהדר וכן כתב בד"מ אבל לפי האמת ליתא. ודוקא התם בתקנתו של ר"ג ומדברי שאר פוסקים ג"כ מ"ש הפך אות' מוהר"י מינץ ואין להאריך בזה ועוד שנראה שם קצת בנוסח תקנות שלא תיקנו אלא בעירם ע"ש וכ"ז כשאין ידוע אם פשטה או לאו אבל כשידוע שלא פשטה הא ודאי א"צ לפנים שאינם מחויבים לילך אחר התקנה והרי כבר כת' שנראה מדברי הרבנים שלא פשטה תקנה זו בעירם ואיתא להדייא בפסק של מהריב"ם דעיר אלקסר בתר עיר תיטוואן גרירא ואע"פ שאינו מן הדין כדאי' בס' ב"ח בסימן רל"א מ"מ הרי כבר נהוג לצאת בעקבות גדולי תיטואן יע"א הנה א"כ לפ"ז אין מקום לבעל הצוואה ה' ואעבורי אחסנתא גירי דמצווה נינהו אך אמנם ראיתי למהרי"בם שכתב שמצא כתוב בנוסח הצווא' שנתן לאשתו שכתב בה מהיום ולא חזר לכתוב לבסוף שהוא מצווה מ"מ וא"כ הוא פשיטא דהמתנה בטלה וכמ"ש הרבנים גם כן עצמם בשם מהרש"ך ומאחר שיש חילוף בנוסחאות הצווא' א"כ מוטל על הרבנים הנז' להכריח לאלמנה שתוציא תורף הצוואה עצמה ולפי הנוסח שמוציא בה יגמרו הדין ולא יהיו היורשים צועקים ואין נענין ח"ו גם על חכם העירה אלקסר מוטל עליו להכריחם על זה. ועל ענין המס לא ראיתי לכתוב כלום שלא אהיה בכלל נדרש ללא שאלו זהו מה שנראה בע"ד ע"ה נאם וחתום כמוהר"ר רב אד"א זלה"ה.