שו"ת באר מים חיים/יא
|
< הקודם · הבא > |
זה נוסח פסק דין א' שהוצרכו בעליו להעתיקו ולשולחו למקום אחד וז"ן אות באות תיבה בתיבה מוגה ע"ז הנאהבים והנעימים החכמים הנבונים כה"ר יצחק בן מוייאל וכה"ר אלעזר בן מוייאל ישמרכם השומר אמת לעולם יכתבו הקדש ראשונ' ושנייה הגיעוני הדבקוני ומכאן למדנו היותם במצב הבריאות תמיד יגדל במותב תלתא כחדא בני חיי ומזונ"י כי"ר.
ולענין השאלה שנשאלנו עליה כבר כתבו האחרונים בזה על דין המוסכם לצוואת ש"מ שכתוב בה תיבת מעכשו או מהיום בטלה דהוי מתנת בריא וצריכה קנין וכתב מהרש"ך ז"ל בשו"ת סי' צ' שאם כתב לבסוף כל הדברים הנז' צוה המצוה מ"מ לשון זה מהני לבטל לשון מעכשיו והכל הולך אחר התחתון עכ"ל עוד כתב הרמ"א ז"ל בס' בני חיי סי' רנ"א בשם בעלי בה"ג בתשובות כתיבת יד ז"ל לא כתבו הרבנים הנז' שדין מתנת בריא יש לה אלא כשהן חלוקין אם היה בריא או ש"מ ואי אפשר להתברר ע"י עדים אז אמרינן דאם כתב לשונות אלו ודאי שמתנת בריא היתה וצריכה קנין אבל אם ידעינן בבירור שמתנת ש"מ היתה אפי' אם כתוב בו לשונות אלו המורי' שהיה בריא מילי דברי נינהו כיון שאנו רואים שמתנת ש"מ היתה לולי אם גילה דעתו שאפי' אם נותן בהיותו ש"מ רוצה שיהיה לו דין מתנת בריא עכ"ל.
מעתה כפי דבריהם נר' שאף שכתוב צוואה מהיום ולאחר מיתה לדעת מהרש"ך אם לבסוף כתוב כל זה שצוה לנו מ"מ הצוואה קיימת ולפי מה שכתוב בס' מ"ח בשם בה"ג כל שידוע שמצווה מ"מ הצוואה קיימת ע"כ הצריך לענייננו וחתום על זה החכמי' השלמים ד"ו ה"ר מנחם עטייא והר' שלמה אבודרהם יש"צו.
ואחר כ"ז נמ"כ וז"ל אמת הוא שהרב מהרש"ך ז"ל בס' שני בתשובותיו סי' צ' העלה כן שאף שהוא אמר שהוא מצוה מ"מ אם מזכיר אח"ך במתנה לשון מעכשיו או מהיום הוי מתנת בריא ובעיא קנין עד שנאמר בסוף השטר כל הדברים הנז' צוה המצווה ה' מ"מ וכו' הלשון הזה שאמר לבסוף מהני לבטל לשון דעכשיו וכתב שם הרב שכך העלה בפסקיו בשם מהרי"בן ליב ז"ל ועוד חזר וכפל דברים אלו וכתבן באמצע התשובה ה' משמע כפי' שכל שלא אמר כן בסוף השטר הרי הוא מתנת בריא אעפ"י שכתב בתחי' שהוא מצוה מ"מ אתי לשון מעכשיו שכתב אח"ך ומבטל ליה למ"ש שהוא מצווה מ"מ וכן כתב מהר"י אדרבי בס' דברי ריבות בסי' ר"ס ובסי' תי"ד דכל שאמ' לשון מעכשיו או מהיום הרי הוא מתנת בריא דבעיא קנין אע"פ שכתב שהוא מצווה מ"מ וביאר מהר"י אדרבי שם דאע"ג דמתנה במקצת בעי' קנין ומתנה בכל אם היא במעכשיו בעיא קנין ואשכחן דמתנה במקצת אם הוא מצווה מ"מ מהני לשון זה כדי שלא להצריך קנין והיה לן למימר דמהני לשון זה דמצווה מ"מ ג"כ לגבי מעכשיו שלא להצריך קנין אפי' הכי לא ראי זה כראי זה דבשלמא במתנה במקצת מהני פירוש שאין שום דבר שיהיה סותרו אבל כשאמר מעכשיו אע"פ שיפרש ויאמר שמצווה מ"מ כוונתו להקנות לאחר מיתה הרי מלת מעכשיו סותרו ואין לנו אלא מה שמוציא מפיו עכ"ל בסי' תי"ד וכן נראה מדבריו בסי' ר"ס שאחר שהביא דברי הרמב"ם ודברי הרמב"ן ודברי הנימוקי יוסף שמהם מקור דין זה של מעכשיו שהוא מתנת בריא אע"ג דאמר שהוא מצווה מ"מ סיים בה וז"ל הרי שאע"פ שהוא ש"מ וכוונתו להקנותו לאחר מיתה אמר דדינו בבריא וכן כתב הרמב"ם וכו' דייק מדקאמר ודעתו להקנותו לאחר מיתה משמע דאע"ג דאמר שהוא מצוה מ"מ אין משמעו' דבריו אלו שהוא רוצה להקנותו לאחר מיתה בפי' אלא שכך היא כוונת דבריו ולא שהם כפי' משא"כ לשון מעכשו שאמר שהם בפי' שרוצה להקנותו מסיים ולא אתי מאי דנאמר בכוונה ומבטל מה שהוא נאמר בפירוש והיינו מאי דמסיים בו הרב ואין לנו אלא מה שהוציא מפיו וכפי הצעת דברים אלו נראה כפי' שהרב מהר"י אדרבי לית ליה האי סבר' דמהרש"ך שסובר שאם כתב לבסוף כל הדברי' ואמר צוה המצווה מ"מ מהני לבטל לשון מעכשיו דהכל הולך אחר התחתון שהרי ברור הוא דלא שייך לומר האי כללא דאם שתי הלשונו' סותרים דאזלי' בתר התחתון אלא היכא דאמר בפי' ב' ושניהם בהשוואה אחת שאמרם בפי' לא כן בנ"ד ששני הלשונות אינם שוים שהרי אחד מהם שהוא מעכשיו אמרו בפי' גמו' שהוא נותן מחיים וא' שהוא נותן לאחר מית' הסותר לא אמר בפי' רק הוא נשמע מכוונת דבריו שאמר שהוא מצווה מ"מ לא שייך לומר דניזיל בתר בתרא דמה בכך אם הוא אחרון ס"ס הרי הרב תלה הטעם דלא שבקי' מאי דאמר כפירוש מקמי מאי דמשמע מכוונתו וא"כ כפ"ז אם חזר ואמר לבסוף שהוא מצווה מ"מ מאי הוי והרי אין הלשונו' שקולים ולא שבקינן מאי דאמר בפי' שהוא מעכשיו מקמי מאי דמשמע מכוונתו ושהוא רוצה להקנותו לאחר מיתה נר' דה"ט דמהרי"א שלא נחת לחלק כמו שחולק מהרש"ך בשם מהריב"ל דניזיל בתר בתרא באופן שהרב מהרי"א חולק על תלמידו מהרש"ך כזה והיה נראה לומר דדבר זה שנוי במחלו' ומידי ספיק' לא יצאנו ובפרט שמהרש"ך אמרה בשם מהריב"ל שהוא גדול כמהרי"א ובדורו היה וכיון שהדבר בספק נוקי ממונא בחזקת היורשים כמו שהוא הדין והמקבל המתנה עליו הראיה שהלכה כמהרש"ך כ"ז היה נראה לי לומר ובפרט כדי להעמיד הירושה ביד היורשים שהוא נחת רוח למקום ב"ה ולבריות וכל טצדקי דמצינן למעבד כדי לאוקומי לנחלה בחזקת היורשים כי היכי דלא ניהוי כעוברי אחסנת' עבדינן כמו שאמרו הפוסקים ז"ל וכמ"ש מהרש"ך בפסקיו דוכתי טובא אך מה אעשה שכבר נקרא זקן קנה חכמה וכו' לפסוק כס' מהרש"ך בזה ככתוב בפנים.
והנה התבוננתי בלשון הצוואה כמו שבא בשאלה ולא מצאתי כתוב בה שהוא נותן ומצווה מ"מ לא בתחילת השטר ולא בסופו וא"כ אפי' לדברי מהרש"ך מודה בנ"ד דצוואה זו לית בה מששא כלל שהרי היא מתנת בריא ובעיא קנין ואין כאן קנין ואף שנאמר שנ"ד קפץ עליו החולי מקרי אם הוא מת במגפה וכמ"ש מהרש"ך בתשובה ה' וכדקי"ל המסוכן הוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חוליו הרי הוא מצווה וכמ"ש מרן בסי' הנזכר בשם הרמב"ם וגם מלשון מהיום ולאחר מיתה דקאמר משמע לשון זה דולאחר מיתה שהוא מצווה מ"מ כמ"ש מהר"י אדרבי שם בפירוש סוף סוף הרי הוכחנו מדברי הרבנים הנז' שניהם כא' בפי' דלשון מעכשיו הוא הוא מבטל לשון מצווה מ"מ דכתב בתחילה עד שיחזור ויכתבנו לבסוף לסברת מהרש"ך מיהא וכאן לא נמצא בשטר שחזר וכתב לשון זה לבסוף וא"כ אם לשון השטר לא נמצא בו חזרה לבסוף וכמו שבא כתוב בשאל' צוואה זו בטלה היא ומבוטלת מן הדין. אמנם אם נמצא' חזרה זו כתובה בלשון השטר בסופו שכל זה מצווה מ"מ וכו' אזי יש לנו לחוש לס' מהרש"ך ז"ל בזה כיון שכבר הורה זקן ורב מהרמ"ע יצ"ו וחד דעמיה מהרש"א נר"ו הסכי' עמו אף ידי תכון עמם ומתוך מה שכתבתי יתבאר בטל גמו' לדברי הרב מהרח"א מ"ש בס' ב"ח לחלק ולומר שהרבנים לא כתבו שדין מתנת בריא יש לה אלא כשהם חלוקים אם היה בריא או ש"מ וא"א להתברר ע"י עדים וכו' אבל אי ידעינן בבירור שהיה ש"מ אפי' שהיה כתוב בו לשונות אלו ומורים שהיה בריא מילי דברי נינהו וכו' ככתוב בפנים שהרי מבואר בדברי מהרש"ך ומהרי"א בפי' שהיה ברור שהיה ש"מ ומצווה מ"מ וחולה מחולי המגפה וכו' ועכ"ז לא מהנו לשון מצווה מ"מ עד שיחזור ויכתבנו לבסוף לסברת מהרש"ך עכ"ל לצריך לעניינו.
וחתום עליו החכם השלם הדיין המצויין כהה"ר יעקב בן מלכא נר"ו.