קרן אורה/יבמות/נה/ב

קרן אורה יבמות נה ב

דף נ"ה ע"ב

גמרא יבמה לשוק אי למ"ד לאו לאו אי למ"ד עשה עשה. לגירסא זו יקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דכל ביאה בלא קידושין איכא לאו דלא תהיה קדשה א"כ מאי קאמר אי למ"ד עשה עשה הא מ"מ איכא לאו אפילו אם נאמר דלא תהי' אתי למימר דאין קדושין תופסין. ומדברי התוס' לעיל נראה דלמ"ד ללאו אתי היינו דאינו חייב אלא דרך קדושין. ולפי גרסא זו מוכח דעכ"פ עשה איכא אפילו בלא קדושין. ולפמש"כ בס' החינוך דעשה דיבמה יבא עליה אינו מצווה אלא היבם. אבל היבמה לא קאי בעשה. א"כ למ"ד דלא תהיה היינו דלא תפסי קדושין לא מצינו איסור ביבמה. כיון דאינה בכלל מצוה דיבמה יבא עליה. וא"כ הוי עשה דאינו שוה בכל דגבה ליכא עשה. ועוד דלא מצינו איסור שיהיה הוא מוזהר והיא אינה מוזהרת. ויבואר בזה עוד במכילתין וגם משמעתין דח"ל דאמרינן התם דעשה דוחה ל"ת לא משמע כן:

יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה. והא דאיצטריך לעיל למילף שלא כדרכה מולקחה לו לאשה ולא ילפינן ביאה ביאה. היינו משום דבח"ל גופייהו לא מצינו דחייב שלא כדרכה אם לא דילפינן מיבמה. וכמו שכ' התוס' ז"ל לקמן. ועיין מהרש"א ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו בשם התוס' ז"ל דלענין שלא כדרכה לא ילפינן ביאה ביאה משום דבעינן להקים לאחיו שם. ומשמע מדבריו ז"ל דבח"ל שמעינן שלא כדרכה מדרשא אחרינא וקשה מנ"ל. דליכא למילף משפחה חרופה דבשפחה חרופה גופא מנ"ל דחייב שלא כדרכה לרבנן. וצ"ל דמסברא בעלמא פשיטא לן בכל ח"ל שלא כדרכה. כיון דכתב רחמנא משכבי אשה איתרבו כל האיסורין לענין זה. ובירושלמי בפירקין מרבינן הכל מולקחה לו לאשה בין העראה בין שלא כדרכה. ואמרינן התם דח"ל כמו אלמנה לכה"ג ילפינן קיחה קיחה מיבמה להעראה דעל גז"ש מעריות פריך א"כ נילף נמי דהולד ממזר מח"ל כמו מעריות אלא ילפינן מיבמה. ויש לדקדק לפי שיטת הש"ס דילן אמאי לא אמרינן ביבמה גז"ש דקיחה קיחה מעריות ולא שייך בזה תירוץ התוס' ז"ל דקיחה דיבמה אינו מופנה דהא ביאה נמי אינה מופנה. כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. אלא משום דהוי מופנה מצד אחד ביאה דח"ל ה"נ ע"כ קיחה דעריות מופנה הוא מדילפינן אשה לבעלה קיחה קיחה וקיחה דאשה לבעלה אינה מופנה דהא איצטריך לקדושי כסף. וע"כ קיחה דעריות מופנה היא. וא"כ יבמה נמי נילף קיחה קיחה. וי"ל דביאה ביאה עדיף ליה דדמי טפי מג"ש דקיחה ולקחה מיקח. ויותר נראה כמו שכ' לעיל דכל הני אינו מופנה ולאו גז"ש גמורה היא. אלא גילוי מילתא בעלמא דבכל הלשונות העראה בכלל. וע"י מהרש"א ז"ל בד"ה קיחה קיחה שכ' דקיחה דאשה מופנה היא דאי אינה מופנה א"כ לא הוי מקשי התוס' ז"ל נילף מקיחה דח"ל דילמא קיחה דח"ל אינה מופנה. אלא ודאי קיחה דאשה לבעלה מופנה היא. וא"כ מאי מתרצי התוס' ז"ל דקיחה דיבמה לא הוי מופנה דמ"מ מופנה מצד אחד הוא. ותי' דקים להו לתלמודא איזה פירכא ומופנה מצד אחד למידין ומשיבין. ולדבריו ז"ל אכתי תיקשי מאי מקשי נילף מקיחה דח"ל דילמא קיחה דח"ל לאו מופנה היא. דאיכא שום פירכא כמו בקיחה דיבמה. ויותר נראה לשיטת התוס' ז"ל דקיחה דחל ע"כ מופנה היא דבח"ל מח"כ ודאי איכא למיפרך מה לח"כ שכן כרת. אלא ע"כ תרוייהו מופנה ולענ"ד נראה כמו שכ' ואין צריך לכ"ז ודו"ק:

אשה לבעלה מנ"ל עיין תוס' ז"ל מה שהק' מקדושין. והרי"ף והרמב"ם ז"ל פי' דהכא מיירי בביאה שאחר קדושין. ולעשותה נשואה אפילו בלא מסירה לחופה. והרא"ש ז"ל השיג ע"ז. וכן התוס' ז"ל בקדושין דעיקר קיחה בקדושין כתיב. ומשמע מד' הגאון והרי"ף ז"ל דלענין קדושין העראה לאו כלום היא אפילו אם פירש דרוצה לקנות בהעראה וצ"ע טעמא מאי כיון דבכל מקום העראה כגמר ביאה. ושפיר מיקרי קיחה גם לענין תחילת קדושין. והי' נראה דגם הם מודים לזה אלא דניחא להו לפרש דהכא מיירי בביאה אחר קדושין דבכל גוונא מיקני בהעראה. אלא דא"כ הא גופא טעמ' מ"ש לענין תחילת קדושין אינו קונה בסתמ' בגמר ביאה משום דדעתו כן ובביאה שאחר קדושין קונה אותה בהעראה הא בזה ג"כ בעינן דעת. ואין לומר דילפינן בק"ו מיבמה דלא שייך הכא פירכא שכן זקוקה ועומדת. דלא שייך למילף בהא מיבמה דשאני יבמה דלא בעינן דעת אבל הכא דבעינן דעת למה לא נאמר כל הבועל כו'. ועוד דעיקר ביאה מנ"ל דעושה נשואה אחר קדושין אי משום דילפינן ק"ו מיבמה א"כ העראה נמי נילף בק"ו מיבמה ולמה לי גז"ש דקיחה קיחה. ועוד דלעיל (דף כט:) משמע דביאה שאחר קדושין בלא מסירה לחופה לא קני גבי הא דמיבעי לן מאמ' אי אירוסין עושה או נשואין עושה. וע"כ היינו כשבא עליה אח"כ כמש"כ התוס' ז"ל. ואפ"ה אי אירוסין עושה אינו קונה אלא ע"י מסירה לחופה. ורש"י ז"ל פי' התם דבא עליה בע"כ. וא"כ י"ל דאם בא עליה מדעתה לכ"ע קני לה לנשואה. גם מש"כ הר"ן ז"ל דמסתבר כיון דחופה עושה נשואה שהיא בשביל הביאה כש"כ הביאה עצמה אינו מוכרח דע"כ עיקר החופה היא שיביאנה אל ביתו וייחדנה לו. א"כ למה לי קנין הביאה הא בלא"ה היחוד לחוד קני ואי בלא יחוד א"כ אין ראי' מחופה ומה לי ביאה ראשונה דאירוסין עושה ומה לי ביאה שניה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כמו שכ' דמודה אפילו בתחילת קדושין אם פירש דקונה בהעראה. וכמו שכ' הה"מ בפ"ג מהל' אישות. ומ"מ כתב ג"כ לסברת הרי"ף רבו ז"ל דאחר קדושין קונה בהעראה בעלמא. ועיין בלח"מ שכ' דהוצרך לזה מפני קושיית התוספות ז"ל בד"ה קיחה קיחה. ומש"ה כתב דגז"ש דקיחה אינו אלא לאחר קדושין. ולא הבנתי דבריו ז"ל. כיון דמודה דאם פירש דקונה אפילו בתחילת קדושין בהעראה א"כ ע"כ ילפינן קיחה קיחה נמי לתחילת קדושין:

והתוספות ז"ל תירצו דהכא מיירי שפירש מיד או דפריש ואמר שרוצה לקנות בהעראה ולזה הסכימו כל המפרשי' ז"ל. אך הא דאמרינן התם דנ"מ לכה"ג לקדש בביאה משמע דאי נימא דסוף ביאה קונה אין כה"ג יכול לקדש בביאה כלל. ולפי הנ"ל הא אפשר על אופנים אלו. ובש"ס שם איתא בהאי לישנא א"נ לכה"ג דקני לה לבתולה בביאה מאי וא"ש דמיבעי ליה בסתמא:

ור"ת ז"ל פי' בזה פי' מחודש דהתם בהעראה גופא מיבעי אי תחילתה קונה או הגמר. וכוונתו מבואר בשעה"מ ז"ל פ"ג מהלכות אישות דמיבעי ליה אי הקנין מתחיל מתחילתה. וא"כ מותר לכ"הג לקדש בביאה אע"ג דמשיר בתולי' קודם הגמר ואין הקנין נגמר עד הגמר. מ"מ כיון דכבר התחיל הקנין מותר או סוף ביאה קונה ובסוף לאו בתולה היא. ועיין במשנל"מ ז"ל בפ"ז מהלכות א"ב שהאריך להקשות על פי' ר"ת. ולפי הנ"ל אין כאן קושי'. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע כיון דקודם הגמר לא מיקרי ביאה כלל. אפילו השיר הבתולים לא מיקרי בעולה אלא הוי כמוכת עץ. ועוד קשה לדבריו ז"ל מאי קאמר הש"ס התם נ"מ אם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר ומאי קמיבעי ליה בהא פשיטא דיכולה לחזור בה כיון דעדיין לא נגמר הקנין ובשעת גמר הקנין היא אינה רוצה. ודוחק לומר כיון דכבר התחיל הקנין אינה יכולה לחזור בה עוד כיון דמ"מ עדיין לא נגמר. ועיין בספר אבני מלואים בסי' מ' ס"ק ח' מש"כ לענין מעכשיו ולאחר ל' יום וצ"ע. ומסיק הש"ס כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ולשיטתו היינו דדעתו על גמ"ב ואין הקנין מתחיל בתחילתו. וא"כ היכא דאין הדבר תלוי בדעתו כמו ביבמה הקנין מתחיל מתחילת ביאה. וא"כ לא הבנתי מה שהקשו עליו מהא דאמרינן לעיל דאלמנה מן האירוסין דלא הוי אלא ל"ת לחוד. ולשיטת ר"ת ז"ל הא הוי נמי בעולה בתחילת העראה. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דביבמה ודאי מתחיל הקנין בתחילת ביאה:

ולענין יבמה בהעראה הדבר פשוט דלכ"ע קונה בין בסתם בין במפרש כיון דאין צריך דעת. וכן כתב הנימק"י ז"ל. והר"ן ז"ל הביא ראיה לזה מאלמנה מן האירוסין דשרי ליבם מה"ת ואי נימא דבעינן גמר ביאה א"כ מהעראה הוי ליה בעולה. ובאמת אין זה צריך ראיה. דמה שייך בביאת יבמה פירש או לא כיון דאין צריך דעתו כלל. וליכא נ"מ בזה אלא למ"ד לקמן דביאת שוגג אינו קונה לכל. וא"כ לקנותה לגמרי בעינן דעת לפ"ז שפיר שייך גם ביבמה האי ספיקא אי דעתו על גמר ביאה. ובס' אבני מילואים הקשה לפ"ז מהא דאלמנה מן האירוסין אמאי שריא ליבם מה"ת. כיון דדעתו על גמר ביאה א"כ בהעראה אינו קונה אותה אלא לאירוסין ובשעת גמר ביאה דהויא נשואה כבר נעשית בעולה. ובכ"הג אזלינן בתר נישואין לקמן בכה"ג שקידש את הקטנה. ומה שהקשה מהא דאמרינן וליתי עשה ולידחי ל"ת לשיטת התוס' ז"ל דלא שריא אלא העראה. א"כ אין כאן קושיא כלל. ואפילו לפי מש"כ הרשב"א ז"ל דכל הביאה הוי בכלל המצוה מ"מ שפיר פריך הש"ס דנהי דכה"ג אסור לגמור מ"מ יכול הוא לייבם בהעראה לחוד דלכ"ע קיים המצוה ויוצאת בגט. ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דעלתה יבמתו דאינו עולה ליבום ואין צורך לכל האורך בזה. ואין לדקדק אלא מהא דאמרינן באלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. משמע דבאלמנה לכה"ג הותרה לגמור ביאתו ואמאי כיון דכבר נעשית בעולה בשעת אירוסין ע"י העראה וכל שכן למ"ד דהעראה אפילו מדעת אינו עושה נשואה א"כ בשעת העראה נעשית ארוסה לחוד ובעולה היא. ובכה"ג בשעת נישואין הוא דבעינן שתהיה בתולה. אבל גם מהא לא תיקשי ע"פ סברת ר"ת ז"ל דאם מתחיל הקנין מתחילתו ליכא איסורא לכה"ג. ונהי דבתחילת העראה לא ס"ל כשיטתו. מ"מ הכא ודאי מסתבר דקנינה לעשותה נשואה מתחיל מהעראה עד גמר ביאה. וכי גמר הרי היא נשואה למפרע משעת העראה. וא"כ אין שייך לחלק בזה בין תחילה לסוף דהכל קנין אחד הוא ומטעם זה לא תיקשי נמי קושית הריטב"א ז"ל. איך יכול כה"ג לקדש בביאה אפילו למ"ד ביאה נישואין עושה. היינו גמר ביאה. אבל העראה ודאי אירוסין עושה. וא"כ בשעת נישואין כבר בעולה היא. ולפי הנ"ל א"ש דהנישואין מתחילין משעת העראה. והמשלנ"מ ז"ל תמה על הריטב"א ז"ל מנ"ל הא דתחילת ביאה לכ"ע אירוסין עושה ויש להביא קצת ראיה דלא כהריטב"א ז"ל. מהא דבעי למיפשט התם ממתניתין דקתני ביאה וקתני נישאת. ולד' הריטב"א ז"ל הא אפשר לקדושי ביאה שלא תעשה נשואה כגון העראה ובדפריש אבל יפה כתב בספר אבני מילואים בזה דלמ"ד דהעראה ביבמה אינו קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ולא הוי כנשואה מסתבר דבאשה נמי אינה כנשואה:

ומה שהאריך בס' הנ"ל וקרי להעראה ביאת שוגג אי דעתו על גמר ביאה אינו מוכרח דלא מצינו דבעינן כוונה לקנין ביבמה אלא כוונת מצוה. אבל הקנין נעשה ממילא ונגמר שפיר בהעראה ולא שייך הכא כלל הא דדעתו על גמר ביאה:

עוד זאת ראיתי לכתוב מה שהסכימו כל המפרשים דלמ"ד ביאה אירוסין עושה אסור לכה"ג לקדש בביאה משום דבתר נישואין אזלינן והרי היא בעולה. ולדידי מספקא לי טובא אי איכא איסורא כלל בזה כיון דע"י קדושין שלו נעשית בעולה ואנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא תניא אבל לא ע"י קדושין. ועוד דכבר כתבתי לעיל העראה בח"ע שאינן שוין בכל ע"כ ילפינן נמי קיחה קיח' וא"כ קרא דאשה בבתוליה יקח מיירי נמי ע"י ביאה. ומוכח דיכול לקדשה בביאה ויבואר עוד בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

ולענין דברי הרמב"ם ז"ל שכ' לסברת בעל הלכות ולס' רבו הרי"ף ז"ל נראה ליישב בדרך נכון. ויתיישב בזה מה שהקשה המשנל"מ ז"ל מדוע לא כתב הרמב"ם ז"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה סתם. כיון דמסקינן דדעתו על גמר ביאה. ונראה דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לפרש דתחילת האי בעיא תחילת ביאה או סוף הוא מטעם דדעתו על גמר ביאה דא"כ הוי ליה להש"ס לפרושי האי סברא. ועוד דלפ"ז לא שייכא הנ"מ דכה"ג דבכה"ג ודאי דעתו על תחילת ביאה כי היכי דלא ליעבד איסורא. אלא ודאי בעיקר הקנין הוא דמיבעי ליה אי תחילתה קונה או סופה והוי קשיא ליה מאי קמיבעי לי' הא סתמא דהש"ס הכא דילפינן קיחה קיחה. ומש"ה תי' כסברת הרי"ף רבו ז"ל דהכא בביאה שאחר קדושין מיירי. אבל בתחילת קדושין מיבעי ליה אי העראה קונה אי לא ולבתר דמסיק רבא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה רבא טעמא אחרינא הוא דחדיש דהעראה ודאי קונה גם בתחילת קדושין היכא דפירש. אבל בסתם דעתו על גמר ולמסקנא זו ליכא נ"מ אלא אם הערה בה וקיבלה קדושין מאחר. אבל לענין כה"ג ליכא נ"מ כלל ולא אמרינן גביה דדעתו על גמ"ב כיון דאיסורא קעביד. והשתא א"ש דלא ביאר הרמב"ם ז"ל איסורא דכה"ג לקדש בביאה דלפי המסקנא ליכא איסורא כלל. והוא נכון מאוד בס"ד ועי' בחיבורו של הרב הג' מלבוב שתמה ג"כ על הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב שלא ראה מי שהרגיש בזה. ומדוע לא ראה דברי המשנל"מ ז"ל באורך בזה:

גמרא פרט למשמש מתה מהו דתימא הואיל ומיקרי שארו לאחר מיתה ליחייב עלה. וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה לאחר מיתה דמהכא נפקא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר משום דלאו שארו הוא לאחר מיתה. ויש לדקדק מנ"ל דלא מיקרי שארו דילמא שפיר מיקרי שארו והא דפטור משמש מתה משום דלאו בת ביאה היא כי היכי דפטורה בכל העריות ואי נימא דהא דפטרינן הכא הוא משום דלאו שארו היא. א"כ מנ"ל בשאר עריות דפטור. אלא ע"כ שפיר מיקרי שארו אלא דממעטינן לה משום דמתה ועוד דלאחר מיתת הבעל לאו שארו היא שמעינן מהא דשריא לעלמא אחר מיתת הבעל. והתוס' ז"ל בב"ב שם כתבו כן בשם הריב"ם ז"ל ודחו פי' מסוגין דמשמע דשפיר מיקרי שארו גם לאחר מיתה. והוא כמו שכ' ומ"מ אין דבריהם בב"ב מוכרחים דמהכא לא מוכח אלא דהיא מיקרי שארו גם לאחר מיתה. אבל לאחר מיתת הבעל ע"כ בטל השאר מדשריא לעלמא. והיינו משום דלאחר מיתת הבעל ודאי פקע קנינו. וכן משמע בקדושין בשמעתא דמיתת הבעל ע"כ דבריהם ז"ל צ"ע הכא ובב"ב:

והתוספות ז"ל הקשו מהא דאמרינן בסנהדרין ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס ותרי קראי למה לי ואין כאן קושיא כ"כ דרבא הוא דקאמר התם הכי פרט למעשה הורדוס ורבא לטעמיה דס"ל משמש מת בעריות פטור. ואיצטריך לי' ש"ז למשמש מת. והיינו דקאמר התם מעשה הורדוס לאו כלום היא משום דלרבא ליכא שום קרא להכי אלא דקצת קשה ע"כ לא איצטריך הכא קרא לזה אלא משום דמיקרי שארו. והיינו נשואה אבל ארוסה לא מצינו דמיקרי שארו. וא"כ למה לי קרא התם בנערה המאורסה. וצריך לומר כיון דבנשואה הוי שארו ה"ה בארוסה. אבל לאביי דנפקא ליה משמש מתה מהכא ודאי תיקשי ומתו גם שניהם מאי עביד ליה. וי"ל דאליביה אתי קרא למעשה חידודין. ואידך תנא ס"ל דמעשה חידודין לאו כלום היא ואליביה הוא דפריך הכא פריצותא אסר רחמנא. אבל התוס' כתבו דגם לאידך תנא ניחא משום דמהתם ילפינן דלאו כלום היא. ולענ"ד א"א לומר כן כיון דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דלאו פריצותא היא. וא"כ אפילו לבתר דמעטיה קרא ממיתה. מ"מ איצטריך למעוטי גבי סוטה כמו נשיקה דלאו כלום לענין מיתה ואפ"ה קאמר אביי דגבי סוטה איצטריך למעוטי. ולפמש"כ רש"י בסוטה דאתי לאשמעינן דלאו העראה היא א"ש:

העראה זו נשיקה כו'. וג' מחלוקת בדבר לרבה בר בר חנה אמר ר"י העראה זו נשיקה. והכנ"ע זו גמר ביאה אפי' בש"ח ולשמואל ורבין מנשיקה ועד הכנ"ע העראה היא וגמר ביאה היא גמר ביאה ממש. ולרב שמואל בר יהודה נשיקה לאו כלום היא. וכתבו התוס' ז"ל דאפילו למ"ד דבש"ח הוי גמ"ב ממש מ"מ חייב גם בלא ה"ז כמו באשת איש. ונהי דראי' זו אינה מכרחת דא"א שאני דמרבינן בה העראה. מ"מ נראה מדבריהם דמחייב ר' אפילו בהכנ"ע לחוד. משמע דלא בעינן ה"ז. וכן מהא דילפינן לעיל העראה מדכתב רחמנא ש"ז בשפחה חרופה. ואי נימא דבעינן ה"ז. א"כ אין ראיה להערא' דע"כ גמר ביאה בלא ה"ז לאו בכלל הערא' היא. מדלא קרי לה הש"ס העראה אלא עד הכנ"ע. וכתבו עוד דלמ"ד זו הכנ"ע אינה יכולה להתעבר דאל"כ היכא ממעטינן לה מש"ז. וא"כ מאן דס"ל דהוי גמר ביאה גם בש"ח. ס"ל דיכולה להתעבר דאל"ה הוי ממעט לה מש"ז. וא"כ בהאי סברא פליגי למר יכולה להתעבר. ולמר אינה יכולה. ומדברי התוס' ז"ל בקדושין (דף י) משמע דלמ"ד נשיקה לא שייך תחילה וסוף. וא"כ תיקשי למ"ד זו נשיקה מהא דתניא בסוטה כמה שיעורא לכדי העראה אלמא דיש בה שיעור קצת. וע"כ צ"ל דלכ"ע איכא קצת שיעורא ויש בה תחילה וסוף:

ובירושלמי איכא בזה שיטה אחריתי דמייתי התם נמי הא דר' יוחנן דאמר הכנ"ע הוי גמר ביאה. ופריך לענין מאי אי בעריות עשה בהן המערה כגומר אי בשפחה חרופה עד שיפלוט אלא כן אנן קיימין באלמנה לכה"ג דאמר ר' בא הערה בה חייב משום ביאה נכנסה עטרה חייב משום חללה גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו הרי מבואר דלענין שפחה חרופה לכ"ע בעינן גמר ביאה ממש. ולענין עריות חייב בהעראה זו נשיקה והכנ"ע דקרי לה גמר ביאה. היינו לחייבו משום חללה באלמנה לכה"ג. אבל משום לא יחלל אינו לוקה לכ"ע עד גמר ביאה:

ובש"ס דילן בקדושין (דף עח) איתא. אמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. ופריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ומשני כשלא גמר ביאתו משמע מזה דתרי לא יחלל איכא אחד לא יחלל לחוד וזה חייב בהעראה ואחד לא יחלל זרעו דבזה אינו לוקה אלא בגמר ביאה. וא"כ נראה דתרי תלמודין לא ס"ל כהדדי. דבירושלמי משמע דליכא כלל לא יחלל קודם גמ"ב. ובש"ס דילן אמרינן דלקי אלא יחלל בהעראה. וכן הא דאמרינן בירושלמי דלקי אחללה מדברי הש"ס דילן לא משמע כן דלפי מאי דס"ד דמיירי בגמר ביאה הוי ליה למיפרך נמי ולילקי משום חללה דכבר נעשית חללה בהעראה. וכן משמע מהא דאמר רב אשי התם דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה. ומאי אירי' חזר ובא עליה אפילו בביאה אחת עשאה חללה דע"י העראה נעשה זונה וע"י ג"כ נעשית חללה. והיותר קשה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ט מהל' א"ב הלכה ה' לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ולא נעשית אלא זונה ואמאי לא נעשית חללה ע"י גמר ביאה ותהיה היא חללה וולדה חלל. וע"כ ס"ל דלא נעשית חללה ע"י ג"ב. ובק"ע שם כתב לפרש דברי רב יהודה בקדושין דלוקה משום לא יקח. ולא יחלל נמי ע"ד הירושלמי דהיינו מהכנ"ע ואילך לוקה על חללה. ובגמר ביאה היינו ה"ז לוקה משום לא יחלל זרעו ואין זה נראה דלפי שיטת הש"ס דילן בלא ה"ז ג"כ גמר ביאה היא לכל דבר. וכדאמרינן הכא לענין שפחה חרופה. ועוד דמשום לא יחלל היינו משום לאו דלא יחלל ולא משום חללה:

וכללא דמילתא לשיטת תלמודין אין כאן אלא ב' דברים העראה וגמ"ב. ולשיטת הירושלמי איכא ג' חלוקות העראה חייב בכל העריות ומהעראה ואילך עדיין לאו ג"ב הוא לענין שפחה חרופה ולענין לאו דלא יחלל אלא למילקי עליה משום חללה באלמנה לכה"ג ובשפחה חרופה דווקא גמ"ב ממש וכדאמרינן התם עד שיפלוט. ומש"ה ילפינן התם העראה בח"ל מיבמה ולא מדגלי בשפחה חרופה משום דעדיין לא שמעינן העראה מדגלי בשפחה חרופה. וכן גבי יבמה מרבינן התם ביאה שאינה גמורה והעראה מתרי קראי ע"ש:

וצריך עוד לבאר קצת בהא דמרבינן בשמעתין בכל האיסורין העראה. והא כתב הרמב"ם ז"ל דבכל קריבה של גילוי עריות איכא מלקות. וכבר כתב בזה הה"מ דלענין כרת איצטריך לרבויי ובח"ל באמת ליכא מלקות בקריבה לחוד ולפ"ז לא תיקשי נמי קושית התוס' ז"ל בריש שמעתין לילף ח"כ להעראה מח"ל כיון דלענין מלקות לקי בח"כ אפי' בקריבה בעלמא וליכא למילף אלא לחייבו כרת זה לא מצינן למילף דדיו לבא מן הדין. אבל מהא דאמר אביי פריצותא אסר רחמנא משמע דליכא איסורא כלל. וצ"ל דגבי סוטה בעינן מילתא שתיאסר על בעלה ודרך איברים פשיטא דאינה נאסרת על בעלה. אלא דיש לדקדק בהא דאמרינן בסוטה דמקנין ע' שחוף. ופי' הרמב"ם ז"ל דזה הוא מי שאינו מתקשה ומשמש באבר מת ואמאי מקנין ע"י הא אינה נאסרת לבעלה ע"י כיון דקי"ל בכל העריות דפטור ואין לומר דלמסקנא דמסיק רבא דאיצטריך קרא למעוטי דרך איברים משום דבקפידא דבעל תלי רחמנא וא"כ לא אימעיט אלא דרך איברים. אבל משמש מת גרע. ושפיר מקנין ע"י. וכן מצינו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב רחמנא איש למעוטי קטן פחות מבן ט' דאינה נאסרת ע"י בלא קינוי. מ"מ אי לאו קרא דאיש ה"א דנאסרת על ידו ע"י קינוי. ומש"ה קאמר שמואל דע"י שחוף שפיר מקנין. ובאמת נאסרת עליו ע"י הקינוי דאכתי קשה מאי פריך התם בסוטה פשיטא דמקנין ע"י. ומאי פשיטותא כיון דבכל העריות לאו ביאה היא. ועוד דקאמר התם עוד דפוסל מן התרומה. ופריך נמי פשיטא ובתרומה וודאי תיקשי למה תיפסל כיון דאין כאן איסורהן אמת די"ל דלפסול מן התרומה שאני דאיכא מ"ד דאפילו נשים המסוללות זו בזו נפסלות מן התרומה. וכן מצינו בפ' בן סורר דפליגי ב"ש וב"ה בפחות מבן ט' אי פוסל מן התרומה וב"ש ס"ל דפוסל. ומשמע דדווקא לענין ליפסול מן התרומה פליגי. אבל לענין איסור עריות גם ב"ש מודה דלא הוי ביאה מדלא פליגי לענין כל מילי. ועי' רש"י ז"ל שם. אבל מ"מ גם בזה קשה מאי פריך הש"ס פשיטא. וגם הדבר מתמי' שתעשה זונה ותיפסל מן הכהונה ותרומה ע"י דבר שאין בו איסור. וצ"ל דאיסור זונה שאני דכל דרך זנות אסרה תורה ועדיין צ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף