קרבן העדה/נזיר/ח/א

קרבן העדה נזיר ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שני נזירים שאמר להם אחד כו'. בגמ' מפרש:

וסופרים ל' יום. וכגון ששניהם נדרו נזירות ביחד ונדרו סתם נזירות א"נ שנדרו יחד ופירשו הנזירות לזמן קצוב שלאחר שהביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה חוזרים ומונים הזמן הקצוב לנזירותם ומפרישין קרבן טהרה:

וקרבן הטומאה ספק. חטאת העוף הבא על הטומאה ספק ואינה נאכלת:

אלא מביא חטאת. הטומאה לספק טומאת נזירות ואשם אינו מביא כרבנן דאמרי לעיל הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה:

נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין. אם נזיר טהור הוא עולה הראשונה היתה חובה ועתה הוא מקריב חטאת ושלמים:

אבל הודו חכמים לבן זומא. ולא חשו חכמים לזה שמקריב קרבנותיו לחצאים:

גמ' ולא סוף דבר. לאו דוקא בשאמר להן אחד כו' שמעיד על הטומאה ולא על התחלת הנזירות אלא אפי' מעיד על התחלת הנזירות נמי חייבין לנהוג נזירות מספק:

בשאינן מכחישין אותו. אלא שותקין אז העד נאמן דכתיב או הודע אליו מ"מ אבל אם מכחישין אותו אינו נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא נגד אחד וכ"ש נגד שתים:

לא בדא. אינו כן:

ה"ג היו שנים ומכחישין. וה"פ אם שנים הן שאמרו להן ראינו אחד מכם שנטמא כו' והן מכחישין מיבעיא ליה השנים נאמנין או לא:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן פ"ה דטהרות:

כיני מתני'. כן היא מתני' ר' יהודה וחכמים מטהרים:

אר"י. כן היא מתני' ר"מ מטמא ור"י מטהר ולא אמרו חכמים ור"י דבר אחד:

מיליהון דרבנן. דברי חכמים דמייתי כלומר דברי ר' גוריון מסייעין לר' יוחנן:

לא א"ר יהודה. ושבק לחכמים ש"מ דלא אמרו דבר אחד:

אלא בטומאה ישנה. אתמול נטמאת והיום נכנסת דאי בעי אמר טבלתי ונכנסתי אבל בטומאה חדשה דאמרו לו עדים השתא נטמאת ונכנסת דליכא מגו חייב:

ותני כן. ותניא נמי הכי דחכמים פליגי אר"י:

ה"ג ומודין חכמים לר' יהודה בחלבין הוא הדבר על אכילת חלב הוא הדבר על ביאת המקדש אבל לא בטומאה וכ"ה בכריתות פ"ג. וה"פ מודים חכמים דפליגי אר"מ במתני' דכריתות לר"י בחלבין כגון אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובביאת מקדש אמרו לו נכנסת למקדש טמא והוא אומר לא נכנסתי דבשניהן איכא מיגו דמיתרץ דיבוריה כגון לא עשיתי שוגג אלא מזיד:

ופריך ויודון ליה בטומאה. שהרי האוכל קדשים בטומאת הגוף נמי איכא מגו זה:

ומשני מפני טומאת נזיר. שאינו יכול לומר מזיד הייתי שאף במזיד חייב קרבן ואנן אמרין ליה אם כדבריך היכן קרבן טומאה שהבאת:

ופריך ויודון ליה בתרומה. שאין חיוב קרבן באכילתה ולא מצי למימר היכן קרבנך:

עד כאן. הקשה ר' חנינא:

ר' מנא. דייק לה מסיפא דמתני' דכריתות דחכמים ור"י לא אמרו דבר אחד מדא"ל אם ירצה כו' א"כ בשפחה חרופה ודאי מודים חכמים לר"מ דחייב דהא בשפחה חייב על השוגג כמזיד כדתנן פ"ב דכריתות א"נ ממתני' דייק ר' מנא דטעמא דרבנן משום מגו והדר פריך מ"ט דפליגי רבנן בשפחה חרופה:

ומשני שיכול כו'. אף בשפחה פליגי. דתנן התם בשפחה אינו חייב עד שיגמור ביאתו נמצא שיש לו מגו דאי בעי אמר לו היערתי ולא גמרתי ביאתי:

כיי. כי האי דארשב"ל שיכול לומר שבאונס ע"י כשפים בעל כ"ש שיכול לומר שלא גמר ביאתו א"נ ה"פ ותו איכא לשנויי כי האי דאמר רשב"ל אף בביאה אע"ג דאין קישוי אלא לדעת יכול לומר אונס הייתי מפני כשפים:

ופריך בנזירות. מאי איכא למימר דהא בנזירות חייב על שוגג כמזיד ואונס כרצון:

ה"ג פתאום לרבות את המזיד והאונס וכ"ה בבבלי כריתות פ"ב:

ומשני תנאי כו'. יכול לומר תנאי היה בלבי בשעת הנדר לכשאטמא תיבטל נזירות הראשונה כאלו לא היה מעולם ואז יחול עליו נזירות אחת מחדש מ"מ לא נתחייב קרבן נזירות טומאה עד עכשיו:

ה"ג עד עכשיו בשבועות מה אית לך כו'. פריך בשבועות שמעידים עליו שנשבע שלא לעשות דבר זה מאי מגו איכא דהא בין בשוגג בין במזיד חייב כדתנן פ"ב דכריתות ואלו מביאין קרבן על שוגג כמזיד שבועת הפקדון ותנאי ליכא למימר דהא קיי"ל תנאי מהני בדברים ואין תנאי מהני בשבועות:

ואתיא. כי האי דאמר ר' בא בשם רב יהודה בשבועה בשוגג בקרבנה במזיד בקרבנה כלומר בין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן:

סבור הייתי שאין זו שבועה פטור. שזה אנוס הוא:

הא כל כו'. סיומא דקושיא היא בשלמא בכל הדברים מצינו לומר תנאי הוא אבל הכא בשבועות ליכא תנאי ולפי פי' זה ה"ג הא כל אילין מילייא מצי תנייה וכא לא מצי תנייה א"נ אפשר לקיים הגי' שלפנינו ושינוייא הוא בכל מקום אין תנאי בשבועות אבל הכא בעלד א' אומר שעבר על שבועתו יכול לטעון שהיה לו תנאי:

ה"ג ממה דר' יוסי אומר פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בעד אחד הוא ממה דר' יודא אומר פלוני נזיר ונטמא התריתי בו אינו לוקה אמר לו אחד נזיר אתה והיה נוהג כו' וכ"ה בסוטה. וה"פ מיבעיא ליה התם מי שנאמן בעיקר העדות כשנים אם נאמן נמי בדברים היוצאים מעדות זה כשנים ופשיט מדר' יוסי דאע"ג דנאמן בעיקר העדות דהיינו לומר שהוא חלב אפ"ה אינו נאמן להלקותו כשנים ה"ה בכל מקום וכן מוכח מדר' יהודה:

ה"ג פלונית כהנת זינתה כו' אינו לוקה אמר אחד כו' וכ"ה בסוטה:

הדא בעומד בסוף ל'. מתני' איירי שבסוף זמן הקצוב לנזירותם אומר העד שראה אחד מהם שנטמא הלכך מגלחין מיד אבל אם הוא עדיין תוך זמן נזירותן אסורין לגלח שזה שלא נטמא אסור בתגלחת תוך ימי נזרו אלא ממתינין עד שיכלה זמן נזירותן ואח"כ מגלחין:

בשהיה כו'. מתני' דוקא בשהיה נזירותם שוה בזמן כדפירשתי במתני' אבל אם לא היו נזירותן שוה צריכין להמתין מלגלח עד שיכלה נזירות של זה שקיבל נזירות לזמן ארוך:

נטמא. אחד מן הנזירים תוך אותן הימים שהן בספק נזירות טהרה או נזירות טומאה מה דינו:

אמר לו במי שחבירו מבקש לו אחר מן השוק. כך דינו כדמסיק:

ה"ג שתה יין תוך ל' הראשונים לוקה תוך ל' האחרונים אינו לוקה הבא מן השוק כו'. וה"פ זה המבקש תוך ל' הראשונים נזיר ודאי הוא שהרי אפי' הוא טהור נזיר הוא שהרי עדיין לא הביא קרבן נזירותו אבל תוך ל' האחרונים אינו לוקה דספק הוא שמא טהור היה אבל הבא מן השוק אינו לוקה אפי' שתה בראשונים ובאחרונים דכל אחד ספק הוא שאם היה המבקש טהור הבא מן השוק אינו נזיר בראשונים ואם טמא היה אינו נזיר באחרונים:

עד כדון. עד כאן לא אמרינן שהבא מן השוק אינו לוקה אלא בשהתרו בו על הראשונים בפני עצמן ועל האחרונים בפני עצמן דכל אחד ספק הוא אבל אם התרו בו על שניהן כאחד שאמרו לו אם תשתה בראשונים ואחרונים תתחייב מלקות פליגי בה ר"י ור"ל אי הוי התראה או לא:

דאיתפלגון. דפליגי בעושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש בשני י"ט של גליות דכל אחד ספק י"ט או חול מיהו אחד משניהן י"ט ודאי והתרו בו על שניהן כאחת רי"א הוי התראה ולוקה על ידה ור"ל אומר מ"מ כל אחד מלאכה בפני עצמה וספיקא היא וה"ל התראת ספק ואין לוקה עליה:

אם לעכשיו. אינו יודע אם קיבל נזירות על עצמו מיד או שהתנה שלא יחול כי אם לאחר ל' יום:

אמרו לו כו'. והתרו בו שתי התראות אחת על עכשיו ואחת על לאחר זמן:

ה"ג שתה יין בתוך ל' ימים הראשונים אינו לוקה בתוך שלשים האחרונים לוקה. דהראשונים ספק ואין האחרונים ספק:

ופריך וחש לומר כו'. אמאי אין האחרונים ספק וניחוש שמא קבל הנזירות מיד נמצא הראשונים תוך ימי נזירות והאחרונים לאחר הנזירות ואין עליהן מלקות:

ומשני כל ימי נזרו. כתיב ללמד שחייב על היין והטומאה ותגלחת לאחר מלאת ימי נזרו קודם הבאת קרבנו כעל קודם מלאת נמצא שחייב על האחרונים ממה נפשך:

ויביא קרבנותיו חציין. אמתני' קאי דתנן א"ר יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין ופריך ומה בכך אם הביא קרבנותיו לחצאין:

ומשני שלא תנעול תשובה מבית הועד. יודע היה ר"י שאין תשובתו כלום אלא ללמד לתלמידים שבבית הועד שלא ימנעו מלהשיב:

ה"ג נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח ר' הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש יחיד שנטמא בספק רשות היחיד בפסח כו' וכן הוא בפסחים. וה"פ נזיר שנטמא בשאר ימות השנה ואינו בפסח בספק ובספק רשות היחיד דאלו היה ודאי רשות היחיד אף על פי שהטומאה בספק היה מגלח דספק טומאה ברשות היחיד טמא ודאי אבל השתא שהוא ספק רשות היחיד פליגי ר"ה אמר צריך לגלח כיון שאינו יכול לנהוג נזירות טהרה עד לאחר גילוח נזירות טומאה והשתא שהוא ספק צריך למנות ג' וז' הלכך מגלח דלענין זה נמי מיקרי טמא ור"י אמר אינו מגלח כיון שאין טומאתו אלא מספק אין לדחות איסור גילוח דנזיר טהור ולא מיקרי טמא ודאי כדחזינן שלא בכל הטומאות הנזיר מגלח כדתנן כל טומאה כו' א"נ כיון דאין חייבין קרבן על ביאת המקדש דהא אין מביאין קרבן על הספק אף הנזיר אינו מגלח:

יחיד שנטמא בספק רשות היחיד. אם חייב לעשות פסחו שהוא דוחה ספק טומאה זו או לא פליגי בה ר"ה ור"י:

ידחה לפסח שני. דהוי ליה טומאה ודאי:

משלחין אותו לדרך רחוקה. דה"ל ספק טומאה וכיון שהוא בדרך רחוקה אף אם הוא טהור אינו עובר אעשה דפסח ואי לאו דה"ל בדרך רחוקה אינו עושה את השני:

ואתיא. כי האי דאר"י:

נטמא בטומאת התהום. דלטומאת ספק דמיא הלכך משלחין אותו לדרך רחוקה:

ה"ג ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח וכ"ה בפסחים:

יעשו כספיקן. כלומר אותן שהן בספק יעשו פסחן כפי ספיקן אבל לא יעשו פסחן בטומאה ודאית כגון בכלים טמאים ודאי וכן הטמאין וודאין לא יעשו הפסח:

יעשו בטומאה. קס"ד אפי' הספיקים בטומאה יעשו וכן הטמאין וודאי יעשו עמהן ככל פסח הבא בטומאה:

אלא לחומרין. לר"י הטמאים אינן עושין לא את הראשון ולא את השני ולר"ה הטמאים עושין פסח הראשון לבד אבל הספיקים לא יעשו עמהן וכ"ש שלא יעשו בטומאה:

ערל. ישראל שנטמא מזין עליו ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך הזיה שנית אלא אוכל בקדשים מיד ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:

שכן מצינו באבותינו. בפסח גלגל בימי יהושע שקבלו הזאה כשהן ערלים שרוב טמאי מתים היו שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו בניהן:

אתיא כמ"ד באחד עשר מלו. ובעשרה לא מלו משום חולשא דאורתא דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש וכיון דמלו בי"א לחדש ועשו פסח ע"כ לומר הזייה הראשונה בשלישי היתה בעשירי לחדש קודם שנימולו:

ברם כמ"ד בעשירי מלו. א"כ הזו עליהם בו ביום אחר שנימולו והוזה עליהם בע"פ שהוא השביעי והיה להן הפסק ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה:

ה"ג לא קבלו הזיית ערלים:

מ"מ לא מנו הזיית ערלים. בתמיה וכי לא מנו ראשון ושני כשהיו ערלים וכיון שכן אף הזייה כשרה בערל:

מעשה בכהן ערל שהיזה. על טמאים והכשירו הזיותיו וכ"ש שהוא עצמו מקבל הזייה:

איסטרטיות. חיילות ושומרי שערים היו בירושלים שמלו עצמן בע"פ וטבלו ואכלו את פסחיהן לערב כב"ש דאמרי התם גר טובל ואוכל את פסחו לערב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף