פני משה/פסחים/ה/ד

פני משה פסחים ה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' השוחט את הפסח על החמץ. שהיה לו כזית חמץ ברשותו בזמן שחיטת הפסח:

עובר בל"ת. שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים. ובגמרא קאמר אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורין אם היה ברשות אחד מהן או ברשות אחד מבני החבורה של הפסח כזית חמץ בשעת הקרבתו ה"ז לוקה אבל הפסח עצמו כשר והכי תני לה בהדיא בתוספתא פ"ד השוחט את הפסח על החמץ בי"ד עובר בל"ת פסח עצמו כשר ויוצא בו י"ח בפסח:

אף התמיד. של הערבים בע"פ ששחטו על החמץ עובר בל"ת דדריש זבחי זבח המיוחד לי והוא התמיד ואין הלכה כר' יהודה:

ר"ש אומר הפסח וכו'. ולנוסחא דהכא אף הפסח כלומר אף הפסח יש בו חילוק אם שחטו בזמנו לשמו חייב משום לא תזבח על חמץ ושלא לשמו פטור דשחיטה שאינה ראויה היא שהרי נפסל הפסח ולאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים ששחטן. בי"ד בין לשמן בין שלא לשמן והיה לו חמץ פטור ואע"ג דכשרין הן כדתנינן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אפ"ה פטור דילפינן שאר הזבחים שאסור לשוחטן על החמץ מדכתיב תרי קראי לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא תשחט על חמץ דם זבחי ומדפלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים ש"מ למידרש וה"ק בזמן דאיכא זבח והיינו פסח בי"ד דמחייב עליה ליכא זבחיי דלא מחייב אשאר זבחים ובזמן דליכא זבח כגון פסח במועד דלא מחייב עליה אם שחטו והיה לו חמץ משום דפסח שלא בזמנו ושחטו לשם פסח פסול הוא איכא זבחיי ומיחייב אשאר זבחים:

ובמועד לשמו פטור כדאמרן. דפסול הוא ישלא לשמו חייב דפסח שלא בזמנו שלמים הוא:

ושאר כל הזבחים וכו' חייב. שהרי כשרין הן חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה משום דפסולה היא והוי לה שחיטה שאינה ראויה ואין הלכה כר"ש:

גמ' מנין לשוחט פסח על החמץ וכו'. מכילתא היא:

ת"ל לא תשחט על חמץ דם. כלומר תרי ביה הלאו נמי על הזורק מדכתיב דם והוה ליה למיכתב לא תשחט על חמץ זבחי:

במה שהוא מתחייב על הזריקה מרבויא דקרא:

הדא אמרה פסח עצמו כשר הוא. אף אם שחטו על החמץ דמשמע דקרא מרבי זריקה אפי' אם השחיטה היתה על חמץ ואם הוא נפסל אמאי מיחייב על הזריקה הא לא קרינן ביה דם זבחי. ובתוספתא תני בהדיא הפסח כשר כמו שהבאתי במתני':

ור' שמואל מייתי לה ראיה מהאי רבויא דקרא:

אמר רבי יוסי. דמהכא לאו ראיה היא:

דתיפתר שנתמנה לו חמץ ברשותו בין שחיטה לזריקה ובשעת שחיטה לא היה לו חמץ או שהיה זה שוחט ולא היה לו חמץ וזה זורק והיה לו חמץ שהרי עיקר הלאו על העושה מעשה הוא ששחט או שזרק וא"כ לא תפשוט מהכא דהפסח לא נפסל אם שחטו על החמץ:

תני חזקיה לא תשחט וכו' התורה קראת אותו זבחי. כלומר דר' יוסי מסיק לה וכמו אי נמי הוא ואי נמי דלעולם הפסח פסול היא ואפ"ה מחייב הוא על הזריקה וכדתני חזקיה דהתורה קראת אותו זבחי דהכי משמע לא תשחט על חמץ ואם שחטת לא תזרוק הדם דאכתי זבחי הוא אף ע"פ שנפסל בשחיטה:

אי נמי סתמא דהש"ס קאמר לה וכלומר דשאני הכא דגלי קרא אותו זבחי וכדדרי' חזקיה הלכך לא מצית למימר דפסול הוא ועיקר:

אמר ר' מנא אלולא דתניתה חזקיה. ומפר' הכי להכתוב שאפי' נפסל בשחיטה מיחייב על הזריקה לא היינו מפרשין כן משום דכי מצינו דבר פסול וחייבין עליו חטאת:

בתמיה. וחטאת דנקט לאו דוקא הוא שהרי אין כאן אלא לאו ולישנא דהאי ש"ס הוא הכי וכלומר מתחייב בחטא הוא ועובר עליו וכן תמצא בסנהדרין ובהרבה מקומות:

המחמץ את הפסולה. מנחה שנאמר בה לא תאפה חמץ וכדתנן נמי בריש פ"ה דמנחות כל המנחות באות מצה וכו':

אית תניי תני חייב. הכי תני לה בתוספתא דמנחות פ"ו המחמץ את המנחה אחד מן הכשרה ואחד מן הפסולה עובר בל"ת שנאמר כי כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ:

אית תניי תני פטור וקאמר רב חסדא דלא פליגי דמ"ד חייב בשנפסלה מחמת חימוצה כלומר בשעת חימוצה אירע בה פסול אחר ונתחייב הוא בחימוץ וקמ"ל דאע"פ שהפסול והחימוץ כאחד בא עליה חייב ומ"ד פטור בשלא נפסלה מחמת חימוצה אלא שכבר היתה פסולה מקודם פטור לפי שאינו מתחייב על מה שכבר נפסל וכהאי דר' מנא דה"נ אלולא דתניתה חזקיה וכו' כדלעיל:

מ"ד חייב דם מ"מ. כלומר הואיל דמרבינן זריקה מדכתיב דם מרבינן נמי הקטר אימורין דזריקה היא מתרת להקטר אימורין ואם מתחייב בזורק על החמץ מתחייב ג"כ על הקטרת אימורין:

מ"ד פטור. מדכתיב זבחי משמע דדומיא דזביחה בעינן שמעכבת את הכפרה יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין שכל עצמן שלא הקטירו אימוריו כשר:

מלק עוף על חמץ. כגון מחוסר כיפורים שמביא קרבנו עוף אחרי חצות בי"ד כדאמרינן לעיל סוף הלכה א' שמביאו אחר התמיד ואין בו עשה דהשלמה הואיל ואין למזבח אלא דמו:

יצא עוף שאינו זבח דאין בו בפנים אלא מליקה:

מ"ד חייב ניחא. דמרבי ליה מדם כל שדמה למזבח אלא מאן דאמר פטור מ"ט ואי משום שאין בו זביחה בפנים מ"ש הא מליקה דידיה כזביחה היא ולא מצית למימר דלא קפיד קרא אלא אזביחה דהא אשכחן דמביא קרבן העוף לכפרה אפי' אחר התמיד כדי לאכול בקדשים לערב ואם קרבן הוא לענין זה נימא נמי דכשאר זבח הוא לחייבו אם הקריבו על החמץ:

א"ל למדין עונש מעונש. אם הוה ילפית חיוב מחיוב שפיר דהואיל ומצינו בו איזה חיוב בעלמא לחייבי' ביה נמי אם הקריבו על החמץ אבל אין למדין עונש מפטור דקאמרת דהואיל ובשאר קרבן לכפרה הוא ופטור על עשה דהשלמה בע"פ ניחייבי' בהקריבו על החמץ דזה חיוב מפטור הוא ואין למדין כה"ג:

רבנן דקסרין בעיין. כלומר דכך היה למדין דרך קושיא יכול וכו':

שאין חייבין עליהן בחוץ. שאין חיוב בשחוטי חוץ אלא שחיטה והעלאה וזריקה וכדאמרי' בפ"ג ובפ' בתרא דזבחים:

ת"ל וכפר. גבי האי קרא דחמץ לא כתיב וכפר אלא בעלמא קאי דכתיב בחטאת נשיא ובחטאת יחיד ואת כל חלבה יקטיר וגו' וכפר עליו וגו' ודריש לה בת"כ דאין הקטרת אימורין מעכבין כפרה והאי וכפר דכתיב בהו אזריקה קאי והשתא ה"ק דוכפר דמצינו דכתיב בהקטרה ואפ"ה ילפינן דאינה מעכבת כפרה וא"כ ה"ה נמי הכא גבי חמץ דילפינן מזבח דדבר המעכב כפרה בדוקא הוא:

עד דאתה דיין לה לפטור. דממעטת מזבח למקבל ומהלך וכן נמי ממעטת להקטר אימורין הואיל דדרשי' דוכפר דכתיב בהו לא קאי עלייהו ואינן מעכבין כפרה אע"פ שמצינו בו חיוב בשחוטי חוץ ואימא איפכא ודונה לחיוב גבי חמץ ודריש הכי יכול וכו' ת"ל זבח וכו' ואף אני ארבה הקטר אימורין בחמץ והואיל וחייבין עליהן בחוץ כמו בזביחה ומהאי דרשה דדרשת מוכפר דרוש ביה לחיוב במקבל ומהלך גבי חמץ הואיל והן מעכבין דכל ד' עבודות מעכבין הכפרה:

א"ל דבר השוה בשניהן מלמד וכו'. כלומר בשלמא אי דרשת לפטור ניחא דמלמד אתה מזבח ששניהן שוין בו דזביחה מעכבת כפרה וכן חייבין עליה בחוץ וא"כ אי אתה יכול לרבות מקבל ומהלך בחמץ משום דאף ששוין בזביחה לענין עיכוב כפרה מ"מ אינן שוין לענין חיוב בחוץ וכן אי אתה יכול לרבות הקטר אימורין בחמץ דאף ששוין הן בזביחה לענין חיוב בחוץ אינן שוין הן לעיכוב כפרה והלכך כל שאין שוה בשניהן כזביחה אין אתה מלמד בו חיוב:

תמן תנינן. בריש ביצה ודרשי' להסוגיא נמי התם:

אבל לאכילה. ד"ה זה וזה בכזית:

א"ל מן ר' אבהו א"ל ואוף אנן אמרין ר' אבהו וכו'. הכי הוא בביצה בהלכה ג' כלומר אף אנו שמענו כן ממנו דאמר בשם ר' יוחנן דבין לביעורו בין לאכילה בכזית לב"ש כמה דאית להו והיינו בשאור:

שחטו. להפסח על חמץ אחר מי אתה מהלך למאן דמחלק בין ביעורו ובין אכילתו. אם אחר אכילתו ולכ"ע בכזית או אחר ביעורו ולב"ש בככותבת:

תמן וכו'. מסקנת הבעיא היא דלעיל בפ' ואלו עוברין בהלכה ג' אמר ר' ירמיה וכו' אין הבית מצטרף לכזית לעבור בבל יראה ובל ימצא ובתוך הכלי מצטרף ואם שחטו לפסח על כזית זה אמר מי אתה מהלך מאחר וכו' שחטו על השיאור מי נימא מאחר דאמר רב הונא וכו' לעיל שם בהלכה דמותר בהנאה א"כ כאן פטור הוא דלא דמי לשאר חמץ או מאחר וכו' דלוקה על אכילתו חייב כבשאר חמץ. ולא איפשיטו הני בעיי:

עד שיהא לשוחט לאחד מבני חבורה. שיהא השוחט אחד מבני חבורה בפסח הזה אז הוא מתחייב בשוחטו על החמץ:

לשוחט וכו'. אם יש חמץ להשוחט אף על פי שהוא אינו מבני חבורה מתחייב הוא בלאו דלא תשחט וכן אם חמץ לאחד מבני חבורה אף על פי שאינו שוחטו אלא אחר שוחטו עובר השוחט בלאו:

אפי' נתון עמו. החמץ בירושלים ואינו עמו בעזרה עובר בלאו:

דין כדעתיה ודין כדעתיה. דרך בעיא היא כלומר מי נימא דאזדו לטעמייהו:

דאיתפלגין. בפי"א דיבמות בסופו גבי העושה מלאכה בשני י"ט של גליות דלר' יוחנן ס"ל התראת ספק שמה התראה אפי' הוא ספק שמא היום י"ט או למחר וה"נ אע"פ שאין עמו בעזרה והתראת ספק הויא דלא ידעינן אם יש לו חמץ בביתו ועוד שיכול לומר שוגג הייתי ולא ידעתי אם יש לי חמץ בביתי או לא אפ"ה התראה הוא ולר"ל דס"ל התראת ספק לאו שמה התראה הלכך הכא נמי עד שיהא החמץ עמו בעזרה:

הכל מודין וכו'. מסקנת הבעיא היא דאי נימא דהכא נמי בהתראת ספק היא דפליגי א"כ הכל מודין היכא שהחמץ היה נתון כנגדו בחלון בירושלים שבשעת שחיטה יכול הוא לראות אותו:

מ"ד ספק ודאי. כלומר אפי' למאן דפוטר משום התראת ספק הכא ודאי הוא שהרי רואה את החמץ וא"כ לכ"ע עובר הוא בלאו:

מ"ד בעזרה בירושלי' הוא. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דלא פליגי הכא מטעמא דהתראת ספק אלא למ"ד עד שיהא נתון עמו בעזרה אפי' היכא דרואה אותו דרך החלון מ"מ בירושלים היא החמץ ואין עמו בעזרה וטעמיה משום דס"ל על החמץ כתיב ובעי' על בסמוך:

מ"ט דר' יהודה. במתני' דאמר אף התמיד משום דכתיב דם זבחי ודם מיותר הוא אלא לרבות דם פסח ודם תמיד שלא יהו על החמץ:

טעמא דר"ש. במתני':

כתוב אחד אומר וכו'. בפ' כי תשא כתיב ולא תשחט וגו' ולעיל מיניה בפ' משפטים כתיב לא תזבח וגו' ותרי קראי למה לי אלא אחד להפסח בי"ד ואחד לשאר כל הזבחים בחולו של מועד:

מה ראית לרבותן. לשאר זבחים בחולו של מועד ולהוציאן מי"ד:

אחר שריבה הכתוב מיעט. דבקרא קמא לא תזבח כתיב סתם ומשמע שאר זבחים ג"כ בכלל ובקרא דלא תשחט כתיב ביה זבח חג הפסח וא"כ מיעט שאר הזבחים והלכך מרבה אני מקרא דלא תזבח לשאר זבחים בחולו של מועד דיש בו ג"כ לאו דבל יראה ובל ימצא ומוציאן אני מי"ד שאינו בבל יראה ובל ימצא:

ואתייא כהאי דאמר ר"מ. לעיל בפ"ק בהלכה ד' מו' שעות ולמעלה מדבריהן הוא שצריך לבער חמץ ומדאורייתא עד סמוך לשקיעת החמה כדדרי' התם מאך חלק:

אמר ר' מנא לא היא. דלא צריכת לאוקי מילתא דר"ש כר"מ אלא אפי' כר' יהודה דס"ל זמן הביעור מו' שעות ולמעלה מדאורייתא הוא נמי אתיא שפיר:

להן דכתיב זבח חג הפסח ארבעה עשר אנן קיימין. כלומר אנן קיימין מילתא דר"ש דאהאי קרא דכתיב ביה חג זבח הפסח הוא דסמוך למידרש דבזבח הפסח הוא דזמנו בי"ד הוא עובר על לא תשחט וגו' וא"כ קרא דלא תזבח דאיירי בשאר זבחים בחולו של מועד הוא דאיירי:

חבורה היתה מקשה. מפי חבורה נזרקה קושייא על הא דקתני ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב דבמה אנן קיימין בפסח זה שלא נשחט בזמנו אלא במועד:

אם בשאבד. בי"ד ונמצא קודם לכפרה שהוא זמן שחיטת הפסח א"כ בין לשמו בין שלא לשמו פסול הוא. כצ"ל ונתחלפו התיבות כאן בין כשר לבין פסול:

וניתק לרעייה. כדתנן לקמן בפ"ט הפסח שאבד ונמצא קודם זמן שחיטתו והוא נתכפר באחר ירעה עד שיסתאב וימכר ויקח בדמיו שלמים וכיון דהוא עצמו לאו לשלמים קאי אם שחטו אף שלא לשמו פסול היא ואמאי שלא לשמו חייב לר"ש הא שחיטה שאינה ראויה היא:

אם בשאבד ונמצא לאחר כפרה בין לשמו בין שלא לשמו כשר שלמים הוא. כצ"ל כדתנן שם נמצא אחר שחיטת הפסח הוא עצמו קרב שלמים וא"כ אפי' שחטו לשמו שלמים לשם פסח קשחיט וכשר ואמאי לשמו פטור הרי שחיטה ראוי' היא:

וקיימינה. ותירצו בני חבורה להקושיא דהכא כשלא עבד עסקינן אלא בשנטמאו הבעלים או שהזידו. ולא הקריבו אותו בפסח ראשון ונדחו לפסח שני ומפני שזה לפסח קאי שהרי כבר נדחת הוא שיהא לפסח שני וסתמיה לאו לשלמים קאי הלכך אם בפירוש שחטו במיעד לשמו פסול הוא ופטור ואם שלא לשמו ששחטו לשם שלמים ועקרו משם פסח חייב מפני שהוא עכשיו כשר לשלמים:

והיידינו לשמו פטור. ופריך ואכתי ואיזהו דקאמרת דשחטו בפי' במועד לשמו פטור הא מכיון דלפסח שני קאי אפי' סתמא לאו לשמו קאי ופסול הוא ופטור:

תמן. בבבל אמרין בשם רב חסדא כגון בשעברה שנתו בין פסח ראשון לבין פסח שני ושוב אינו ראוי לפסח שני ור' אילא בשם ר' יוחנן קאמר דלא צריך לאוקמי שיעבור שנתו בין ראשון לשני אלא בשעיבר זמן כפרתו בשעה ששחטו במועד וכבר אינו ראוי ופסול הוא:

או ששחט. זבחים אחרים לשמו בזמנו:

שהוא כשוחט פסח לשם שלמים. מכיון ששחטו בזמנו והוי שלא לשמו ופסול:

שהוא כשוחט שלמים לשם פסח. ופריך מכיון שעבר זמנו לא שניא הוא השוחט וכו' דהרי כבר אינו ראוי לפסח ומשני דעל דעתיה דרב חסדא וכו' וכלומר דמיירי שנדחה לפסח שני ובין ראשון לשני יעבור זמנו הוא דקאמר. והשתא אכתי שם פסח עליו. ולדעתיה דר' אילא בשם ר' יוחנן האי בשעיבר זמנו בשעבר זמן כפרתו הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף