עץ יוסף על ויקרא רבה/ל

עץ יוסף על ויקרא רבה ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה ל

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  

א  [עריכה]

פתח קחו מוסרי ואל כסף. משום דמפרש ולקחתם לכם להנאתכם והיינו עושר שישיגו בשכר מצוה זו וכדאמר בסמוך משכר לקיחה אתה למד שכר לולב. לכן סמך לזה פסוק קחו מוסרי ואל כסף שפי' שלא יצטרכו ליקח כסף בהשתדלותם כי בקיום המצות ימצא להם. ומכיון דמייתי ליה מפרש ליה ברישא באנפי אחריני כדרך המדרש:

קחו מוסרה של תורה כו'. השתא מפרש כשתקחו מוסרי לא תאבדו כספכם ע"י אומ"ה שזה יקרה מפני ביטול תורה. וזה קחו מוסרה של תורה ואל כסף פי' ולא תאבדו ממונכם:

על שלא שבעתם כו'. דהמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות:

מיינה של תורה כו'. שהתורה נקראת יין כדכתיב ושתו ביין מסכתי:

ר' ברכיה ור"ח כו'. השתא מפרש קחו מוסרי וגו' שכשלומדים התורה היא לעולם בלא כסף ששכר סופרים ומשנים אינו אלא שכר בטלה אבל שכר דבר אחד מן התורה אין מי שיכול ליתן. ולהכי מייתי הא דר' יוסי בן נהוראי:

אפי' על גבאי צדקה. כשדוחקין למי שאינו אמוד וממשכנין עליה:

חוץ משכר סופרים ומשנים. דבהנך שרי למשכן למי שאינו פורע ואפי' שאינו עשיר. שמכיון דאינן נוטלין שכר אלא פורתא דהיינו שכר בטילה. דאילו שכר כל דבר אין לו סוף. לכן ראוי לבלתי קפח שכרם ולמשכן עליו שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות:

אלא שכר בטלה. משום משנים קאמר לה. דאילו שכר סופרים שהם מלמדי מקרא לתינוקות בלאו הכי איכא טעמא ליטול שכר דהיינו שכר שימור ושכר פיסוק טעמים כדאי' בפ' אין בין המודר:

תני מר"ח כו'. השתא מפרש קחו מוסרי וגו' שהוצאת לימוד התינוקות אין לחוש לה מאחר שאם מוסיף מוסיפין לו. וה"ק קחו מוסרי ולא תחושו להוצאת הכסף. ולהכי מייתי הא דתניא מר"ה נקצצים כו':

מר"ה נקצצין כו'. במסכ' ביצה פרק יו"ט יליף לה מדכתיב תקעו בחדש וגו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. והאי חק לישנא דמזוני הוא כו':

מזונותיו של אדם. כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא ניזוק מזה משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו. לכן יש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר מזונות אלא מה שפסקו לו [רש"י פ' הנ"ל]:

חוץ ממה שמוציאין בשבתות כו'. שזה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכן ומהיכן תבואהו. אלא לפי מה שרגיל ממציאין לו לשעה או אחר שעה (רש"י):

פוחתין לו. כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ר' יוחנן הוה מטייל כו'. השתא מפרש שלא יחוש אדם בהוצאת כל ממונו כדי ללמוד תורה. ולהכי מייתי מילתיה דר' יוחנן שמכר כל נכסיו:

מסמך ליה. היה סומכו תחת כתפיו ור"י היה נסמך עליו:

מטון כו' הגיעו לבית שדה. אמר ר"י זה בית שדה היה שלי ומכרתיו בשביל ללמוד לזכות בתור':

שרי. התחיל לבכות:

מה את. כמו למה:

על דלא כו'. על שלא הנחת לזקנותך כלום:

קלה הוא כו'. לשון תימא:

דבר שנברא לו' ימים. ואע"פ שלא היו ו' ימים אלא לכל הנבראים יחד אבל לארץ לא הוצרך אלא יום אחד שנא' בו יקוו המים וגו' ותראה היבשה. ואפילו תימא שנבראת ביום א' ונגלית ביום אחר. מ"מ ליכא אלא ב' ימים. י"ל שאע"פ שכל חלק נברא ביומו אך כיון דכל העולם כאיש אחד מקושר קצתו בקצתו וכל חלק צריך לאחרים. שהארץ צריכה למאורות להצמיח דשאיה. וכן לגשמים הבאים ע"י הרקיע. וההקש אל זה בכל הדברים לכן אמר על כל דברים הנמצאים עכשיו שנבראו בו' ימים:

דמך. פי' מת:

היה דורו קורא עליו אם כו'. אם יוציא אדם כל ממונו לעסוק בתורה כמו שעשה ר' יוחנן בוז יבוזו לו פי' ביזת גוג ומגוג תהיה לו כמ"ש המתרגם:

ראו מטתו שפרחה באויר. כשהיו נושאין אותה היתה מסולקת מעל האנשים ופורחת באויר שהמלאכים היו נושאים אותה. או אחר שנקבר היתה פורחת באויר שהיו מוליכין אותו לג"ע (יפ"ת). ועיין מ"ש באוי אריאל כוונה בזה המאמר:

שאהב הקב"ה לאבא הושעיא. שכבדו בכבוד הזה. ואתא למימר דלא מיבעיא מפני עיקר השכר אשר לצדיקים. אלא אפי' כבוד זה לא יערכנו כל ממון שבעולם:

דהוה קריי כו'. פי' שהיה בעל מקרא ומשנה ופייטן ודרשן. והיינו מכל אבקת רוכל שהיה בו מכל מיני בשמים. ועי' בחזית ומ"ש שם:

משכר לקיחה אתה למד כו'. דריש לה אולקחתם לכם כלומר תקחו לכם למוד משכר לקיחה אחרת ללקיחה זו:

טימי. אוצרו ודמי שויו:

בד' מיני. צ"ל בד' מנה. ובתמיה קאמר וכי ערכו ארבעה מנה דזכו כולי האי על ידו:

ב  [עריכה]

הה"ד תודיעני אורח חיים כו'. רצה לפרש ולקחתם לכם שהלקיחה להורות שהנצוח שלכם. שהלולב מורה על זה. ולהכי מייתי האי קרא דדריש נעימות בימינך נצח שהמצוה הזו הוראה על הניצוח כדלקמן. ואיידי דמייתי קרא מפרש כוליה קרא:

תודיעני באיזה פילון. (פי' אורח) מפולש לחיי העה"ב. ר"ל ששאלת דוד היה כיצד יזכה האדם ליכנס לעוה"ב מיד בלי שום הפסק עונש תחלה כאותן שנדונין בי"ב חדשים ושוב זוכים לעוה"ב. והיינו שער מפולש שנכנסין בו בהדיא מבלי שום הפסק. ולזה אמר בייסורים שממרקין עונות בעוה"ז ונשאר נקי לעוה"ב:

שבענו בה' שמחות. משום דשמחות ה' אותיות דריש ה' שמחות. ולפ"ז תרתי בעי. חדא שיודיעהו באיזה פילון מפולש. ועוד שיזכהו בתורה:

שמחות מקרא משנה כו'. דפקודי ה' ישרים משמחי לב:

אלו ז' כתות. השתא דריש שובע לשון שבע:

והמשכילים. שיעסקו בתורה ובמצות יזהירו כזוהר הרקיע (רש"י). ואלעתיד קאי דהא כתיב לעיל מיניה ורבים מישני אדמת עפר יקיצו:

כברקים ירוצצו. קשה הא האי קרא בגבורי או"ה מיירי. וע' בב"ר פ' ע"ז. וי"ל שאין מהמקרא אלא כאסמכתא שכמו שהגבורים ההם ילהיבו פניהם ע"י המרוצה כן יאירו פני הצדיקים ע"י השתדלות' והתנועעם במהלך השלימות:

למנצח על שושנים. קמפרש דשושנים היינו צדיקים דאקרו שושנים כדמפרש בשוח"ט מזמור מ"ה. ומשמע ליה שעל דמות פניהם לשושנים איקרו הכי. וזה לשון רש"י על שושנים לכבוד ת"ח יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מצות כשושנים:

ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה. וכתיב התם זה דבר ה' אל זרובבל אלו צדיקים נדמו למנורה:

נעימות כו'. משמע אותו הכת הנעימה והטובה בעיני הקב"ה:

מכחה של תורה ומכחן של מצות. ר"ל שאינן באים בתחנונים כי אם בזכותם. ע"ד שדרשו גבי הרחוקים מצדקה שבאים בזרוע:

שמלמדין תינוקות באמתן. שהם סיבה להגדיל התורה בעולם לכן שכרן מרובה ויזכו לעמוד בימינו של הקב"ה:

לעמוד בימינו של הקב"ה. בשוח"ט שם מסיים שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד מימיני בל אמוט ואפשר ר"ל מפני שהם צריכין להשים נגד עיניהם ה' תמיד לעשות מלאכתן בלא רמיה וכדרב שמואל בר שילת פ"ק דב"ב דף ח' (רד"ל):

אלו שבע מצות שבחג. ולפ"ז פי' תודיעני אורח חיים מיירי בר"ה ויוה"כ שאח"כ תיכף מתחילין לעסוק בז' מצות אלו. וכל ז' מצות אלו איקרו שמחה. דבארבעה מינים שבלולב כתיב ושמחתם לפני ה'. ומדכתיב בתריה בסכות חשבו משמע דשייכא נמי בשמחה. וכן בחגיגה דהתם נמי כתיב וחגותם אותו:

חגיגה. היינו שלמי חגיגה שנתחייבו להקריב לכבוד הרגל כדאיתא בפ"ק דחגיגה:

ושמחה. היינו שלמי שמחה שנתחייבו להביא מדכתיב ושמחת בחגיך:

אם שמחה למה חגיגה כו'. פי' כיון דתרוייהו שלמים שהבשר נאכל לבעלים תרתי ל"ל. והתירוץ חסר כאן והוא בירושלמי פ"ק דחגיגה ע"ש. והרד"ל כתב וז"ל וכמדומה דגרסינן כאן נציחה במקום חגיגה ודייק על לשון שובע שמחות כו' נצח יש נצוח הוא במלחמה ואינו שעת שמחה ודרש ואזיל שהשמחה בלולב הוא סימן הנצחון כששב כבר מהמלחמה עכ"ל:

משל כו'. קאי אנעימות בימינך נצח. וה"פ תודיעני שנצחתי ביה"כ. וע"י מה. ע"י שבע שמחות ומכללן ד' מינים שעליהם נאמר נעימו' בימינך נצח וכדדרש לקמן אם קיימתם כו':

באין ומקטרגין. פי' שרי או"ה אומרים הללו עובדי ע"ז והללו ועי' בענף:

בידו אנו יודעין שישראל אינון נצוחייא. בדין ונמחלו עונותיהם והן אומרים נצחו ישראל שנא' (שמואל א' טו). וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. הוא שדוד אומר לישראל אם קיימתם מצות לולב שנקרא נעים שנא' נעימות בימינך נצח הרי אתה מבושר שנצחת לאו"ה שנא' וגם נצח ישראל. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון ד"א ולקחתם לכם ביום הראשון הה"ד פנה אל תפלת הערער א"ר אבין אין אנו יכולים לעמוד על אפו. כצ"ל (יפ"ת):

ג  [עריכה]

שנא' וגם נצח ישראל. לפי דרש זה קרי ליה להקב"ה נצח ישראל על שנותן הנצוח לישראל. וה"ק ליה שמואל לשאול שמפני שה' חפץ בנצחון ישראל לעולם לכן יקרע הממלכה ממך ויתננו לדוד שהוא מיהודה שנתן לו הנצחון כאומרו ידך בעורף אויבך:

שנקרא נעים. ע"י פרי עץ הדר שעמו:

א"ר אבין פנה כו'. כבר כתבתי למעלה שסימן זה צריך להתחיל ד"א ולקחתם לכם ביום הראשון הה"ד פנה אל תפלת הערער אמר רבי אבין אין אנו יכולין לעמוד כו':

על אפו. והערוך גרס על אופו. ופי' מנהגו ועקרו ודעתו:

שנא' אלהים משפטיך למלך תן. ומזמור זה דוד אמרו שכתיב בסופו כלו תפלות דוד. ומה שאמר לשלמה פי' שחבר אותו על שלמה או על מלך המשיח:

יושב ומשמר כו'. שכשמעיין שביטל קצת ממלאכתו שוהה שעה בלילה כדי להשלימה בסוף שלא תחסר מלאכתו שצריך לעשות ביומו. וכן דוד אמר בענין התפלה שאף שפעמים לא התפלל בזמנו מחמת איזה טרדה משלים אותה אח"כ. ולהכי קרא לנפשו עני בענין זה כי כן דרך העני שע"י שהוא צריך להשלים מלאכתו לכדי חייו נותן לב להשלימה בסוף אם אירע שהפסיק ממנה לפעמים. והרד"ל כתב בפועל שסתמו עני וכיוצא בו פי' הרמב"ם בפי' המשניות פט"ז דכלים גנוניות העני שהוא הפועל ע"ש ופירש לכשיפליג כו' וילקישנה כלו' שמאחר תפלתו יותר משאר ב"א לאחר שיפליג ממלאכתו. ודרש כי יעטוף כי יאחר כמפורש:

תפלתו של מנשה. מפרש בשוח"ט שהיה ערער ממעשים טובים:

תפלתו ותפלת אבותיו. פי' תפלת מנשה ותפלת אבותיו שבצרוף תפלת אבותיו נתקבל' תפלתו:

צווחין. קורין:

לחתירתא עתירתא. שהקב"ה עשה לו מחתרת תחת כסא הכבוד לקבל תפלתו שלא מדעת המלאכים כדאי' בפ' חלק. ומייתי לה הכא דניחא מה שקראו ערער שאף בשעת תפלתו לבו לא נכון עם ה' ולכן היו מלאכי השרת רוצים לדחותו כדאי' ברות רבה פ"ה:

משיב הרוח. וישבהו קדרשי לשון משיב הרוח:

בדורות הללו. דרש הערער לשון ערו ערו והיינו חורבן בהמ"ק:

תפלה זו של ר"ה ויוה"כ. ודריש תפלתם של כל יחיד ויחיד:

מכאן שהקב"ה כו'. פי' תכתב זאת לדור אחרון שילמדו מכאן שהקב"ה מקבל שבים [כמ"ד בגמרא דאף גז"ד דיחיד נקרע בתפלה. דאל"כ בלא זה ידעינן מן התורה] והראיה מדקרי אותם בריה חדשה:

של חזקיה. שהיה נטוי למיתה. שאם לא היו שומעים לסנחריב היה משחית בהם אם היה נוצח בהם:

שבראן ברי' חדשה. שאחר שהיו כמתים וחיו. הו"ל כנבראו מחדש:

ומה עלינו לעשות. השתא חזר לענין ראשון שפירש הכתוב בקבלת שבים בר"ה ויוה"כ. וקאמר אחר שה' בורא השבים בריה חדשה. עלינו ליקח לולב לקלסו שנא' ועם נברא יהלל יה:

ואומר ולקחתם לכם. ופי' לכם עליכם מוטל הדבר לעשותו:

ד  [עריכה]

הה"ד יעלוז כו'. בתנחומא מייתי המשל מהנצוח דלעיל וסיים לפיכך אמר דוד יעלוז. וכן כאן הכי פירושו שראוי שיעלוז העולם בנציח ישראל ועל זה ירננו ישראל להקב"ה בעצי היער היינו ד' מינים מהם עושים פירות ומהם אין עושים:

ויהי בהיותם בשדה. ס"ל כמ"ד בב"ר פרשה כ"ב שהיו מדיינים על חלוקת העולם:

ומלואה. ולא נכלל מלואה באמרו הארץ. וכן כאן אף דכתיב שדי כתיב בפרטות וכל אשר בו:

ומלואה (תהלים צו) אז ירננו כל עצי יער. א"ר אחא יער וכל עצי יער יער אלו אילנות שעושים פירות. וכל עצי יער אלו אילנות שאינן עושין פירות. כצ"ל ור"ל שבסוף פסוק יעלוז שדי וכל אשר בו כתיב אז ירננו כל עצי יער. ודייק ר' אחא מדלא קאמר אז ירננו עצי יער כדכתיב בד"ה א' ט"ז כל ל"ל. ש"מ שתיבת כל בא לרבויא אילנות שאינן עושין פירות:

שעושין פירות כו' שאין עושין. הן ד' שבלולב שב' מהן עושין פירות וב' אין עושין כדאי' (מנחות כח). ובכולם יחד ירונו ויהללו לה' בסוכות כדמפרש (רד"ל):

לפני מי. לפי שפשט הכתוב מדבר בגאולה העתידה וא"כ פי' ירננו לפני ישראל ג"כ כמ"ש ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה. לזה אמר שהשתא פי' לפני ה' לפני ה' לבד כי ישראל עצמם הם המרננים לפני ה'. ומקשה למה ירננו כשבא לשפוט הלא אין לשמוח ברעת שום נברא. לזה אמר כי בא בר"ה לשפוט במישרים. כלומר שאין הכוונה להרע. אלא לשפוט במישרים דהיינו לזכותם. וכדדרשינן בירושלמי דר"ה מהאי קרא. ולהכי נקט האי קרא שהוא בתהלים צ"ח ולא נקט קרא דעמים אמונתו שהוא בתהלים צ"ו:

ה  [עריכה]

הה"ד ארחץ בנקיון כפי. משום דבעי לפרש ולקחתם לכם משלכם ולא מן הגזל. מייתי הא דדרשינן ארחץ בנקיון כפי על הלולב שיהא נקי מן החמס ומן הגזל ואז יסובבו בו המזבח כדרכם להקיף בו המזבח:

במקח. שיקח הלולב במעותיו ולא שיגזול. ולאו מולקחתם דריש. אלא מלכם הוא דממעטינן גזל כדבסמוך:

והיבש פסול. פרש"י דבעינן מצותו מהודרת דכתיב ואנוהו. וע' שם בתוס':

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. משום דלשרפה קיימי ולולב בעי שיעור והני כיון דלשרפה קיימי כשרופים דמי וליכא שיעורא:

הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. כצ"ל וכן הוא בסוכה במשנה:

אני והו הושיעה נא. במתני' פרש"י אני והו בגימטריא אנא ה'. ועוד מע"ב שמות הן ע"כ. וכתב הא"ר שלפ"ז צריך להיות וה"ו בלא א' שהשתי שמות משם של ע"ב היוצא מהפסוקי' של ויסע ויבא ויט וה"ו בלא א'. וכן לפי טעם אני וה"ו בגימטריא אנא ה' מוכח כן. אבל הלבוש כתב עוד מדכתיב והוא אסור בזיקים. וכ"כ התוס' יו"ט. וזה באל"ף בירמיה ואבודרהם כתב דהרמב"ם היה גורס והוא באל"ף. ופי' שרומז לפסוק אני אני הוא כו' שהבטיחנו בזה לישועה ע"כ:

אותו היום. שביעי של סוכות הוא הושענא רבה:

אלו הקרבנות. דבדידהו נמי קאמר ואסובבה את מזבחך. וקאמר ארחץ בנקיון כפי דלא יקריב מן הגזל:

זה הלל. שהיו אומרים אותו על הקרבן:

שיש בו לשעבר ויש בו כו'. ולהכי קאמר ואספר כל נפלאותך שפירש כל נפלאותך שעתיד ותעשה לנו. דאל"כ קשה מי מצי מספר כל נפלאותיו מי ימלל גבורות ה':

ויש בו לע"ל. פי' לעולם הנשמות. וע' בפסחים קי"ח. ותפס שני הקצוות יחד שקודם הכל ושאחר הכל. ואח"כ האמצעים. ואח"כ מפרש להו כסדרן:

לא לנו ה' לדורות הללו. שהם בצרה ומבקשים מה' שיצילם למען שמו ולא למענם. וזהו לא לנו שאין לנו זכות:

אהבתי כי ישמע ה' לימות המשיח. דכתיב התם אפפוני חבלי מות כו' והיינו חבלי משיח:

כל גוים סבבוני לימות גוג ומגוג. שיעלו עמו כל הגוים לירושלים למלחמה וכתיב התם בשם ה' כי אמילם וגו':

ו  [עריכה]

במקח ולא בגזל. כבר כתבתי בסי' הקודם דמלכם נפקא וכדמסיק:

לכל אחד ואחד מכם. שכל אחד מישראל חייב בנטילת ד' מינים. ור' חייא דתרתי דריש מלכם. לכם ולא מן הגזל. לכם לכאו"א מכם:

למדה"ד כו'. בא לפרש לכם משלכם ובשבילכם:

לגיון. שלטון לגבו' מס קצובים של אותה מדינה:

קם כו'. עמד והקדים לפניו הדרך וגזלו ולקח כל מה שהיה בידו:

בתר כו'. לאחר ימים נצוד ונתפס אותו גזלן ונחבש בבית הסוהר:

הב לי כו'. תן לי מה שגזלתני ואני אלמוד עליך זכות שתנצל:

דקפחית. שגזלתני:

דנסבית. שלקחת:

טפיטא. פי' בלשון יוני ורומי מכסה מרוקם ויש לו גוונין שונים עשוי לכסות הכתלים או למכסה סוסים (מוסף הערוך):

דתחותי. שתחתי:

תהוי ידע כו'. תהי יודע שאתה נכנס למחר כו':

מליף עליך כו'. שילמד עליך זכות. ואתה תאמר יש לגיון פלוני שילמוד עלי זכות:

והוא כו'. והמלך ישמח ויקראני ואנא אבא ואלמד עליך זכות לפניו:

אוקמתיה. העמידוהו:

חכם את כו'. מכיר ויודע אתה על זה האיש זכות:

חכם אנא. יודע ומכיר אני:

מסהיד כו'. מעיד עליו שאמר לקחתיו ממנו:

צווח לפני הקב"ה כו'. כמ"ש החמס קם למטה רשע. ע' ב"ר ר"פ ל"א:

ז  [עריכה]

זה ט"ו ואתה אומר ביום הראשון. דליכא למימר דביום הראשון של חג הסוכות קאמר. דלמה תלה יותר מצות נטילת לולב ביום הראשון של חג. ובמצות עשיית סוכה וחגיגה תלה אותם במנין ט"ו בחדש. על זה תירץ דאתא לדרשה לאורויי דיום ט"ו הוא ראשון בחדש לחשבון עונות. דקודם ט"ו בחדש לא היו נחשבים. דמער"ה הניח להם שליש כו'. ומיהו הדרא קושיא לדוכתיה למה תלה הכתוב דרשא זו בלולב יותר מבסוכה ומבחגיגה. ועיין ב"ח מה שתירץ ע"ז. ולי נראה שמתורץ בזה דאמר לעיל פרשה זו סוף סי' ב' שהלולב הוא סימן שנצחו ישראל בדין ע"ש. ולכן עשה הקב"ה בתורתו הרמז על מחילת עונות עד ט"ו יום בחדש. ע"י הלולב:

משל למדינה. פי' ענין ר"ה ויוה"כ:

התיר. לשון ויתור:

מדמוסא. מהמס:

מה דאזיל כו'. מה שהלך ועבר עבר ואין אני אזכרנו מעתה. מן הכא פי' מן השתא נתחיל לחשוב כו':

נחל. פי' נתחיל:

בער"ה גדולי הדור מתענין כו'. עיין בענף ותמצא נחת:

וביה"כ הכל מתענין כו' מן הכא ולהלן חושבנא. ואע"ג דתחלת החשבון לפי האמת מראשון של חג כדאמרי' בסמוך. מ"מ משום דהא דעוסקים במצות מיוה"כ עד החג לאו מלתא פסיקתא היא שהרי אפשר שיתעצלו מהמצות ויחטאו בהם לכן אמר ביוה"כ כי כפי מצבם דהשתא מכאן ואילך חושבנא שהראשונים ודאי נמחלו. ואם עומדים לחטא. מעתה תחלת החשבון. ואחר שעברו ג"כ הימים שבין יוה"כ לחג וראה ה' שעסקו במצות חוזר ואומר להם מן הכא נחל חושבנא כי זה חלילה לומר להיות ד' ימים מקודשים אלו הפקר איש כל הישר בעיניו יעשה אלא ביאורו כמו שכתבתי לעיל:

לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון. פי' שר"ל שהוא ראשון לחשבון עונות כדאמרי' בתנחומא בהדיא:

מר"ה הסליחה ממתנת. מדהו"ל למימר לך הסליחה וכתיב עמך הסליחה דריש שהיא ממתנת אצלו. פירוש שהסליחה היא שמורה אצלך יתברך מר"ה שמתחיל לסלוח להם מר"ה ואינך קובעה עד יוה"כ כדי שאותן מקצתן שלא שבו עדיין יתנו עוד לב לשוב בח' ימי תשובה וביוה"כ. ומייתי לזה דר' אחא הכא לסייעתא למ"ש לעיל שבער"ה הגדולים באים ומוחל להם שליש ושוב חוזר ומוחל. ובילקוט תהלים מסיים בהדיא על בריותיך ביה"כ. ובקה"ר גרס הא דעמך הסליחה על הא דבתענית ער"ה מתיר שליש:

ח  [עריכה]

אלא יום הראשון. דה"א של הראשון מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואפי' בשבת (רש"י):

פרי עץ הדר תני ר' חייא עץ כו'. ובת"כ גרס ביום ראשון תני ר"ח ביום ולא כו' פרי עץ הדר עץ שטעם כו':

עץ שטעם עצו כו'. פרש"י פרי עץ שהעץ כפרי בטעם שוה:

הדר באילנו. שאף שחונטין של שנה זו עדיין דאשתקד קיימים בו:

תרגום עקילס הדר אידור שהוא דר על כל מים. כ"ה בסוכה דף ל"ט:

שהוא דר על המים. ומפני זה נשאר תמיד בהידורו. ועיין בסוכה דף ל"ה:

יכפפנו. פירוש יקשרנו:

שענפיו חופין את עצו. פרש"י ענף עץ שכולו ענף שהעץ מחופה בעלין על ידי שהן עשויין בקליעה ושוכבין על אפיהן:

ת"ל וערבי נחל. פרש"י מרבי לשון רבים:

אבא שאול אומר כו'. פרש"י אבא שאול אומר ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל בא. אלא ללמדך שצריך שני מצות של ערבה האחת לערבה של לולב ואחת למקדש להקיף את המזבח:

וכפות תמרים אחד. פרש"י דכפת כתיב:

וענף עץ אבות ג'. פרש"י ענף חד עץ חד עבות חד וע"ש בתוספות:

שתים דליות. פי' אפילו שתים קטומות כיון דאחד אינו קטום כשר. ואהדסים קאי. ויש חסרון בפנים המדרש וכצ"ל וערבי נחל שתים ואפי' שנים דליות כו':

ט  [עריכה]

זה הקב"ה. דרש הרמז והזכרון שיהיה לאדם על ידי מצוה זו שיזכור את ה' הנכבד והנורא המכונה בדמותים הללו דוגמת פעולותיו עם העולם ודוגמת תואריו יתברך. ובקצרה ארמוז מעט מן המעט. אף שלוטה בה סודות נסתרות. כנוי הבריאה מיוחד לו יתברך כלבוש הדר אשר ממנו יוכר מעט מכבודו. כמלך הניכר ונבדל מתוך מלבושו. ונמשל כביכול לתמר ע"ד הדוגמא כמו שאנו מכנים הצדיקים בשם תמר. וכמו שהביא המדרש הדמויים כולם בשם תמר לענינו. וערבי נחל זכר לערבות שהוא השמים העליונה שבעליונים ושמשם השפע יוצא לכל העולם כי היא הזכה שבכולם [מצאתי]:

י  [עריכה]

זה אברהם כו'. כלו' שיזכרו ישראל זכותם המגין עליהם וידבקו במעשיהם עי"ז. וכלל זה המאמר שרמז האבות והאמהות בד' מינים אלו שלהיותינו באים לרצות במינים אלו על המים נבוא בזכר האבות והאמהות והסנהדרין. ומחמת שבזכות הד' מינים אלו יפרע ה' מעשו הזכיר עמהם את יוסף שטנו של עשו כדאי' בב"ר פ' ס"ג:

זה אברהם כו'. המשילו זה הפרי שהוא יחיד. לאברהם. כי כן באברהם כתיב אחד היה אברהם. עץ כשם שהעץ יבש בהעדר המים וחוזר ועושה פירות. כן אברהם לאחר שנתייאש הוליד בן למאה שנה. הדר שהדרו הקב"ה בזקנה וכמ"ש ז"ל עד אברהם לא היה זקנה ולא היו מפרישין בין אב לבנו. אברהם נתן לו זקנה שנא' ואברהם זקן בא בימים וכתיב והדרת פני זקן (עמק ברכה):

כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות כו'. ותמרים הוא מלשון ותמרות עשן שהיה עולה תמימה. וכתיב מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן (ספר הנ"ל):

רחוש. מנענע ורוחש ומרעיש מפני שהוא מסורבל וממולא בעלין. ור"ל שיעקב לא מלבד מדריגתו שנעלה על הכל עוד זאת שזכה לזרע אמת שבטי יה כולם נבחרי' וזכים. ובערוך גרס מה הדס זה דחוס בעלים אף כו' דחוס בבנים. ומפרש דחוס דחוק. וכ' ע"ז הרד"ל וז"ל אמת שכתב כן מפני שהיה לפניו הגי' דחוש בדלי"ת אבל גי' שלפנינו רחוש ברי"ש נכונה ועיקר הפי' מרובה בגידולין כמו חרש שהוא יער וע' ערוך ע' רחש ג' שגורס רחישת קנים במקום חרישת קנים שהוזכר במדרש בכ"מ עכ"ל:

וערב נחל זה יוסף כו'. שהיה עומד בצדקתו אפי' בין המצרים והיותו מלך ושליט:

כמושה. ממהרת לכמוש יותר משלשת המינים האלו:

יא  [עריכה]

אלו ת"ח. לאו היינו ג' השורות שלפני סנהדרין דמ"ט לרמוז זה פעמים. אלא ת"ח דעלמא. שהואיל שהזכיר סנהדרין ודבקיהם הזכיר עמהם שאר ת"ח דחשיבי נמי:

שכופין את עצמן. פי' שאם צריכים ללמוד דבר זה מזה שואלים ולומדים ולא יתבוששו. א"נ שכופין עצמן שמכתתין רגליהם ללכת ממקום למקום ללמוד תורה:

ג' שורות של ת"ח. כצ"ל והכי תנן בפרק אד"מ. ושם פרש"י צורך הג' שורות וישיבתם ע"ש:

יב  [עריכה]

אלו ישראל. טעם הרמז הזה ביום הזה הוא משום שביום הזה יבאו לפני השם לרצות על המים וכפי רוב ההמון השולים מתורה ומעשים טובים יקשה איך יבואו לראות את פני ה' לבקש מלפניו ואין להם זכות על מה שיסמכו. לכן רמז כי מן התחברות אלו עם אלו יכפרו אלו על אלו. ולכן יעמדו יחד זה עם זה שבבחינת התקבצם יהיה תועלת אפי' בהמונים ויצליחו:

שיש בהם תורה ואין בהם מעש"ט. עם שכפי דקות התורה ורוחניותה יאות יותר להמשילה אל הריח. לא עשה כן. לרמוז דתלמוד גדול ממעשה. ולכן המשיל התורה אל הטעם שהוא עיקר תכלית הפרי ותועלתו. והמעשים אל הריח שהוא טפל בתועלת הפרי:

שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. רק שאין פורשים מדרכי הצבור ומכנין את עצמם בשם ישראל. וגם יש להם שכר וכמ"ש כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה ולכן כולם אחודים זה בזה [אדרת אליהו סדר וזאת הברכה]:

יוקשרו כלם אגודה אחת. ואע"ג דאתרוג אינו נאגד עם שאר המינים לכ"ע כדילפינן בת"כ ובסוכה שם. מ"מ מכיון דעולים כל המינים יחד הו"ל כאגד. וכן בנמשל אין הת"ח הדומה לאתרוג ראוי להתקשר תמיד באגודה אחת עמהן. ודיו שיתקרב אליהם (רד"ל):

אני מתעלה. שבהצמדם יחד ילמדו לקח זה מזה לכן יתעלה ויתכבד ה' מהם. ועוד שעל ידי השלום למטה מתרבה השלום למעלה. שיחדיו ידובקו יחד להשפיע שפע טובה בעולם. וזהו הבונה בשמים מעלותיו ששם למעלה מעלות מעלות ומדריגות זו ע"ג זו. להשפיע למטה. אך יסדה באופן אם אגודתו בארץ שהם מתאחדים יחד באהבה:

לפיכך משה מזהיר כו'. דריש לכם דומה לכם. שלקיחה זו לדמיון לכם שתהיו נאגדים יחדיו:

יג  [עריכה]

פתח שמע בני כו'. השתא דריש ולקחתם לכם להנאתכם ולטובתכם. והיינו דמסיים לפיכך משה מזהיר כו' ולהכי פתח בהאי קרא שמע בני דדריש ביה הרבה קיחות כו' שאע"פ שהקיחות הם הוצאות ממון מהם מ"מ אין זה חסרון כיס כי הכל להנאתן והכי דריש קרא שמע בני שאף שמאמרי קח ר"ל שאני מצוה אותך מצות קיחה כגון פרה ותרומה כו' מ"מ שמע בני זה שירבו לך שנות חיים ונמצאת מרויח ולא מפסיד. והזקיקו לפרש כן מיתורא דשמע וקחו. דהוה סגי דלכתוב שמע בני אמרי:

בשביל לזכותכם במה שתקיימו מצותי. ובש"ר פ' ל"ה קאמר כדי להעלותכם בפני האומות:

ונהורא עמיה שרא אלא בשביל לזכותכם. כי ע"י נר המנורה ישפיע בכם שפע ואור החכמה בנפשיכם שהיא כנר המוכנת להאיר אם יאירו בה מלמעלה:

כדי שאוריד מטה. שארבעה מינים אלו גדלים על כל מים וירצו עליהם:

יד  [עריכה]

פתח כל עצמותי כו'. השתא מפרש ולקחתם לכם דוגמתכם. שד' מינים הללו דוגמת אבריו של אדם. ולהכי מייתי הא דדרשינן כל עצמותי בלולב:

לא נאמר פסוק זה כו'. מפני שפשוטו של מקרא שתוכן אבריו של אדם מעידים על חכמת בוראו א"כ קשה מאי כל עצמותי כל האברים מבעי ליה. לכן אמר שפסוק זה לא נאמר אלא על הלולב. וניחא שנקט עצמותי על האברים אלו שהם עצמותו ועיקרו של אדם:

אלא בשביל לולב. וענינו שע"י הלולב שהוא דוגמת אברי האדם ישבחו לה'. וע' בענף:

ההדס דומה לעין. שדומה בתבניתה רחבה באמצע ומתקצרת בצדו כעין ממש. ועוד בזה דומה לעין מפני שהבד מכוסה בעלין עד שאין רואין אותו כל עיקר כמו שאין העין ניכר בשעה שהוא עצום:

גדול. פי' חשוב:

טו  [עריכה]

אחר כל אותה החכמה כו'. השתא דריש ולקחתם לכם שהדבר מסור לכם. וענינו שמציאות הד' המינין לא נתפרש בתורה אלא נאמר לישראל בקבלה כשאר תורה שבע"פ. ולהכי מייתי מה ששלמה בחכמתו לא יכול להשיג אמתת מציאותן והודה שהחכמים הם שפירשום לישראל. וזה מפי השמועה אשר למדו הלכה למשה מסיני:

ג' המה פסח כו'. בתנחומא ל"ג ליה ולדבריו דרש ג' וד' היינו ועוד א' שעמו הן ד' שזהו ג' מינין שבלולב הנאגדין עם הד' האתרוג שאינו נאגד עמהם (רד"ל):

מי יאמר שהוא אתרוג כו'. אע"ג דבגמ' יליף להו מקראי אפשר דאסמכתא בעלמא הוא למה שהוא מקובל בידם. אבל בזולת הקבלה לא הוה ילפי' מהנהו טעמי:

התורה אמרה. פי' הנראה מפשט התורה שיטול ב' כפות תמרים דהיינו ב' קבוצות תמרים עצמם שדרכם להיות הרבה תלויין ביחד במכבדות שלהם שיותר ראוי להלל בפרי מבלולב:

לולב לבה של תמרה. מכאן סמך למה שכתב ריא"ז בש"ג רפ"ג דסוכה שלולב הוא מענפים הפנימים שבתוך לבו של דקל ולא מן החיצונים שנקראים חריות [אף שמלשון הש"ס משמע שחריות נקראין הלולבין עצמן כשמתקשין. רד"ל]. והעיקר ר"ל שהמצוה לקחת מן הענפים האמצעים כי הם מהודרים (קונטרס דברים עתיקים):

והביאו עלי זית. סיפיה דקרא ועלי הדס וגו' ועלי עץ עבות. אלמא עץ עבות לאו הדס הוא. ומיהו בתר דגמרינן הלכה למשה מסיני דעץ עבות היינו הדס מתרצים כדאמר בפ"ק דסוכה הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב:

כל האילנות גדלים במים. פי' גדלים ג"כ לפעמים על המים. ומנלן דהיינו ערבה. דליכא למימר משום דזו גדלה במים ולא במקום אחר. דהא איכא נמי גדלה בהרים:

ג' המה מיטיבי צעד כו'. הם פסח מצה ומרור כדלעיל. וסיפיה דקרא וד' מטיבי לכת אלו ד' מינין:

והם נראים קטנים. וז"ש ארבעה המה קטני ארץ. ר"ל שהם נראין קטנים שלא ישיגו בהם רק טעמים פשוטים. וגדולים הם לפני הקב"ה שיסודותם בהררי יסודות טעמים עמוקים:

חכמים. פירוש בקבלה המסורה להם כדפרישית:

טז  [עריכה]

בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כו'. השתא דריש ולקחתם לכם להנאתכם ולטובתכם כדלעיל סי' י"ב. אלא דמפרש השתא שההנאה הוא בזה שיגלה לנו ראשון כו' ואגב גררא ניחא ליה נמי מ"ש ביום הראשון ולא קאמר ביום חמשה עשר. להורות שהוא הראשון במעלה ובחשיבות. ועי"ז יזכו שיפרע מן הראשון. ויהיו הם במעלה ראשונה ויבנה המקדש שהוא העיקרי הראשי. ומביא לנו משיח שהוא הראשון במעלה. והן המה הענינים העקרים שהוא השלימות המיועד לנו ב"ב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף