מהר"צ חיות/סוטה/לט/א
מהר"צ חיות 
סוטה לט א
גמרא לברך את עמו ישראל באהבה. נ"ב עי' באר שבע שהתעורר איך מצינו שנצטוו הכהנים לברך באהבה ומ"ש שאר ברכות המצות שלא קבעו מטבע ברכה זו וכתב שמצא במדרש במדבר פי"א לא מפני שאמרתי שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגיא ובבהלות אלא תהיו מברכים בכוונות הלב כדי שתשלט הברכה בהם לכך נאמר אמור להם. הרי שעיקר המצוה כאן שתהיה רק בכוונת הלב[ ועי' מג"א סי' קכ"ח ס"ק י"ח]:
שם אדבריה רב חסדא לרב עוקבא. נ"ב לשון זה מצינו ג"כ (פסחים קט"ז ע"ב) בהדין דנטל ידיו בטיבול ראשון [בביצה כ"ט א' וע"ש כ"א ב' וש"מ]. ומצינו בסדר עולם זוטי ג"כ לשון זה על כל ראשי גליות שבבבל וחכמים דברוהו והיינו מפני ברוב ראשי גליות היו להם חכמים הממונים אצלם וכל עניני הדינים וההוראות היו נחתכים רק על פיהם כי לפעמים לא היו ראשי גליות גדולים בתורה כל כך כמו החכמים ורק לראשי גליות היתרון שהיו להם העוז והמשרה ע"פ מלכי פרס. ומפני זה נקט בעל סדר עולם וחכמים דברוהו. היינו שהתנהגו תמיד על פי החכמים והכוונה בש"ס כאן לשון אדבריה ר"ח למר עוקבא היינו שהניע לבבו שידרוש דרשות אלו. כי החכמים הנהיגו את ראשי גליות: