ברכת רצ"ה/צ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה צ

סימן צ

ב"ה יום א' ער"ח מרחשון תרכ"ז פה בריסק.

אשיב ואומר שלום לכבוד המל"ח ידיד לבי ורצוי נפשי הרב החריף ובקי המפורסם זך הרעיון ובר המזימה חותם תכנית וכלי החפץ כ"ש מו"ה ארי' ליב ברודא נ"י:

אחרי דרך מבוא השלום כמשפט וחוק הידידות להמשך מכתבי האחרון מחמת כי לבי בל עמי הי' יען בעו"ה גם בעירי נגעה יד ד' לא יכולתי לקיים הבטחתי להשיב לכ"ת עלי ח"ת היקרים עד כה. עתה הנני להעתיק בזה לכ"ת ח"ת בסוגיא זו ומתוכם יראה חוות דעתי בענינים אלו וזה החלי בעזר הצור. תמן תנינן בש"ס דר"ה דף כ"ח אמר ר' יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה כיון דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים כו' מתקיף לה רבא אימתי מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו להנות נתנו. והנה לשון לא יתקע היינו ע"כ במזיד שיודע שהוא של הקדש ואם תקע דיצא בשל עולה ע"כ בשוגג דבמזיד אין ההקדש מתחלל ולא נפק לחולין. ואין זה לשון מתוקן והו"ל לומר במזיד לא יצא בשוגג יצא דבמזיד דמיירי ברישא באמת גם בדיעבד לא יצא דלא נפקא לחולין וכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס'. ולכאור' אמרתי דהך דר"י מיירי שאחר תקע לו והתוקע באמת ידע שהוא הקדש ורק שהשומע הוא שוגג וזה לא יתקע התוקע ואם תקע יצא השומע דנפקא לה לחולין כיון דמעל השומע בשוגג ולפ"ז מיושב מה שהקשו על הכלבו שכ' דבלאו קיום המצוה יש מעילה דיש בני אדם שמתגאים בתקיעתם דא"כ מה פריך רבא אימת מעל לכי תקע כי קא תקע באיסורא תקע נימא דמיירי כשמשך בתקיע' ויצא בסוף התקיע' או שתקע יותר תקיעה אחת ונפק לחולין בתקיע' הראשונ' דאף דלא יצא מ"מ מעל מטעם שיתגא' בתקיעתו. ולפי הנ"ל מפאת התוקע אינו יוצא לחולין כיון שהוא מזיד וז"ב:

אמנם לפי"ז יקשה לדעת הסמ"ג ז"ל דעיקר מצות שופר הוא התקיעה וכאשר ביארו דבריו הפוסקים ז"ל דאף דצריך לשמוע קול השופר ותוקע לתוך הבור ולא נשמע קול השופר גם הוא וגם השומעים לא יצאו יד"ח. היינו ע"ד שאמרו בק"ש דצריך שישמיע לאזניו אבל מ"מ עיקר המצוה היא התקיעה והשומעים יוצאים בשליחותו של התוקע עיין בדבריהם ז"ל [ואנכי אמרתי להביא קצת ראי' לדעתו ז"ל דא"נ כדעת הטור ודעימי' ז"ל דהשמיע' עיקר א"כ אף דצריך תרוע' לכל אחד ואחד דכתיב יום תרוע' יהי' לכם מ"מ מנ"ל שצריך לשמוע כאו"א גם התקיעות שלפניה ושלאחריה דאף דאין תרוע' שאין תקיעה לפניה ולאחריה מ"מ יש לומר דזה הוא רק להתוקע שלא יתקע התרוע' רק עם תקיעה לפניה ולאחריה אבל מ"מ מנ"ל שזה נאמר גם לענין השמיע'. אמנם אם העיקר היא התקיע' ומטעם שליחות קא אתינן עלה אתי שפיר דאין לחלק בין התוקע להשומעים וכמובן והרבה יש לי לדבר בזה. אולם יען לא הובאו עוד הדברים אצלי בכור הבחינ' קצרתי] דהכא היכי מיירי דאם לא עשאו זה שליח בפירוש שיתקע לו ורק שזה תקע והוא כוון לבו לצאת ומ"מ יצא מטעם זכייה והוא ג"ב ענין שליחות א"כ כיון שזה תקע לו בשופר של הקדש בודאי דלא ניחא ליה בהכי ולא יצא א"כ דנתבטל הזכייה דגם בשליחות גמור היכי דשינה מדעת המשלח נתבטל השליחות וכיון דלא יצא ממילא דלא מעל ג"כ כיון שלא נהנה ואם נאמר דמיירי שעשאו בשגגה שליח בפירוש לתקוע לו בשופר זה וכיון שזה עשה כאשר צוהו אף שידע שהוא הקדש מ"מ עשה שליחותו בלי שינוי ושפיר יצא וממילא דמעל יקשה דהרי בכה"ג זה בעצמו חשוב הנאה להמשלח שעשה זה שליחותו וכדאמרינן בהדיא בנדרים דף ל"ו לענין מודר הנאה מחבירו דא"נ דתורם משלו על של חברו צריך דעת בעלים אסור לתרום לו תרומתו דנהנה דעבד שליחותו עש"ה ובפוסקים ומה מועיל א"כ הא דמצות לאו להנות נתנו דהרי מ"מ נהנה בזה שעשה שליחותו. ומוכח ע"כ כדעת הטור ודעימי' ז"ל דעיקר היא השמיע' וא"צ א"כ כלל לזכייה ושליחות וכנ"ל. אולם גם א"נ כדעת ושיטת הטור ז"ל יקשה דכיון דע"כ מיירי שלא עשהו שליח א"כ למה נפיק כל השופר לחולין דזה שלקחו מזיד הי' וזה לא לקחו רק שנהנה בשגגה ומעל לפי ט"ה לבד. אמנם בל"ז אף אי נימא ונדחוק לומר דהכא מיירי שהוא הי' התוקע בעצמו ולא יתקע במזיד ואם תקע בשוגג יצא עדיין יקשה דהנה כבר נודע דעת התוס' במעיל' דף י"ט דאף בלא נהנה מעל בהוציא' מרשות הקדש כדנפקא לן מקרא דוימעלו בד' אלקי ישראל עייש"ה. אולם מדברי הרמב"ם ז"ל נרא' לכאור' להיפוך דבעינן נהנה דוקא שכ' בפ"ו מהלכות מעילה הנוטל פרוטה של הקדש ע"ד שהיא שלו לא מעל עד שיוציא בחפציו או שיתננו לאחר הרי מפורש יוצא דס"ל דבעינן דוקא שיהנה שיוציאו בחפציו או שיתננו לאחר דחשוב ג"כ נהנה דאי לאו דהוי ליה הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה וכן מוכח לכאור' מדברי הכ"מ ז"ל שסובר כן. בדעת רבינו ז"ל שהקשה שם על דברי הרמב"ם ז"ל שמפרש הא דנטל אבן כו' לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל דפריך בש"ס דמעיל' דף כ' מ"ש הוא ומ"ש חבירו ומשני בגזבר דהיינו שמיירי במזיד וקושיית הש"ס היא דלמה לא ימעלו שניהם ומשני שהשני גזבר ולא כפירש"י ותוס' שם דהקושיא היא דאמאי בנטל אבן לא מעל וע"ז משני בגזבר שהראשון גזבר עיין בדבריהם דמה דוחקא לאוקמי בגזבר נימא דמיירי בשוגג וא"ש מתניתין כפשטא וא"נ דבשוגג מעל על הוצאה לחוד איך נוכל לאוקמי בשוגג דתקשה רישא דאמאי בנטל אבן לא מעל. אמנם אחר העיון וההתבוננות ראיתי דא"א לומר כן בדעת רבינו ז"ל וכאשר אבאר:

א' איתא במעילה דף כ"א שלח ביד פקח ונזכר קודם שבא ליד החנוני החנוני מעל ומסיק בש"ס שם דמיירי שנזכרו שניהם המשלח וגם השליח דאם השליח לא נזכר הוא מעל ובש"ס דחגיגה דף י"א רצה לומר דהיינו הך דבהררים התלויים בשערה דהאי שליח עניא מה עביד ודחה לה מידי דהוי אכל מוצא מרשות הקדש דמעל והרי זה השליח בודאי לא נהנה דלא קנה החפץ בשבילו. דזה ודאי אין לומר דכיון שנזכר הבעה"ב ואין רצונו לקנות עוד יקנה החפץ להשליח כיון שלא כיון לזכות ולקנות לעצמו ואי נימא דבכ"מ בעינן נהנה דוקא א"כ שאני ושאני דהשליח מעל הכא בלי שום הנאה כלל:

ב' יש להביא ראיה לזה מש"ס דב"מ דף צ"ו בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו מי מעל לימעול בעל בהיתירא ניחא לי' דלקני באיסורא לא ניחא ליה דלקני ימעלו ב"ד כי תקנו בהיתירא באיסורא לא תקנו הרי דהי' רוצה בש"ס לומר דימעלו ב"ד והתם מה הנאה מגיע בזה לב"ד דאין לומר דימעלו מתורת שליחות דא"כ לא הי' להם למעול עד שיוציא הבעל ולהרמב"ם ז"ל אף לאחר שהוציא הבעל אין לחייב לב"ד מטעם שליחות כיון שלא עשהו שליח בפירוש וכאשר יבואר בדברינו להלן ועיין פירש"י ז"ל שם ימעלו ב"ד כו' שתקנו לו קנין זה ונמצא הם המקנים למעות הקדש והוציאם לחולין. הרי מבואר דיש מעילה בהוצאה לחוד:

ג' ובש"ס ב"מ דף נ"ז רבית דהקדש ה"ד אי נימא דאוזפיה מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר כו' וברש"י שם והלא מעל כו' שהוציא מעות הקדש לחולין ושוגג הוא דסבר דמותר משום שכר הקדש והכא מאי הנאה איכא לגזבר דאי"ל אי לאו דהו"ל הנאה מיני' ל"ה מוזיף לי' כיון דברבית אוזפי' א"ו דמעל בהוצאה לבד:

ד' אמינא להביא ראיה מדברי הכ"מ ז"ל פ"ז הל' י' מהלכות אלו על מה שכ' הרמב"ם ז"ל המפקיד מעות אצל שולחני ולא היו צרורים שניהם לא מעלו השולחני אינו מועל כיון דאינם צרורים וכאילו אמר לו שישתמש בהם והמפקיד לא מעל כיון שלא צוהו בשום דבר. והביא דברי הרי"ק שביאר הדבר דכיון דקיי"ל כר"נ אין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר"נ דהלכתא כוותיה דאינו חייב באונסין וא"כ אין לחייבו רק מטעם שליחות וכיון שחידוש היא אין לחייבו רק היכי שעשאו שליח בפירוש עייש"ה ומבואר דהא דלא מעל בשביל שהוציא זה הוא רק משום דקיי"ל כר"נ דל"ה רק ש"ש ול"ח א"כ המפקיד מוציא מרשות הקדש ואין לחייבו א"כ רק מטעם שליחות וכיון דשליחות חידוש היא אין לחייבו בכה"ג שלא צוהו בשום דבר ולא עשאו שליח בפירוש אבל לר"ה דחייב באונסין שפיר מעל המפקיד דבשעה שנתנה לו הו"ל מוציא מרשות הקדש והתם בודאי לא נהנה דבזה ל"ש הך דאי לאו דהו"ל הנאה וכו' כיון דבתורת פקדון נתן לידו ומוכח א"כ דחייב על מה שהוציא אף שלא נהנה וכנ"ל:

ואשר ע"כ אמינא דאין כאן מחלוקת. ורק דיש חילוק בין נטל ע"ד שהוא שלו דלא נתכוין להוציא מהרשות שהי' בו עד עתה. ובין נתכוין לגזול דדוקא היכא שנתכוין להוציא מרשות שהי' בו עד כעת מעל אף היכי שאינו נהנה אבל היכי שנטלו ע"ד שהוא שלו ולא נתכוין להוציא מהרשות שהי' בו לא מעל עד שיהנה דוקא ובזה גם התוס' ז"ל יודו. וזה שדקדק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהך דנטל פרוטה של הקדש ע"ד שהיא שלו מה שלא כתב כן בכל דיני מעילה דדוקא בכה"ג שנטלה ע"ד שהיא שלו לא מעל עד שיוציא בחפציו דכיון שנטלה ע"ד שהיא שלו אינו מועיל בהוצאה לבד בלי הנאה וכנ"ל עייש"ה ונכונים א"כ בזה גם דברי הכ"מ ז"ל בהך דנטל אבן כו' שהבאתי ושפיר הקשה דלמה הוצרך בש"ס לאוקמי בנתנה לגזבר נימא דמיירי בשוגג והיינו בנטל ע"ד שהיא שלו ולכך שפיר לא מעל ברישא דבכה"ג אין לחייבו על הוצאה לבד ולא מעל רק היכי שנהנה או שנתנה לחבירו דג"כ חשיב כנהנה דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה וכאשר בררתי דוק בזה והשב כל דבר על מכונו:

ומדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל מבואר ומוכח לפ"ז דהא דמעל בנתכוין להוציא מהרשות שהי' בו עד עתה בהוצאה לבד בלי הנאה זה דוקא בשוגג אבל לא במזיד דבמזיד בעינן שיהנה דוקא דהרי הוא מוקי לה להך דנטל אבן כו' במזיד ובמזיד בודאי מתכוין להוציא מרשות שהי' בו שהרי יודע הוא שהוא של הקדש ואפ"ה לא מעל עד שיהנה. ובזה אמרתי ליישב דברי רבינו ז"ל שם שפסק לחלק בקנה חפץ בין ישראל לעכו"ם דבישראל כיון דמחסרא משיכה לא מעל וכבר תמהו עליו מש"ס דב"מ דף מ"ח דמייתי סייעתא לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת מהא דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר דמחסרת משיכה לא מעל עד דמשך. ומוכח דלר' יוחנן דד"ת מעות קונות מעל אף דמחסרא משיכה כיון דמה"ת קנה בכסף לחוד. וכיון דרבינו פסק כר"י דד"ת מעות קונות למה בישראל לא מעל ועיין ברמב"ם פ"ט מהלכות תרומות שכתב בישראל שקנה פרה מכהן ונתן מעות ולא משך אינה אוכלת בתרומה כיון דקנה מה"ת. הרי דלענין איסורא בתר דאורייתא אזלינן ועיין באחרונים ז"ל שהאריכו בזה. ולפי הנ"ל ניחא דבאמת כיון דהפקיעו חז"ל הקנין אינו נהנה ולכך לא מעל ובפרה בהוצאת מרשות הכהן תליא מלתא וכיון דמה"ת נפק מרשותו וברשות ישראל קיימא אינה אוכלת בתרומה. והש"ס דפריך מהך דבלן לר"י היינו משום דסבר בש"ס דמיירי בשוגג ולא בעינן הנאה ע"כ לר"י שפיר מעל וס"ל להש"ס הכי כי היכי דיהיה דומיא דרישא דנטל אבן כו' דקתני נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופשיטא דלא מיירי בגזבר דהיינו שנתנה לגזבר וע"כ דבשוגג מיירי דבמזיד גם השני מעל. ולפי מה דמסיק במעילה שם דמיירי בגזבר אתי שפיר דמיירי במזיד וא"כ גם לר"י בלן דוקא ודו"ק [ולפי האמור נ"ל דבש"ס ב"מ שם ס"ד דמיירי בשוגג שנתכוין להוציא מרשות שהיה בו דאל"כ גם בשוגג בעינן שיהנה וכנ"ל ורק דהוי ס"ל דמיירי בשהראשון גזבר ולכך בנטל אבן כו' לא מעל דזה אינו דוחק כלל דכמה משניות הכי מפרשי ורק דס"ל לדוחק לאוקמי בנתנה לגזבר]:

והנה רבותינו בעלי התוס' ז"ל בקידושין דף נ"ה בהך דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד הקשו מהא דתניא בתוספתא דמעילה קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולם מעלו נתנה לחבירו כו' הוא מעל וחבירו מותר לבקוע בו לכתחלה. והשתא ה"ד אי האי קורדום כלי שרת כי נתנו לחברו אמאי לא מעל חבירו הרי בכ"ש יש מועל אחר מועל ואי לא הוי כלי שרת אמאי כלם מעלו. ותירצו דלעולם מיירי בקורדום שאינו כלי שרת והא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חברו ואז הוא מתכוין לגזלה כדין שליחות יד כו'. והך דתוספתא דבא חבירו וביקע כולם מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות אלא להנות ולהניחו ולא מעל רק לפי טובת הנאה שיש לו מהמלאכה ולא יצא כולו לחולין ולכך כולם מעלו. אבל נתנה לחברו דניהו נמי שסובר שהוא שלו מ"מ נתכוין להוציאו מרשותו לרשות חברו לא מעל אלא הראשון כו' עייש"ה.

ולפי הנ"ל קשה דהכא בסוגיין היכי מיירי אי בנטל ע"ד שהוא שלו א"כ לא ימעול רק לפי טובת הנאה ולא יצא כל השופר לחולין ואי בסבור שהוא של חבירו ונטלה ע"מ לגזול או אף להשתמש בו דהו"ל ג"כ כנטל ע"מ לגזול מדין שליחות יד וכנ"ל דבכה"ג יצא כל השופר לחולין א"כ גם אי מצות לאו להנות נתנו מעל משום ההוצאה דבכה"ג בהוצאה לחוד בלי הנאה מעל. ואם תאמר דבזה המעילה היא באה תיכף בשעת הלקיחה ויצא שפיר אח"כ בתקיעתו א"כ מה פריך רבא לר"י אימת מעל לכי תקע כו'. ורציתי לומר דהא דמעל בהוצאה לחוד בשוגג בלי הנאה היינו דוקא בנתכוין לגזול הכל ונתכוין אח"כ להוציאו מרשות שהי' בו אבל בנטל ע"מ להשתמש בו ולא מעל רק בהנאה כיון שלא נתכוין להוציא מרשות שהיה בו לגמרי וא"כ יש לומר דמיירי בנטלו ע"מ להשתמש בו וסבור שהוא של חבירו ויצא כל השופר לחולין ומ"מ בעינן שיהנה דוקא. אמנם מלבד שיש לגמגם בזה טובא דעיקר החילוק בין שוגג למזיד לענין שימעול בהוצאה לבד הוא ע"כ משום דהקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אינו מתחלל וכל שיוצא א"כ לחולין מעל בהוצאה לחוד ל"ש כלל בשופר בסבור שהוא של חברו ענין שואל שלא מדעת ושליחות יד דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה דמה"ט קיי"ל דמותר ליקח טלית חבירו שלא מדעתו וכמבואר כ"ז בפוסקים עיין עליהם:

אמנם אחר ההתבוננות הדבר נכון דאי נימא מצות להנות נתנו אין שיעור לטובת הנאה זו דאם הנאת מצוה דהיינו קיום המצוה חשיב הנאה אין שיעור כמה היא שוה ואי מעל לפי ט"ה אף דפשיטא דאין לחייבו לשלם יותר משיווי כל השופר מ"מ צריך לשלם כפי ששוה כל השופר עכ"פ דשיווי הט"ה מקיום המצוה אין לה שיעור ויצא א"כ גם בכה"ג כל השופר לחולין דכמה שצריך לשלם בודאי יוצא כנגד זה לחולין ועיין בקדמונים ז"ל די"ל בהך דקורדום בלקחו לבקע בו דלא ימעול רק לפי ט"ה ומ"מ יצא הכל לחולין. אבל זה פשוט וברור לד"ה דנגד מה שצריך לשלם יוצא לחולין וא"כ שפיר יש לומר דמיירי הכא בנטל ע"ד שהוא שלו וא"כ ליכא מעילה בלי הנאה ומ"מ יצא כל השופר לחולין לרב יהודא דס"ל מצות להנות נתנו דט"ה הלזו הוא כדי שיווי כל השופר וכנ"ל ודו"ק. ולפ"ז מיושב ג"כ דברי הכלבו שהבאתי דהנאה זו שמתגאה בתקיעתו הוא דבר שיש לו קצבה וכיון שנטל ע"ד שהיא שלו לא מעל רק כפי ט"ה שהי' לו ולא יצא בזה א"כ השופר כולו לחולין וכמובן. ולפי הנ"ל נוכל לומר כמש"ל ליישב דהך דלא יתקע ואם תקע מיירי בחד גוונא שאחר הוא התוקע והתוקע מזיד והשומע שוגג. ומ"מ א"ש ל"מ לדעת הטור ז"ל דהשמיעה היא העיקר וא"צ כלל לענין זכי' ושליחות דשפיר מיירי בלא עשאו שליח בפירוש רק שכיון לבו וכנ"ל ומ"מ יצא לחולין במעילתו דהט"ה היא שיווי כל השופר וכנ"ל אלא אף לדעת הסמ"ג ז"ל אתי שפיר דאף דע"כ מיירי בעשאו שליח שיתקע לו בשופר זה וא"כ זה גופא חשוב הנאה דקעביד שליחותיה וכנ"ל מ"מ יש לומר דהנאה זו דעביד שליחותיה בא תיכף בתחלת התקיעה ולא אח"כ דמ"ל אם עושה שליחותיו בתקיעה אחת או בהרבה ויצא א"כ לרבא דס"ל אחר חזרה דמלל"נ בשאר התקיעות ומ"מ שפיר פריך לר' יהודה אימתי מעל לכי תקע כו' דאי מצות להנות נתנו מעל ג"כ בהתקיעות כשיצא בהם דבהנאה זו דעביד שליחותיה לא יצא כל השופר לחולין דאינו מועל רק לפי ט"ה שבו ודו"ק בזה:

והנה יש לי לפ"ז מקום ספק א"נ דמצות להנות נתנו ותקע בשופר של הקדש והי' לו שופר אחר כמה מעל דאף שזה פשוט וברור דאף שיש לו שופר אחר לא נפטר מידי מעילה דמ"מ הי' לו הנאה מההקדש ומה לנו בזה שהי' יכול להנות הנאה זו מהיתר הרי מ"מ נהנה עתה מההקדש ואטו מי שיש לו היתר יהיה מותר להנות מאיסורי הנאה זה ודאי בורכא היא. מ"מ יש לומר דלענין שומת הט"ה שהי' לו ומה שצריך לשלם לההקדש שפיר יש חילוק בין אין לו שופר אחר ליש לו אחר. דדוקא היכי שאין לו שופר אחר צריך לשלם שיווי כל השופר דאין שיעור לט"ה זו של קיום המצוה. אבל בהיה לו שופר אחר א"צ לשלם להקדש רק כפי שאר השתמשות של חול דיכול הי' לקיים המצוה בהאחר:

ולכאורה עלה על לבי להביא ראיה דגם היכי שיש לו שופר אחר מעל וצריך לשלם שיווי כל השופר דהנה אנכי הקשיתי לשאול לדעת רוב הפוסקים דענין מצוה הבאה בעביר' היא רק מדרבנן דא"כ ישאר קושית המפורשים ז"ל בתוקפו דאמאי בשל שלמים לא יצא לר' יהוד' דהרי ר"י לית לי' כלל הך דמה"ב ואין לומר כמו שתירץ מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דבכה"ג דעיקר המעיל' בא ע"י מה שמקיים המצוה ואם לא יצא ליכא עביר' שהעביר' תלויה בקיום המצוה גם לר"י אמרינן מה"ב ולא יצא כדי שלא יעבור העביר' דז"א דכיון דכל מה"ב היא מדרבנן א"כ מה נועיל בזה שנאמר דלא יצא דמ"מ אין זה מוציאתו מידי עביר' דמ"מ נהנה שקיים המצוה מה"ת וכיון שאין תועלת לענין העביר' גם מדרבנן הו"ל לומר דיצא לר"י דלית לי' מה"ב. ועלה ע"ד לומר דמה"ב כזו דהעביר' תלוי בקיום המצוה לכ"ע היא מה"ת. אולם אם כה נאמר יקשה דהנה בש"ס סוכה דף ל' בהך דא"ל ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא חגזזו אתון אלא לגזזהו אינהו כו' כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידיהו דידהו ושינוי רשות בידייכו כתב רש"י ז"ל דקסבר יאוש גרידא ל"ק ואי נמי קני מה"ב הוי. וכבר תמהו עליו דא"נ דגם בכה"ג שקנה מקודם לגמרי חשוב מה"ב מחמת העביר' שמקודם א"כ מאי פריך הש"ס שם דלקנייהו בשינוי מעשה או בשינוי השם דמה בכך שקנאו מ"מ לא יצא משום דהו"ל מה"ב. ואמרתי בחי' לדעת רבינו רש"י ז"ל דרק אי מה"ב הוי מה"ת לא יצא גם בכה"ג שקנה מקודם אבל אי הוי רק מדרבנן ל"ח בכה"ג מה"ב והש"ס אזיל לפי האמת והמסקנא דמה"ב לא הוי רק מדרבנן וכשקנאו בשינוי מעשה ושינוי השם ל"ח מה"ב והארכתי בזה ואכ"מ הביאור וא"כ א"נ דבנ"ד הוי מה"ב מה"ת יקשה מה מהני מה דנפיק לחולין הא מ"מ הו"ל מה"ב מחמת העביר' שמקודם דאי הוי מה"ת גם בכה"ג נ"י משום מה"ב וכנ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ואמרתי דהכא מיירי שיש לו שופר אחר וכיון דמדרבנן לא יצא וצריך ע"כ לתקוע מחדש בטלה לה ההנא' וא"כ שפיר נועיל בזה שנאמר דלא יצא מדרבנן מטעם מה"ב וא"כ מוכח כנ"ל דגם היכי דאית לי' שופר אחר מעל נגד דמי כל השופר ויצא לחולין כן עלה לכאור' על לבי:

אמנם אחר העיון ראיתי דגוף הדבר דר' יהוד' לית לי' מה"ב אינו ברור עוד עיין תוס' גיטין דף נ"ה די"ל דר"י ס"ל יאוש כדי קני ומתיר מה"ט ההקרב' בגזל עייש"ה. וגם א"נ דל"ל מה"ב ורק דהכא ה"ט משום שבזה דלא יצא יתוקן האיסור נ"ל דאין זה עוד מענין מה"ב ורק מסוג כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ שהעלה המהרי"ט ז"ל דהיינו דוקא היכי שעי"ז דל"מ יתוקן האיסור ונסתר א"כ ראייתי זאת וכמובן. ועפי"ז אמינא לבאר הך דר' יהוד' דקאמר בשל עולה יצא דהרי שפיר אתקיף ליה רבא אימת מעל לכי תקע כו' ומה ס"ד דר"י וכבר טרחו בזה הרבה בישוב הדבר. ולפי הנ"ל יש לומר דר"י מטעם מה"ב קאתי עלה דגם ר"י ס"ל מה"ב וכנ"ל בשם התוס' גליון שם וכיון דמה"ב הוא רק מדרבנן וכנ"ל שפיר י"ל דמיירי שתקע יותר או שמשך בהתקיעה הראשונה ויצא בסוף התקיעה ועיין טור ז"ל. ושפיר יצא דתיכף בתקיע' הראשונ' או בתחלתו כשגמר שיעור תקיע' נפק לחולין ומשום דאף דלא יצא בזה מדרבנן דהוי מה"ב מ"מ מעל שקיים המצוה מה"ת ורבא לשיטתו אזיל דכל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ ושפיר מקשה דזה מה"ת ואין כאן מעילה קודם שיצא בו ודו"ק. [ולפ"ז צ"ל דמיירי שאין לו שופר אחר דאל"כ גם לר"י דל"י מדרבנן ליכא מעילה דכיון שע"כ צריך לתקוע מחדש בטלה לה הנאתו וכנ"ל והרבה הרהורי דברים יש לי עוד בכ"ז אולם לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינ' ולכן אשים מחסום לעטי בזה ולא באתי רק לעורר לב המעיין המשכיל על כל דבר להבינו לאשורו:

ועדיין יש לעורר דאם נאמר דמיירי שאין לו שופר אחר למה לא נימא דאתי עשה דשופר ודחה ל"ת דמעיל'. אמנם באמת גם א"נ דמיירי ביש לו שופר אחר עדיין יקשה דלמה לא יצא בדיעבד דמ"מ ל"ח עביר' דעשה דחה לה דאף דהיכי שאפשר לקיים שניהם ל"א דעשה דוחה ל"ת מ"מ היינו רק דכיון דאפשר בלי דחי' אמרינן שיעש' באופן היותר מועיל אבל אחר שכבר נעשה פשיטא שאין כאן עביר' דעשה דחה לל"ת. ובשלמא לרבא לפי הנ"ל דמטעם כ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ קאתינן עלה דאמרינן שלא יצא כדי שיתוקן האיסור ניחא דאמרי' ודנין עתה שיתוקן עי"ז שלא יצא שלא נצטרך לבא לידי דחוי' כיון שאפשר לקיים שניהם אבל לר"י דמטעם מה"ב לא יצא קשה כנ"ל דאין כאן עבירה דעשה דחה לל"ת ועיין בשאגת ארי' ז"ל שהעלה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה ביד"ש וא"כ י"ל דר"י ס"ל דהזיד במעיל' במית'. אמנם אנכי בחי' העליתי דדוקא ל"ת שיש בה כרת אינה נדחית מפני עשה אבל ל"ת שיש בה מיתה בי"דש שפיר נדחית. אולם לפי"ז פשיטא דניחא יותר דעיקר טעמא דידי משום דבאמת אין לחלק בין ל"ת גרידא לל"ת שיש בה כרת וכדאמרינן בש"ס בכמה מקומות מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ורק דעיקר החילוק הוא דכיון דחייבי כריתות שוגגין צריכין כפרה קרבן חטאת חזינן שצריך כפרה על המעש' אף בלי מחשבת עון א"כ אין ראיה מכלאים בציצית וכדומה דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דבלאו גרידא דבעינן מחשב' שפיר י"ל דכיון שעושה לתכלית קיום מ"ע מותר דאין כאן מחשבת עון ומרך משא"כ בל"ת שיש בה כרת דגם על המעש' בלי מחשב' צריך כפרה דמביא על שגגתו חטאת וזה ל"ש בל"ת שיש בה מיתה ביד"ש וא"כ במעיל' דחייבה התור' גם על השוגג אין עשה דוחה ל"ת זו אף אם הוא רק באזהר' ודו"ק בזה כי קצרתי ואם נאמר דכמו דאמרינן אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כ"כ אינה דוחה שאר לאו שבקדשים א"ש בלא"ה. והרבה יש לדבר בזה אלא שאין כאן מקום הביאור:

ומתוך דברינו אלה יראה כ"ת דעיקר קושייתו דאמאי בשופר של עולה יצא לר"י דמה בכך דנפיק לחולין אחר שמעל מ"מ הא הו"ל מה"ב לק"מ דכל כה"ג מה"ב כיון שהעביר' נעשית מקודם וכמו בגזל היכי שכבר נקנה לו מקודם דל"ח מה"ב וכמ"ש התוס' וכל הקדמונים ז"ל ושיטת רש"י ז"ל בסוכה שם דאף אי יאוש כדי קנה מ"מ הו"ל מה"ב עכצ"ל וליישב כמש"ל דז"א רק א"נ דמה"ב מה"ת אבל לפי המסקנא דלא הוי רק מדרבנן כל כה"ג שנגמר הקנין מקודם ל"ח מה"ב וכדמוכח להדיא בש"ס שם בהך דלקנייהו בשינוי מעשה ושינוי השם עמש"ל. גם מה שהעיר במעיל' דההקדש נתחלל והוא מועל דאמאי ל"א דלא יתחלל ולא ימעול לא ביאר הדברים כל הצורך דבכל ענין מעילה אין המעיל' משום החילול דהרי במזיד אינו נתחלל ומ"מ מעל ורק דיש מקום לדבריו היכי שאינו נהנה ורק בהוצא' לחוד דבררתי למעל' דבשוגג מעל בכה"ג וכנ"ל בשם התוס' והקדמונים ז"ל ובררתי דמ"מ ז"א רק בשוגג דהקדש בשוגג נתחלל אבל לא במזיד דאינו נתחלל דבזה בעינן שיהנה דוקא עמש"ל דאמאי בשוגג מעל בכה"ג נימא דלא יתחלל ולא למעול דכל שאינו נתחלל בעינן הנאה דוקא וכנ"ל במזיד. אמנם גם מזה אין הוכח' רק דגזה"כ היא דיתחלל בכה"ג וממילא דמעל אמנם לפ"ז צ"ל דאין החילול תלוי כלל בהמעיל' ורק שאמרה תור' שיתחלל בכה"ג דאל"כ עדיין יקשה דלא יתחלל ולא למעול דאחרי שלא ימעול לא יתחלל. ואון לסברא זו ממה שהבאתי למעל' בשם רבים מהקדמונים ז"ל דיש לומר בקורדום שלא מעל רק לפי ט"ה ומ"מ יצא כל הקורדום לחולין. הרי דגם נגד זה שלא מעל נתחלל ויצא לחולין והבן זה כי קצרתי והרבה יש לי לטייל בכ"ז ארוכות וקצרות. אולם ליראת האריכות פה תהי' שביתת קולמסי:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף