ברכת רצ"ה/פט
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום א' ב' דר"ח אלול מאסף לחדשי תר"ל לפ"ק בריסק.
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג מופלא ומופלג מו"ה זכריה יוסף רוזינפעלד נ"י מו"ץ דק' קאוולא.
תוכן השאלה באחד שנשא אשה ותיכף אחר חתונתה גברה שנאה בלבה וזה שלש שנים אינו יכול לבוא לא לקירוב ולא לריחוק. כי אמרה כי תכלית שנאה שנאה אותו ונמאס בעיניה עד מאד וגם ג"פ ממאנת לקבל. ע"כ תוכן השאלה. ונפשו איפוא בשאלתו האם יש מקום להתיר מאתו אגודת מוטה חדרגמ"ה ז"ל. וכ"ת רצונו להתיר לו הגירושין בע"כ. ורצונו לדעת חוות דעתי בזה וגם אם אפשר לשלוח הגט ע"י שליח.
ואבוא היום להשיב לכ"ת כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרתו ית'.
הנה כ"ת לא ביאר בשאלתו זאת אם טוענת מאוס עלי בטענה מבוררת או אינה מבוררת. ואם מאוס עליה מה היא הסיבה אשר ממאנת לקבל גט. וגם אם הי' התראות והכרזות כדת מורדת. ויען כי יש בזה הרבה חילוקי דינים אמרתי לבאר כל פרטי הדברים. לפענ"ד אם כה ואם כה. הנה במורדת גמורה דאמרה בעינא לי' כו' מבואר בש"ע אהע"ז סי' ע"ז דמתרין בה ואח"כ מכריזין ד' שבועות ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד שנית ואם עמדה במרדה נמלכים בה היינו שהב"ד בעצמם מתרין לא ע"י שלוחם. ואבדה כתובתה ואין נותנים גט עד י"ב חדש. והרמ"א ז"ל הכריע כדעת הרא"ש והטור ז"ל דלא אבדה כתובתה רק אחר י"ב חודש וקודם י"ב חודש אם מגרשה צריך ליתן לה כתובה. וכתב דבזה"ז שאין נושאים שתי נשים לא משהינן יב"ח. והכריע דאחר יב"ח אם רוצה לגרש צריכה לקבל גט בע"כ או מתירין לו לישא אחרת משא"כ קודם יב"ח. ועיין בח"מ וב"ש שם דלענין גט בע"כ אין חילוק בין תוך יב"ח ובין לאחר יב"ח. ורק דקודם יב"ח אינו יכול לגרשה בע"כ רק כשנותן לה כתובה דעדיין לא אבדה כתובתה להכרעת הרמ"א ז"ל משא"כ אחר יב"ח דאין לה שום טענה ועיין בדבריהם ז"ל. והנה במ"ש מור"מ ז"ל דמתירין לו אחר יב"ח לישא אחרת יש לעיין דאחר שהביא דעת הי"א דאין מתירין לו לישא אחרת מאין הרגלים לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח דגם מקודם למה תעגן אותו. ואי לא מתירין לו משום זה גם לאח"כ למה ואיך נתיר לו. ולכאורה אמרתי דהנה בהך שכתבו דאין מתירין לו לישא אחרת באמת יש שני טעמים דמדברי המרדכי בשם הראב"י יראה דמטעם עיגון האשה קאתי עלה שלא יתירו לו לישא אחרת והיא תתעגן. ולפ"ז ז"א רק שהוא אינו רוצה לגרשה והיא רוצית ורצונו לעגנה. אבל היכי שרוצה לגרשה ורק שהיא אינה רוצית לקבל הגט מה לנו לחוש לתקנתא דידה וע"ש דקאי על מורדת במ"ע דרצונה לקבל גט דאל"ה הוית בעינא לי' וכו' וכמבואר בש"ע שם. ולפ"ז במורדת דבעינא ליה דמיירי הרמ"א ז"ל כמו שהדין לדידיה לענין גט בע"כ כן הדין לענין לישא אחרת דבתוך יב"ח אין מתירין רק כשרוצה לגרשה וליתן לה כתובה דאז אם היא אינה רוצית מתירין לו ג"כ לישא אחרת דכיון שמניעת הגירושין מצדה אין חוששין לתקנתא דידה. ולאחר יב"ח הדין כך גם בלי כתובה דכבר אבדה כתובתה ואין לה טענה נגד קבלת הגט. ויש מקום לפי"ז להוסיף ולומר עוד דאחר יב"ח ל"ח כלל לעיגון דידה אף שהמניעה בגירושין הוא מצדו כמו דקנסינן לה שתאבד כתובתה דרק בתוך יב"ח דחזינן שלא קנסוה חז"ל עוד חיישינן לעיגון דידה משא"כ לאח"כ. אולם המעיין בראב"י ז"ל יראה שחייש שלא תצא לתרבות רעה ויש לומר א"כ דלא דמי לקנס כתובה וכמובן ואין להתיר לישא אחרת רק כשהמניעה בגירושין היא מצדה. אולם לטעמו של המהרי"ק ז"ל דאין להתיר לו לישא אחרת שלא יבא לידי קלות ראש דלפעמים שתקדיח תבשילו וכו' ויאמר שמרדה עליו וישא אחרת עלי'. לכאורה אין מקום לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח. אם לא דנימא כמ"ש הב"ש ז"ל דכל שנעשה בב"ד ליכא חששא זו וכמ"ש המהרי"ק ז"ל בנדון שאלתו בארוסה שיביאו הדבר לפני הב"ד וטובי העיר והמה כשיראו שהעבירו עליו הדרך ועוותו אותו יתירו לו. ובאופן זה מיירי הרמ"א ז"ל ובתוך יב"ח חייש לטעם הא' משום עיגון דידה וכנ"ל כשרוצה לגרשה בלי כתובה:
אולם מלבד שאין זה במשמעות לשונו ז"ל. הנה כבר כתבתי בחידושי דדברי הב"ש אינם ברורים עוד אצלי דלדעתי עיקר כוונת המהרי"ק ז"ל דאם נתיר לו לישא אחרת בסתם מורדת אף שפשיטא שלא נתיר לו רק כשיתברר לנו שהיא מורדת ולא נאמין לו בדיבורו מ"מ יש לחוש שיעבור וישא אחרת כשתקדיח כו' ויאמר שהיא מרדה עליו ולא נוכל לדונו כעובר על החדרגמ"ה כיון שהוא עומד וצווח שהיא מורדת ואנחנו לא נדע. ורק דבנדון הארוסה שנשאל הרב ז"ל עלי' דהעוות היא דבר הנגלה וידוע לב"ד יכולין להתיר לו דבזה ליכא חששא זו וכמובן. וא"כ לפ"ז אין להתיר בסתם מורדת אף עפ"י ב"ד לישא אחרת ורק בגירושין בע"כ לא חייש המהרי"ק ז"ל כיון שכל מעשה גט נעשה עפ"י ב"ד וכמ"ש הב"ש ז"ל. ואשר ע"כ יראה דהרמ"א ז"ל עשה כעין פשר דבר דאין לעגנו בשביל חששא זו דמהרי"ק ז"ל יותר מיב"ח. וזהו שכתב דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם. ולפ"ז בתוך יב"ח אף שרצונו ליתן גט וכתובה והיא אינה רוצית וא"א ליתן לה בע"כ מ"מ אין להתיר לו לישא אחרת משום חששא דמהרי"ק ז"ל דרק היכי שיש עיגון עולמית לדידיה מתירין לו וכ"כ היכי שיש בידינו ליתן לה גט בע"כ אין מתירין לו לישא אחרת אף אחר יב"ח דבזה האחרון יש לחוש חששא דמהרי"ק ז"ל משא"כ בגט בע"כ וכנ"ל ויש להתיר יותר הח' דגט בע"כ. ודו"ק:
אמנם כל זאת לדעת הרמ"א ז"ל ודעימי' דבנשתטית או היכי שמהדין לגרשה וא"י לגרשה מתירין לו לישא אחרת בלי התרת מאה רבנים דכל כה"ג לא תיקן רגמ"ה ז"ל. אולם לדידן דנקטינן כהסכמת כל גדולי האחרונים ז"ל דבחרם ב' נשים רגמ"ה השוה מדותיו ורק דכל כה"ג ניתן כח למאה רבנים להתיר חרמו. עיין עליהם דגם בזינתה תחתיו ונאסרה עליו ודאי אין להתיר לו לישא אחרת ע"י מאה רבנים מג' מלכיות כפי התקנה אין מקום לחששא שחשש המהרי"ק ז"ל. ויש להתיר א"כ במורדת גם תוך יב"ח כשהבעל רוצה לגרשה וליתן כתובתה והיא ממאנת. לישא אשה אחרת עלי' ע"י התרת מאה רבנים מג' מלכיות דוקא ולא מג' ארצות היינו מדינות כאשר חשבו קצת האחרונים וכאשר ביארתי במק"א והבאתי לשון גוף התקנה המובאה בתשובת מהר"ם ב"ב ז"ל שכתב להדיא ג' מלכיות כגון אוניאה צרפת ולומברדיאה ע"ש] דלעיגון ותקנתא דידה ל"ח כיון שהמניעה מצדה ואף אם נאמר דכיון דעיקר החשש שאנו חוששין לעיגון דידה היא דחיישינן שתצא לתרבות רעה וכמ"ש לעיל בשם הראב"ח ז"ל גם שהמניעה בהגירושין הוא מצדה ואינה חוששת לעיגון אנן לא שתקינן מלעשות תקנה שלא תתעגן ע"י שישא אחרת ויניחה צרורה בכבלי העיגון ולא יגרשה גם אח"כ כשתרצה ותצא לתרבות רעה ח"ו. ודלא כהכרעת הרמ"א ז"ל דע"כ לא ס"ל הכי דאל"כ גם אחר יב"ח לא נחוש לו לישא אחרת מ"מ יש להתיר לו ע"י השלשת הגט והיינו בתוך יב"ח גט וכתובה דאם תחזיר ממרדה מגיע לה כתובה וביחוד דבודאי תחזור בה דמה אכפת לה הרי אסור לו לדור עמה כיון שיש לו אשה אחרת ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה אולם לא צרפתים עוד כראוי ואח"כ רק גט לבד שאבדה כבר כתובתה. ויראה דמזה הטעם האחרון עיגון דידה הוסיפו האחרונים ז"ל במנהגינו היום השלשת הגט נוסף על השלשת הכתובה המבואר בהתקנה בהתרה שישא אחרת ודו"ק:
ונפן לבאר דין ארוסה הנה בש"ע אהע"ז סי' א' כתב המחבר דרגמ"ה לא גזר ביבמה וכן בארוסה. והרמ"א ז"ל הוסיף אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור. ומקור הדברים במהרי"ק שורש ק"א. ויען כי דברי המהרי"ק ז"ל סתומים קצת נחלקו האחרונים ז"ל בביאור הדברים. הב"ש ז"ל כתב דכוונתו דאם אין רצונו לכנוס ארוסתו רק לפטור אין כופין אותו לכנוס ורק שכופין אותו לכנוס או לפטור אם אינו רוצה לגרש. אבל מ"מ גם בארוסה אסור לישא אחרת עליה וכתב דממשמעות דברי הגה"ה נראה דרשאי לישא אחרת. ואין לזה במהרי"ק שום משמעות ע"ז. והבה"י ז"ל האריך בזה ורצה לפרש דהך דוכן בארוסה אחדרגמ"ה דגירושין בע"כ קאי דבארוסה אם אין רצונו לכנוס רק לפטור יכול לגרשה בע"כ. אבל איסור דשתי נשים יש גם בארוסה. ונראה דיצא להם זאת ממ"ש המהרי"ק ז"ל דאין כופין אותו לכנוס אם רוצה לפטור אף דבנשואה אסור מחדרגמ"ה למנוע שכ"ו שזה בכלל כפי' לגרש. וע"כ דבארוסה לא תיקן וגזר רגמ"ה ח' דגט בע"כ ועיין בבה"י שם בסוף דבריו שהעלה דכיון דיכול לגרשה בע"כ אם אינה רוצית לקבל גט וא"י לגרשה מותר לישא אחרת. וי"ל א"כ דהך וכן בארוסה לענין שישא אשה אחרת עליה קאי והיינו בכה"ג עיין בדבריו ז"ל. אמנם הח"ץ ז"ל בתשובה קכ"ד כתב לפרש הך דוכן בארוסה כפשטא דאין תקנת וחדרגמ"ה ז"ל לישא אשה על אשתו רק על אשתו הנשואה אבל לא בארוסה. ומ"ש הרמ"א ז"ל אם אינו רוצה לכנוס כו' היינו דלא נימא דמותר לכנוס ארוסתו אחר שכבר נשא אחרת משום דכבר נתקדשה לו בהיתר קמ"ל דאסור עייש"ה. ולפענ"ד יראה דהעיקר כהב"ש ז"ל דדברי הבה"י והח"ץ שניהם נסתרים מדברי המהרי"ק ז"ל שורש ס"ג שכתב בהך דארוסה שעוותו עליו שיעמידם לפני טובי העיר והבד"צ ואם יסכימו שהם מעוותים אותו יוכלו להתיר גט בע"כ או לישא אחרת הרי דאי לאו שהעיוות מצדה אין להתיר לא גירושין בע"כ ולא לישא אחרת ודלא כדעת הח"צ וגם לא כדעת הבה"י ז"ל והיינו לדעתי משום דאין להביא ראי' כנ"ל מהא דאין יכולין לכופו לכנוס דקיל ארוס' מנשואה לענין חרם דגט בע"כ דבנשואה מניעת שכ"ו בכלל כפי' על הגט יחשב וכנ"ל לדעת הבה"י ז"ל דיש לחלק בל"ז דבנשואה כשמונע מאתה שכ"ו מעכב המגיע לה שכבר נתחייב משא"כ בארוס' שעדן לא נתחייב לה וכמ"ש המהרי"ק ז"ל בשורש ק"א וז"ל מי יכריחנו לכתוב לה כתוב' בע"כ ולהתחייב לה בשכ"ו אם לא תמצא חן בעיניו עכ"ל וזה חילוק יפה וברור לדעתי [ובזה יש לפרש ג"כ מ"ש הרמ"א ז"ל אם אינו רוצה לכנוס כיון דרק בזה חלוק מנשוא' וכנ"ל והבן זה] ויש לי כמה הרהורי דברי עוד אולם יען כי בל"ז הח"ץ ז"ל בעצמו אם שפירש דברי הרמ"א ז"ל דבארוסה לא תיקן רגמ"ה ז"ל מ"מ לדינא העלה והביא להקת הפוסקים דאין לחלק לענין תקנת וחדרגמ"ה בין ארוס' לנשואה אשים קנצי למילין בזה:
ואחרי הדברים האלה נפן לבאר כל החלוקים שיש במורדת לענין הכתוב' תוך יב"ח הנה כבר בררתי דבנשואה אין להתיר הגירושין בע"כ רק אם ירצה ליתן לה כתובת' והיינו כל כתובת' העיקר וגם התוספת דלא אבדה עדיין כלום תוך יב"ח וכשמתירין לישא אשה אחרת צריך להשליש גט וכתוב' ועמש"ל אולם בארוס' קי"ל דאף היכי שכ' לה כתוב' אינה גובית רק מנה ומאתים אבל לא התוס' שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה. ובלא כתב לה נקטינן כדעת הסוברי' דאין כתוב' לארוסה והיכי שנכנסה לחופה ולא נבעלה כשהחופה חזיא לביאה בכל גווני גובית הכל דקיי"ל דחיבת חופה קונה אולם בחופת נדה וכנדון שלפנינו אינה גובית התוספת דחופה כזו הוי אבעיא דלא אפשטא בכתובות דף נ"ו ועיין בטוש"ע אהע"ז סי' ס"א. והנה עלה על לבי דכל זה אינו רק בלא כתב לה כתוב' היינו התוספת עתה בעודה ארוסה והיינו שכתב לה התוספת על אחר הנשואין דבלא כתב לה כלל לא שייך תוספת אבל כשכתב לה מקודם תוספת סתם גובית התוספות גם בכה"ג שהי' חופת נדה וטעמא דידי דכיון דהוי אבעיא דל"א והדבר א"כ בספק אצלינו א"כ בשלמא היכי שלא כתב לה מקודם סתם דהספק היא אם חל החיוב שפיר א"י להוציא ממנו דזה כלל גדול בדין דהמע"ה. אבל היכי שכתב לה מקודם דודאי התחייב עצמו אז ורק שאנו אומרים דלא כתב לה רק ע"מ לכנסה והספק הוא א"כ בהתנאי שפיר דמי להא דכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי הי' בהמכר ושנים אומרים לא הי' תנאי דהכרם בחזקת הלוקח קאי כיון שהי' מכירה ודאי והתנאי ספק דגם הכא החיוב היא ודאי והספק היא רק בהתנאי כן עלה על לבי.
אולם אחר העיון נראה דהדבר תלוי בפלוגתתן של הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל דהאבעיא היא לכל מילי והאבעיא היא א"כ אי בחופת נדה הו"ל כנוסה ול"ד א"כ להך דהרשב"א ז"ל בהך דכרם דהתם הספק הוא אם הי' תנאי דבזה שפיר כתב דכיון דהמכיר' ודאי והתנאי ספק בחזקת מכירה מוקמינן לי' משא"כ הכא אדרבה התנאי הוא ודאי ואנו מסופקים אם נתקיים דהתנאי הי' ע"מ שכונסה והספק היא אם היא כנוסה ונתקיים התנאי אם לא משא"כ לדעת ושיטת הרא"ש ז"ל דהבעיא היא רק לענין תוספת כתובה דבודאי הוי כנוסה ורק שהספק לענין תוספת דאולי הי' אומדנא ותנאי לענין התוספות גם ע"ז שתהי' חופה דחזיא לביאה ואין הספק א"כ בקיום התנאי כתנאי שהי' ע"מ לכנסה כבר נתקיים דהוית לכל מילי דכנוסה ורק שאנו מסופקים אם הי' תנאי נוסף לענין התוספת וכיון דהספק הזה הוא בגוף התנאי שפיר דמי להך דהרשב"א ז"ל דלפ"ז גם הכא החיוב ודאי והתנאי ספק והבן זה:
ולפ"ז בהך דמורדת תוך יב"ח אם לא כתב לה ועדיין היא אסור' ליכא השלשת או נתינת כתוב' כלל בהתרת חרם דגירושין בע"כ או לישא אחרת ובנכנסה לחופה והיא חופת נדה רק העיקר כתוב' ולא תוספת והיינו שכתב לה התוספת על אחר הנשואין דבכתב לה מקודם סתם תלוי במחלוקתן של הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכנ"ל ועדיין יש לעורר ולהסתפק דכיון דהא דאינה גובית בחופת נדה התוספות הוא רק מטעם דא"י להוציא ממנו מספק ואם תפסה לא מפקינן מינה וכ"כ א"נ דכ"כ בארוסה שלא כתב לה כתוב' מהני תפיסה לענין עיקר כתובה דמידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק וכמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל א"כ יש לומר דכיון דמתקנת רגמ"ה יש זכות להאשה שלא יוכל לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עלי' ורק דבמורדת אבדה זכותה גם תוך יב"ח כשנותן לה המגיע לה אין אנו יכולין להתיר ולהפקיע זכותה רק בדבר ברור שאינה מגיע לה יותר דלא גרע זה מתפיס' [ועיין בטור סי' ע"ו שהביא בשם העיטור דבכתב לה בארוסה וגרושה יש לה תוספת וי"ל א"כ דגם זה הוי ספק אולם לפמ"ש הדריש' דה"ט משום שמניעת הכניסה מצדו לא שייך זה במורדת] וכ"כ יש לומר להיפוך דזכותה היא רק שא"י לגרוע ממנה מה שהי' צריך ליתן לה כשהי' מגרשה מרצונה לא זולת והדבר צריך תלמיד אצלי והדעת נוטה כסברא האחרונ' ועיין במהרי"ק ז"ל שורש פ"א שהעלה דתוספת שליש הנהוגה בינינו אינו בכלל תוספת הנזכר בש"ס ופוסקים שהוא מוסיף משום חיבת נשואין דהתוספת הזה אינו רק מה שכל אחד מוסיף לפי דעתו ודבריו ז"ל נכונים וברורים ועיין בתשובות ח"צ ז"ל סי' קכ"ד שם שכתב להלכה דהעיקר כדעת הר"י ז"ל דהיכי שהודיעהו שהיא נדה הו"ל חופה גמורה ויש לה תוספת דכיון דידע סביר וקיבל ע"ש שהביא ראי' ברורה לזה מאלמנה לכה"ג וכו' עיין בדבריו הנחמדים ז"ל כי המה ברורים וקילורין לעינים וכן ראוי לפענ"ד להורות וע"ש שכתב דאין הבעל נאמן שלא הודיעהו כיון שטוען תמורת המנהג וז"פ וברור.
והנה היכי שיש לפנינו שני הדרכים או להתיר הגירושין בע"כ או החרם דב' נשים איזה עדיף יותר האריכו האחרוני' ז"ל הרבה בתשובותיהם ורובם החליטו דיותר ניקל להתיר החרם דב' נשים מגט בע"כ ושני טעמים נאמרו בדבריהם הטעם הא' דהחרם דגט בע"כ חמור יותר שלא קבע לו רגמ"ה ז"ל זמן משא"כ החרם דב' נשים שלא גזר רק עד סוף אלף החמישי ומאז והלאה היא רק מנהג הקהילות והטעם הב' דבחרם דב' נשים התנה שיוכלו להתיר כשיראו טעם מבורר משא"כ החרם דגט בע"כ והגאון בעל נוב"י במ"ת בתשובתו לענין נכפית הוסיף עוד יותר ודעתו באמת דאין בידינו להתיר זריקת גט בע"כ בשום פנים היות דרגמ"ה ז"ל השוה מדותיו ורק שלא העדיף כח האשה יותר מכח הבעל ובמקום שכופין אותו להוציא להיפוך כופין אותה והיינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני דזה חשוב רצון דאמרינן דניחא לה לשמוע דברי חכמים וכדאמרינן הכי גבי בעל אבל לזרוק גט אין בידינו להתיר עיין בדבריו ז"ל שהאריך לבאר עפ"ז דברי הרא"ש ז"ל בתשובותיו עש"ה בסי' ק"ד. אולם אנכי בתשובה אחרת כתבתי דכ"ז ליתא וגרם להם כ"ז שלא ראו גוף התקנות המועתקים בלשונם בתשובות מהר"מ ב"ב ז"ל בסופו והמעיין שם יראה א' דמה שכתבו שהחרם דב' נשים הוא עתה רק מנהג הקהלות ליתא באמת דנתחדש אח"כ מאגודת חכמי צרפת ר"ת ז"ל וחכמי דורו ומה לי חדרגמ"ה או חרם של גדולי חכמי צרפת. ב' במה שכתבו שבחרם דגט בע"כ לא נמצא שום תנאי והיתר מעיקרו כמו בחרם דב' נשים לא ראו התקנ' משנת תתק"ף המובא במהר"מ שם חתום מכל גדולי חכמי אשכנז והנודעי' לנו מהם ביותר רבינו אליעזר בן ר"י ורבינו ברוך בר' שמואל אבי העזרי שכ' בה בזה"ל ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות שלשה קהלות ואם יעשה יהא הבעל והסופר והעדים בנידוי. הנה מבואר דיש היתר לחדרגמ"ה הלזה ע"י שלשה קהלות וגם זריקת גט יש היתר ע"י ג' קהלות [וג' קהלות אחשוב דהיינו שלשה ב"ד בשלשה קהלות באסיפת ואגודת חכמי העיר] ואדרבא יש שם קולא קצת דלא בעינן מאה רבנים דוקא כמו בהיתר החרם דב' נשים. ועכ"פ שקולים המה היכי שיש צורך גדול להתיר לו וכנ"ד. ונוכל להתיר לו לישא אשה אחרת או גט בע"כ כל חד כדאיתא בהתקנות זה ע"י מאה רבנים מג' מלכיות וזה ע"י היתר ג' קהלות לבד ואף לזרוק לה גט וכנ"ל והארכתי בזה בתשובה הנ"ל ואכ"מ להאריך יותר:
ועתה נבוא לבאר האם יוכל לגרש בע"כ ע"י שליח שדן בזה כ"ת והביא דברי הגאון בעל נוב"י ז"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לדינא דהש"ס דיכול לגרש בע"כ וזריק לה גיטא מ"מ אינו יכול לגרש בע"כ ע"י שליח דהו"ל חב לאחרים שחב להאשה שכ"ו. ואנן קיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה חבירו. והנה מה שהקשה כ"ת דכיון דהסופר צריך להיות שליח של הבעל א"כ לדבריו גם ע"י עצמו היאך מצי לגרש בע"כ דלא מצי משוי שליח במקום שחב לאחרים. אינו קושיא כלל לדעתי דע"י כתיבת הגט עדן לא נעשו הגירושין ואין הסופר חב לאחרים בעשות שליחותו דשמא לא יגרשנה או יגרשנה מדעתה ואם אח"כ מגרשה בע"כ מה לו להסופר בזה ול"ש לומר הכי רק בשליח הנתינה וז"פ. אולם בגוף הדבר דחדית לן הגאון בעל נוב"י ז"ל לדעתי אין לחוש. ואפרש שיחתי. הנה בטעם הדבר דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה נתחבטו המפורשים ז"ל ולא העלו טעם נכון מתקבל על הלב. דגם מה שכתבו קצת דכיון דמטעם זכיה קאתינן עלה ל"ח זכיה רק היכי שאין בו חוב לשום אדם ולא שיהי' זכות לזה וחוב לאחרינא לא יתכן רק היכי שלא נעשה שליא בפירוש וכדעת רש"י ז"ל ודעימיה דמיירי דוקא בלא עשאו שליח אבל היכי דעשאו שליח בפירוש דלאו מטעם זכייה קאתינן עלה. עדיין יקשה דמה לנו בזה שחב לאחריני דכיון דשלוחו של אדם כמותו מה לי הוא בעצמו מה לי שלוחו. ואשר אחזה בזה דהנה כל ענין שליחות הוא שמוסר זכותו וכחו להשליח וא"כ יש לומר דלא רבתה תורה שליחות רק היכי שיש להמשלח זכות וכח גמור היינו שיש לו לבדו הזכות והכח ההוא לו ולא לאחר זולתו משא"כ בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים או במגביה מציאה לחבירו לא מהני שליחות דהזכות הזה שיש להמשלח אינו זכותו לבדו דבמציאה כל אדם יכול לזכות וגם זכות התפיסה בבע"ח אינו זכות מיוחד לזה המשלח דכ"כ שאר הבע"ח יש להם זכות זה כמותו. וכיון שכן אף דהוא בעצמו יוכל לזכות מ"מ לא ממסר לשליח כיון שאינו זכות גמור מיוחד ולא מצינו שרבתה תורה שליחות בכה"ג וזו סברא נכונה וברורה לדעתי:
ועפי"ז אמינא ליישב מה שנתקשיתי בדברי המבי"ט ז"ל בתשובותיו סי' ר"י שפסק באחד שהי' חייב לאנשים ובע"ח הרבה וקדם אחד ותפס בשביל בע"ח אחד מטלטלין שהי' לוה ולוה ואח"כ קנה דמהני תפיסתו דכיון דמהני התפיסה לחלקו המגיע להבע"ח הלזה כפי הסידור לבע"ח מהני גם להמותר וכמ"ש המפורשים ז"ל דאם מגיע להתופס ג"כ דמהני כל תפיסתו מה שתפס בשביל עצמו וגם בשביל הבע"ח האחר כיון שתפס בבת אחת ומגו דזכה לנפשי' כו' עש"ה [א] [וצ"ל דדעתו כדעת הסוברים דלכתחילה יש דין קדימה גם במטלטלין ורק דאם קדם המאוחר ותפס אין מוציאין מידו דאל"כ לא משכחת להך דינא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כלל וכמובן וכ"כ צ"ל דבעובדא דהמבי"ט שם מיירי שתפס בשביל בע"ח מאוחר לשאר הבע"ח ולכך נקט שהיה לוה ולוה ואח"כ קנה דאל"ה לא הי' מגיע להבע"ח שתפס בשבילו כלום כפי הסידור לפי"ז דיש דין קדימה לכתחילה אף במטלטלין וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי].
ונתקשיתי דגם על הסך המגיע לו לפי חלקו למה ל"ה חב לאחרים דהרי הוי חוב מ"מ לשאר הבע"ח שאינם יכולים לזכות ע"י תפיסה דבמציאה אמרינן ג"כ דמשום זה שאין אחר יוכל לזכות עוד אף שאין זה חובה ורק מניעת זכות דמי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ואי לאו הך סברא דמגו דזכה לנפשיה ל"ק חבירו ומה שנא הכא ממציאה.
עוד הקשיתי דאמאי לא יחשב בחלק זה חב לאחריני דאם תאמר שקנה החלק הזה לפי ערך המגיע לו כפי הסידור א"כ יכנס בהנשאר ג"כ בהסידור לבע"ח. דפשיטא דבכ"מ דאמרינן מה שגבה גבה אם תפס מחצה מהחוב המגיע לו מנכינן ליה זה מחובו ובהמותר נכנס בהחלוקה כאילו הי' מגיע לו פחות וז"ב והו"ל א"כ התופס גם בזה חב לאחריני. ואם נאמר דאנן הכי אמרינן דכיון דאם יזכה להבע"ח חלק זה המגיע כפי הסידור להיות לגמרי כגבוי יהי' חב לאחריני באמת אמרינן משום זה דאינו זוכה לו לגמרי ורק דמהני תפיסתו רק לענין זה שלא יוכלו הבע"ח האחרים לתפוס אבל אינו זוכה הבע"ח שתפס בשבילו גם בזה לא להיות כגבוי לגמרי וגם לא מתורת משכון דג"כ חשוב כקדם וגבה דבמטלטלין ל"ח גביה גמורה ורק דחשוב משכון דמטלטלין ל"ד למעות לענין זה ועיין ר"ן בשבת פרק השואל ורק דכיון דתפסו למשכון הו"ל קדם וגבה ואינו נכנס בהסידור להבע"ח א"כ ל"ד להך שכתבו המפורשים ז"ל הנ"ל דהיכי שמגיע להתופס ג"כ ותפס בשביל עצמו ובשביל אחד משאר הבע"ח בב"א דמהני דמגו דזכה לעצמו כו' דהתם הוא זוכה לעצמו זכי' גמורה משא"כ הכא דגם ע"ז החלק ליכא זכיה ורק שמועיל לענין שלא יוכלו האחרים לתפוס וכיון דגם בזה ליכא שום ענין זכייה בעצם י"ל וכן הדעת נוטה דלא שייך לומר מגו דזכה כו' ועכ"פ אין לזה דמיון להך דהמפורשים ז"ל שהי' התופס ג"כ מהנושים וכנ"ל. וביותר יקשה דכיון דאתה אומר דכיון דתפס בב"א עבור כל החוב מגו דמהני זכיותם להחלק המגיע כפי הסידור מהני תפיסתו לגמרי א"כ בכל התפיס' הוא חב לשאר הבע"ח ואף בחלק הזה שעי"ז מהני תפיסתו לגמרי וא"כ הו"ל למימר או דלא יועיל כלל או שעכ"פ לא נאמר מגו כו' דאל"כ יהי' בתפיסתו זאת חב לאחרים ויהי' תופס לבע"ח כו', דל"מ ואין לזה שום שיווי להך דהמפורשים ז"ל דהתם בשביל עצמו זוכה אף שחב לאחרים ושפיר אמרינן מגו כו' משא"כ הכא בהך דהמבי"ט ז"ל.
וכ"ז דברים שראוי לעורר עליהם באמת. אולם לפי הנ"ל א"ש הכל דכיון דהא דלא מהני תפיסתו במקום שחב לאחרים הוא משום דכיון שיש לאחרים גם כן זכות כמותו ל"ח זכות וכח גמור שיהי' יכול למסרו לשליח וכנ"ל א"כ לענין החלק שמגיע לו כפי הסידור שפיר יכול לתפוס אף שחב לאחרים בזה דבחלק הלזה יש זכות להמשלח או מי שזה זכה עבורו מה שאין לו לאחרים שזה הוא לוקח בהסידור בלי תפיסה משא"כ שאר הבע"ח שאין להם זכות ע"ז ורק שאם תפסו אין מוציאין מידם וא"כ שפיר דמי להיכי שמגיע להתופס ג"כ דמהני גם למה שתפס בעד הבע"ח האחר דמגו דזכה כו' ודו"ק. אמנם לפ"ז לא הי' צריך המבי"ט ז"ל להביא ראי' ודמיון מדברי המפורשים ז"ל הנ"ל דאף א"נ דל"א מגו דמהני תפיסתו לזה מהני גם להאחר מ"מ כיון דקנה זה חלק המגיע לו לפ"ע הסידור לגמרי לפ"ז דלזה אין נ"מ במה שחב לאחרים וכנ"ל א"כ הוא בא עם מותר חובו בהסידור ושפיר מהני תפיסתו גם לזה וכן לעולם כעשורייתא דבי רבי ואין נ"מ רק במשהו האחרון עד חין נבדק ויש לי בזה הרהורי דברים הרבה אולם ליראת האריכות אשים מחסום לעטי בזה:
ובזה אמינא ליישב דעת רש"י שכתב בהך דתופס לבע"ח דלאו כל כמיני' לקפוץ ולתפוס לחוב לאחרים כיון דלא שוי' שליח דמבואר דדעתו דאם עשאו שליח קנה המשלח וכבר תמהו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל מש"ס דכתובות דף פ"ד בעובדא דיימר בר חשו דא"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והתם עשאו שליח בפירוש וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דרש"י ז"ל הרכיב שני הטעמים דבלאו עשאו שליח דמטעם דזכייה קאתינן עלה ל"ח זכייה רק היכי שאין בו חוב לשום אדם וכנ"ל בשם האחרונים ז"ל ולא מהני לפ"ז בתופס לבע"ח גם לענין חלקו המגיע לו כפי הסידור לבע"ח דגם בזה הוא חב לאחריני וכמש"ל. וע"כ צ"ל כן לדעת רוב הקדמונים דגם לכתחילה אין דין קדימה במטלטלין דאל"כ לא משכחת לדעתם ז"ל הך דינא דתופס לבע"ח כלל וכנ"ל. אמנם היכי דעשאו שליח הטעם הוא רק משום דא"י למסור לשליח רק זכות וכח שיש לו נוסף על כל אדם זולתו וזה לא שייך רק במציאה שיד הכל שוים בו אמנם בתופס לבע"ח שפיר מהני השליחות לענין חלקו המגיע לו כפי הסידור דבזה יש לו זכות נוסף גם על בע"ח האחרים ושפיר נמסר לשליח ולא אכפת לן במה שחב לאחריני וממילא קנה הכל דמגו דמהני למקצתו מועיל גם להשאר וכנ"ל בשם המפורשים ז"ל היכי שהתופס נושה בעצמו ג"כ בהלוה ומעתה בהך דיימר בר חשו בכתובות שם דהוי מטלטלין דיתמי דל"ש בהו גבייה וסידור בב"ד כלל ורק דלפי הס"ד מהני תפיסה וא"כ אין להמשלח זכות וכח מיוחד כלל בשום צד וכמובן לא מהני גם מה שעשאו שליח דזכות וכח כזה שאינו מיוחד ונוסף על כל אדם לא מימסר לשליח וכנ"ל ודו"ק היטב בכל זה[ב]
ומעתה בהך דגירושין בע"כ שפיר יכול לעשות שליח דזכות וכח הזה אין לו רק להבעל לבד ושפיר מימסר לשליח וכיון דשלוחו של אדם כמותו אין נ"מ בזה שחב לאחריני, וכנ"ל ודו"ק. ובלאו כל זאת יראה דל"ח בגירושין בע"כ חב לאחרים במה שתפסוד שכ"ו שלא נתחייב לה רק כל זמן שתהי' אשתו ובמה שמגרשה אינו רק מסלק שיעבודה מעליו ועיין ברשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין דף ע"ה שהקשה למ"ד נתינה בע"כ לא הויא נתינה דהרי בגט אשה כתיב ונתן בידה וקיי"ל דמתגרשת בע"כ ותירץ וז"ל ומסתברא דלא אמרו נתינה בע"כ לא הויא נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קריי' רחמנא כו' והלכך כשאתה בא לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו כו'. אבל גבי גט אשה שאין הבעל קנוי לה כו' אלא שיש לאשה שיעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שיעבודו מעליה אם אתה בא לומר שא"י לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבהו עכ"ל והרי זה כעין סברא זו שכתבתי לענין שלפנינו ודו"ק בזה. המורם מכל דברינו אלה לנדון שאלתינו הנה אחרי שאינה רוצית לקבל. גט דהיא בכלל מורדת בעינא לי' וכו' וכמבואר צריך התראה והכרזה ואח"כ התראה והמלכה כדת ואח"כ כשיעברו יב"ח והיא עדיין עומדת במרדה אבדה כתובתה ומתירין לו לגרשה בע"כ ואף לזרוק לה גט ואף ע"י שליח והיינו דוקא ברשות שלשה קהלות וכנ"ל או מתירין לו לישא אחרת עליה ע"י היתר מאה רבנים משלשה מלכיות דוקא וע"י השלשת גט משום חשש עיגון דידה שלא תצא לתרבות רעה אבל א"צ להשלשת כתובה שכבר אבדה כתובתה וכאמור. אולם תוך יב"ח אם רצונו שנתיר לו הדין כך דאם הי' חופה אף שהי' חופת נדה כל שהודיעהו לו שהיא נדה צריך בנתינת גט בפ"כ ליתן לה כל כתובתה עיקר וגם תוספת [ובהתרת לישא אשה אחרת להשליש לה] ואף תוספת שהוסיף לה מעצמו וחפצו. אולם אם לא הודיעהו והיינו כשיתברר בעדים דהוא אינו נאמן לטעון נגד המנהג אם כתב לה תוספת מקודם סתם ולא על אחר נשואין דוקא תליא בפלוגתתם של הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכנ"ל ואם לא כתב סתם אין לה תוספת. אמנם ז"א רק תוספת שהוסיף לה מדעתו אבל לא תוספת שליש הנהוגה דזה אינו בכלל תוספת הנזכר. אולם אם לא הי' שום ענין חופה המועיל לגבה שהיתה אלמנה דהוית א"כ ארוסה אם כתב לה כתובה ותוספת סתם אין לה רק עיקר כתובה ותוספת שליש אבל לא תוספת שהוסיף מדעתו ואם לא כתב לה מקודם [לפי מנהגינו פה עיקר כתובה ודאי נכתבה מקודם אף אם היא נדה] אין לה כתובה כלל דאנן נקטינן דאין כתובה לארוסה.
אולם צריך לזה בירור גמור אבל פשיטא דלא מפיו אנו חיין להתיר לו בלא נתינת או השלשת כתובה ואף שגליתי דעתי דבספק כיון שא"י להוציא ממנו מתירין לו ג"כ עמש"ל מ"מ ז"א רק בספק הגלוי משא"כ הכא אף א"נ שאם הי' טוען שלא הי' חופה א"י להוציא ממנו מ"מ הרי לא באתה לדון עמו ואיך נתיר בלי כתובה דמי יודע מה עמדה וז"פ וביחוד דיראה דגם בזה חשוב טוען תמורת המנהג זו"ז אם אמנם העליתי דהיתר חרם גט בע"כ והחרם דב' נשים שקולים המה לדינא כל חד כדאיתא. דעתי נוטה יותר להתיר לישא אשה אחרת דבנתינה שלא בב"ד יש חששות רבות והנראה לפענ"ד כתבתי ומובן כי כ"ז אינו רק מהנוגע לדתה"ק אולם חלילה לעשות שום דבר נגד חוקי המלך:
- ↑ הנה דבר זה היכא שמגיע להתופס ג"כ אם יכול לתפוס אפי' יותר מכפי המגיע לו בעד חבירו תליא במחלוקת הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' ק"ה דדעת הסמ"ע דאינו יכול לתפוס רק כדי חובו דבזה כיון שיכול לתפוס לעצמו יכול לתפוס גם לחבירו מטעם מיגו דזכה לנפשי' זכה לחברי' אבל דעת הש"ך הוא דיכול לתפוס הרבה בב"א כיון דבאותו תפיסה הי' יכול לתפוס לעצמו איזה חלק מהני לכל מה שתפס ועי' בתומים שמחזיק דעת הסמ"ע והקצה"ח והנה"מ עוזרים להש"ך ע"ש ולפע"ד נראה דיש להביא ראי' לשיטת הש"ך דבריש קדושין ב' ע"ב אמרינן אי תני האיש קונה הוי אמינא אפי' בע"כ תני האשה נקנית דמדעתה אין בע"כ לא ע"ש. והנה לכאורה יש להקשות הא ממתניתין דריש פרק ב' דקתני האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה שמעינן דאשה אינה מתקדשת בע"כ דאי הי' מתקדשת בע"כ איך אפשר להיות שליח הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים בשלמא א"ל דבעינן דעתה שפיר ניחא דכיון שתלוי בדעתה לא חשיב חב לאחרים דכיון דהיא רוצית להתקדש לזה ולא לאחרים לא מקרי חב לאחרים כמ"ש הנו"ב וכן הוא בחי' הרשב"א בקדושין פ"ה ע"ב בסוגיא דהמקדש בע"א ע"ש אבל לפי הס"ד דמקודשת בע"כ תו קשה כנ"ל דאיך מצי משווי שליח הא הוי חב לאחרים ועכצ"ל דהוי מטעם מיגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' אבל אכתי לא נח בזה דתינח באיש שנעשה שליח להולכה או לקבלה שייך לומר שפיר הך מיגו דזכה לנפשי' אבל האיך אשה נעשית שליח ובשלמא בפנוי' אפשר לידחוק ולומר מיגו דיכולה לחוב לאחרים בגופה ולקדש הקדושין לעצמה אבל כשהיא א"א ל"ש זה וצריך לומר דלהס"ד דהוי אמינא דמתקדשת בע"כ הוי אמרינן נמי דאין אשה נעשית שליח לחברתה לקבל הקדושי' וכ"ש כשהיא א"א ומתניתין דריש פרק האיש מקדש מיירי כשהשליח הוא איש ולא אשה. אך לפ"ז יקשה הא דקתני במתניתין בקדושין נ' ע"ב מעשה בחמש נשים ובהם שתי אחיות כו' וקבלה אחת ע"י כולם ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ואמר רב בגמרא ש"מ תלת כו' ש"מ אשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה ע"ש וקשה דאיך נעשית שליח לחברתה אלא מוכח דכיון דכשהיא מקבלה קדושין עבור עצמה שפיר יכולה לקבל קדושין גם בעד חברתה כנ"ל וכדעת הש"ך דאמרינן מיגו דזכה לנפשי' אפי' ביתר מכדי חובו דבב"א יכול לתפוס כמה שירצה גם בעד חבירו. אך י"ל עפ"י מ"ש התוס' בב"מ ו' ד"ה ר"נ בשם ר"ח ז"ל דכיון דאיכא הרבה מים בבור לא חשוב חב לאחרים ע"ש א"כ הכא נמי י"ל דאיכא הרבה נשים בעולם ול"ח חב לאחרים. ואך לפי האמת דאין אשה מתקדשת בע"כ לא מהני הך טעמא דאיכא הרבה נשים בעולם דשמא לא יתרצו הנשים להנשא לו ולא דמי לבור אבל אי אשה מתקדשת בע"כ שוב דמי לבור אך ז"א אלא לשיטת ר"ח ז"ל אבל להחולקים על הר"ח דגם בבור חשיב חב לאחרים וגם לשיטת ר"ח ז"ל י"ל דלא דמי לבור דהתם כל מים שווין אבל הכא יש רוצה בה ולא באחרת ולדעתי היא ראי' נכונה ומושכלת:
- ↑ בהך סברא שחידש מו"ח ז"ל דהא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה החסרון הוא מצד המשלח שאין לו כח לעשות שליח בדבר שיש לאחרים זכות אבל אין החסרון מצד השליח שאין בכחו להיות שליח במקום שחב לאחרים וכנראה מפשטת דברי רש"י ז"ל. נתישב לי מה שעמדתי בעת למודי במה שמביא התוס' בב"מ שם הא דאמרינן בביצה ל"ט גבי מילא מים ונתן לחבירו וקאמר דפליגי במגביה מציאה לחבירו וגירסת רש"י ז"ל מר סבר קנה ומר סבר לא קנה פי' דחבירו ודאי לא קנה דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק פליגי אי המגביה קנה דרב ששת סבר דמגביה קנה לעצמו ורב נחמן סבר דמגביה נמי לא קנה ע"ש וע"ז הערותי בעת למודי דצריך להבין סברת ר"ש דכיון דסבר דמגביה קנה א"כ שוב קשה דאמאי לא קנה חבירו דמאי אכפת לאחרים אי יקנה חבירו כיון דבין כך ובין כך לא יהי' עוד הפקר ותיכף עם הגבהתו אין נ"מ עוד לאחרים אי זה יזכה או זה ומעתה הדעת והסברא נותן שיזכה זה שהגבי' בשבילו אבל לפי הסברא שכתב מו"ח ז"ל שפיר ניחא דכיון דיש לאחרים זכות אין בכח המשלח למסור הדבר לשליח וכל שאין בכח עצמו למסור לשליח ליכא תורת שליח ע"ז ולכן לא מהני מה שנתבטל ענין החוב מחמת המגביה שהוא השליח דאנן בעינן שיהי' הכח מצד המשלח למסור הדבר לשליח ובלא"ה לא מהני ולדעתי יש להוסיף ולומר דבזו הסברא תליא נמי הפלוגתא אי אמרינן מיגו דזכה לנפשי' דא"נ דהחסרון הוא מצד המשלח לא מהני מה שהשליח או הזוכה יכול לזכות לנפשי' וכנ"ל אבל מאן דסבר דאמרינן מיגו דזכה לנפשי' כו' סבר דהחסרון הוא מצד השליח ולדידי' שפיר אמרינן מיגו דזכה לנפשי' כו' דבכה"ג אין נ"מ תו לאחרים דאי לא יזכה זה יזכה השליח ומשו"ה ממילא זוכה המשלח דל"ח חב לאחרים כלל ואפי' לדעת הש"ך שהבאתי למעלה דיכול לזכות אפי' יותר ממה שבידו לזכות בעצמו י"ל דאלים כח של השליח והבן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |