ברכת רצ"ה/צא
|
< הקודם · הבא > |
כפר ספאס יום ג' כ"ח אב תרמ"ד.
- שלום אשיב לכבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדרי תורה בפלפול וסברא חכמתו פניו תאירה שמו נודע בשערים כש"ת מ' אליעזר סג"ל מישעל נ"י.
הנני בזה להשיב לכת"ר על יקרת מדברותיו בקונטריסו אשר העריך לפני אחרי אשר שמתי עיוני בו ויען אנכי פה מחוסר ספרים ואין בידי רק איזה מס' דלגתי על הענין הראשון דברי התוס' ז"ל ב"ק קי"ג בהך דגזל עכו"ם התלוי בלשון התוס' והסוגיא שם אשר אין עמדי ואבא להמעלה השני' וזה החלי בעזר הצור וכל דבריו היקרים במענה הלזו אעבור לפני ואת אשר עם לבבי אשיחה.
א) מ"ש כת"ר לפרש השגת הראב"ד ז"ל בפ"ז מה' חובל ומזיק הלכה ד' דלאו על בבא דכהנים שפגלו כו' קאי כאשר חשב המגדל עוז ז"ל ורק על הדין השני דעושה מלאכ' בפרת חטאת ובמי חטאת דהחילוק בין לא עשה מעשה בגופו לעשה מעשה בגופו דאיתא בש"ס דגיטין דף נ"ג הוא אליבא דחזקי' דס"ל דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ולא לר"י דס"ל דל"ש היזק וכמבואר בש"ס שם וחילוקו של רבינו ז"ל הוא דלא כהלכתא דאנן קיי"ל כר"י הוא אמת וברור בכוונת הראב"ד ז"ל ודברי בעל מ"ע ז"ל הוא מהמתמיהי' ואשר אחזה בישוב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דלכאור' קשה דלמה מקשה הש"ס מהך דהעוש' מלאכ' בפרת חטאת ומי חטאת דפטור מדיני אדם רק לחזקי' דגם לר"י נהי דמדינא היזק שא"נ לא שמי' היזק מ"מ הי' לנו לחייבו בד"א משום שלא יהא כאו"א הולך כו' וחילוקו של הראב"ד ז"ל בין היכי שכוונתו להזיק לחבירו ובין היכי שמתכוין להנאת עצמו יראה שהוא רק לחומר הנושא דלא מצינו חילוק זה בשום מקום בש"ס. ולישב זה אמינא דהנה בהא דקאמר חזקי' הטעם דבשוגג פטור כדי שיודיע הקשה הראב"ד ז"ל דהרי קיי"ל דאין ע"א נאמן לאסור ומה נ"מ א"כ בזה שיודיע ותירץ דרק שומר ופועל אינו נאמן משום שעליו מוטל הדבר לשמרו ואינו נאמן לומר שלא עשה המוטל עליו אבל איש אחר שפיר נאמן ומעתה י"ל דלכך לא פריך לר"י דלדידי' י"ל דמיירי בשוגג ולכך פטור מדיני אדם אולם לחזקיה פריך שפיר דכיון דמיירי שהשומר עשה המלאכ' וכדאמרינן הא דאסח דעתי' מיני' אף בשוגג חייב דבשומר אין לפטור משום כדי שיודיע דלא יהי' נאמן דאין ראוי לומר שלא עשה ושמר כראוי וכנ"ל. עוד י"ל דאף א"נ כדעת החולקים על הראב"ד ז"ל דאין חילוק בין שומר לאיש אחר דגם אחר אינו נאמן לאסור ולדעתם ז"ל עכצ"ל דהך דכדי שיודיע היינו שיודיע בעודו בידו דנאמן לכ"ע מ"מ לא נוכל לאוקמי הא דעושה מלאכ' בפרת ומי חטאת וחזקיה בשוגג דפטור משום כדי שיודיע לפמ"ש בתש' הרא"ש ז"ל החדשות דהא דאשה שזנתה הפסידה כתובתה ולא תקנו לה שתטול כתובה כדי שתודיע דרק לפטור מהני אבל לא ליטול וכיון שכן בהך דשומר את הפרה ומי חטאת דמסתמא נוטל שכר עבור השמירה ל"ש לפטרו משום שיודיע דכיון דשכרו בודאי יפסיד דליטול ל"מ הך תקנתא. א"כ גם אם נפטור אותו מתשלומין עדיין לא יודיע שלא יפסיד שכרו ולא הועילו א"כ חכמים בתקנתם ואוקמי' א"כ אדינא וא"ש א"כ דברי הרמב"ם ז"ל דאיהו ז"ל מיירי במזיד ושפיר חייב בעשה מעשה בגופן גם לדידן דקיי"ל כר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק משום שלא יהא כאו"א הולך כו' וכנ"ל ודו"ק:
ועדיין יש לעורר דהנה בש"ס דגיטין שם קאמר דרב דאמר מנסך מ"ט לא אמר מערב דמערב היינו מדמע ואידך קנסא מקנסא לא ילפינן וכיון דמדברי הרמב"ם בה' חובל נראה שהוא מפרש הך דמנסך כשמואל עכצ"ל דלא ילפינן קנסא מקנסא והיכי דאיתמר איתמר וא"כ בהך דעושה מלאכה בפרת ומי חטאת אין לחייבו לר"י גם במזיד משום שלא יהא כאו"א הולך כו' דקנסא מקנסא לא ילפינן. אולם גם זה יש לישב דהנה בש"ס דגיטין לקמן שם שקיל וטרי דאמאי לא קנסו שוגג אטו מזיד כמו במבשל בשבת ומשני דבדרבנן לא קנסו כו' ולפ"ז י"ל גם למ"ד דמנסך היינו מערב דילפינן קנסא מקנסא ומ"מ איצטריך למיתני מנסך דה"א דבמערב יי"נ ביין כשר קנסו גם בשוגג משום דמפסיד לה לגמרי שנאסר הכל בהנאה דביין ביין פסקינן דל"מ למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו והש"ס דקאמר לשמואל דס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן היינו דלפי הס"ד עדיין לא ידע דיש מקום לקנוס שוגג אטו מזיד או דהסוגיא אזלה למ"ד דגם ביין ביין מהני תקנתא דרשב"ג למכור חוץ מדמי איסור שבו ולא קמפסיד לי' א"כ לגמרי משא"כ לפי המסקנא דיש מקום לגזור שוגג אטו מזיד ולדידן דקיי"ל דביין ביין ל"מ תקנתא דרשב"ג שפיר י"ל גם אי מנסך היינו מערב דילפינן קנסא מקנסא ורק דאשמעינן דלא נימא דכיון דמפסיד לגמרי קנסו גם בשוגג וא"ש ודו"ק.
ב' כתב כ"ת לבאר מחלוקת רש"י ותוס' באית לי' שותפות אי אמרינן ג"כ לצעורי קמכוין דהתוס' ז"ל ס"ל דלצעורי היינו שלא כיון כלל לנסך ורק שאמר כן להקניט את חברו וכיון שכן גם בשותף י"ל הכי דהוא לא יפסיד מאומה אחרי דידע בנפשי' דלא ניסך כלל אולם רש"י ז"ל ס"ל דבאמת ניסך היין ורק דכיון דתכלית כוונתו הי' להכעיס אינו נאסר ולכך ביש לי' שותפות ל"ש לצעורי והאריך בזה בראיות חזקים כראי מוצקים ולא ידעתי מה תועלת לנו בזה דכיון דגם אם ניסך להכעיס לא נאסר א"כ שפיר י"ל גם באית לי' שותפות לצעורי דחברי' קמכוין ואיהו דידע בנפשי' שלא ניסך רק להכעיס לא יפסיד ולא ביאר כ"ת את מטרת אופניו בחילוק זה.
ואשר אחזה בכוונת רש"י ז"ל דדעתו ז"ל דהך דלצעורי קמכוין אינו ודאי ורק ספק. ורק דכיון דאף למ"ד אדם אוסר דשא"ש אינו רק מדרבנן וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל בע"ז בהך דרב אשי דנכרי שניסך יינו של ישראל בכוונה לזבוני אסור ומותר ליקח דמים עבור ההיזק ומייתי ראי' מפלוגתתא דריב"ב ור"י בן בבא ורבנן עייש"ה תלינן לומר בישראל דלצעורי קמכוין דספיקא דרבנן לקולא ולכך ס"ל דבאית לי' שותפות דהוי יי"נ מה"ת לא אמרינן לצעורי דהוי לי' ספיקא דאורייתא ולחומרא והבן כי זה נכון:
אולם הא קשיא לי דמה מועיל בהא דנימא דהך דהמטמא והמדמע מיירי באית לי' שותפות דלא אמרינן לצעורי דעדיין יקשה דאמאי יהי' חייב לשלם לפ"ז דתלינן דלצעורי קמכוין דעיקר הסברא דל"ח שישראל מנסך לע"ז א"כ נהי דבאית לי' שותפות נאסר היין מ"מ למה יהי' חייב לשלם דמדינא היזק שא"נ ל"ש היזק ופטור. ורק דחייבהו חז"ל שלא יהא כאו"א הולך וכו' ובמנסך ל"ש זה דאין לך לא שכיח יותר מזה שישראל ינסך ממש לע"ז דמה"ט אנו תולין להתיר משום זה לומר דלא נתכוין רק לצעורי ובמלתא דל"ש לא גזרו רבנן וזה דבר שראוי לעורר עליו. ועלה לכאור' על לבי לומר דרש"י ס"ל דהך סוגיא אזלה אליבא דחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק דגם להך תירוצא דמיירי בישראל מומר קשה לומר דחייב משום כאו"א הולך כו' דזה הוי מלתא דל"ש ולדידי' שפיר הו"מ לאוקמי ג"כ בדאית לי' שותפות בגוי' וכנ"ל ור"י לטעמי' אזיל דס"ל בחולין שם דהשוחט בהמת חבירו לע"ז כיון שעשה בה מעשה אסרה ולא ס"ל א"כ סברת לצעורי ושפיר שייך לדידי' שלא יהא כאו"א הולך וכו' גם במנסך וכמובן ודו"ק.
ועדיין יש לעורר דהנה כבר הבאתי למעלה דברי הראב"ד ז"ל שהקשה אהך דכדי שיודיע דהרי קיי"ל דאינו נאמן לאסור וכתב דרק שומר ופועל אינו נאמן שלא עשה המוטל עליו אבל איש אחר נאמן. ודבריו באמת צריכים ביאור דלא יתכן חילוק זה רק לענין שנאמין לו שנתנסך מאיש אחר אבל לענין נאמנותו שהוא נסכו אין נ"מ בין שומר לאחר דעל כל אדם מוטל שלא להזיק לחבירו וצ"ל דכוונתו הוא בהך דכדי שיודיע. שיודיע שאיש אחר נסכו ומ"מ שפיר תקנו חז"ל שיפטור מתשלומין דאם יהי' חייב גם בכה"ג יפחד להודיע שיחוש שאחרי החקירה והדרישה יתברר שהוא הי' המנסך וכדומה וא"כ בהך דלצעורי יקשה לחזקי' דכיון דא"י לאסור רק באית לי' שותפות א"כ אמאי בשוגג פטור דכדי שיודיע ל"ש בזה דאם יאמר שהוא ניסך לא יהי' נאמן וכנ"ל ועל אחר א"י לומר דבאיש אחר שאינו שותף לא נאסר כלל דאמרינן דלצעורי קמכוין. אמנם יש לישב זה לפמ"ש בחידושי לישב קושיות התוס' על פרש"י ז"ל שכ' בחולין שם אהא דקאמר עולא שם היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה דל"מ עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית כשלו כו' ותמהו עליו דע"י הגבהה עדן לא נעשית שלו דקיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ועוד דא"כ מה פריך מהמנסך והרי התם מיירי בהגבהה דבלא"ה קלבד"מ.[א]
ואמרתי דהנה נודע מ"ש הפוסקים דאף דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מ"מ שניהם יחד יכולים להקדיש. מדבריהם ז"ל למדנו דענין רשות הוא יד וזכות ולא רק מניעה להנגזל דאל"כ לא הי' מועיל מה שגם הגזלן הסכים לההקדש אחרי שאין לו שום יד בהדבר. ומעתה י"ל דרש"י ז"ל דעתו כדעת המפורשים ז"ל דבאית לי' שותפות דנאסר אין הטעם משום דחלק חברו מעורב בשלו ורק דכיון דיש לו יד בהיין יכול לאסור הכל ולפיכך גם בהגבהה יכול לאסור דעי"ז חשיב יש לו יד וזכות זכות הרשות וכנ"ל וכל זה א"כ לפי המסקנא דבאית לי' שותפות יכול לאסור אבל לפי הס"ד דלא נחית לזה שפיר פריך מהמנסך והבן זה. ולפ"ז שפיר שייך גם הכא כדי שיודיע והיינו שיודיע שאחר ניסכו בהגבהה דיכול לאסור מה"ת כיון שיש לו יד וזכות בהיין ולא תלינן א"כ בלצעורי וכנ"ל ודו"ק. ועדיין יש לעורר דמ"מ לא נוכל לאוקמי אליבא דחזקי' הך דהמנסך באית לי' שותפות דכיון דשותפין שומרי' זה לזה ל"ש כדי שיודיע דשומר אינו נאמן לומר שלא עשה המוטל עליו לשמור שלא יתנסך. אולם אפשר לומר דמ"ש רש"י ז"ל דה"מ לאוקמי באית לי' שותפות היינו דכיון דבשותפות שיכול לאסור מה"ת לא אמרינן לצעורי גם בהגבהה ל"ש לצעורי ולא מיירי כלל בשותפי' ושפיר שייך לומר דפטור בשוגג כדי שיודיע וכנ"ל ודו"ק כן עלה לכאור' על לבי. אולם באמת ז"א דעדיין יקשה לדידן דקיי"ל כר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק וס"ל סברת לצעורי ואפ"ה פסקינן דהיכי דלא שייך לצעורי חייב לשלם משום שלא יהא כאו"א הולך כו' ואמאי הרי הוי מלתא דל"ש שינסך אדם מישראל לע"ז ומשום מלתא דל"ש לא גזרו ותקנו חז"ל וכנ"ל. אמנם אחר העיון כ"ז נכון דכיון דקנסא מקנסא ילפינן עמש"ל דלפי המסקנא י"ל דלכ"ע ילפינן קנסא מקנסא י"ל דבאמת תקנת חז"ל היתה תקנה כוללת דבכל היזק שא"נ יתחייב משום שלא יהא כאו"א הולך. ופרט הנך השנוים במשנה דלא נימא דזה או זה ל"ה בכלל התקנה וכהצריכתא האמור בש"ס וכיון שכן לא שייך לומר דהוי מלתא דלא שכיחא דלא תקנו רבנן דזה לא שייך רק לתקן על הפרט אבל בתקנה כוללת פשיטא דאין להוציא מהכלל היכי שיתרמי זה במלתא דלא שכיח וז"ב ודו"ק. ולפ"ז אמינא להוכיח דאף גורם להיזק שאינו ניכר חייב לשלם אף דדינא דגרמי ל"ה רק מדרבנן ל"א דבהיזק שא"נ דמזיק להדי' ל"ה רק קנסא כל כה"ג פטור. דאל"כ יקשה לפ"ז לדעת רש"י ז"ל דהך דלצעורי ספיקא הוא ולכך באית לי' שותפות דיכול לאסור דשא"ש מה"ת נאסר דהוי ספק תורה דהרי המנסך סתמא תנן דחייב אף היכי דהמנסך טוען עתה שלא כוון רק לצעורי ואמאי יהי' חייב הרי הוא טוען שלא אסרו כלל ובשלמא למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ניחא דמ"מ מגיע לחברו היזק על ידו מ"ל אם הוא ודאי או ספק הרי אנן אסרינן עליו וכמ"ש הפוסקים ז"ל אולם פשיטא דז"א רק מתורת דינא דגרמי דלו יהא כדבריך שלא עשית לו היזק מ"מ גרמת לו היזק דנאסר עליו מספק. ובזה ניחא הא דפסקינן בטבח שאינו אומן שקלקל במיעוט בתרא דפטור דאמר לי' אייתי ראי' דזה אסור ולא אמרינן נ"ל דמ"מ הרי הבעלים נאסרו בו מספק. דהתם כיון דמיירי בשוגג פטור דלא חייבו חז"ל בד"ג רק במזיד וא"כ אי נימא דבהיזק שא"נ למ"ד ל"ש היזק גורם להיזק שא"נ פטור הדק"ל לדידן דקיי"ל כר"י דלא שמי' היזק דאמאי יתחייב בכה"ג במנסך א"ו כנ"ל דגם גורם להיזק שא"נ חייב דגם בכה"ג קנסוהו חז"ל וכנ"ל ודו"ק בזה:
ג' דברי הר"ן ז"ל שפלפל בהם כ"ת בהשכל שכתב לאסור בשחט בהמת חברו באכילה משום סרך ע"ז ונהי דלא אסר לה אלא דלא שרי לה לדעתי כוונתו ז"ל דאיהו מפרש דר"נ ס"ל דאינו יכול לאסור כלל דשא"ש ואף אי הי' יכול לאסור אמרינן בישראל דלצעורי קמכוין וע"ז כתב דלענין לצעורי אסרינן מ"מ באכילה משום סרך ע"ז דיבאו להתיר גם במקום דל"ש לצעורי דלא יעלה. ע"ד שאנו מתירין בשביל לצעורי אחרי ששמעו שאמר בפירוש לע"ז. ולענין הטעם דא"י לאסור כלל דשא"ש כתב דמ"מ אסור באכילה משום דלא שרי לה ואף דאנן קיי"ל דיכול לאסור דשא"ש וכרבנן דריב"ב וכרב אשי בע"ז שם מ"מ נ"מ בהטעם דלא שרי לה גם לדידן דהא דאדם אוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן וכנ"ל בשם התוס' והקדמונים ז"ל דבשחט בהמת חברו היכי דל"ש לצעורי אסור באכילה מה"ת דנהי דלא אסר לה לא שרי לה או משום דהשחיטה המתועבת אינה מועלת להתיר או כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל דאף דשחיטה לא בעי כוונה היכי שהוא מתכוין בהיפך לע"ז ל"ה שחיטה עיין בדבריו ה' ז"ל. וצריך לבאר אמנם לדעת הר"ן ז"ל דאף דאמרינן דלצעורי קמכוין מ"מ אסור משום סרך ע"ז בשתי' דמה פריך א"כ מהמנסך דחייב לשלם משום שאסרו עכ"פ בשתי'. אולם י"ל דקושית הש"ס הוא דלמה נקט מנסך דתיתי מאינך דאין לומר דהוי אמינא דמנסך קלבד"מ דכיון דאתה אומר דלצעורי כוון ליכא חיוב מיתה כלל וכמובן. ועדיין יש לעורר לפי זה לדעת רש"י ז"ל דהך דלצעורי ספיקא הוא ורק דכיון דהא דאוסר דשא"ש הוא רק מדרבנן ספיקא להקל דהדק"ל דמה פריך מהמנסך דמ"מ אסרו בשתי' משום סרך ע"ז ומ"מ הא דבמנסך פטור דקלבד"מ והיינו דהיכי שהוא עומד ואומר שכוון לע"ז אין בידינו לחייבו דכיון דהך דלצעורי ספיקא הוא וי"ל ג"כ שכוון לע"ז יוכל לומר ולטעון שלא כוון לצעורי וקלבד"מ. ולישב זה אמינא דדעת רש"י ז"ל דכיון דהא דאוסר דשא"ש הוא מדרבנן לא גזרו משום סרך ע"ז לאסרו בשתי' דגם אם יבאו להתיר גם היכי דל"ש לצעורי לא יעשו רק איסור דרבנן דמה"ת א"י לאסור כלל וא"ש ומהר"ן ז"ל אין ראי' שחולק בזה דבהך דשוחט כיון דנאסר באכילה מה"ת לכ"ע משום דלא שרי לה שפיר גזרו גם היכי דשייך לצעורי משום סרך ע"ז דיבאו להתיר גם היכי דל"ש לצעורי ויעברו על איסור תורה משום דל"ה שחיטה וכנ"ל ובזה יומתקו ביותר דברי הר"ן ז"ל דאי לאו הא דלא שרי לה לא הוי גזרינן לאסור משום סרך ע"ז וכנ"ל ודו"ק:
ולפ"ז נסתר מש"ל להביא ראי' מדעת רש"י ז"ל דגם גורם להיזק שא"נ חייב לשלם מהא דחייב לשלם באית לי' שותפות דא"י לטעון שלצעורי כוון ולא אסרו כלל עמש"ל דלפ"ז בל"ז א"ש דכיון דבשותפות יכול לאסור מה"ת גם לדבריו שכוון לצעורי אסרו בשתי' משום סרך ע"ז וכנ"ל והבן. אחרי אשר התבוננתי ראיתי דעפ"ז אין צ"ל לרש"י ז"ל דהך דלצעורי ל"ה רק ספיקא וכנ"ל ורק דכיון דבאית לי' שותפות יכול לאסור מה"ת שפיר נאסר בשתיי' גם בכוון לצעורי משום סרך ע"ז וא"כ לא שייך לומר בשותף לצעורי דגם הוא מפסיד דבין כך ובין כך נאסר הכל בשתי' משום סרך ע"ז ושפיר הוי אמינא דקלבד"מ והבן זה ויש לי בכל זה הרהורי דברים הרבה וליראת האריכות בשגם לא בחנתים עוד וצרפתים בכור הבחינה אשים מחסום לעטי ופה תהי' שביתת קולמסי בזה ישמע חכם ויוסיף לקח:
ד' אשר שאל כת"ה כהוגן על פרש"י ז"ל שכתב אהך דאוונכרי דסתם עכו"ם גזלי ארעא מישראל נינהו אשר המפורשים האריכו בזה וכ"ת הקשה לשאול דהרי מרא דהך שמעתתא הוא ר"ה ור"ה ס"ל בב"ק דף קי"ג דגזל עכו"ם אסור מה"ת ושאלה גדולה שאל. ואשר אנכי אחזה בזה דהנה התוס' ז"ל בפרק מרובה כתבו דיאוש ל"ה הפקר גמור דא"כ הי' מועיל גם היכי דבאיסורא אתי לידי' ורק דהוא מטעם סילוק וכבר נתחבטו בבאור דבריהם האחרונים ז"ל דמ"ל הפקר ומ"ל סילוק. אולם אנכי בארתי דענין סילוק שכתבו התוס' ז"ל היינו דכיון שמתיאש שאמר וי לחסרון כיס אין זה לשון הפקר ורק ששוב אינו מקפיד עליו וכל שאין הבעלים מקפידים בו יוכל כל אדם לזכות בו ומה"ט ביאוש אין הבעלים צריכים לזכות בו וכמו שהוכיח הגאון מליסא ז"ל מהך דהלכה חמורו מאליו דע"י היאוש לא יצא מרשות הבעלים וכל שמקפיד שוב עליו אין עוד ביד אחר עוד לזכות בו ולכך ל"מ יאוש בגזילה דבאיסורא אתי לידי' דדמי לגזל פרוטה והוזלה דחייב להחזיר משום דכבר נתחייב בהשבה ומעתה בגזל עכו"ם אף דאסור מה"ת כמו גזל ישראל מ"מ מהני' בי' יאוש דכיון ששוב אינו מקפיד עליו יוכל כל אדם לזכות בו דבגזל עכו"ם אין לומר כנ"ל דמחויב להחזיר משום שכבר נתחייב בהשבה דחיוב השבה דאינו רק חיוב בעלמא לא שייך גבי עכו"ם דדמי להפקעת הלואתו דמותר והבן זה:
ועדיין יש לעורר לשיטת רש"י ז"ל שכ' לקמן שם וסבר יאוש כדי ל"ק וא"נ קני מה"ב הוא אולם באמת דברי רש"י ז"ל א"א להולמן דא"כ דאף היכי דקני הוי מהב"ע א"כ מה פריך דליקני בשינוי מעשה דמ"מ הו"ל מה"ב וכאשר תמהו ע"ז רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ואשר ע"כ אמינא דאין כוונת רש"י ז"ל לאסור בכה"ג בהך דאוונכרי דאף דקני מ"מ הוי מה"ב דכיון דהכא אינו רק ספק גזל אין לאסור משום. מה"ב דמה"ב אינו רק מדרבנן וכיון דספיקא הוא אי גזלי כלל ספק דרבנן להקל ורק דכונה אחרת יש בדברים ז"ל דבאמת קשה הא דקאמר ליגזזינהו אינהו דליהוי יאוש וש"ר הרי קיי"ל דסתם גזילה לא הוי יאוש. ומ"ש הה"מ ז"ל דכיון דל"ה רק ספק גזל תלינן דהוי יאוש לא יתכן דנהי דנחשיב זה לס"ס שמא לא גזלי ושמא נתיאש מ"מ הא הוי משם אחד ולישב זה כ' רש"י ז"ל דס"ל יאוש כדי ל"ק וגם קנין לא מועיל לענין מה"ב ול"מ א"כ היאוש וש"ר דמ"מ הוי מה"ב דע"י נגמר הקנין לקנות הדבר הגזול והתוס' ז"ל שהקשו ע"ז רק משינוי מעשה ולא מש"ר היינו משום דע"ז הי' יכולים לומר דס"ל דיאוש קני וכיון שקנאו הראשון ל"ה אצל השני עבירה וכמובן ורק משום דל"ה רק ספק אזלינן להקל וכנ"ל והו"ל א"כ ס"ס בדאורייתא וספק אחד לענין דרבנן דל"ח משם אחד וכמ"ש האחרונים ז"ל דספק אחד מתיר יותר ודו"ק כי קצרתי ואין להאריך יותר. ידידו:
- ↑ הנה גם אנכי בעת לימודי סוגיא דרבוצה תרצתי בעזהש"י דברי רש"י ז"ל בטוב טעם. ואדרבה לשיטת רש"י ז"ל נתישב עוד קושי' התוס' בסוגיא הנ"ל שם להלן. ואמרתי דכונת רש"י דאם הגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו. היינו דכיון דע"י ההגבהה נתחייב באחריות דנעשה גזלן וא"כ אח"כ כששחטה נתחייב למפרע כמו דאמרינן בכתובות ל"ד ע"ב אמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת ע"ש ומבואר בהדי' דגזלן נתחייב משעת גזילה למפרע כל שאין בידו להחזיר הגזילה ועיין בש"מ שם. ולהכי שפיר ס"ל לרש"י ז"ל דכיון דעם השחיט' נעשה שלו למפרע אפילו א"נ דאינו נאסר כלל ואפילו אלו לא הי' שוחט כלל לע"ז ממילא אמרינן דנאסר ג"כ דע"י השחיט' גופא הא נתברר דהוא שלו למפרע. אבל זה לא שייך לומר רק בשוחט בהמת חבירו לע"ז משא"כ בהך דמנסך דהוא לא הגביה ע"מ לגזול רק ע"מ לנסך. ואם נימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא לא נעשה גזלן כלל בזה דהא היין הוא מותר א"כ אין ההגבהה עדיף מהניסוך עצמו דעיקר מה שנתחייב על ההגבהה הוא רק אם גם בלא ההגבהה הי' נתחייב על הפעולה אז אמרינן דנתחייב משעה שהגביה לעשות הפעולה. אבל אם הגביהה ע"מ לעשות פעולה שאין בידו לעשות כלל. ועל הפעולה בעצמה לא הי' מחויב לשלם דלא מהני ולא מידי איך יתחייב על הגבהה יותר מעל הפעולה וכבר כתבתי סברא זו בהגהה מל"ח לעיל סי' הקודם וז"ב לדעתי וא"כ שפיר פריך הש"ס מההיא דמנסך. דאם בלא הגבהה אינו יכול לנסך גם הגבהה לא מהני. וארוחנא בזה לישב קושי' התוס' בהא דמשני דאית לי' שותפות בגווה דכיון דלא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו א"כ היינו מדמע. ולפי האמור שפיר ניחא דכיון דאפילו אי נימא דאינו יכול לאסור של חבירו משום עצם הניסוך נאסר עכ"פ מחמת תערובתו וא"כ נעשה גזלן בהגבהתו ומתחייב למפרע וכיון דנתחייב למפרע שוב יכול לאסור חלק של חבירו מתורת עצם הניסוך דדמי לשוחט בהמת חבירו לע"ז כיון דבין כך ובין כך חשיב גזלן. לכן לא קשה היינו מדמע דנ"מ רבה איכא דמדמע אינו נאסר רק משום תערובתו והכא נאסר מחמת עצם הניסוך. ולפ"ז ג"כ ניחא הא דאמרינן התם לקמן אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעורי' קא מכוין ופריך מהך דמנסך ומשני בישראל מומר והקשו בתוס' דאמאי לא משני באית לי' שותפת בגוה. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דכיון דלצעורי' קא מכוין ולא נתכוין כלל לאסור היין א"כ לא נעשה גזלן בהגבהתו כיון שלא נתכוין לגזול או לאסור. אע"ג דנאסר מחמת תערובתו וחייב מדין מזיק מ"מ כיון דלא מיחשב גזלן למחייבו למפרע אינו נאסר חלק של חבירו מחמת עצמו רק מחמת התערובות. ושוב קשה היינו מדמע ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |