אילת השחר/גיטין/ט/א
עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מא' מריבוא שבהן. הרמב"ם בפיהמ"ש פ"ג דפיאה ביאר משום דהאחד מריבוא ששייר הוא בגוף העבד. פי' והוי כמשחרר חצי עבדו. ויש לעיין אם כל נכסיו שוים רק תשעת אלפים פרוטות דאז נמצא דא' מריבוא אינו שו"פ, א"כ אולי זה לא נקרא שיור ושיהי' נקרא דשיחרר רק חלק מהעבד, היינו דאע"ג דגם באשה אם גירש חציה אינה מגורשת אע"ג דהתם לא תלוי בשיווי ממון וה"ה בעבד כה"ג, כ"ז הוא אם שיחרר רק חצי מהאיסור, אבל כאן דשיחרר א' מריבוא משיווי אז החצי הוא מחמת דשייר בו ממון ויתכן דפחות משו"פ לא מקרי שיור בממון, ופשוט דלא דמי למש"כ באילת השחר שבועות דף מ' בתוס' ד"ה בטוענו, ליישב קושית הקצוה"ח {{ממ|סי' פ"ח סק"א, עיי"ש.
משום דלאו כרות גיטא הוא. ופירש"י דכיון דאיכא למימר דשייריה דהוא לא הוזכר בתוך המתנה לאו כריתות גמור הוא. יש לעיין אם כונתו דאינו בגדר ספק ממש דא"כ ל"צ לטעם דכריתות, דהא כל ספק בממון אין זוכה המקבל אלא דגם ספק שאינו בגדר ספק לחשוש עליו מ"מ כבר אינו כריתות, או דמטעם ספק דידו על התחתונה יהי' אסור בשפחה, ואם אינו ספק ממש צ"ע למה באמת לא יהי' כריתות כה"ג. ואפשר לומר דכבר כתבנו [בסוגיין] דאם אחד יכתוב בתוך הגט שחרור שהוא נותן לו דבר אחד ואח"ז יכתוב בפירוט לא קרקעותיו ולא מטלטליו אלא דבר אחד באופן שהדבר היחידי שנשאר ליתן הוא רק העבד, מ"מ לא ישתחרר דאין זה לשון כריתות במה שמובן מתוך השלילה, וא"כ ס"ל לרש"י דכשכותב כל נכסי בלי שיורים הוי לשון כריתות, אבל כיון שכותב חוץ הא כבר ביטל כח חוזק לשון כל נכסי וכבר עולה על הדעת אולי רוצה להוציא העבד מכלל כל נכסי, אלא מדלא כתב אח"כ רק חוץ מדבר פלוני מזה אנו למדים דאת העבד לא הוציא מכלל כל נכסי, נמצא דמי גרם לנו שנדון שהוא בכלל כל נכסי, הדיבור חוץ מדבר פלוני, שמזה נדע שאת העבד אינו מוציא, וזה אינו דיבור של כריתות.
דלאו כרות גיטא הוא. עי' פירש"י ותוס', ושיטת הרי"ף דכיון דיש זכות להאדון בתוך הגט לא הוי כריתות, והוסיף הגרעק"א דלפי"ז ה"ה בעצמך ונכסי חוץ מקרקע פלונית ג"כ לא הוי כריתות, וכ"ה להדיא ברמב"ם (פ"ז מה' עבדים) וכ"כ הר"ן. והקשה מהא דלקמן דף מ' באומר לה צאי בו והתקדשי בו דלר"מ אמרינן דכיון דבשטר כתוב התקדשי בו הוי לשון שחרור כאילו כתב בו צאי בו והתקדשי בו ומשתחררת ומתקדשת בשטר הזה, ולהרי"ף הא נמצא דיש בשטר הזה זכות להאדון ואיך יוצאת לחירות בשטר הזה. ותירץ דרק בעצמך ונכסי חוץ מקרקע פלונית דאילו לא הי' כתוב השיור בתוך הגט ואח"כ העבד הי' חוזר ומקנה לו להאדון הקרקע הי' צריך לכתוב וליתן שטר להאדון דהא המקנה צריך ליתן שטר להקונה, נמצא דהשיור דחוץ מקרקע פלונית הוי כאילו יש להאדון שטר מהעבד על הקרקע ששייר ואגידא גבי' וזה לא כריתות, אבל בהתקדשי בו דשטר אירוסין המקדש כותב ונותן לה א"כ גם השחרור וגם הקידושין הכל שייך לה לא מקרי אגידא גביה, דאע"ג דיש זכות הענין קידושין אבל אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין קידושין ג"כ מקרי שטר שלה.
יש לעיין קצת דמשמע דהוצרך להקדים דלהרי"ף גם בעצמך ונכסי חוץ מקרקע פלונית ג"כ לא הוי כריתות כדי להקשות מהא דלקמן דף מ', ולמה הוצרך לזה דהא מיירי התם דבשטר כתוב רק התקדשי בו, א"כ הדיבור שרוצים להוציא בזה לשון שחרור בו גופיה כתוב הזכות להאדון, וא"כ אף אם הי' ס"ל להרי"ף דרק בכל נכסי חוץ מקרקע פלונית לא הוי כריתות מחמת דבאותו דיבור המשחרר נאמר זכותו ג"כ הוי קשה מהא דהתקדשי בו.
והנה מדקדוק לשונו משמע דרק מחמת דאם לא הי' משייר קרקע פלונית והי' העבד רוצה להקנות השדה הזאת להאדון בחזרה הי' צריך ליתן שטר להאדון, דהא הדין הוא דהמקנה נותן שטר להקונה שבזה נעשה הקנין לכן הוא דלא הוי כריתות, משמע דמחמת מה דצריך האדון להוכחה שיש לו הקרקע לא הי' בזה טעם להחשיב שיש לו שטר ואגידא גבי', והטעם הוא דהא לראי' אין דין מיוחד שצריך שיהי' ביד הקונה ואם יצוייר שיהי' הראי' שלו אצל אחר ג"כ הי' טוב, וכיון דכעת אי"צ האדון שיהא השטר אצלו להוכחה, דהא גם אם הוא ביד העבד לא יוכל העבד לתבוע את הקרקע אין זה נקרא אגידא גבי', דהא אי"צ שיהי' נחשב כאילו זה ביד האדון, ורק לקנין שצריך עפ"י דין כן זה מקרי אגידא גביה, וגם דהא לראי' שהשדה שלו כיון שאינו מחמת דין א"כ לא הי' צריך ראי' בשעת השחרור דסגי שיהי' לו השטר אחרי השחרור, ורק משום קנין דאז השיור במקום הקנין שהעבד נותן לו לרבו, וזה רק עי"ז שבשעת השחרור לא יצא ממנו, דלולא זאת הי' צריך שטר ממנו ואז הוי כשטר קנין באותו רגע של השחרור ולכן לא הוי כריתות.
ובזה יש להבין מה דלכאורה קשה דמה נפק"מ אם יש לו שטר או איזה זכות אחר, והיכא כתוב בתורה דרק אם יש להאדון שטר על העבד הוא דמגרע הכריתות ולא איזה זכות אחר, ולהאמור מבואר דשאר זכותים הא אין צורך מצד דינם שיהי' כאילו אז ביד האדון לכן אינם מגרעים בהכריתות, ורק היכא דזה דבר שצריך להיות ביד האדון זהו מגרע הכריתות.
ומ"מ צ"ע דהא בודאי אין לומר דהשיור הוי כמעשה הקנאה מהעבד, דהא במה ששייר לא צריך לזה שום מעשה קנין, וגם אם יקנה לקטן נכסיו חוץ מקרקע פלונית אז הקרקע תישאר של הנותן, ואם איתא דזה מגדר הקנאה של המקבל מתנה הא הקטן אינו יכול להקנות, וכן בודאי לא יצטרכו שהתיבות האלו שחוץ מקרקע פלונית יהיו שייכים להמקבל כדי שיתקיים בהם ספר המקנה שנותן המקבל הנכסים להנותן כדי להקנות הקרקע המשוירת, ולמה זה נחשב כאילו יש נתינת שטר להמקנה, ונהי דלולא השיור הי' צריך להיות כן, מ"מ כששייר הא אין לו שום דין שטר מהעבד להאדון ולמה מקרי אגיד בי' יותר מכל זכות שיש לו בהשטר.
ואפילו אם נקבל סברא זאת דמה שזה במקום שטר אע"פ שכעת אי"צ דין שטר מ"מ לגבי זה מחשבינן לי' כשטר דלכן נקרא אגידא גביה, מ"מ צ"ע דהנה מש"כ רש"י בסוגיין דבשייר קרקע ולא פירש איזהו דאז לא קנה שום קרקע ולא מתקיים דיבורו כלל במה שאמר כל נכסי, דלכן אי לא פלגינן דיבורי' לא יועיל להשתחרר כיון דאמר כל נכסי ולא מתקיים דיבורו של כל נכסי, רק על העבד הוסיף הרא"ש דמיירי ע"כ דאין לו מטלטלין, וביאר הגרעק"א (בשו"ת מהדו"ת סי' קל"ז) משום דאם יש מטלטלין הא מתקיים כבר דיבור כל נכסיו על העבד ועל המטלטלין ולא צריך שוב לפלגינן דיבורא, אלא דהקשה דהא מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ואיך הם נקנים בהשטר, והביא שם דלהפוסקים דבצבורים לא בעי אגב וקני שייך שיקנה המטלטלין אם קונה קרקע. ולפי"ז באופן דמיירי הרמב"ם הוצרך לשייר הטלית פלונית דאי לאו הכי הי' נקנה עם כל נכסיו בתורת אגב, דהא הרמב"ם ס"ל דבצבורין לא בעי לומר אגב וקני, אבל צ"ע לסברת הגרעק"א דאיך שייך לומר בזה דהוי כשטר מהעבד להאדון להקנותו הטלית דהא מטלטלין לאו בני שטרא נינהו, וכיון דמה דהוי כשטר היינו כשטר קנין הא במטלטלין לא שייך זה.
ובעיקר טעם הרי"ף והרמב"ם יש לעיין דהא לקמן דף כ' ע"ב אמרינן דהרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת, ובעי רב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מאי, ומוקמינן לה במעורה האותיות באופן דלא הוי שני ספרים ונשאר בתיקו, א"כ כיון דאפילו אם הי' משייר הנייר באמצע יתכן דמהני, ואז בודאי מאי נפק"מ מה שיכתוב האדון על הנייר שלו, וא"כ למה יפסל כשכתב זכותו בתוך הגט, ומי גרע מאם הי' הנייר של התיבות האלו של האדון דאז לא הי' מגרע מה שכתוב שם ולמה כעת זה יפסל, ונצטרך לומר דלהרי"ף והרמב"ם יתפרש סוגיא דלקמן דאיבעיא בין שיטה לשיטה וכו' כמאן דס"ל כאן דהטעם דלא מהני כל נכסי חוץ מקרקע לר"מ משום דלא פלגינן דיבורא, ולא ס"ל דמה דיש לו זכות בתוך השטר מגרע הכריתות לכן הוא מסופק דאולי אם גוף הנייר שבין שיטה לשיטה שייך לו אולי גרע דכה"ג לא הוי כריתות.
ובזה הי' אפשר להבין מה דהרי"ף והרמב"ם השמיטו בעיא דרב פפא בבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה היכא דמעורה, דלהאמור ע"כ אם יש זכות להאדון בדבר שצריך להיות לו, לא עדיף מאם הי' לו ממש הנייר הזה, ואי גם אם הי' לו ממש לא הי' פוסל ואז בודאי לא הי' חשוב מה שכתוב בנייר ההוא, א"כ למה יפסל כשזה שייך להאדון, וע"כ דרב פפא לא הוי ס"ל דטעם דר"מ דפוסל כל נכסי חוץ מקרקע פלונית מחמת דלא הוי כרות גיטא, אלא הוה מפרש כרב אדא בר מתנא דטעם ר"מ משום דלא פלג"ד, ולהלכה דפסק דטעם ר"מ דפוסל בחוץ מקרקע פלונית הוא משום דלאו כרות גיטא ע"כ ס"ל דכל דבתוך השטר שייך חלק להאדון או לבעל לא הוי כריתות, וכ"ש אם חלק מגוף הנייר שייך להבעל.
ועדיין צ"ע שיטת הטור דפסק (באהע"ז סי' קמ"ג) דבשייר בין שיטה לשיטה אפילו שמעורה זה פסול, והטור (ביו"ד סי' רס"ז) הביא שיטת הרמב"ם ושהרא"ש ס"ל בביאור דלאו כרות גיטא כהתוס', ולפי"ז בעצמך ונכסי חוץ מקרקע פלוני יהי' כשר, ולדבריו צ"ע כמו שהק' בבדק הבית דלמה פסק אינה מגורשת דהי' צריך להיות ספק.
ולפי"ז מבואר סברת הגרעק"א דהיכא דזה במקום שטר, וכיון דשטר צריך להיות נקנה לו אז כששייר דבר שצריכים לדון בזה דהוי כמו שיש לו שטר על העבד הוי כמו שהי' לו במציאות חלק בתוך הגט דאז לא הוי כריתות, משא"כ שאר זכותים דאינם צריכים להיות שייכים להאדון לא הוי חסרון בכריתות.
והראוני דבחתם סופר כתב בטעם דפסק הרמב"ם דבשייר נייר אינו כריתות, והשמיט הבעיא דבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה כיון דביארו הראשונים דהבעיא אם כששייר הוי חסרון בכריתות לכן גם בין שיטה לשיטה פסול, או משום דהוי אותיות פורחות באויר דאז בנייר שבין שיטה לשיטה לא אכפת לן, וכיון שפסק הרמב"ם דהטעם הוי משום חסרון כריתות ממילא גם בין שיטה לשיטה פסול, והא דמנ"ל להרמב"ם הא כיון דלא איפשיטא, י"ל דאיפשיטא לעיל דף ט' כפירוש הרי"ף. ומדבריו משמע דאין חילוק בין אם כתב חוץ דיש לו זכות או דיש לו הנייר, ורב פפא דהסתפק בשייר בין שיטה לשיטה הסתפק נמי בשייר חוץ מחפץ פלוני אם יהי' חסרון בכריתות, וזה צ"ע דהא מצינו כמה דברים שפסולם מחמת חסרון כריתות, כגון גט בידה ומשיחה בידו לקמן דף ע"ח ע"ב, ותנאי לפני התורף לקמן דף פ"ד ע"ב, ובודאי לא כולהו בחדא מחתא מחתינהו, א"כ יתכן דבשייר חוץ לא הוי כריתות משא"כ בשייר מה שבין שיטה לשיטה, אבל בדברינו נתבארו הדברים דאם איתא דס"ל לרב פפא כהאי מסקנא דמה שיש לו זכות כגון שיור חוץ לא הוי כריתות לא הוי לי' למיבעי דכ"ש דכשהנייר שלו בין שיטה לשיטה לא הוי כריתות, וע"כ דהא פשיטא לי' לרב פפא דבשייר זכות כגון חוץ מחפץ פלוני אין חסרון בכריתות, ורק בשייר בנייר שבתוך הגט הוא דהסתפק, ולכן ס"ל להרי"ף והרמב"ם דכיון דפסקינן דבשייר חוץ לא הוי כריתות אין מקום להסתפק כלל בנייר שבין שיטה לשיטה.
והנה מצינו לקמן דף פ"ד דלרבנן כשר אם כתוב תנאי אחר התורף, הרי דכתיבת תנאי בתוך הגט לא הוי חסרון כריתות, וכ"כ בחזו"א סוף סי' ק"ו [ועיי"ש בס"ק י"ב דמש"כ הטור סי' קמ"ז בשם רב אלפס דאין זה כריתות א"א לפרש כפשוטו, דהא לרבנן זה כשר אלא דזה ענין לכתחילה], ולכאורה למה לא מקרי דיש לו זכות בתוך הגט, ולסברת הגרעק"א אתי שפיר בפשיטות דרק אם יש לו שטר שהי' צריך להקנות להאדון הוא דמגרע הכריתות מה שזה לא שייך בתנאי בעלמא [ולקמן יתבאר בס"ד דגם בלי סברת הגרעק"א תנאי אינו מגרע כריתות].
ועדיין צ"ע מה שהקשינו דלמה הוי כאילו יש לו שטר מחמת דאם הי' מקנה לו הי' צריך העבד להקנות לו ולתת לו שטר, וכן מה דהקשינו על מה שכתב הרמב"ם גם באומר חוץ מטלית פלוני, דבטלית הא לא שייך לומר דהוי כאילו יש להאדון שטר מהעבד דהא מטלטלין אינן נקנין בשטר.
ולולא דברי הגרעק"א הי' אפשר לומר דבאמת כל שכתוב בו זכותו לא מקרי כריתות וכמו שנתבאר דכמו דאם יש לו הנייר ממש לא הוי כריתות ה"נ אם כתוב בו זכותו, אלא דבהתקדשי בו לא כתב כלל זכותו, וכי כתוב שם שיש לו אשה דהא כתוב רק שרוצה לקדש בזה, ובפרט יש להוסיף עוד סברת הגרעק"א דזה עשוי ליתן לה ולא ישאר אצלו ואין כאן שום שיור בהגט, משא"כ בכתוב חוץ מקרקע פלונית דנזכר זכותו בהגט והוי כיש לו חלק מהגט, וגם לפי"ז א"ש השמטת הרי"ף והרמב"ם את בעית רב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מאי, וכמו שנתבאר לפי סברת הגרעק"א.
ומ"מ תנאי שכתוב בהגט אין בו חסרון כריתות מב' טעמים, א' דהא בידה לקיים התנאי או לא לקיים ולא כתוב בו דבר ששייך להבעל, והב' הא כל מה שיש לו הוא עד שתתגרש, דהא אחרי שיקויים התנאי ותתגרש אין לו כבר כלום, ואע"ג דתנאי דמעכשיו מגורשת כבר לפני קיום התנאי מ"מ הא כל הגירושין משום שתקיים, נמצא דכל ענין הגט הוא משום אחרי שיקויים התנאי, אלא דבהרבה תנאים יכולה להנשא על סמך שתקיים, אבל מ"מ עיקר דינו משום אחרי שיקויים התנאי ואז הא אין לו כבר יותר זכות, נמצא דלאחר הגירושין אין לו כבר זכות והוי שפיר כריתות.
רש"י ד"ה עד. ול"ש היכא דלא קנה שאר נכסים וכו'. וברא"ש הוסיף דצ"ל לרש"י דאין לו שום מטלטלין, ולפי"ז מיירי דהעבד לבוש בגדים שאולים, וכן האדון דאם יש לו בגדים הלא כבר יש לו מטלטלין, ובשו"ת הגרעק"א (תניינא סי' קל"ז) ביאר כונתו דכיון דאם יש לו מטלטלין הא מתקיים שפיר כל נכסי אעבד ואמטלטלי, אלא שהק' על זה הא לא מהני שטר על מטלטלי, ובאמת הי' אפשר לומר להשיטה המובאת בחו"מ סי' ר"ג ס"י בהג"ה דהקנו מטלטלין ומטבע בקנין סודר, מיגו דמהני הקנין אמטלטלי מהני גם אמטבע, [וברעק"א שם מביא השיטה השניה דמטלטלי ומטבע לא קנה כלום, והטעם דס"ל דלא מסתבר כונת הרא"ש לשיטה זו כיון דרוב הפוסקים דחו אותה], ולשיטה זו יש מקום לומר דשפיר יקנה המטלטלין אלא שיתכן שגם אם נסבור דמטלטלין ומטבע מהני קנין סודר על שתיהם, מ"מ יש לעיין בהא דעבד איך הוא הקנין דעצמו, אם הוא כמו כל קנין דמקנה גופו לעצמו, אלא דיש גזה"כ דבהקנאת גופו לעצמו צריך לשמה, וכל הדינים כמו בגט אשה. או דזה ענין שיחרור ואין לו שייכות להקנאה לעצמו, ובחזו"א (אהע"ז סי' ע"ג ס"ק ט"ו) הוכיח דענין שיחרור אינו גדר הקנאה לעצמו דזה רק שייך למי שיהי' משועבד לו וימשיך להיות עבד, דאם לא כן לא הי' מהני גיטו וידו באין כא', דזה שייך רק אם אינו קנין לעתיד, אלא דפקע רשות האדון, וממילא שייך לעצמו, ולדבריו יש לעיין למה בכל נכסי משתחרר העבד הא יש כאן שני סוגי קנינים, לעצמו שיחרור ולנכסים בתורת קנין, ואפי' אי נימא דשייך דשני סוגי הקנין יהיו ביחד ויועיל כה"ג. מ"מ יש לעיין לפירוש רש"י מה הי' הנידון לומר פלג"ד, דכיון דלא קנה הנכסים לא קנה עצמו הא בין כך אינם סוג קנין אחד, כן יש לעיין לקמן דף ל"ט מבואר לאבא שאול בגר שמת גדולים קנו עצמם בני חורין וקטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, ואי ענין הזכיה של עצמו אינו גדר ששייך בזה קנין אלא שחרור, איך שייך שיזכה עצמו בגר שמת, וגם מנ"ל ששייך שחרור כזה ע"י זכיית עצמו, ולא מצינו בתורה אלא גזה"כ דשחרור בשטר מהני או כסף, אבל זכיית עצמו בתור שחרור מנא לן, וע"כ דגם בשטר שחרור אינו אלא גדר הקנאה דיהי' גופו לעצמו, אלא דיש גזה"כ דשטר כזה צריך לשמה, ומ"מ שייך בזה גיטו וידו באין כא', כיון דכל מה שמפריע לקנות את עצמו זה הוא רק מה ששייך לאדונו, וע"ז יש הלכה דגיטו וידו באין כאחד, ובזה מובן יותר מה דשייך כל נכסי להיות כלול בזה שחרור וקניית נכסים דתרוויהו ענין קנין, ולפי"ז שייך ג"כ לומר שקונה מטלטלין עם גופו דכיון דשייך בגופו שייך נמי במטלטלין, ואע"ג דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו, והא דצריך תמיד בשטר להחידוש דאגב, היינו דוקא היכא דהמטלטלין לא הוזכרו בתוך השטר, ואם כי כל מה שכ' קשה להעמיס בדברי הרא"ש שיסבור כהשיטה הדחוייה הנ"ל, מ"מ כתבנו זה בשביל מה שנתבאר דשחרור הוא מדין קנין.
תוד"ה לעולם. והו"א כשאומר חוץ מבטל דיבורו מה שאמר כל נכסי קמ"ל דאפ"ה יצא לחירות דפלג"ד. צ"ב מה שייך הכא פלג"ד, הא אין הכוונה דמתחרט להקנות לעבד, אלא דמבאר שרוצה רק להקנות העבד ואיזה חסרון יש כאן, ואם משום זה דלעבד לבד לא קוראים כל נכסי, הא בהכרח מבואר דעתו שקורא כל נכסי לעבד עצמו ולמה לא יועיל, ומסתבר דאם יש לו רק עבד וכותב לו כל נכסי שפיר ישתחרר ומ"ש כאן, ואפשר דאם הי' בשאר נכסים כה"ג, כגון דאמר כל נכסי והי' לו שתי חפצים ואומר חוץ מחפץ פלוני, נמצא דנותן לו רק חפץ אחד יקנה שפיר, וזה לא יהי' שייך לפלג"ד, ורק בשחרור דצריך להשתחרר ע"י הכתיבה, ובודאי אם הי' אומר אני נותן לך מתנה אבל תדע שזה לא חפץ זה ולא חפץ זה, באופן שממילא יובן למה כוונתו, שנשאר רק העבד, אבל לא נזכר בפירוש שום לשון שיוזכר העבד, אלא מכח השלילה שממילא נשאר שמקנה לו במתנה העבד, מ"מ אין כאן לשון שחרור, ובדבר שצריך אמירה או כתיבה לא שייך שיועיל, ומה שמבינים שכוונתו ליתן, רק אם יהי' ע"ז דין לשון או כתיבה, וא"כ כאן אם הי' פלג"ד וכשאומר חוץ ביטל, נמצא דמצד הלשון כל נכסי אינו יכול לעשות שחרור, אלא שאנו מבינים מתוך דבריו שאח"ז שהוציא מהכלל קרקע פלוני מובן שהשאר רוצה ליתן להעבד, אבל אין זה לשון שחרור, ולכן זה תלוי אי פלג"ד נשאר עדיין חלק מהדיבור של כל נכסי, אעפ"י שהוריד ממנו קצת שייך שפיר להשתחרר בו.
תוד"ה הלכה. כיון שיש שיור בדיבור שהוא משתחרר בו דאמר כל נכסיי ואינו מתקיים כולו. מלשון התוס' משמע דהשיור הוא כיון שאין מתקיים כל הדיבור, ואי נימא הכי יקשה שגם בשכי"מ שעמד כיון שחוזר בנכסים הא איתגלאי למפרע שלא קנה הנכסים, ולא נתקיים כל נכסי במלואו, ואמאי הוי גט שחרור, וע"כ צ"ל דהעיקר שהוא השאיר בלשון בהדבר שעושה כריתות, ואף זה צ"ע קצת, דהא כל מה שחוזר בנכסים דאמדינן לדעתו דאינו רוצה ליתן הנכסים רק אם ימות ואת העבד רוצה לשחרר בכל גוונא, כמש"כ התוס' (בד"ה אינו) דדעתו כמו שיאמרו חכמים וחכמים רוצים כן, וא"כ הא הו"ל כאומר בפירוש שאם יעמוד נותן במתנה רק העבד ולא הנכסים, וא"כ הוי שיור בגט ואיך יהני.
תוד"ה ואינו חוזר. וי"ל דהכל תקנ"ח היא גם מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד. לכאורה למה הוצרכו לחדש דגם מה שחוזר בנכסים הוא מתקנ"ח, ולא משום דאמדינן דדעתו ליתן נכסיו רק אם ימות.
אלא דהנה התוס' הא תירצו לפני זה שתי תירוצים, או דכתב מהיום או דסתמא הוא כמו שכתב כן, וא"כ קושיתם ע"כ הוא דאפילו בדכתב ממש מהיום דאז הי' סברא דאי"צ לתקנ"ח דרוצה ממש שישתחרר תיכף, מ"מ הקשו הא דעתו לכשיעמוד יחזור ואמאי אינו חוזר, ע"ז תירצו דבאמת כשכותב מהיום מה שחוזר בנכסים הוא רק מתקנ"ח דמעיקר הדין לא הי' יכול לחזור כיון דכתב מהיום, לכן בעבד אמרינן דדעתו ממש דאז חכמים הא רוצים שישתחרר כיון שיצא עליו שם בן חורין, ובלי מהיום אז רק מה שחוזר בנכסים אי"צ לתקנ"ח אבל מה שאינו חוזר בעבד הוא מתקנ"ח.
תוד"ה סמוך. עי' בפנ"י שהק' דנימא אוקי תרי להדי תרי וישאר כאילו הגט אינו מקויים ואין ערעור ותנשא בו, וביאר דזה הי' קשה להתוס', ולזה תירצו כיון שהעדים המערערים פוסלים החתימה ל"ש לומר אוקי הגט אחזקה דתרי כמאה, והרי המערערים מכחישים עדי החתימה וגם עדי הקיום, וצ"ע דבמה מכחישים את העדי החתימה, הא רק מערערים שהעדים לא חתמו, ואפשר לבאר דברי התוס' עפי"מ שדן בתשו' הגרעק"א סי' קל"ו דבחזקה המבררת כמו אין אדם פורע תוך זמנו, ל"ש לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחזקה, דהא נגד החזקה המבררת יש עדים המבררים אחרת, וא"כ ה"נ הכא אי אפשר לומר אוקי תרי להדי תרי ותנשא כמו כל גט כ"ז שאין ערעור דלא חיישינן לזיוף, דהא זהו מחמת שיש לנו בירור דלא חציף איניש לזיופי שזהו חזקה המבררת, וכאן זה לא יועיל כיון דהעדים המערערים הא אומרים נגד החזקה הזאת, ולכן החזקה הזאת לא תועיל, אבל החזקת אשת איש דאינה דין בירור, אלא דין חזקה שפיר אמרינן דאוקי אחזקה דאשת איש.
תוד"ה אלא ערער דבעל. וה"ה ערער דלקוחות. מלשון הירושלמי המובא בראשונים משמע דכשעוררין וטוענין מזוייף לא גובין מהם אבל מותרת לינשא. וכ"כ להדיא ברא"ש.
בא"ד. וה"ה ערער דלקוחות. עי' בר"ן שהוקשה לו דמשמע דרק אם יערערו והא אסקינן לעיל דטענינן ללקוחות, עיי"ש. ובחידושי מרן רי"ז הל' גירושין ביאר דמהני טענת מזוייף בבעל מכח בעל השטר, ומ"מ גם לבעל דבר יש כח לטעון מזוייף, ויש לעיין קצת בהא דחידשו הראשונים דטענינן מזוייף משום דאביהם הי' נאמן לטעון מזוייף, וכ"ה בתוס' דף ב', דהא למעשה לא מצינו דין נאמנות מזוייף רק לבעל השטר, דאילו לבע"ד לא יצוייר אם לא יתחדש דין טענינן ע"ז, וא"כ איך נימא טענינן הא הם לא בעל השטר, דהא מבואר בדבריו דנאמנות הלקוחות והיתומים הוא מדין בע"ד ולא מדין בעל השטר, הרי דלא מקבלים כח אביהם שיהיו בעלי השטר, וא"כ איך שייך לומר טענינן, הא גם לאביהם לו יצוייר שלא הי' לו דין בעל השטר מנא לן שהי' נאמן לטעון מזוייף, וע"כ צ"ל דיש דין נאמנות לבע"ד שיכול לטעון מזוייף, ולכן שייך לטעון ליתומים ולקוחות שניתן להם דין טענת ברי של אביהם שהי' נאמן מחמת בעל דבר כיון שגם הם בעלי דברים, וכל זה הוא שייך אי טענת בעל דבר הוא בעיקר הדין, והי' שייך לבעל דבר לטעון זה, נמצא שלאביהם הי' טענה משתי כחות, מצד בעל השטר ומצד בעל דבר, וכשמת או מכר טענינן ליתומין ולקוחות טענת אביהם מצד בעל דבר, אבל כיון דכל עיקר טענת מזוייף לרוב הראשונים היא רק מדרבנן, וכיון שלאביהם לא הי' צורך לתקן שיהי' נאמן לטעון מזוייף מצד בעל דבר, דהא בין כך הי' נאמן מצד בעל השטר, וא"כ למה יתקנו לו שיוכל לטעון גם מכח בעל דבר, וא"כ קשה איך מתחיל הדין שנטעון ליתומים ולקוחות מזוייף, וזה קשה לומר דכיון שאילו לא נתקן ליתומים שיוכלו לטעון מזוייף בטענת שמא הי' ראוי לתקן שיהיו נאמנים בטענת ברי מצד בעל דבר, ולכך כבר נכלל לבעל השטר כח זה ולכן טענינן ליתומים ולקוחות, ואולי יש לומר דצריך לתקן באם היתומים טוענין ברי שהוא מזוייף דאז יהי' נאמנין מחמת בעלי דבר, אמנם אחרי דנאמר דיש דין טענה לבעלי דבר ולכן יהי' דין טענינן אף בשמא, ולא יצוייר תקנת נאמנות בעל דבר בתור טענת ברי. עוד יש להעיר דלמה הוצרכו לתקן שיהי' נאמנות מיוחדת לבעל השטר, דבשלמא לבעל דבר תיקנו שלא יפסיד אבל נאמנות לבעל השטר למה יתקנו לאיזה צורך יתנו לו דין נאמנות מיוחדת, ואם זה הי' מצד הדין לא הי' קשה אבל התקנה הא לא מתקנים לחנם.
שוו למוליך ולמביא. מבואר דבאר"י לא חיישינן והוא יכול לישא בת חורין בלי קיום, ובפנ"י העיר דלפימש"כ הרמב"ם דהא דבגט לא בעינן קיום בא"י משום דאין דין האיסורין כדין הממון, ובעבד הא הוי ממון גמור, ותירץ דעיקר הדבר אנו דנין על האיסור שבו דע"ז הוא נאמן וממילא נפקעת זכות אדונו עליו עד שיבוא המערער, וצ"ע אמאי אנו מכריעים מכח האיסור נכריע מצד הממון וממילא יהי' אסור בבת ישראל, ובשלמא להתוס' שכ' לעיל דף ב' דמה דלא מצריכים קיום בלא ערעור הוא מטעם דמשום עיגונא אקילו ביה רבנן, אפשר דגם כאן הקילו לא לחוש כלל, אבל להרמב"ם הא לא היתה תקנה אלא דבאיסור לא חיישינן, וכעין מש"כ הר"ן דאין האשה ממון הבעל, אבל בעבד דהוא ממונו למה לא נחוש. ואפשר לומר דהנה בעבד כיון דמה"ת זה שטר כשר, נמצא דאם באנו לחוש היינו שהאדון יוציא גוף העבד מהעבד שהרי העבד מוחזק בעצמו, וע"ז לא מצינו טענינן, והראוני שכעי"ז כתב באבן האזל (פ"ו מה' עבדים ה"ז בסופו).
שם. שוו למוליך ולמביא. בפנ"י ביאר דאע"ג דבתן שטר שחרור לעבדי אינו חוזר לרבנן ונעשה שליח לקבלה ובשליח לקבלה שהביא גט הא אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מ"מ כאן צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאין הכל יודעים דנעשה כשליח לקבלה וזוכה תיכף עבור העבד, ואפשר דהבעל סובר שעדיין לא נגמר השחרור ויבוא ויערער, ולכך צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח, ולדבריו יצא גם קולא דבפנ"כ יועיל דאי אתי בעל ויטעון מזוייף לא יועיל ערעורו, אע"ג דנשתחרר בשעת קבלת הגט מיד האדון דאז לא צריך להועיל אמירת בפנ"כ לסלק ערעור הבעל, ולכאורה אימתי יאמר בפני נכתב הא אין כאן כעת נתינה והוי כבר משוחרר, ואע"ג שכ' התוס' לעיל דף ה' ע"ב דבעושה שליח לב"ד מהני אמירה בשעה שיוצא ממנו הגט, מ"מ מה שייך אמירת בפנ"כ אחרי שכבר נשתחרר ואיך יועיל לסלק ערער הבעל. ודוחק לומר שמכח הסברא הנ"ל דאין הכל יודעים חייבוהו חכמים ולגבי הדרבנן הוי כנתינה, ולפי ההנחה של הפנ"י דשייך כאן אמירת בפנ"כ אע"פ שאין שעת הנתינה ממש, הי' אפשר לומר דתמיד שליח לקבלה הא צריך עדים שהוא שליח לקבלה כמבואר לקמן דף ס"ג ע"ב, ואם אין עדים שעשאו שליח לא שייך לומר שהוא כבר משוחרר, דהא ג"ז אין אנו יודעים אם הוא בכלל שלוחו, ובכדי להיות שליח העבד צריך קודם לברר שהוא אמנם שליח והבעל מסר לו, דאז יש לו שתי הכחות אם לא ירצה לזכות להעבד יהי' רק שליח להולכה, ואם ירצה לזכות בשבילו אז יהי' שליח לקבלה, ולפי"ז נמצא דלכן צ"ל בפנ"כ דכ"ז דלא ידעינן זה לא ידעינן בכלל שנעשה שליח לא להולכה ולא לקבלה, ולכן צ"ל בפנ"כ, ואמרו לי שבחידושי הגרעק"א בכת"י שעדיין לא נדפס כתב דמיירי שהשליח אומר בשם האדון שהתנה שישתחרר רק כשיגיע ליד העבד, ואין להקשות דא"כ יהי' נאמן שהוא שלוחו והגט כשר במיגו דאי בעי אמר שלא התנה כן, דאז הי' נאמן בלי אמירת בפנ"כ, דקושיא זו באמת הקשה הר"ן סופ"ב על מה שאשה מביאה גיטה והתנה שתתן זה בב"ד, כמבואר בסופ"ב שלמה צריכים לומר בפנ"כ שתהי' נאמנת במיגו, והגרעק"א שם בסופ"ב כתב בביאור דברי הר"ן לתרץ קושיא זאת דהטעם דבשליח לקבלה לא הצריכו לומר בפני נכתב, הא כתב הר"ן דהוא משום דאמרינן דודאי לא יערער עוד, כיון דגמר לגרשה אבל בקיבלה רק להולכה שלא תזכה להתגרש חיישינן שנמלך ויערער, וא"כ לא שייך מיגו, דמה יועיל המיגו, דהא גם בשקיבל בתור שליח לקבלה הי' הבעל נאמן בערעורו אלא שלא חיישינן שמא יערער, אבל עתה דלדבריו דלא נתן לקבלה דיש לחוש שמא יערער לא שייך מיגו.
תוד"ה שוו למוליך ולמביא. וי"ל דחשוב עיגון הא דאסור בבת חורין. ויש מהראשונים [עי' במרדכי] שהקשו מהא דבשחרור אמרינן דאין קוראין לפניהם וחותמין ולא מקרעין להם נייר, ותירצו דכאן דשטר השחרור בידו הרי הוא אסור בין בבת חורין בין בשפחה משא"כ התם לא יחתמו ולא יהי' עיגון, ויקשה עליהם קושית התוס' דא"כ לא יתן השליח הג"ש ולא יהי' עיגון. ואפשר דס"ל דאינו רשאי לעכב את הגט מליתנו להעבד דהא אולי העבד ימצא קיום, וכיון שצריך ליתנו להעבד ממילא כבר יש חשש עיגון, ולשיטת התוס' צ"ע מהא דבשחרורי עבדים אין קוראין לפניהם וחותמין.
יש לעיין להתוס' אם באופן דיש עבירה בשחרור ג"כ יועיל בפנ"כ דאולי לא שייך אז לתקן משום עיגון כיון דאסור לשחררו, ובתשו' רעק"א הביא אופנים דאין עבירה, עכ"פ באופן דאסור צ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |