טורי אבן/ראש השנה/יג/א
וקרי' לי בצאת השנה. כתבו התוס' ומ"מ בהאי קרא לחוד כחד לא סגי אם לא שנת השמיטה בחה"ס ולא פי' מ"ט לא סגי בהאי קרא לחוד ונ"ל דה"ט דאי מבצאת השנה השנה לחוד ה"א ה"מ לעני מעשר דהא בשאר האילנות אפי' ענבים דמעשר שלהם מה"ת אזלי בהו בתר ה"ש שלה' לגבי מעשר וא"כ הה"נ בתבואה וזיתים דבע"כ בהו מיירי האי קרא דחג האסיף בצאת השנה מדתלה לקציר החג אחר שנה היוצאת משום דבידוע שהביאה שליש לפני ר"ה והא ליתא אלא בתבוא' וזתים בלבד וכדפי' בסמוך אבל לענין שביעית ה"א דבתר חנטה אזלינן כשאר אילנות קמ"ל שנת השמיטה בחג הסכות דאפי' לענין שביעית בתבואה וזתים לא אזלי' אלא בתר ה"ש ולא קוד' לכן. ומהאי קרא דשנ' השמיט' בחה"ס לחוד לא סגי דה"א תשמיט ותיזיל עד חה"ס אמר רחמנא כדפריך לעיל אבל לא לענין הבאה שליש בתבוא' וזיתים דלא מסתבר לומר כן הואיל והן ראוין קודם ה"ש שלהן אבל השתא דגלי קרא אחג האסיף דבתבואה וזיתים נמי אזלינן בתר ה"ש אפ"ת דלענין מעשר מיירי מ"מ כיון דקודם ה"ש נמי ראוין ואפ"ה לא אזלינן בהו לענין מעשר עד הבאת שליש מגזה"כ מהשתא יותר ראוי למדרש להאי קרא דשנת השמיטה דענין הבאת שליש אזלינן בהו לגבי שביעית אע"ג דראויין קודם לכן אפ"ה גזה"כ כן כדאשכחן הכי גבי מעשר מלמידרש דבר חדש דתשמיט ותיזול עד חה"ס דשנת ח' מה שלא מצינו במקום אחר כיוצא בו שתהא שנה נכנסת בחברתה כלל:
קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. כתבו התוס' ואע"ג דירוש' היא להם מאבותיהם כדאמ' בע"ז פ"ד (דף נ"ג) דא"ר ואשיריהם תשרפו באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ דייק התם שפיר מאשירות מדורות ראשונים. וא"י מאי קאמר אדרבה אשרות שמדורות ראשוני' קודם שניתן לאברהם הי' יכולין לאסו' ולק"ל התם אלא על אשירות שלאחר שניתן הארץ לאברהם ואי יש לו חלק במה שזרע ונטע לק"מ הא ודאי יכול לאוסרו כיין שיש לו חלק בו ש ול"ל דק"ל מדאמ' תורה ואשיריהם תשרפו באש הכל במשמע ואפי' אילן העולה מאיליו וזה אין לנכרי חלק בו כיון דלא טרח לנטעו. הא ליתא דהעולה מאיליו לכ"ע אינו אסור משום אשירה הואיל ואין בו תפיסת ידי אדם כדאמ' בפ"ג דע"ז (דף מו) בסוגיא דנכרי' העובדים את ההרי':
ול"נ דוודאי כל התבואה והאילנות שהי' בא"י בשעת כניס' לארץ ה"ל ישראל ונכרי שותפי' בו דיש לנכרי חלק במה שזרע ונטע ומ"מ למ"ד יש ברירה נוטל ישראל חלקו ומותר דאמ' זהו חלקו המגיעו וכדתני' רפי"א דחולין (ד' קל"ה) ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי משום דס"ל אין ברירה רשב"ג א' שלו חייב ושל נכרי פטור דס"ל י"ב כדמפ' התם וה"נ חצי אשירו' המגיע לחלקו של ישראל למ"ד י"ב מותר ור"א דקשיא ליה אמאי א"ר ואשריה' תשרפון. לטעמא אזיל דס"ל י"ב בפ"ט דבכורות (דף נז) גבי אחים שחלקו לענין מעשר בהמה דאם קו ט' כנגד ט' אמ' זהו חלקו המגיעו דיש ברירה משום הכי ק"ל אמאי אמר רחמנא לשרוף כל האשירו' יטול הישראל חציים לחלקו ולישתרי. ואע"ג דהא דר"א אזלא התם אליבא דרב דא' ישראל שזקף לבינה כו' ומפיק לה ר"א מתחילתה של א"י והא רב אין ברירה ס"ל בפ"ה דביצה (דף לח) גבי ב' שלקחו חביו' ובהמה בשותפות מ"מ א"ל הא דפריך אין א"א דשא"ש לאו אליבא דרב ס"ל א"ב פריך אלא למאי דס"ל י"ב ואליבא דרב מוכח לה מהא דמסיק התם בביטולא בעלמא סגי וחבריא דרב כהנא ס"ל כמ"ד א"ב ואפי' לאחר חלוקה חלקו של ישראל כחלקו של נכרי דמי מש"ה ק"ל קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי:
קצירכם ולא קציר נכרי. ומשמע כמו שממעט קציר נכרי ה"ה נמי של הפקר דהא לאו קצירכם הוא. וק"ל לפי"ז אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר ותנן בפ"ד דשקלים שומרי ספיח' בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואשומרי ספיחין לצורך העומר קאי דאמ' בפ"י דב"מ (דף קי"ח). מיהו י"ל דקצירכם אינו ממעטו אלא של נכרי לחוד אבל של הפקר אע"ג שאינו של ישראל הואיל ואינו של נכרי אינו ממעט וכה"ג צ"ל גבי הא דאמ' רפ"ק דבכורות (דף ב') דממעט שותפי' נכרי מן הבכורה משום שנאמ' בישראל אבל לא באחרים מ"מ משמע דשל הפקר חייב בבכורה מדאמ' התם רב מרי בר רחל הוה מקנה אודנייהו לנכרים וטורח זה למה יפקירם וממילא יהי' פטורין מן הבכורה אלא ודאי אין דין הפקר שוה לדין של נכרי בכל מקום אע"ג שיש מקומות ששוין הן ובח"א יתבאר זה:
מיהו בלא"ה אין זה קושיא דיהא שביעית פטור מן העומר מטעם הפקר הא בלא"ה פריך בפ"ט דמנחו' (דף פ"ד) דלאכלה אחר רחמנא ולא בשרפה ומשני רחמנא אמר לדורותיכם אלמא א"א לבטל עומר בשביעית מיהו ק"ל הא קצירכם מ"ל להא דדרוש בפ"ב דפסחים (דף כ"ג) דחדש מותר בהנאה אע"ג דא"ר אבוהו כ"מ שנאמר לא תאכל אסור בהנאה משום שנאמר קצירכם שלכם יהא. ואפי' לחזקי' דל"ל התם דר"א מפר' התם לקצירכם דכל ישראל משמע והכי מפרש התם לתרומתכ'. מ"מ כ"ע לא דרשי לקצירכם קציר נכרי והתוס' הקשה התם הא איצטרך לכדדרשינן בפר"י (דף ע"ב) קצירכם ולא קציר מצוה וחזקי' נמי לשני הכי ותי' מדלא כתי' ראשי' קצי' והמ"ל קצירך וכתי' קצירכ' ש"מ תרתי. ואכתי תקשה ומנלן למדר' ולא קצי' נכרי דהא תלתא לא ש"מ שהרי ליכא אלא תרי יתורא:
ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. ק"ל אמאי מעיקרא לא אכול הא אפי' דבר טמא אישתרי להו בז' שכבשו כ"ש חדש דהא אמר בפ"ק דחולין (דף י"ז) בעי ר"י אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ומתמה אימת אלימא בז שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב ובתים מליאים כל טוב וא' רב קדלי דחזירי בשר נחירה מיבעי וקאמ' אלא לאחר מכאן מיהו לשנויי בתרא דהתם כי אישתרי שלל של נכרי' דידהו ל"א. א"ש הא דמעיקרא ל"א כיון דא"י מוחזקת היא ה"ל כדידהו ואע"ג שיש לנכרי נמי חלק במה שזרע הא ס"ל לחבריא דר"כ דאין ברירה וכדפיר' בסמוך ולשנויא קמא דהתם דאינו מחלק בין שלל של נכרים לדידהו הא דמעיקרא לא אכול לאו משום איסור חדש אלא דל"צ שהיו מסתפקין עדין מן המן שבכליהם כדאמ' בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"ח) אדמ"ד משיב לאחר ירושה וישיבה משמע עי"ל דלא הותר להם אלא איסור שא"א לבוא לעולם ליד היתר כמו בשר נחירה ודבר טמא אבל איסו' שאפשר לבוא לידי היתר כמו חדש לא דלמה לו למיכלו בעודו עומד באיסור ותדע דהא א' בפ"ב דכתובות (דף כ"ה) דבז' שכבשו נתחייבו בחלה ואמאי הא אפי' דבר טמא אישתרי להו. ול"ל דנתחייבו בחלה היינו אם גילגול בז' שכבשו והניחו לאחר מכאן כדמשני אאברי בשר נחירה דפשטא דקרא משמע שאם אכלו מיד שבאו לארץ נתחייבו בחלה כדכתיב בבואכם אל הארץ וגו' והי' באכלכם מלחם הארץ וגו' אלא ודאי איסור שיש לו תקנה לבא לידי היתר לא הותר להם והרי עיסה הטבולה לחלה יש לה היתר ע"י הפרשה והא דתנן רפ"ק דערלה עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חיי' והא ערלה אין היתר לאיסורו צ"ל דמיירי במצניע מפי' הללו של ערלה לאחר ז' שכבשו:
וראיתי להרמב"ן בפי' התורה על פסוק זה ובתים מלאים כל טוב שפי' כי הטובה ההוא שכל מה שימצאו בבתים מותר להם אפי' היו שם דברים הנאסרים כגון כתלי דחזרי או כרמים נטועים כלאי' או ערלה כו' והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור. הנה הותר להם כל האיסורים זולת איסור ע"ז כו' והנה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם וי"א ז' שכבשו וכ"כ בגמ' פ"א ממסכ' חולין. ומדבריו למדנו שאפי' איסור ערלה הותר להם ובע"כ ההיא דפ"ק דערלה עת שבאו כו' מיירי במצניע לאחר ז' שכבשו וכדפי'. ובשם הרמב"ם כתב שכל חלוצי צבא משנכנסו לגבול נכרי' מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בהן אם רעבו ולא מצאו מאי לאכול אלא מאכלי האסורים וכן שותה יי"נ. מפי השמועה למדו ובתים מליאי' כל טוב ערפי חזירי וכיוצא בהן. ולפ"ד דמשוי חלוצי צבא של דורות לשל כיבוש לא הותר לכולן אלא בשעת הדחק שאין להם מה לאכול משל היתר. א"ש הא דמעיקר' לא אכלו דמיירי בשהי' להם של היתר מיהו ק"ל דלפ"ד מאי פריך אההיא דאברי בשר נחירה אלימא בז' שכבשו השתא דבר טמא כו' מאי קושיא הא דבר טמא לא אשתר להו אלא בשעת הדחק שאין לו מה לאכול אבל אבר בשר נחירה דמבעי' לי' משום שמא הואיל אישתרי קודם לכן אישתרי לה"ט אפי' שלא בשעת הדחק שרי ול"ל לדחוקי בלאחר מכאן. אלא ודאי בז' שכבשו בכל ענין שרי להו:
ומ"מ נ"ל דאין ללמוד מהם לשאר חלוצי צבא להתיר להם דבר איסור כלל דאצלם הוראת שעה היתה וגם הרמב"ן השיג עליו בזה ואין זה מקומו:
[אבני שהם] מהיכן הקריבו. כתבו התוס' משמע דאי לא הקריבו הי' אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות בפרק ר"י [דף סח] דאף שבזמן שבהמ"ק האיר המזרח מחיר ואני תמה שהרי התם פריך והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה פי' שמצוה להמתין עד הבאת העומר אף אינו עובר בלאו אם אוכל חדש לאחר שהאיר המזרח ביום הנף ואפילו למ"ד האיר המזרח מתיר אפ"ה מצוה להמתין עד הקרבת העומר וכ"כ התוס' עצמם לעיל (דף ז') גבי מידי דתליא במעשה נ"ח ואפי' למ"ד בזמן שבהמ"ק האיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה כדאמ' בפר"י. ונ"ל שהתוס' לטעמייהו אזלי שפי' בפרק קמא דמנחות (ד' ה') דהאי למצו' אינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא ור"ל דאינו אלא מדרבנן מ"מ אני תמה ט"ז דמה תלי' בהאי דלמ"ד דבזמן שבהמ"ק ה"ה מתיר הא אפי' למ"ד עומר מתיר ובזמן שאין בית ה"ה מתיר משום דתרי קראי כתיב עד עצם היום ועד הביאכ' הא כיצד כאן בזמן שבהמ"ק כאן בזמן שאין בה"מ. מ"מ לא א"ש דהא אם אינו עומר בעונם ממה להביא הא וודאי האיר המזרח מתיר דמה לי אי איכא עומר וליכא בית להקריבו דמתיר האיר המזרח הואיל וא"א בהקרבה מה לי איכא בית ועומר אין הא נמי א"א להקרבות עומר ועוד נראין הדברים ק"ו מה היכא דאיכא עומר ואין בית אע"ג דיש תקנה לבנו' הבית אפ"ה מתיר ה"ה כ"ש בזמן דליכא עומר בעולם דאין שום תקנה בשנה זו להקריב עומר דה"ה מתיר והא למאי דס"ד דחבריא דר"כ דלא הי' בשעת כניסתן לארץ שום תבואה שראוי להקרי' את העומר ממנו מאי דיוקא מדמעיקרא לא אכול ש"מ דהקריבו עומר דאפ"ת לא הקריבו אפ"ה אכל משום שהאיר המזרח התיר להם כיון דא"א להביא עומר דהא אין ממה להקריבו לפי מה דס"ד דחבריא ודמי לבזמן שאין בהמ"ק ובע"כ צ"ל דס"ל לחבריא דר"כ דבזה"ז כל יום הנף אסור כמ"ד התם הכי וה"ה נמי אי ליכא עומר למאי דס"ד דחבריא ומדאכלו ש"מ דהקריבו עומר לכן מבעיא להו מהיכן הקריבו עומר [ע"כ מאבני שהם]:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |