תוספות הרי"ד/מעשר שני/א/א

תוספות הרי"ד מעשר שני א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מ"ט דריב"ל ובשרם יהי' לך כחזה התנופה ומ"ט דריב"פ יהי' לך אפי' לאחר שחיטה כו'. וצריך ביאור להבין האיך ילפינן מחזה ושוק דילמא חזה ושוק נמי ממונו הוא לאחר שחיטה דיליף מבכור ואלא ע"כ דקאי ע"פ תירוץ הראשון תמן בשם גרמי' ברם הכא בשם ריב"ל ונמצא לריב"ל לא יליף ר"י כל הקדשים מבכור משא"כ לתירוץ השני דכאן וכאן בשם גרמי' במקדש בחיים ובראוי ליפול לו לאחר שחיטה ונמצא דלאחר שחיטה בין בבכור בין בחזה ושוק ממון גבוה הוא לא אתי שפיר האי דיליף ריב"ל בבכור לאחר שחיטה מחו"ש מנ"ל בחו"ש גופי' שמא ילפינן מבכור ובכור ממון הדיוט הוא אף לאחר שחיטה אלא ע"כ דקאי לתירוץ קמא דלא ילפינן מבכור ומתניתין אתיא כד"ה דאף ר"י ס"ל דאינה מקודשת וכ"כ הק"ע ז"ל במס' קידושין פ"ב אבל קשה לי במה דמסיק מ"ט דריב"פ יהי' לך אפילו לאחר שחיטה וקשה למה לריב"פ למולף מיהי' לך ולמאי בעינן האי ריבוי הא לדידי' לא מצינו למילף אלאחר שחיטה בבכור דהוא ממון גבוה מובשרם יהי' לך כחזה התנופה דדילמא חו"ש גופי' ממונו הוא לאחר שחיטה וצ"ב להבין עומק הפשט:

ונראה לפענ"ד בע"ה לבאר ולפרש הענין הזה ונרחיב את הענין הזה בשיטת הבבלי ויומתק כדבש הסוגיא הזאת ונקדים מה דגרסינן במס' ב"ק דף י"ב ע"ב דגרסינן שם אר"י הא מני ר"י הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא וכו' והא דתנן המקדש בחלקו בין בק"ק בין בקדשים קלים אינה מקודשת לימא דלא כריה"ג אפילו תימא ריה"ג ע"כ לא קאמר ר"י הגלילי ממון בעלים הן אלא מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה"ג מודה דכי קזכו משולחן גבוה קזכו ומחיים מי אמר והתנן בכור מוכרין אותו תמים חי ואר"נ ארב"א לא שנו אלא בכור בזמן הזה וכו' ואותבי' רבא לר"נ וכו' ומשני רבינא בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש וכו' ואי איתא לישני הא ריה"ג הא רבנן אמר לך מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכהנים כי קזכו משולחן גבוה קזכו ע"כ וכתבו בתוס' ז"ל דבבעלים לעולם ממון בעלים הוא אפילו לאחר שחיטה חלק שלהם משלמים לעולם שלהן הוא וממונם הוא וכהנים לעולם משולחן גבוה קזכו והא דאמרינן בפ"ב דמס' ביצה דף י"ט גבי נדרים ונדבות כי קזכו משולחן גבוה קזכו והתם בבעלים מיירי משום דעיקר השחיטה הוא לגבוה ע"כ מסקי בתוס' ז"ל דהמסקנא במס' קידושין דף נ"ב ע"ב הוא מחולק עם המסקנא דסוגיא דידן דהתם מסקינן גבי המקדש בחלקו כי אמר ריה"ג ממונו הוא מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה"ג מודה דכי קזכו משולחן גבוה קזכו והכא מסקינן דמתנות כהונה אפילו מחיים משולחן גבוה קזכו והתם במקדש בחלקו הוא חלק כהנים וסוגיות מחולקות המה אבל הרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו דגם המסקנא דקידושין הוא נמי כסוגיא דידן וס"ל דבבעלים לאחר שחיטה ממון גבוה הוא ובכהנים אפילו מחיים ומתניתין דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה קאי אבעלים דוקא וכ"ת גבי בעלים מאי בחלקו שייך בהו דהא ממונו הוא הא ליתא כיון דבשחיטה זכו בו ממון גבוה הוא אלא שחלקו להם והם כמזומנים לשולחן שפיר שייך חלקו לומר שהוא נחלק להם הילכך לריה"ג המקדש בחלקו דהיינו לאתר שחיטה אינה מקודשת בין בכהן בין בבעלים אבל מחיים בכהן אינה מקודשת ובבעלים מקודשת ע"כ לשון הריטב"א ז"ל במס' קידושין דף נ"ב ע"ב. ולכאורה צ"ב מנ"ל למימר דמחיים הוי ממון בעלים ולאחר שתיטה הוי ממון גבוה במה הוי לאחר שחיטה ממון גבוה יותר מבחיים. ועוד צ"ב במה חלקו הראשונים ז"ל שיטת רש"י והרשב"א והריטב"א ז"ל דבבעלים נמי לאחר שחיטה ממון גבוה הוא ושיטת התוס' ז"ל דבבעלים אפילו לאתר שחיטה ממון בעלים הוא. ונראה לפענ"ד עפ"מ דמרגלא בפומי הטעם של דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל במס' כריתות דף י"ב דלאחר זריקה לא מהני שאלה בהקדש והטו"א ז"ל חולק עליהם ז"ל. ונראה לפעי"ד דע"כ כדבריהם ז"ל מוכרח הוא עפ"מ דגרסינן במס' ב"ק דף צ"ח אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור וכו' והנ"מ דאדי' אדוי' וכו' ובתוס' ז"ל האריכו הרבה במה דלא חשיב הגבהה באדי' אדוי' כדמשמע במס' גיטין דף נ"ט גבי עני המנקף בראש הזית והקשו מפ' שילוח הקן ומסקי בתוס' ז"ל דאדי' אדוי' בדרך ירידה הוא דלא חשיב הגבהה אבל בדרך עלי' חשיב הגבהה עיי"ש ומוכח מפורש דהגבהה אפילו ע"מ להורידו וכל עיקר הגבהה הוא להורידו והוא חשיב הגבהה דבאדי' אדוי' בדרך עלי' חשיב הגבהה שפיר ואפילו להגהת אשר"י ז"ל דמסתפק בזה באדי' אדוי' דרך עלי' אם חשיב הגבהה דווקא באדי' אדוי' בכוחו ולא בגופו וס"ל דאיפשר הוגבה מחמת כוחו לא מהני רק הגבהה בגופו מהני אבל הגבהה בגופו מהני בהוגבה דרך עלי' ע"מ להשליכו למטה מטה אבל עכ"פ כיון שהגביה אותו דרך עלי' לצורך השלכה מטה חשיב הגבהה מעולה. וגרסינן במס' ב"ב דף פ"ו ע"ב ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו מאי לאו בכליו של לוקח לא בכליו דמוכר ע"כ וכתבו בתוס' ז"ל דמהכא מוכח דמשיכה מהני בכליו של מוכר וא"כ מוכח מזה דגם הגבהה מהני בכליו דמוכר דהא תנינן עד שיגביהנו או שיוציאנו מרשותו. וגרסינן במס' יומא י"ח ובקידושין כ"ג ובנדרים דף ל"ה לענין הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא וכתב הר"ן ז"ל דניפשוט מהא דר"ה בר"י דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן והתוס' ז"ל כתבו ביומא ובקידושין דהאי בעיא הוא אם המה שלוחי דרחמנא לגמרי או דהוו אפילו שלוחי דידן והרמב"ם ז"ל פסק בפ' מ"ה דהוו שלוחי דרחמנא עיי"ש. ובתוס' ז"ל במס' ב"מ דף ע"א כתבו באם אחד זוכה לחבירו במציאה והפקר הוי שלוחו של הזוכה אבל בזוכה מראובן לשמעון כמו דהוא שלוחא של שמעון לזכות עבורו כן הוא נמי שלוחא דראובן הנותן שיזכה עבור שמעון עיי"ש. ואיתא במס' פסחים דף פ"ה ובכמה דוכתי' והא אמר ר"א מודה ר"י לענין כפרה שאינו מכפר שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנשמה יוצאה בו מכפר ושאין הנשמה תלוי' בו אינו מכפר ופי' מהר"ם ז"ל שהנשמה תלוי' בו הוא דם הקילוח ואיתא במס' כריתות דף כ"ב איזהו דם שהנשמה תלוי' בו זו היא דם הקילוח ונמצא דדם שהנפש יוצאה בו הוא דם שהנשמה תלוי' בו וגרסינן במס' זבחים דף י"א במתניתין לפי שאיפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבח וזורק ולפ"ז כשהכהן נוטל את המזרק בידו לזרוק את הדם על גבי המזבח והוא דם הנפש הרי הוא זוכה את הדם בהגבהה דלא גרע מזורק מטבע של חבירו באדי' אדוי' דרך עלי' דקנה ואפילו כשהוא בכלי שרת במזרק של הקדש וחצר של הקדש אינו קונה להקדש וכליו של אדם הוא מחמת שהוא רשותו כחצירו ונמצא דהוא מפסיק בין הדם והרי הוא ברשות של הקדש ואינו קונה מ"מ לא גרע מהגבהה בכלי של מוכר דקני ואפילו שהגביה הוא על מנת לזרוק אותו ויזוב למטה והשיריים ישפכו על היסוד מ"מ קנה דלא גרע מזורק מטבע של חבירו באדי' אדוי' דרך עלי' דקני וכהני שלוחי דרחמנא ואפילו אי הוי נמי שילוחא דידן נמי קני להקדש דבכ"מ דזוכה מנותן למקבל הוי שילוחא דהנותן ג"כ ואפ"ה זוכה להמקבל וה"נ דכוותי' וע"כ לפי מה דקי"ל דהקדש בתר דאתי ליד הגזבר לא מהני שאלה וכתב הש"ך ז"ל סי' רנ"ה בשם תשו' ר"ב אשכנזי זצ"ל דזהו טעמא דאימתי מהני שאלה דווקא בנתקדש באמירה בעלמא אבל כשמטא ליד הגזבר במשיכה לא גרע מהדיוט דלא מהני שאלה כשזכה חבירו בקנין וא"כ לפ"ז לאתר שחיטה מצי שאל דשחיטה לא הוי קנין כדאיתא בתוס' ז"ל במס' ב"ק דף ע"א ע"ב ואפילו נשחט בעזרה דחצר הקדש לא קני וכן הולכה איפשר שלא בהילוך אבל זריקה כשמגביה הכלי שרת עם דם הנפש לזרוק דהא יושב פסול בזריקה כדאיתא במס' זבחים דף י"ד ומס' יומא דף מ"ח משום דלעמוד לשרת כתיב ובמס' שבת דף ה' ע"א כי קמשני ר"א כששילשל ידו למטה מג' וקבלה קפריך והא עומד קתני עיי"ש וא"כ כשמגבי' המזרק מהרצפה לזרוק ע"ג המזבח ולשפוך השירים הרי קנה הכהן בעד הקדש וא"כ כיון שאי אפשר לשאול על הדם ממילא לא מצי למשאל על כל הקרבן כיון דנתקדש דם הנפש דבר שהנשמה תלוי' והנפש יוצאה בו א"כ קדוש כל הקרבן לפי מה דקי"ל כר"ש במס' תמורה דף י"א ואפילו ר"י מודה במקדש דבר שהנשמה תלוי' בו שכולו קדוש וכיון דלא מהני שאלה על דם הנפש ממילא כולו קדוש ע"כ מילתא דפשיטא היא דלבתר זריקה כהלכה לא מצי למשאל על דם הנפש וממילא כל הקרבן הוא קדוש ע"כ שפיר פשיטא להו לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דלאחר זריקה כהלכתו לא מהני שאלה. ולפ"ז ניחא דהא מצינו דמע"ש אליבא דר"י ממון בעלים הוא הגם דמע"ש הוא קודש מ"מ אינו קדוש רק דהבעלים יאכלוהו בקדושה אבל לענין ממון הוא ממון בעלים וה"נ בכל קודש והקדש דנקרא הקדש לענין שאוכל בקדושה אבל הממון הוי של הבעלים וזה דווקא בדבר שלא נעשה בו עבודה להקדש אבל בחלק הכהנים של חו"ש דנעבדה בו עבודה דהוא תנופה ועלה על השולחן נמצא דכיון דהכהן זוכה לאחר שעלה על השולחן אז זוכה משולחן גבוה ואז הוי ממון גבוה ע"כ קרא בכ"מ גבי מע"ש לר"מ ממון גבוה ולא קאמר משולחן גבוה דממון גבוה ושולחן גבוה שני ענינים הן הילכך ס"ל להתוס' ז"ל דבבעלים אפילו לאחר שחיטה ממון בעלים הוא דהא בחלק הבעלים לא נעבדה עבודה דהא חלק הבעלים א"צ תנופה ולא עלה על השולחן גבוה ולא שייך למימר משולחן גבוה זכו הילכך אפילו לאחר שחיטה ממון בעלים הוא והא דאיתא במס' ביצה דף י"ט דכי קזכו משולחן גבוה קזכו והא התם אייריי בבעלים ובבעלים לא שייך משולחן גבוה פי' מהרש"ל ז"ל דה"פ דהבעלים נוטלים פרס משולחן גבוה כלומר דמשלם הגבוה להבעלים הפרס בעד השולחן שהזמינו לגבוה ע"כ עיקר הוא בשביל שולחן גבוה והגבוה משלם פרס לבעלים בעד שהזמין שולחן לגבוה נמצא דעיקר השחיטה דנונ"ד הוא לערוך שולחן לגבוה רק דהגבוה נותן לו פרס בעד זה וכן מסיק הריטב"א ז"ל דלשיטתו המסקנא דמס' קידושין הוא על חלק הבעלים והא התם מסיק משולחן גבוה קזכו ע"כ מפרש דהעיקר דזוכה ממון גבוה ומשל גבוה הם זוכים כמו שנתבאר לקמן בע"ה והא דקאמר משולחן גבוה פ' כמזומנים לשולחן בכף הדמיון דהגבוה מזמין שולחן לכהנים ובעלים זוכים מן הגבוה לאחר שחיטה וזריקה והוי כמו מזומנים בו לשולחן רק בדמיון אבל לא דזוכים משולחן גבוה ממש ע"כ לדעת התוס' ז"ל דבכהן לעולם ממון גבוה הוא אפילו מחיים דהא עיקר זכיותם מחיים הוא בעד החלק שיש להם בחזה ושוק ואימתי בא להם החו"ש הוא משולחן גבוה ע"כ גם בחיים הם זוכים משולחן גבוה דכל עיקר זכיותם הוא משולחן גבוה אבל בעלים אפילו לאחר שחיטה ממונו הוא דמעולם לא זכו בעלים משולחן גבוה דתלקם אינו צריך תנופה ולא הי' מעולם על השולחן של גבוה. אבל שיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל דבבעלים לאח"ש ממון גבוה הוא הן אמת דלאו משולחן גבוה קזכו הבעלים ולא קרינן בהו משולחן גבוה קזכו אך ממון גבוה הוא לאחר שתיטה ומחיים ממון בעלים הוא וטעמא דשיטה הנ"ל הוא כמי שכתב הריטב"א ז"ל דלפיכך במתנות כהונה אפילו מחיים ממון גבוה הוא משא"כ בבעלים דמחיים הוי ממון בעלים דגבי חלק כהנים ע"י הקדש באו לידיהם וזכו בהם הילכך כי קזכו בחלקה אפילו בחיים ממון גבוה הוא ומשולחן גבוה קזכו אבל בבעלים מחיים הוי ממונם קודם שהקדישום וכיון דכן כי זכו לאחר הקדש מחיים משלהם זכו וממונם הוא עד לאחר שחיטה דהשתא ודאי אפילו בעלים משל גבוה הם זוכים עכ"ל ז"ל. ונתבאר ע"פ דברינו לעיל דלאחר זריקה הוי קנין להקדש כמו להדיוט ורש"י ז"ל כתב במס' ב"ק דף ע"ו ע"א דהא דאמרינן לאחר שתיטה ממון גבוה הוא כלומר לאחר שחיטה וזריקה וע"פ דברינו לעיל דזריקה הוי קנין להקדש כמו להדיוט ע"כ ניחא דמחיים הוי ממון בעלים ולא נכנס להקדש רק הקדושה דצריך לאכל בקדושה אבל לענין ממון הוי ממון בעלים כמו מע"ש לר"י דבדבר ששייך האכילה להבעלים לא נכנס להקדש רק הקדושה ולא הממון אבל לאחר זריקה שעשה הקדש קנין לא גרע הקדש מהדיוט דנכנס להקדש גם הממון ואיתא בירושלמי פ"ב דמס' קידושין מודה ראב"י במקח שאין דרכן לקנות חציים דקנה הכל בקנין זה א"כ בשנעשה קנין בדם הנפש שהנשמה תלוי' בו קנה הקנין כל הקרבן ולבתר הקנין לא גרע הקדש מהדיוט דנעשה הממון של גבוה א"כ בעלים זוכים מן ההקדש והוי ממון גבוה והגם דלא הוי שולחן גבוה אבל הוי ממין גבוה ודייק הריטב"א ז"ל בלשונו דלגבי כהן כתב משולחן גבוה קזכו וגבי בעלים מסיק דלאחר שחיטה משל גבוה הם זוכים ולא משולחן גבוה כלומר דאפילו שאינן זוכים משולחן גבוה מ"מ משל גבוה הם זוכים והנ"מ לאחר שחיטה וזריקה אבל מחיים אין זוכין משל גבוה דהממון לא נכנס כלל לרשות הקדש בדבר שיש להבעלים זכות אכילה משא"כ בכהנים דזוכים אפילו מחיים מכח הקדש דע"י קדושה בא לידו כשיטת הריטב"א ז"ל דלפיכך ס"ל דאף המסקנא במס' קידושין דמת"כ אפילו מחיים ממון גבוה הוא אבל שיטת התוס' ז"ל דהמסקנא בקידושין דמת"כ נמי מחיים ממונם הוא הגם דכהנים ע"כ מן הקדש בא לידן עכ"ז לא איכפת לן ע"ז דאפילו כשזוכה מן ההקדש מ"מ ממון בעלים הוא רק עיקר הקפדה על שולחן גבוה ע"כ ס"ל דבבעלים ממון הדיוט הוא אפילו לאחר זריקה דזכותו בא מן כהקדש כיון דלאו משולחן גבוה קזכו דעיקר הקפדה הוא על שולחן גבוה ועפ"ז יומתק הירושלמי הזה דהנה בקק"ל דאכתי גזה"כ דממון בעלים הוא וסתם כתב רחמנא מעל בד' לרבות קק"ל שהן ממונו ולא כתיב שם חילוק בין מחיים בין לאחר שחיטה עכ"ז ס"ל דע"כ לא קאי רק אמחיים דבדבר העולה על השולחן של גבוה בוודאי ממון גבוה הוא וא"כ לפ"ז אם הבכור הי' עולה על שולחן גבוה הוי אמרינן נמי דהא דכתב רחמנא גבי בכור לא תפדה אבל נמכר דממון בעלים הוא ע"כ הוא רק מחיים דלאחר שעלה ע"ש גבוה בודאי ממון גבוה הוא אבל מכיון דבכור אינו עולה על שולחן גבוה דלא צריך הבשר תנופה גבי בכור ע"כ אין חילוק בין מחיים בין לאחר שחיטה וע"כ קאמרינן מ"ט דריב"פ בשם ריב"ל משום שנאמר ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וא"כ בכור מדמה רחמנא לדבר הצריך תנופה והוי כל בשר הבכור לאחר שחיטה וזריקה כמו חזה התנופה ממש וכמו שחזה התנופה לאחר שחיטה משולחן גבוה קזכו כן נמי בכור וע"כ הוי בכור כמו דבר הצריך תנופה וע"כ הוי הגזה"כ דממון בעלים הוא רק מחיים אבל לאחר שתיטה הוי כמו דזוכה משולחן גבוה ע"כ לפ"ז קאי הסוגיא הזאת אפילו לתירוץ השני דילפינן חזה ושוק מן בכור דמחיים ממון בעלים הוא ומתניתין ר"מ הוא ואתיא שפיר הכל בע"ה. וע"פ הנ"ל צ"ב להבין שיטת רש"י ז"ל במס' ב"ק על נכון דכתב שם ממון בעלים הוא מחיים הואיל ואחריותו עליו וצ"ב גדול להבין כונת רש"י ז"ל דכיון דמטעם אחריות הוא א"כ הוא שיטת ר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ לפ"ז ריה"ג הוא כר"ש א"כ ל"ל הקרא דמעלה מעל לרבות קק"ל שהן ממונו הא בכ"מ גבי אחריות ממונו הוא משום דהגל"מ כממון דמי ובפירוש גרסינן במס' ב"ק דף ע"ו ע"א הא מני ר"ש הוא דאמר קדשים שחייב באחריותן כו' מדסיפא ר"ש רישא לאו ר"ש אלא הכא בקק"ל אליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא הרי מפורש דב' ענינים הן. ועוד מצאתי ברש"ש ז"ל דמקשה א"כ חלק הכהן דקס"ד נמי דמחיים ממונו הוא והא גבי' לא שייך דהגל"מ ונשאר בקושיא ולכאורה הי' מקום למימר דלפיכך כתב רש"י ז"ל מחיים ממונו הוא משום אחריות דאל"כ מאי נ"מ איכא בין מחיים לאחר שחיטה אבל כפי מה שביארנו לעיל בע"ה א"כ לפ"ז הוי נ"מ גדולה בין מחים לאחר שחיטה דמחיים לא זכו מן ההקדש כמו מע"ש לר"י דממון בעלים הוא משא"כ לאחר שתיטה דקנה ההקדש בקנין ולא גרע מהדיוט ע"כ נראה לפענ"ד דלפיכך מפרש רש"י ז"ל מחיים ממונו משום אחריות ובאומר הר"ז דע"כ הוא כן דאי בלא אחריות לא הוי ממון. בעלים אפילו מחיים דגרסינן במס' קידושין דף נ"ח ע"ב לימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ר"י בר"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס טובת הנאה ממון ומ"ס אינו ממון לא דכו"ע טובת הנאה אינו ממון והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי מ"ס כמי שהורמו דמיין ומ"ס כמי שלא הורמו דמיין דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה הכהן וע"כ יורש התרומה ור"י בר"י ס"ל כמי שלא הורמו דמיין וא"כ מוכח מזו הסוגיא דאי טובת הנאה אינו ממון אפילו כשהתרומה לא הופרש עריין והיא עודנה בטבלו מ"מ אינו ממון הגם דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין דאי ס"ד דלמ"ד דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי הוי לע"ע ממון בעלים א"כ למה לנו לאוקמי' בישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקמיפלגי במתנות שלא הורמו אי כהורמו דמיין הא בפשיטות מצי לאוקמי' פלוגתייהו דכו"ע טובת הנאה אינו ממון והכא קמיפלגי במתנות שלא הורמו דרבי ס"ל דכמו שלא הורמו דמיין ע"כ לע"ע הטבל ממונו ור"י בר"י סבר כמו שהורמו דמיין אלא ע"כ דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון אפילו בעודנה בטבלו וכמו שלא הורמו דמיין לא חשיב ממונו משום דכיון דע"כ מחויב להפריש תרומה ויהי' ממון כהן א"כ חלק התרומה שיש בהטבל משעה הראשונה אינו ממונו וכן איתא מפורש במס' נדרים דף פ"ה עיי"ש וא"כ קשה האיך הוי מחיים ממון בעלים הא מכיון שמוכרח הוא למסור בשחיטה וזריקה ומוכרח להעלותו לשולחן גבוה א"כ מהשתא לאו ממונו הוא כיון דמוכרה להעלותו לגבוה כמו תרומה קודם הפרשה אינו חשיב ממונו מהשתא אפילו כמי שלא הורמו דמיין וכ"ת דהכא ע"כ ממונו הוא מגזה"כ ומעלה מעל ז"א דא"כ אפילו לאחר שחיטה נמי ממונו הוא ואי דלאחר שחיטה אין סברא שיהא ממונו וע"כ דמחיים מיירי הקרא ז"א דהא מחיים נמי אין סברא שיהא ממונו כיון דלאחר שחיטה לאו ממונו הוא ואי דהוא גזה"כ לנגד הסברא א"כ אימא אפילו לאחר שחיטה נמי ממונו הוא הגם דהוי לנגד הסברא כיון דלאח"ש לאו ממונו הוא א"כ אין סברא שיהא ממונו מחיים אלא מגזה"כ וא"כ מנ"ל לחלק בין מחיים בין לאחר שחיטה וע"כ פירש רש"י ז"ל דמטעם אחריות הוא דאומר הר"ז ולאו משום דבר הגורם לממון הוא ז"א אלא אפילו בעלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ הכא הוי ממונו כיון דבעצם הוי ממונו רק משום דמחויב ליתן לגבוה נפיק מרשותו אבל מכיון שאם לא יתן לגבוה יהיה מחויב להביא אחר ע"כ הוי ממונו כלומר דמחמת אחריות לא נפיק מרשוחו כמו לדוגמא בהדיוט מראובן שחייב מנה לשמעון והגיע זמן הפרעון בשעה האחרונה ואין לו לראובן כי אם מנה אחת והוא המנה שמחויב ליתן לשמעון האם נאמר שלא הוי ממון ראובן כיון שמחויב ליתן לשמעון ז"א דהא בנתינתו לשמעון יפטור מן החוב ואי לא יתן לשמעון המנה יהי' מחויב לשמעון חוב אבל אי היה באופן. זה אם יש לו מנה זה מחויב ליתן לשמעון ואם אין לו מנה זה פטור משמעון א"כ לא הפסיד כלל לראובן דהא בלא"ה יתן לשמעון א"כ בשלמא גבי טבל לאו ממונו הוי חלק התרומה שבו כיון דמחויב ליתן לכהן וא"כ הוי חלק התרומה ממון כהן מהשתא דהא אם לא יהיה לו טבל פטור מליתן לכהן תרומה וא"כ בגנב טבלו נמצא דהוא ממון כהן דהא אינו ממונו דבעלים דחלק התרומה מחויב ליתן לכהן ולא חשיב ממונו מהשתא ואין לומר דהוי ממונו דיפטור חובו שמחויב לכהן ז"א דאם אין לו טבל ממילא אין לו חיוב ליתן לכהן ובכל חלק הטבל נמצא חלק התרומה ונמצא בשאי לו טבל פטור מחלק התרומה שבו משא"כ גבי קדשים קלים דמחויב להביא לגבוה האיך שייך לומר דבשהזיק קדשים קלים פטור דהא דומה כאילו גנב טבל דפטור מחלק התרומה שבו ז"א דהתם כשאין לו טבל פטור מליתן לכהן חלק התרומה שבו משא"כ הכא לא שייך למימר דאינוחשיב ממונו מהשתא כיון שמחויב ליתן להקדש ויהא ממון הקדש ז"א דהא מחויב ליתן להקדש ואי לא יתן להקדש ישאר עליו חוב להקדש ודומה כמו שראובן מחויב ליתן לשמעון פריעת חובו בודאי חשיב ממון של ראובן לע"ע ולא של שמעון הגם דמחויב ליתן לשמעון דהא בזה יופטר מחובו ולפיכך הגם דבעלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי הכא חשיב ממונו דהא בעצם השתא ממונו הוא רק משום דמוכרח להיות ממון גבוה צ"ל דגם השתא לאו ממונו הוא ויפקע ממונו ע"ז קאמרינן כיון דחייב באחריות אם לא יתן לגבוה עושה האחריות פעולה שלא יפקע ממונו ולא דמשום אחריות נעשה ממונו ז"א אלא דמשום אחריות לא פקע ממונו משא"כ בעלמא דבעצם לאו ממונו הוא אלא משום דהגל"מ אתה עושה אותו ממונו ע"ז ס"ל לרבנן דר"ש דבר הגורם לממון לאו כממון דמי משא"כ הכא דבעצם ממונו הוא רק משום דצריך למסור לגבוה צריך להיות אינו ממונו ע"ז מהני האחריות שלא יפקע ממונו ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף