שיירי קרבן/כתובות/ה/ה

שיירי קרבן כתובות ה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רשב"ל אמר במותר מה' סלעים וכו'. עיין בבבלי דף נ"ח ע"ב בתו' בד"ה מתוך שיכול וכו' ובד"ה במעלה לה וכו' ותמצא שדבריהם מסתייעים מדברי הירושלמי כמו שפירשתי בקונט' ומשם תבין שדברינו נכונים ומוכרחים ורשב"ל לשיטתו וסובר כר"א בר אהבה ור' יוחנן כרב ושמואל שם בבבלי. מיהו יותר נ"ל לפרש דס"ל לרשב"ל ר"מ ור"י הסנדלר במותר מה' סלעים פליגי דר"מ סובר דמזונות תחת מותר מה' סלעים הוא הלכך במעלה לה מזונות המותר שלו ויכול להקדיש ור"י הסנדלר סובר המותר מה' סלעים לעולם הוא שלה אפי' מעלה לה מזונות ומעה כסף דהני תרתי תחת מעשה ידיה עד ה' סלעים הן וכר"ע דאמר בפי"ב דנדרים צריך להפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי. ומתני' דלקמן בפרקין אם נותן לה מעה כסף וכו' אתיא כר"מ א"נ אפי' כריב"ן אתיא ואיירי באינה צריכה ה' סלעים למזונותיה. ומסתייעא פי' זה מסוגיא דריש פ' מציאת האשה ובסוגיא דנדרים פי"ב ועמ"ש בתוס' סוף פרקין בד"ה מעשה ידיה וכו' ובתוס' ר"פ מציאת האשה בד"ה מציאת וכו':

ר"י הסנדלר אמר אין מעשה ידים וכו'. פירשתי בקונט' דכיון דאינו מעלה לה מזונות אין הנדר חל על הידים עצמן דה"ל כדבר שאינו שלו וכו'. וליכא למימר בפשטא דקסבר ר"י הסנדלר דכיון דאמר על מעשה ידיה שיהיו הקדש ה"ל דשלב"ל דא"כ קשיא במעלה לה מזונות אמאי קדשו לדברי הכל. וראיתי להר"ן שכתב וז"ל והרמב"ם כתב אין אדם מקדיש דשלב"ל וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש וכו' ולא ידעתי למה דבגמ' משמע דוקא למ"ד שיכול לכופה למעשה ידיה הוא דמהני אם הקדיש הידים עצמן אבל למ"ד יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא מהני הקדש ידים עצמן ע"ש שהאריך וסיים ולפיכך לא נתבררו לי דברי הרמב"ם ע"כ. ולי נראה שמסוגיין מבואר כדברי הרמב"ם דלר"י דלית ליה שיכול לכופה דהא פליג ארשב"ל וקסבר טעמיה דר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ואפ"ה קסבר במעלה לה מוונות לד"ה קדש ולא הוה דשלב"ל והיינו מטעם דאז משועבדת לו למעשה ידיה וה"ל כשלו ומהני הקדש ידים עצמן והא דמקשה הר"ן אם איתא דמהני אם אמר בפירוש אפי' למ"ד שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא צריך רשב"ל להאי טעמא שיכול לכופה למעשה ידיה כיון דשמעי' לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אפי' לא אמר לה כמאן דאמר לה הוא ע"כ. נראה כיון דרשב"ל מוקי למתני' כר' אדא בר אהבה במעלה לה מוונות ולא מעלה לה מעה כסף וקסבר מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה. וכמ"ש לעיל בסמוך מעתה אי לאו דיכול לכופה למעשה ידיה לא מהני נדרו דהא לעיקר מעשה ידיה אינה משועבדת ואיך יחול הנדר על המותר והא דאמרי' במעלה לה מזונות דמהני. אם אמר יקדשו ידיה היינו לרב ולר"י דקסברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכיון דמשועבדת לעיקר מעשה ידיה חל ההקדש עלייהו א"נ במעלה לה מזונות ומעה כסף איירי ודו"ק כי הדברים ברורים באין גמגום ועמש"ל בתו' ר"פ מציאת האשה:

והוא שתהא מצודה פרושה בפניו. בבבלי בב"מ דף ט"ו א"ר יוחנן משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ע"כ. משמע אפי' אין המצודה פרוסה בפניו נמי קנה משום כדי חייו גם הפוסקים לא הזכירו דין זה אבל אני תמה מנ"ל דפליגי אהדדי התלמודים דלמא תרווייהו בעינן דאי לאו משום כדי חייו לא מהני מצודה פרוסה דהא מיהת לאו ודאי הוא שיצוד וצ"ע. ועיי' בירושלמי בשבת דף ז' ע"ב:

נוטל נזקו וצערו וכו'. בבבלי בגיטין דף י"ב ע"ב לא גרסי' בדברי ר"י אלא נותן שבתו ורפואתו לרבו וע"ש ברש"י ובתוספות ובירושלמי בב"ק איתא נמי שבתו ולא נקט התם פגמו והיינו כמ"ש בקונטרס:

מצווין ישראל לפרנס קוטעין אפי' עבדים. בגיטין דף י"ב ע"ב כתבו תוס' בד"ה ש"מ וכו' וא"ת ר"י היכי מוקי פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן לעיל וכו' ע"ש. וי"ל דמודה ר"י בשלימים דאין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אלא קוטעין שאני. ולפ"ז י"ל דרב ור"י לא פליגי אלא דרב איירי בעבד שלם ולכך סובר דאינו יכול הרב וכו' ור"י איירי בנקטע דאפשר לו לפרנס עצמו מן הצדקה. וניחא נמי דלבתר דפשיט הש"ס שם מרב דאינו יכול קאמר ת"ש מדר"י דיכול וקשה דהל"ל ופליגא אדר"י כדרך הש"ס בכל מקום ואיך מביא תרי פשיטות דסתרי אהדדי. אבל לדברינו ניחא דאייתי הש"ס הא דר"י דלאו בכל העבדים אינו יכול אלא דוקא בשלימים ולא בקטועים כדמוכח מדברי ר"י. ורש"י ותוס' לא פירשו כן. גם מדברי הפוסקים לא משמע כן. אך באשר שהם לא הביאו דברי הירושלמי אפשר שיש לסמוך על דברינו וביותר במקום הזה שבאנו להשוות המחלוקת בין רב ור"י ובין הירוש' והבבלי וצ"ע. שוב ראיתי להרי"ף בפ' החובל שמייתי הירוש' דמחלק לר"י בין קטועין לשלימין ומייתי עלה והא ר' יוחנן אכיל קופד וכו' ומשני תמן מדת הדין והכא מדת רחמים וכן הגי' בירושלמי פ' החובל. ואני תמה מהרי"ף שפסק בגיטין פ"ק יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך ודייק ליה מהא דר"י ולפי דברי הירוש' אין ראיה אלא לקטועין אבל לא לשלמין ותו תימא מאי פריך הירוש' הא דיהיב ר"י לעבדו מכל מה דאכל כיון דבשלימים מודה ר"י דחייב במזונותו למה לא יתן לו וצ"ע. ונראה שהגי' שלפנינו בסוגיין עיקר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף