חתם סופר/שבת/קיא/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אלא בזקן. כ' תוס' זקנה לאו סירוס היא פי' כיון דלא שייך בגופו סירוס ה"ל כמין אחר דיקלא בעלמא אי לאו משום דלמסקנא יש לו רפואה. ורשב"א כ' הטעם דמסרס אחר מסרס חייב משום דאין ניכר לבריות בין מסורס לאינו מסורס והחמירה תורה במראית עין בסירוס וא"כ זקן שניכר לעין כל שהוא זקן להס"ד דש"ס לא שייך בי' סירוס. ונ"ל ע"כ לא קאמר רשב"א אלא בסירוס אבל במחמץ טעמא רבא איכא שהרי מוסיף חימוץ יותר ומתחלה לא היה חימוץ ברור כל כך ועכשיו נתחמץ יותר אבל בסירוס לא שייך זה ע"כ הוצרך לדחוק לטעמא דידי'. דאי ס"ד גם במחמץ איכא משום מראית העין קשה הא ניכר היטב בין חמץ למצה ומ"ט לאסור מחמץ אחר מחמץ. ולפ"ז צ"ל במטיל מום בבעל מום למאן דאוסר נמי טעמיה משום דמוסיף בזיון קדשים ואפי' מומו ניכר וידוע לעין כל מ"מ אסור להטיל בו מום שנית דלאו טעמי' משום מראית העין אלא משום תוספות בזיון קדשים ועיין ש"ס ע"ז י"ג ע"ב וק"ל:
והיותר נראה דלפי שמעתין דקאי למ"ד דמטיל מום בבעל מום פטור ואפ"ה חייב מסרס אחר מסרס ע"כ צריך ליתן טעם כמ"ש רשב"א משום דאינו ניכר בין מסורס לשאינו מסורס משא"כ בזקן דניכר בין בחור לזקן אי לאו דאמר ר"י הן החזירוני לנערותי. אבל התם בע"ז קאי למ"ד מטיל מום בבעל מום נמי חייב אע"פ שמומו ניכר וגז"ה הוא בלי טעם. א"כ אין לחלק כלל ומש"ה אין סברא לחלק בין זמן שבית המקדש קיים ובין בזמן הזה אלא מה שמחלק ש"ס התם דלא לדמי חזי:
הרמב"ם פרק ל' מהל' שבת כתב עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתיב בישעי' וקראת לשבת עונג. ואין כוונתו שהוא מדברי רבנן או דברי קבלה כשמחת פורים אלא הוא דאורייתא ממש נאמר בעל פה הל"מ ואתא ישעי' ואסמכי' אקרא דאל"ה שהיה הלכה למשה מסיני לא היה נביא רשאי לחדש דבר מעתה אע"כ הל"מ היא וקרי לי' מד"ס כמו קידושי כסף שממיתין עליהם ורמב"ם קורא להו מד"ס כידוע. ומש"ה פסק רמב"ם פ"א מהל' שבועות דהנשבע להתענות בשבת ה"ל שבועת שוא משא"כ להתענות בחנוכה ופורים והיינו משום דעינוי שבת אי' דאורייתא כנ"ל וחנוכה ופורים חידשו סופרים ולא הוה שבועת שוא. וכן פסק בהל' נדרים פ"ו הל' ט' דנדר לצום בשבת צריך לקיים נדרו דשבת דאורייתא ולא בעי חיזוק משא"כ חנוכה ופורים בעי חיזוק. וע"ש בכ"מ. והיוצא מדבריו ודברינו אלו דערב יוה"כ ור"ח הוו מילי מיצעא דחידשוהו סופרים אך אסמכוהו אקרא ומש"ה לענין נשבע לא הוה שבועת שוא כיון שאינו אלא מדרבנן ומ"מ נדר חל עליהם דכיון דאסמכוהו אקרא לא בעי תיקון עיין היטב:
ודע לפע"ד יש חילוק בין שבת ליו"ט. דביו"ט מצות אכילה דאורייתא מושמחת אבל אין עונג מפורש בו והאוכל ושותה שלא לתיאבון נהי דלא התענג מ"מ מצות אכילה קיים משא"כ בשבת בעי עונג דוקא ע"כ כ' רמב"ם ובש"ע סי' תקכ"ט דאסור לאכול בעי"ט מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש. משמע ע"ש פשיטא ליה טפי היינו משום שעונג מפורש בשבת ולא ביום טוב. ולעומת המתענג בתענית בשבת הרי קיים עונג בתעניתו מה שאין כן ביום טוב בעי ושמחת דוקא ואין שמחה אלא באכילה ושתיה כמבואר פ"ק דמ"ק ט' ע"א גבי חינוך בהמ"ק:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |