אילת השחר/בבא בתרא/צד/א

אילת השחר בבא בתרא צד א

דף צ"ד ע"א

עדשים איצטריכא ליה דס"ד אמינא כיון דמיעקר עקרי להו יותר מרובע נמי לקבל קמ"ל. צע"ק דהא ודאי לא ס"ד דיקבל עפר בלי שיעור, וכיון דלא היינו יכולים לחדש מעצמנו שיעור, אז למעשה לא יכולנו לחדש שיקבל יותר, כיון דלא היינו יודעים איזה שיעור שיקבל, אלא דיתכן באופן דהמוכר יהי' מוחזק לא נוכל להוציא ממנו הכסף שנתן לוקח אפי' אם הי' הרבה מאד עפרורית.

והנה בהא דשאני עדשים מחיטין ושעורין משום דעדשים מיעקר עקרי להו, צע"ק דלפי"מ דהסתפקו בגמ' לקמן בטעם דמנפה את כולן אי משום דינא או קנסא, ולטעם דדינא מבואר דאין אדם מוחל כלום אלא דטריחא לי' מילתא לברר כשיש רק רובע הקב בתוך סאה, אבל על יותר כדאי לו לטרוח, א"כ גם בעדשים דעוקרין אותם ומצוי יותר עפרורית, מ"מ הא אינו מוחל כלל אלא דלא כדאי לו בשביל זה לטרוח ועל יותר מרובע כדאי לו לטרוח, א"כ מה שייך שיקבל בעדשים יותר מבחיטין ושעורין.

רשב"ם ד"ה נותן לו דמי חטין. אבל לחזור ולערב אינו יכול דהשתא עושה עולה בידים וכתיב לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע"כ של מוכר. יש לעיין אם כונתו דאיסור לא תעשו עול אינו תלוי במה שהקונה אינו מוחל, או דבאמת גם האיסור הוא רק מחמת דהלוקח אינו מוחל, אלא דיש ב' הדברים א' דכיון דיש בזה איסור לכן יש לו הפסד כיון דעכשיו אסור לו לערב, וזה אפי' אם הדין הי' דכשעבר ועירב לא יוכל הלוקח לתובעו קב חיטין טובים מ"מ הרי אסור לו לערב, והב' הא הלוקח אינו מוחל ויצטרך לתת לו קב חטין טובים ונמצא מפסיד ע"י שזה בירר.

והנה ברשב"ם כתב טעם א' למה חייב משום דהוי היזק בידים שאותן צרורות היו שוין לו כמו חיטין, וכן ס"ל לר"י בתוס'. וצ"ע דנהי דהי' משלם כדמי חיטין אבל לא עבורן הי' משלם אלא על סאה פחות רובע. וטעם הב' שכתב דהוי אינו ניכר, צ"ע דהא ניכר אלא דאין ההפסד ניכר.

בא"ד. אע"פ שאינו ניכר. הנה אין כונת רשב"ם לומר דדינא דגרמי הוי היזק שאינו ניכר כמו מטמא ומדמע, דזה ודאי אינו דומה כלל, דשם אין רואין שום נזק, דבזה שיש שרץ אין שום ראי' שא"א להשתמש בזה, וכאן הא רואין שא"א להשתמש בזה ואינו שוה כלום, אלא דכאן מה שאינו ניכר היינו שאינו ניכר ההיזק משום שזה עפר דמקודם ולא נשתנה העפר ממציאותו, אבל ודאי מקרי ניכר שמכירין שא"א להשתמש, והא אפילו במונח שרץ על הטהרות ומכירין שהוכשרו משמע בתוס' לעיל (ב' ע"ב) דמקרי היזק ניכר, ובודאי דכאן ניכר שריפת השטר והוצאת העפר, אלא דזה סוג אחר של אינו ניכר דלא נעשה שינוי בעצם החפץ, וצע"ק במטבע ונסדק אם יהי' לפי"ז כמו בגרמי, כן יש לעיין למה כאן יתחייב יותר מבשף מטבע של חבירו בב"ק דף צ"ח.

תוד"ה נותן. פי' ריב"ם וכו'. לפריב"ם יש לעיין הא דבר הגורם לממון אמרינן רק בעיקרו ממון בב"ק צ"ח ע"ב, וכאן הא אין עיקרו ממון, ואולי נהי דהריב"ם לא ס"ל דהעפר מקרי ממש חפץ ששוה כסף כדכתב הר"י, וכמו שביארו המפרשים דהוי כעפרות זהב, אלא דהריב"ם ס"ל דזה מיקרי גורם לממון, מ"מ אחרי הגורם לממון הא זה ממש מקרי ממון דכל א' יכול למוכרו, משא"כ בשטר דגם אח"ז דהוא גורם לממון א"א להיעשות ממון דהא אינו יכול למוכרו רק מפני ששוה לדידי', וכאן הוא מפני ששוה לכו"ע וצע"ק.

ובמהרש"א משמע דזה מש"כ בסוה"ד זהו לתרץ לפי' ריב"ם, אבל אינו מובן באמת החילוק, ועיין בגליון הש"ס, ובפשוטו התוס' בסוף מסבירים דהוי כעפרות זהב ממש ולכן לא תלוי בדינא דגרמי.

יש לעיין בבורר ומשאיר צרורות אם גם נקרא שהזיק את הצרורות ע"י לקיחת החיטים, דבעודם מעורבים הוי ככסף וע"י ברירת החיטין נעשו סתם עפר, או דדוקא בהוציא הצרורות דעשה בהם עצמם מעשה הו"ל כהזיקם, ואם ישרוף החיטין הו"ל כהוציא החיטין מן הצרורות כיון דהעפר נשאר ולא נשרף אין כאן מעשה נזק בהעפר.

בא"ד. אבל הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן. משמע דבשביל זה הוי לגמרי גופו ממון וגנב יתחייב כפל כנגד הצרורות ג"כ, אע"ג דנתמעט בב"ק (דף ס"ב) אין גופו ממון מכפל.

ויש לעיין לסברתם דאפילו דהוי ממון מפני שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חיטין, מ"מ הא בזה שבירר אותם לא עשה בגופם היזק והוי כעשה שיוזלו בלי שיעשה בהם עצמם מעשה היזק, והא גם מטמא ומנסך הוזיל אותם אלא דמ"מ כיון דלא עשה מעשה היזק בגופם אינו חייב מעיקר הדין, א"כ גם כאן איך יתחייב דהא את הממון לא הזיק. ולמ"ד בב"ק (דף צ"ז ע"א) דפסלתו מלכות הו"ל כנסדק אע"ג דלא נעשה מעשה היזק בגוף הדבר, מ"מ כיון דניכר דמטבע זאת פסולה מקרי דנעשה בה מעשה, וה"נ כאן ניכר דאחרי שהוציאו הצרורות מן החטין אינם שוים כלום, אבל למ"ד התם דמקרי אינו ניכר משום דלא נשתנה ריחו וטעמו ה"נ כאן יהי' כהיזק שאינו ניכר [ועי' מש"כ בב"ק דף צ"ז א'], ואולי כאן עדיף דהא עפר לבד אינו שוה כלום וניכר ההיזק במה שזה לא ביחד עם החיטין.

רשב"ם ד"ה מנפה את כולן. ויחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות. יש לעיין לפי שיטת הרשב"ם לעיל (דף צ' ע"א) דדבר שבמדה דחוזר פחות מכדי אונאה היינו דהוי מקח טעות, א"כ למה כתב הרשב"ם דצריך להוסיף או פירות או מעות, הא הוי מקח טעות לגמרי ושניהם יכולים לחזור בהם, כיון דמכר לו סאה ונמצא בתוכו צרורות יותר ממה שנמצא בדרך כלל, וצ"ל דנהי דאין דרך להיות יותר מרובע ואינו מוחל, מ"מ יודע שיכול להיות לפעמים יותר ואין כאן מקח טעות, אלא דקונה מדה ונמצא שאין המדה, דלא עלה כלל על דעת המתאנה שיהי' פחות או יותר.

רשב"ם ד"ה אפירי שפירי יהיב. אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו. יש לעיין באופן שיש קצת יותר מרובע איך ידע הלוקח שיש כאן יותר מרובע שבשביל זה יהי' כדאי לו לטרוח, וכיון דבליכא אלא רובע אז אפי' טרח בטלה דעתו, א"כ גם בקצת יותר מרובע הא אין דרך לנפות כיון שאינו יודע שיש יותר מרובע, ולמה לא נימא דבטלה דעתו במה שהלך לנפות.

לא רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי א"ה אמאי ימעט משום חומרא דכלאים. מבואר דרק רובע דאינו אסור מה"ת רק מדרבנן לכן לא החמירו למעט כולו, וכ"ה ברשב"ם להדיא, וצ"ע דהנה בתוי"ט (פ"ב דכלאים משנה א') וכן במלאכת שלמה שם ביארו הא דאינו אסור אפי' גרעין א' ממין אחר, משום דמה"ת אינו אסור אלא כשמכוין לזרוע כלאים, אבל כשאינו מכוין אינו אסור אלא מפני מראית העין, וא"כ מאי נפק"מ בין רובע ליותר מרובע.

וקצ"ע כל האי דינא דלא מקרי דניחא לי', ולכן אמרינן לקמן דמיחזי כמקיים כלאים היינו דרק מיחזי, והא לענין כלאי הכרם מבואר לעיל בריש המסכת דבנתיאש ולא גדרה אסור משום דמקרי ניחא לי', וכן באומר לכשאחזור אלקטנו מקרי ניחא לי', כמו שהביאו התוס' שם ד"ה נתיאש, ולמה כאן מה שאינו ממעט יותר אינו נקרא באמת מקיים כלאים.

ובכלל צ"ע דכשזורע בכונה כלאים וכי יש לו איזה תועלת ורצון מיוחד שיהי' חיטין על יד שעורים, וע"כ כיון דיודע שזה מין אחר וזורעו זהו מקרי רצון, דהיינו שרוצה שיהי' לו שעורין אע"פ שזה על יד חיטים, וה"נ כאן הא רוצה שיצמח כאן גם המין השני.

רשב"ם ד"ה וקתני ימעט. דבריו אינן מובנין דהא אין כאן דמיון כלל והוא כתב דלא דמי טעם דטנופת לטעם דכלאים כל כך, ואפשר דכונתו ג"כ דאי מדאורייתא ברובע הוי כלאים הי' לנו לומר דימעט הכל דאל"כ הו"ל מקיים כלאים ממש, ואע"ג דכבר אין כלאים כיון דמיעטו מרובע והוא משאיר הרובע הו"ל כמקיים כלאים, ואע"ג דזה מתרצינן לבסוף לר' יוסי ועדיין לא ידענו סברא זאת, היינו אי רובע אינו אלא מדרבנן אין סברא לחייבו מטעם כיון שכבר התחיל שיגמור, יותר מלא התחיל כלל, וכיון דבלא התחיל כלל אינו אלא מצד חומרא לא ידענו דשייך חומרא בזה למעט לגמרי, אבל הא פשיטא דאי מדאורייתא הו"ל כלאים מסתבר דנחמיר עליו מדרבנן שיברר הכל כיון דדרך כשבוררין בוררין הכל, אלא דבכ"ז אפשר לחלק דלא דמי כל כך, דאולי רק לענין מחילה שייך האי טעמא, אבל לא רצו לחייבו משום דמיחזי מקיים כלאים בכה"ג.

ובתוס' ד"ה סאה ביארו למ"ד דינא דכיון דאין טורח ודרך להסיר הוי כלאים אם לא הסירם, ומשמע דהיינו מדאורייתא, ולפי"ז יש לעיין אף אם יהי' פחות מרובע והתחיל לברר, כיון דדרך דכבר מבררין הכל שוב יאסר מחמת כלאים, או דכיון דסוף סוף אינו מחויב לברור לא איכפת לן, אלא דזה דין דאם הי' בו כלאים א"א לומר שיסיר קצת, דא"כ עדיין משאיר כלאים כיון דדרך להסיר הכל אין לומר דהתורה תתיר לו לבור קצת, אבל אה"נ דאם לא מחויב כלל אינו מחויב אף אם התחיל.

והנה בשטמ"ק הקשה הר' יונה לפירוש התוס' דמשום חומרא דכלאים החמירו ברובע, מ"מ הא כיון דגזרינן אטו יותר מרובע וביותר מרובע אין כאן כלל תיקון דלא בירר הכל, א"כ איזה עצה זאת לבור קצת, ואם נימא דבהתחיל לבור אף שאינו מחויב הו"ל כבר כלאים מה"ת, עדיפא הוי לי' לאקשויי דהא אדרבה מיגרע גרע בזה דמחייבינן לי' לברור קצת דהשתא קעבר דאורייתא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א