ב"ח/חושן משפט/רלב

ב"ח ‏ חושן משפט רלב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המוכר לחבירו דבר וכו'. מימרא דרבא ריש פ' האיש מקדש ור"ל דלאחר שנודע לו דטעה חוזר בו מיד אפי' לא נודע לו הטעות עד זמן מרובה אבל אם נודע לו הטעות ושתק והשתמש בו וכיוצא בו דגלי דעתיה דלא קפיד הוה מחילה ושוב אינו יכול לחזור בו כמו שיתבאר בס"ד: אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין וכו' אין צריך להחזיר וכו'. וכתב הרא"ש פ' א"נ ודוקא אי לא אתי אינו חייב להחזיר וסמיך אהבלעה אבל אי אתי איהו ואמר טעיתי במנין חייב להחזיר לו וכ"כ ב"י ע"ש הר"ר ירוחם ואיכא לתמוה למה לא הביא רבינו דין זה בשם הרא"ש ונראה דרבינו דק בלשונו שכתב תחלה וכן אם טעה במנין המעות וכו' חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון משמע מלשונו זה דבכל ענין חוזר לתבוע טעותו וזה חייב להחזיר לו ואח"כ כתב ואפילו אם תבעו היתרון אם הוא בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר וכו' אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו א"צ להחזיר וכו' והיינו דוקא היכא דלא תבעו דעליו קאי האי אבל אם אין החשבון יוצא וכו' אבל היכא דתבעו להחזיר לו הטעות כבר כתב זה בתחלה בסתם דחוזרים לעולם לתבוע היתרון והיינו כמ"ש הרא"ש מיהו בהגהות מרדכי שם כתב ע"ש הר"ב בשהבליע לו בחשבון בכדי שאין הדעת טועה אפי' אם בא הנותן לאחר מכן לשאול המעות ממנו נראה דלא יהיב ליה כלום וכן מצאתי בתוס' וראיה ממכר לו את הצמד וכו' ודוקא התם פליגי ר"י ורבנן משום דהדמים מודיעים אבל הכא דאין הדמים מודיעים לא וע"ש עכ"ל וראיה זו איני מכיר דהתם איכא טענה דמכר לו אבל הכא אין כאן אלא טעות או הבלעה וכיון שזה תובע טעותו היאך יחזיק במה שאינו שלו בלא טענה הילכך דברי הרא"ש עיקר מיהו התוס' כתבו (תחלת דף ס"ד) וז"ל הם היו רגילין בחמשה כמו שאנו מונין אחד אחד ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה עכ"ל וכ"כ בהגהת מיימוני בלשון התוס' אבל בהגהת אשר"י ע"ש ר"י כתב בסתם דלדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה וצריך להחזיר לעולם אפי' לא תבעו והכי נהוג עלמא להחזיר הטעות בכל ענין שרגילין למנות:

ב

כתב הרמב"ם אפילו קנו מידו וכו'. ריש פ' ט"ו מה' מכירה ואתחלת הסי' קאי היכא דטעו במדה או במשקל דחוזר לעולם אפילו קנו מידו וכו' כלומר שהמקח קיים ומחזיר לו הטעות:

ג

וכתב הראב"ד פעמים וכו'. פי' דברישא דא"ל שק זה בדינר ויש בו סאה וכו' דכיון דאמר שק זה לא היה דעתו לקנותו אא"כ דאית ביה בשק זה סאה שלמה ולא ע"ד שישלים לו ולפיכך אפילו הכיר בו שאין שם סאה ה"ז חוזר אבל סיפא דלא אמר זה אלא א"ל הנה לך סאה של אגוזים בדינר קנה וישלים דכיון דהכיר שלא היה בו סאה ע"ד שישלים לו נטלו אבל לא הכיר שלא היה בו סאה אפי' לא א"ל שק זה נמי חוזר דמצי א"ל לא הייתי קונה אלא ע"ד דאית ביה סאה שלמה ולא ע"ד שישלים לו סאה ולא קשה מהא דכתב בסי' רי"ח סעיף י"ג דכשהכיר בה שאין במדתה אלא ק"ן והמוכר א"ל יש במדתה מאתים דאינו חוזר כיון שהכירה וקבלה משום דרצונו לומר שהיא יפה כאחרת (ששוה) מאתים שאני התם דא"א לו שישלים שהרי מכר לו השדה בסימניה ובמצריה אבל כאן אפשר לו שישלים ואדעתא דהכי קנה שישלים לו החסרון וע' במ"ש בסמוך סעיף ד' בס"ד וע' בב"י שהאריך בחילוק זה בין אפשר להשלים לאי אפשר להשלים בשם כמה גדולים. כתב ב"י נראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם אלא שחידש לנו דין אחר שלא נזכר בדבריו ודברי טעם הם ואפשר שגם הם יודו בו ודלא כהרב המגיד שהבין דהראב"ד חולק על דברי הרמב"ם ורבו גם במגדל עוז משמע דמפרש דהראב"ד אינו חולק אדברי הרמב"ם בזה ע"ש:

ד

מכר חפץ לחבירו וכו'. כן כתבו הרי"ף והרא"ש בפרק הזהב והרמב"ם בפרק ט"ו ממכירה: ומ"ש והוא שלא נשתמש במקח וכו'. ברמב"ם שם וכתב הרב המגיד דלמד כך מדין אשה שנמצאו בה מומין דדין מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו: אין מחשבין פחת המום וכו' כ"כ הרמב"ם לשם וצריך לפרש דדוקא באומר אחזיר לו כשיעור פחת המום התם הוא דאינו יכול דיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה אבל אם החפץ מקבל תיקון שיחזור לקדמותו אין הלוקח יכול לחזור בו לפי מ"ש הרא"ש בסמוך בתשובה גבי בתים דבמום שמקבל תיקון אין זה מום ותימה א"כ אמאי כתב הראב"ד גבי שק של אגוזים דבהכיר בו דוקא אמר דע"ד שישלים לו נטלו אבל לא הכיר בו חוזר וכי גרע חסרון אגוזים ממום גמור היכא דלא ידע בו דבמום עובר שמקבל תיקון החוזר לקדמותו אינו יכול לחזור בו וכאן שבידו להשלים הסאה יכול לחזור בו ואפשר לומר דהראב"ד נמי לא אמר אלא היכא דהלוקח נותן אמתלא לדבריו שהיה צריך לסאה של אגוזים לשעה ושוב אין לו צורך בהם ואדעתא דהכי שהמוכר יחזר אחר אגוזים להשלים הסאה ולהמתין לו עד שישלים לא הייתי קונה דשוב אין לי צורך באגוזים ודכוותיה בקונה חפץ או קרקע שהיה צריך לשעה ולאחר שעה אין לו צורך בהם דיכול לחזור בו ולומר דלא לקחו ע"ד שימתין עליו עד שיתקן המום אפילו הוא מום עובר והרא"ש בתשובה לא מיירי דהיה צריך לאותן בתים לשעה: וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר וכו'. כתב מהרו"ך לפי מ"ש רבינו בסי' רכ"ז סעיף ו' ע"ש הר"ר יונה דאם לא גילה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח ומסתמא יחזור בו הרשות ביד המאנה ג"כ לחזור בו נ"ל דה"נ ביש מום במה שקנה עכ"ל לא נראה כן לפע"ד דבאונאה ביתר משתות מסתמא ודאי אין אדם מוחל על הפסד ממונו לקנות שוה ד' בה' אבל אמום קל שנמצא בממכרו אין דרך רוב בני אדם להקפיד ומחיל אינש וע' בסעיף ז' במ"ש בזה:

ז

ואפילו אם פירש המוכר וכו'. כ"כ הרמב"ם פ' ט"ו ממכירה ומסיים בו וז"ל שהמוחל צריך לידע הדבר שימחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה עכ"ל. וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל: ומ"ש רבינו וזה נוטה לצד דבריו וכו'. תימה הלא מפורש בדברי הרמב"ם דמדמהו לאונאה לאיזה צורך הבין רבינו דהרמב"ם תולה דין מחילת מום בדין מקנה דבר שאין לו קצבה ונראה דרבי' סבור דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל דבאונאה אין אדם מוחל כלל מן הסתם למכור שוה ו' בה' וכן לקנות שוה ו' בז' וכדתניא להדיא בפ' הזהב (דף נ"א) דבא"ל בסתם ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כיון דלא ידע שיהא שם אונאה שיהא מוחל עליה ומן הסתם ודאי לא מחיל וכן פסקו הפוסקים וגם הרא"ש פסק כך וכ"כ רבינו בסי' רנ"ז סעיף כ"ו ואין שם מחלוקת דתלמוד ערוך הוא אבל כשאין שם אונאה אלא מום דיש כמה בני אדם שאין מקפידין במקצת מומין ויש שמקפיד בכל מום איכא למימר דאפי' בסתם נמי שאינו מפרש המום שבממכרו ולא ידע המום שבו מחיל ואינו מקפיד על המום שבו ולכך אין ללמוד דין מחילת מום מדין מחילת אונאה אלא בע"כ דס"ל להרמב"ם דכי היכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו ומרצונו דבר שאין לו קצבה דאין הקנין חל עליו כך אינו יכול למחול דבר שאין לו קצבה ואע"פ שרצונו הוא שלא להקפיד על המום שיש לו בממכרו אפ"ה מדינא לא יכול למחול וס"ל לרבינו לפ"ז דלהרא"ש דיכול להקנותו ה"ה שיכול למחול לפי זה מ"ש הרמב"ם ויפרש המום כמו המפרש בהונייה לא כתב כן משום דלמד דין מחילת מום מדין אונאה אלא שאמר שדיניהם שוים אבל ודאי דין מחילת מום לא למדו אלא מדין מקנה דבר שאין לו קצבה והק"ו שעשה ה' המגיד הוא ק"ו פריכא דמה ענין זמן שניתן לאונאה בכדי שיראה ולמום שנמצא בממכרו דחוזר בו לעולם לדין מחילה דבאונאה ודאי אין אדם דמחיל מן הסתם אבל במום יש מי שאינו מקפיד ויש מי שמקפיד ולענין הלכה פסק בש"ע כדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י בשם הרמ"ה ומביאו ב"י ועבמ"ש בס"ס ר"ז בס"ד ליישב דלא קשיין הפסקים אהדדי ומהרו"ך כתב כאן דברים שלא במשפט ולא ראיתי להאריך בזה:

ח

המוכר פרה לחבירו וכו'. פ' האומנין (פ') א"ר יוחנן המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום א' וסנפו בין המומין ה"ז מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות ופרש"י היה בה מום אחד מן המומים הללו וסנפו בין מומין אחרים שלא היו בה סנפו חיברו הרי זה מקח טעות לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן כסבור הוא שבכולן משקר אלא להשליך מעליו תרעומת אמר כן מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו מום לבדו וא"ל מום זה בה ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו הו"ל לבדוק היו בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על האחד ובא וטוענו כסבור הייתי שאתה כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה ואילו ידעתי שזה בה לא הייתי לוקחה מאי אפי' לא גרסינן וה"ג היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות עכ"ל פי' קמיבעיא ליה ארישא היכא דסנפו בין המומין והיו בה כל המומין דילמא בזו נמי הוי מקח טעות ופשיט ליה דבזו לא הוי מקח טעות ורישא לא מיירי אלא בסנפו בין המומין ולא היו בה שאר כל המומין התם הוא דהוי מקח טעות כסבור היה שבכולן משקר וכו' ומש"ה כתב רש"י אפילו לא גרסי' וכך פירשו התוס' להדיא ואין חילוק בין פרש"י לתוס' אלא דבפי' רש"י משמע דסיפא דתני מום זה ומום אחר היינו דאותו מום הזכיר לו לבדו ואמר מום זה בה ועוד מומין אחרים ואין חילוק בין אומר בסתם ועוד מומין אחרים ובין מפרש שאומר ועוד מומין מום פלוני ומום פלוני דמכל מקום כיון שהזכיר שם אותו מום לבדו בו הו"ל לבדוק אבל בתוספת מבואר דלא קאמר אלא ועוד מומין אחרים יש בה ולא פירש אותן מומין כלל ע"ש אבל הרי"ף והרא"ש תפסו להם שיטה אחרת ובין [ברישא בין] בסיפא בסנפו בין המומין מיירי אלא דרישא מיירי בשאין בה אלו המומין הניכרין אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינן בה הרי זה מקח טעות כסבור כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה זה המום האחר ובסיפא איירי בהראהו המום שהוא ניכר ונראה לעינים ואמר ליה פרה זו יש בה מום זה ומום פלוני [ומום פלוני] ולא היו נראים לעין ואחר כך נמצאו בה אלו המומין שאינם ניכרים אין זה מקח טעות שהרי לא אמר ליה אלא מומין שבה ורב אחא הוה קמיבעיא ליה אסיפא דילמא אף על פי שהראהו המום שהוא ניכר וסנפו בין שאר מומין שאינן ניכרין מכל מקום אם היו בה כל המומין הוי מקח טעות דמצי אמר מסתמא ליתנהו לכולהו מומין ואם הייתי יודע דכולהו איתנהו בה לא הוינא זבין ומסיק אפי' היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר ליה אלא מומין שבה וגרסי' אפילו וה"א באלפסי ישן וכן כתב הרא"ש אפילו היו בה כל המומין וכו' ומדברי הרמב"ם פרק ט"ו נראה שהוא מפרש כפי' הרי"ף והרא"ש בין ברישא ובין בסיפא ובעיא דרב אחא קאי ארישא וגם אסיפא ומסיק אם היו בה כל המומין אין זה מקח טעות ולא גריס אפילו ולפיכך כתב הרמב"ם דין היו בה כל המומים אין זה מקח טעות ברישא היכא שמנה המוכר מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא הראה לו המום שיש בה דאם היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות וחזר וכתבו בסיפא היכא דהראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ועוד מום פלוני ומום פלוני אע"פ שאינן נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות כלל העולה דבכל ענין לא הוי מקח טעות אלא א"כ שמנה מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא היו בה המומין הגלויין כלל ונמצאו בה מום מאותן מומין שאינן ניכרין הרי זה מקח טעות דהלוקח אומר כסבור הייתי כשם שאין בה אלו המומין וכו'. ורבינו כתב ברישא כדברי הרמב"ם דבהזכיר גלויין ואינן ניכרין ולא היו בה המומין הגלויין כלל ונמצא בה מום שאינו ניכר הרי זה מקח טעות וכו' אבל אם היו בה המומין הגלויין בין מקצתן בין כולן ונמצא בה מום שאינו ניכר אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר אבל בסיפא כשהיה בה מום אחר ניכר והראהו לו וכו' נקט גירסת הרי"ף והרא"ש ואמר אפילו היו בה כל המומין וכו' כלומר דל"מ כשלא היו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר דאין זה מקח טעות דהו"ל לאסוקי אדעתיה דלוקח כיון שהראה לו המוכר מום זה הניכר כך יהא נמצא בה מאלו המומין שאינן ניכרין שהזכיר אלא אפילו היו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר וטעין הלוקח כסבור הייתי שהוא מזכיר מומין שיש בה ושאין בה דמסתמא ליתנהו לכולהו וכיון שנמצאו בה כל המומין אדעתא דהכי לא זבנית קמ"ל דאפילו הכי אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה ולענין דינא שוין הן הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו אלא דבפירושא דשמעתתא איכא הפרש ביניהם כדפירש' אבל כולן לא ס"ל שיטת רש"י ותוספות והכי נקטינן כהסכמת רבינו. ובש"ע סעיף ט' כתב בלשון רבינו היה בה מום אחד ניכר וכו' אפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה עכ"ל ומהרו"ך למד מלשון זה דיוקא וכתב וצ"ע הא אם הזכיר לו גם מומין שאין בה הוה מקח טעות ומאיזה מומין כ"כ וכו' והוציא דין שאינו אמת דבהזכיר במומין הגלויין מקצת מומין שאין בה ובמומין שאינן ניכרין שהזכיר נמצאו כולן הרי זה מקח טעות ושרא ליה מאריה שאין להוציא מלשון רבינו שום דיוק אלא הלשון ברור ופשוט דכשהראה לו מום אחד ניכר והזכיר לו ג"כ מומין שאינן ניכרין ל"מ אם לא נמצאו כולן שאינן ניכרין דפשיטא דאין זה מקח טעות דאין לו כלל טענה ללוקח דהו"ל להעלות על דעתו כשם שנמצא בה מום זה הניכר כך ימצאו בה שאינן ניכרין אלא אפילו נמצאו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר דאיכא טענה ללוקח לומר אילו הייתי יודע שכולן ימצאו בה לא הייתי לוקח אפילו הכי אין זה מקח טעות ואין להאריך בדברים פשוטים. וקצת קשה דהרמב"ם ורבינו קוראי' למום נשכנית רבצנית מומין שאינן ניכרין והרי"ף והרא"ש קוראים אותן גלויין ונראה דודאי כאשר נודע דנשכנית ורבצנית ובעטנית היא מעתה קוראי' אותם בשם מומין הניכרים והרמב"ם ורבינו מיירי בסתמא בשאינו נודע מומין אלו בפרה זו השתא ודאי אתה קורא אותם מומין שאינן ניכרין משא"כ עורת וחיגרת דמפורסם וגלוי לכל רואה דאית בה מומין אלו:

ט

המוכר עבד או שפחה וכו'. ברייתא פ' המוכר פירות ובפ' אע"פ: ומ"ש או מוכתב למלכות. פירש"י מוכתב למלכות. ליהרג שיהרגנו כל מוצאו והרמב"ם בפט"ו ממכירה כתב וז"ל וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה והי"מ תופסים פי' רש"י שהרי כתבו דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות משמע דשניהם חייבים מיתה למלך:

יא

כיצד קנה בגד וכו'. פי' כיצד הוא המום שעשה בו שדרכו ליעשות כגון קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק וכו' אלא דקצת קשה דכבר אמר כגון זה ששחט הטרפה וכו' אבל בספרי הרמב"ם שבידינו לא כתוב מלת כיצד ונוסח' זו עיקר דאמ"ש קנה בגד וקרעו וכו' לא אתא אלא לאורויי דין השביח דנוטל את שבח התפירה וכו':

יב

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה וכו'. נראה דל"מ היכא דהמוכר קבל כבר הדמים דפשיטא דהלוקח ישלם הפירות שאכל דכיון דהמוכר מבטל המקח א"כ אין כאן מקח כלל והמעות הלואה הן ביד המוכר ואם לא יחזיר הפירות שכר מעותיו הוא נוטל ואית ביה משום רבית וה"א פרק א"נ דאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי וע"ל בסימן ר"ז סעיף ט' י' י"א י"ב י"ג ולא דמי להיכא דלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא דלא הוי אלא אבק רבית לדעת מקצת פוסקים משום דהתם המקח מקח אלא דאית ביה אסמכתא אבל בנמצא בו מום לא היה מקח כלל ורבית דאורייתא היא אלא אפילו לא קיבל המוכר דמי המקח ואין כאן משום רבית אפ"ה חייב הלוקח לשלם דכיון דאין כאן מקח כלל אם כן הפירות שאכל גזל הן בידו וכן בדר בחצר וכו':

יג

ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות וכו'. ע"ל ס"ס ר"ל כתבתי בס"ד ליישב תשובה זו ודלא כב"י שכתב כאן דדין זה נלמד מדין המוכר לחבירו פרה ושחטה וכו' דאדרבא כאן אין הדין כך:

יד

ששאלת שמעון שקנה שתי נודות של שמן וכו' או ישומו כמה דמיו פחותים וכו' צריך לפרש דהיינו דוקא כשהלוקח רוצה בכך אבל אם אינו רוצה לוקח יכול לחזור בו דלא עדיף מחטין יפות ונמצאו רעות דלקמן סי' רל"ג ע"ש שוב ראיתי בספר בדק הבית שכתב וז"ל יש לתמוה שיכול לומר הלוקח איני רוצה שמן עכור וי"ל דהב"ע כשהלוקח רוצה לקחתו אם יפחתו לו מדמיו א"נ מיירי הכא כשאותו שמן יכול ליעשות צלול ע"י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה עכ"ל וע"ל בסי' רל"ג במ"ש בדין מוכר בשר איל מסורס:

טו

המוכר לחבירו וכו'. בפ' המפקיד (דף מ"ב) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הו"ל ככי ושיני למיכל ומית א"ר בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתי' אוכלא שדאי ליה ולא הוה ידעינא דלא אכל מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי ה"נ הב"ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין איבעי ליה לאודען מאי מודען ליה מידע ידע דמקח טעות הוא בספסירא דזבן מהכא וזבין להכא הילכך משתבע איהו פי' ספסירא משתבע דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ורבינו הקשה על הרמב"ם דפוטר לסרסור ובגמרא קאמר דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"פ שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם והחכם המרשים כתב לתרץ דהרמב"ם מפרש שנתנה המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה והקשה ב"י דהלשון לא משמע הכי והב"י תירץ דשקול יתמי זוזי מיניה לאו שקול ממש אלא כיון דמוכר קמן תו ליכא פסידא ליתמי וכו' ותימה הא ודאי אפי' לא הוה מכר קמן ליכא פסידא ליתמי דכיון דבקרא ש"ש הוא חייב לשלם כל דמי השור ותו דמעיקרא קאמר דמצי למישקל דמי תורא מיניה ובתר הכי קאמר דספסירא הוה ומיפטר וא"כ קשיין דברי רמי בר חמא אהדדי ולפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם בלי שום דוחק והוא דודאי מודה הרמב"ם דאע"פ שלא הכיר בו המוכר הוי מקח טעות דאע"ג דנתאנה הוא מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים כדכתב הרא"ש גבי ביצים מוזרות וכפשטא דעובדא דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"ג דספסירא הוה ולא הכיר בו ונתאנה מ"מ אין לו להונות אחרים והכי משמע מדברי הרמב"ם גופיה ס"פ כ' ממכירה שפסק דאם הוגלד פי המכה תוך ג' ימים הוי מקח טעות ואע"ג דגם המוכר לא הכיר ולא ידע במום זה אפ"ה בשביל זה אין לו להונות אחרים ומש"ה שקול יתמי זוזי מיניה דספסירא דאיהו אטעינהו ליתמי אלא דהרמב"ם מחלק בין הך עובדא דיתמי לשאר ספסירא שמוכר לחבירו והניחו הלוקח עם הבקר שלו ומת וכו' דבעובדא דיתמי ליכא למימר דאפוטרופוס פשע דהו"ל לבדוק השור ולהחזירו לספסר דכיון דמסריה לבקרא לאו פושע הוא דלא הו"ל לידע ולבדקו אם אוכל כיון דאין השור אצלו דמסריה לבקרא ולפיכך הספסר חייב להחזיר הדמים דאטעינהו ליתמי אבל במוכר שור לחבירו והניחו עם הבקר שלו דהוה ליה לידע ולבדוק השור ולהחזירו לספסר ולא הודיעו אם כן פושע הוא הלוקח דכיון שהשור היה אצלו ויכול לבדקו אם הוא אוכל אם לאו ולא בדקו איהו דאפסיד אנפשיה וכ"כ המרדכי על שם מהר"ם בפרק המפקיד אעובדא דמכר חפץ לחבירו בתורת זהב ושברו והיה בו בדיל וקאמר מהר"ם דמה ששברו לאו פשיעה הוא דלא הו"ל למידע שיש בו עופרת וכדאמר בהך עובדא דתורא דלא הו"ל ככי ושיני דאף ע"ג דספסירא לא ידע מ"מ כיון דאפוטרופוס לא הוה ליה לידע דאיהו לבקרא מסריה פטור האפוטרופא והספסירא חייב וכו' ולפי זה ניחא היכא דמכר הספסירא לחבירו והניחו עם הבקר שלו והניח מאכל לפני כולן ולא בדק בשור זה אם הוא אוכל הלוקח הוא הפושע כנגד הספסירא שהיה לו ללוקח לידע ולהודיע לספסירא והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה ובזה התבארו דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק בס"ד ודוק וע"ל בסעיף כ' במ"ש בזה אדברי הרמ"ה בס"ד:

יח

המוכר לחבירו זרעוני גינה וכו'. משנה ריש פ' המוכר פירות ופסק כמ"ש רשב"ם דכולה מתני' רשב"ג היא ולא איירי ביציאה מידי ובברייתא תנא מה הוא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה וי"א אף הוצאה והלכה כת"ק דאינו נותן לו הוצאה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פי"ו ממכירה. ומ"ש בשם הרמ"ה דבזרעוני פשתן אם הלוקח מוחזק אין מוציאין מידו כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו נראה דהאמת נקט אבל לדינא אפילו כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע"ה כדכתב רבי' ע"ש הרמ"ה גופיה בסמוך סעיף כ"א:

יט

וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד וכו' ואפילו הוא נגנב או נאבד אחר שהודיעו וכו'. הב"י תמה ואם לא הו"ל שהו' להודיעו אמאי הוא ברשות הלוקח ומתוך קושיא זו הוציא הלשון ממשמעו ואמר דה"ק מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וא"כ ס"ל דבלא הו"ל שהות להודיעו אם נגנב או נאבד ברשות מוכר נאבד ולא נהירא שהרי הרמב"ם גופיה כתב בפ"ז ממכירה בנתן מעות ולא משך וחזר בו הלוקח אפ"ה אם נגנב או נאבד המוכר חייב באחריותו עד שיאמר תא שקול זוזך כדאיתא בפ' הזהב וכדלעיל בסי' קצ"ח ותו דלא גרע האי לוקח מנוטל כלי מבית האומן לבקרו דבחזרה אע"פ שאינו חפץ בו ש"ש הוא אלא דלהרמ"ה הו"ל ש"ח ורוב פוסקים חולקים עליו כדלעיל ס"ס ר' ועיין עוד לעיל ס"ס קפ"ז וסי' ק"ך וסי' ע"ד לשם התבארו חילוקי דינים אלו ועל כן הלשון שכתב הרמב"ם כמשמעו הוא דלא כלתה שמירתו עד שיודיע למוכר ולומר לן טול את שלך וכשלא הודיעו חייב הלוקח באחריותו אם נגנב או נאבד כדין ש"ש שהרי אם נזדמן לו מי שרוצה ללקחו מידו הוה מזבין ליה הילכך חייב באחריותו עד דמודע ליה ואין חילוק בין אית ליה שהות להודיעו ללית ליה שהות ועוד יתבאר בסמוך בס"ד:

כ

הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. כתב ב"י בספר כ"מ וז"ל יש לעיין כשנמצא בו מום ואח"כ אבד שהוא ברשות הלוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מ"ט לא הוי ברשות מוכר ומ"ש מהתליע וכו' ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח וצ"ע עכ"ל ולמאי דפי' בסמוך והוא האמת ל"ק ולא מידי דבנגנב או נאבד לעולם הוא ברשות הלוקח אפילו לא הו"ל שהות להודיעו דברשות לוקח הוא עומד ולא כלתה שמירתו עד דא"ל טול את שלך אבל בהתליע ונפסד מחמת עצמו הוא דאיכא לחלק דאם לא הו"ל שהות להודיע ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע ולא הודיע הרי פשע בשמירה וחייב הלוקח באחריות ההפסד שע"י התלעה דאם היה מודיעו היה המוכר מצילו שלא יגיע לידי הפסד ומ"ש מהרו"ך בדין זה ובדין הקודם לזה אין דבריו נראין וע"ש: והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום וכו'. נראה דה"ק רבינו דעל מ"ש הרמב"ם בהודיעו שמוליכו למדינה פלונית וכו' נחלק עליו הרמ"ה ומחלק דאם המוכר ידע במום חייב אף בהוצאה וכו' דלא כהרמב"ם דלא הזכיר חיוב ההוצאה ואם תפרש דהרמב"ם אינו מדבר אלא במן הסתם דאף המוכר לא ידע במום זה דלאו ברשיעי עסקינן דידע במום שבו ולא יודיענו קודם מכירה אלא ודאי גם המוכר לא ידע במום זה ולהכי לא הזכיר חיוב ההוצאה אכתי נחלק הרמ"ה על דבריו דלהרמב"ם אע"ג דהמוכר ג"כ לא ידע חייב להחזיר הדמים ללוקח והמוכר מטפל בו להביאו וכו' אבל להרמ"ה הלוקח חייב ליטפל בה ולטרוח להביאו אלא דההוצאה להביאו היא על המוכר וא"כ ממה נפשך נחלק על הרמב"ם אבל במאי דס"ל להרמ"ה דאע"ג דגם המוכר לא ידע שהיה בו מום מקח טעות הוא וחייב להחזיר הדמים ללוקח בזה ודאי גם הרמב"ם מודה ולא נחלק אדם מעולם על זה והא דכתב הרמב"ם גבי שור דלא הו"ל ככי ושיני דאם היה ספסר ולא ידע דהלוקח אפסיד אנפשיה היינו משום דהלוקח פושע הוא דהו"ל למידע ולבדוק בשור אם אוכל או לאו ולהחזירו וכו' כמבואר בדברי הרמב"ם אבל בשאר מקח דלא הו"ל לוקח פושע חייב המוכר להחזיר דמים ללוקח אע"ג דאיהו נמי לא ידע וכבר הארכתי בזה לעיל סעיף ט"ו בס"ד ובש"ע פסק בסעיף י"ח כדברי הרמב"ם ובהגה"ה כתב ויש חולקין וכו' נמשך אחר דברי רבינו ולא דק דאין כאן מחלוקת כלל ודוק:

כא

המוכר שור לחבירו וכו'. ר"פ המוכר פירות פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דיכול לומר לשחיטה מכרתיו ואסיקנא דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי ואוקר בישרא וקם בדמי רדיא ולפיכך לא מצי טעין מקח טעות דלא מטרחנא לשחטו ולמכור הבשר אלא המקח קיים: ומ"ש אע"ג דרובא זבני לרדיא מ"מ לא אזלינן בתר רובא וכו'. ה"א התם והתוס' רפ"ק דסנהדרין (דף ג') הקשו מדאמרי' התם כיון דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אפי' ברובא דליתיה קמן כל שכן בדיני ממונות וכתבו וז"ל וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל משמע דבכל שאר רובא אזלינן בתר רובא בד"מ וא"כ קשה בזרעוני פשתן דאינו חייב באחריותן אמאי לא אזלינן בתר רובא דאינשי דזבני לזריעה וי"ל דדעת התוס' היא דלאו דוקא הך רובא דלרדיא זבני אלא ה"ה הך רובא דלזריעה זבני ודכוותייהו דאינו חשוב רוב ממש וטעמא דמילתא דאע"ג דרוב זרע פשתן שבעולם נזרע איכא הרבה בני אדם שלוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה ואיכא נמי רוב לוקחים לאכילה וכדאיתא בפרשב"ם ר"פ המוכר פירות (דף צ"ג) וע"ד זה גבי שור כנגד אדם א' שקונה ק' שוורים לרדיא איכא ק' בני אדם שקונין י' שוורים לאכילה: ומ"ש אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה וכו' עד סוף הסי'. הכל מדברי הרמ"ה: ומ"ש ואם הוא גברא וכו'. הכי מוכח מדאקשינן וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא וכו' ולא פרקינן בגברא דזבין לנכסתא ויהיב דמי רדיא אי נמי גברא דזבין לרדיא ויהיב דמי בישרא אלא בע"כ דבגברא דזבין לרדיא הוי מקח טעות אפי' לא יהיב אלא דמי בישרא ובגברא דזבין לנכסתא לא הוי מקח טעות אפי' יהיב דמי רדיא ותו מדנטר בהך קושיא דאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו עד לבתר דפרקינן בגברא דזבין להכי ולהכי מכלל דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא הוכחה בדמי אלא אפילו לא יהיב אלא דמי בישרא הו"ל כאילו פירש לרדיא וכן בגברא דלא זבין אלא לנכסתא אפי' יהיב דמי רדיא הו"ל כאילו פירש לנכסתא: ומ"ש והמוכר מכירו. כ"פ רשב"ם לשם ופשוט הוא:

כב

ומ"ש ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמי וכו'. הכי מוכח בסוגיא דלבתר דפרקי' בגברא דזבין להכי ולהכי אקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אלמא דאי זבין לרדיא ולשחיטה איכא הוכחה בדמים: ומ"ש ואי גברא דלא זבין אלא לשחיטה וכו' ודיניה כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח. כלומר דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא דין אונאה וביטול מקח דרגילות הוא להוסיף דמים על שור מעולה ויפה כחו לרדיא אבל בזבין לשחיטה הכל שוה: ומ"ש ואע"ג דקיי"ל כרבנן וכו'. כיוצא בזה כתבו התוס' ריש פ' המוכר פירות וע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.