נשמת אדם/ב/יז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בט"ז ס"ק ז' כתב דפלפלין במכתשת הוי עובדא דחול ולא היה לו לכתוב כך דהרי חייב אלא דכוונתו דבעינן ב' שנויים דאפי' אם ידוך בקתא של עץ אסור אם הפלפלין מונחין במכתשת ואפשר דגם לא יניחם על השולחן וידוך אותם בקתא דסכינא דזה לא מקרי שינוי גמור כמש"כ הב"י בשם הכלבו במלח דאל"כ אכתי קשה דהא איכא ב' שנויים א' שמונחים בשולחן וא' שטחן בסכין וא"כ צ"ל קערה אבל דעת מ"מ דסגי לשנות במדוך אבל מות' לדוך על השלחן רק שידוכ' או בקתא או בשולי הקערה. או י"ל דכוונת המ"א דמותר אפילו במכתשת רק שישנה במדוך או בקתא כשהמכתש' גדולה ידוך בשולי הקערה ובאמת לא מצינו ביו"ט בפלוגתא דב"ש וב"ה בתבלין אלא שנוי במדוך ולא במדוכה ע"ש רש"י ומדוך נקר' הכלי ששוחק בו כדאי' שם לא יוליך תבלין ומדוך אצל מדוכה אבל במלח פירש"י בהדי' בכך דהיינו המדוכה או בעץ הפרור היינו המדוך דמשמע דאפי' במדוכה מותר אם משנה במדוך וא"כ ה"ה במכתשת והגר"א כתב דהרמב"ם מצריך שינוי בקערה דאל"כ הוי עובדא דחול כדאיתא בפלפלין ברחיים שלהם. ול"נ דאין זה דומה דהתם הוא טוחן בלא שום שנוי מה שאין כן כאן אף אם יכחוש במכתשת מ"מ איכא שינוי ע"י המדוך אבל נ"ל דהרמב"ם אם כוונתו כמ"ש הט"ז הוא דקשה לו קושית הש"ל שהביא הב"י שהרי בבירור בקנון ותמחוי אע"ג דלא הוי כדרכו מ"מ פטור אבל אסור ולא ס"ל דבקתא דסכינא הוי כמו בורר ביד ולכן מצריך שינוי גדול בקתא וגם בקערה ומ"מ נ"ל אפשר דהמיקל לא הפסיד כיון דהאגו' כ"כ להדיא וגם ברמב"ם י"ל דכוונתו או בקערה וברמב"ם הלכות י"ט פ"ג משמע כט"ז:
עיין בש"ע סי' שכ"א סעיף ט' ובט"ז שם ובסי' שכ"ד ס"ק ד' שהקשה על רמ"א שכ' דאסור לחתוך דק דק בשר חי לפני עופות דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חתוך קמשוי ליה אוכל ואדרבה בסי' שכ"ד נתבאר דשויי אוכלא מותר וא"כ עושה מההיתר איסור והניח בצ"ע. ובמ"א סי' שכ"ד ס"ק ה' משמע שכוונתו לתרץ תמיהת הט"ז דהא דמותר לשוויי אוכלא היינו לחתוך בחתיכות גדולו' אבל כשחותך דק דק דשייך בו טחינה ודאי אסור וזה שכתב רמ"א שם וע"ל סי' שכ"א דדק דק אסור. אך עדיין הלשון שכתב דקא משוי ליה אוכלא צ"ע גם למ"א דה"ל לכתוב כיון שהוא דק דק. והנה מוכרח אני להאריך קצת במשמעות כל האחרונים בכונת התה"ד דלכן מותר לחתוך בשר דק דק דאין טחינה אלא בג"ק עיין בט"ז ובמ"א בשם ש"ג כ' דאינו מוכרח. והת"ש הקשה ב' קושיות עצומות והניח בצ"ע וכתב שקלסוהו לקו' הנ"ל א' שהמחבר בסעיף ט' פסק דמותר לחתוך בשר דק. והיינו כמש"כ התה"ד דאין טחינה אלא בג"ק ובהמה לא נקרא ג"ק. ואחר זה כתב דאסור לגרור גבינה והיינו כמו שכתב ריב"ש דאזיל לשיטתו דבהמה נקרא ג"ק. קושיא ב' הק' הת"ש דרבא דאמר אין דישה אלא בג"ק וא"כ ה"ה דאין טחינה אלא בג"ק. והא רבא אמר מאן דעביד חביתא כו' חייב משום טוחן הרגבי' וקרקע לא נקרא ג"ק כמש"כ הר"ן בסוכה. וכדאיתא בש"ע סי' תרכ"ט. ובאמת הם קושיות עצומות והניח בצ"ע והנה כ"ז הוא אם כונת התה"ד דלכך מותר לחתוך בשר לפי שאינו ג"ק ואין טחינה אלא בג"ק כמו דאין עימור אלא בג"ק. אך צ"ע גדול דא"כ דכך יהיה כונת התה"ד. קשה דהא ממ"נ לענין דישה חייב בבהמה דהא החולב חייב משום דש. דאפי' ר"ת שכתב בדף ע"ג דמשו' ממחק חזר בו בריש חבית ד"ה עז לחלבה ע"ש וצ"ל או כדעת הר"ן וריב"ש דבהמה נקרא ג"ק לענין זה. וכ"ד הרמב"ם בפ"ח שהרי כתב דאין דישה אלא בג"ק והחולב חייב משום דש וא"כ ה"ה בטוחן. או אפי' לדעת התוספת דף ע"ג דבהמה לא נקרא ג"ק. הא כתבו דלפי זה צ"ל דהלכה כר"י דדישה הוא בכ"ד אף שאינו ג"ק. ולדבריהם צ"ל מאי דאמר רבא קסברי רבנן אין דישה אלא בג"ק. היינו קסברי רבנן ולא ס"ל אלא כר"י. וא"כ היאך כתב התה"ד בפשיטות דכיון דאין עימור אלא בג"ק ה"ה בטחינה. שהרי לשיטת התוס' ע"כ רבא פליג נמי אעימור וס"ל כרבה שם בכנוף מילח' דחייב. ובאמת ל"צ בשום מלאכה ג"ק. ואיך לא כתב מזה כלל התה"ד דתליא באשלי רברבי ונגד כל הפוסקים התוס' ורמב"ם. למר כדאית ליה דחייב אף שאינו ג"ק. ולרמב"ם משום דהוי ג"ק. ועוד צ"ע דאיך אפשר דה"ל לתה"ד דבכל מלאכות ילפינן ממשכן ואינו חייב אלא בג"ק. וא"כ היעלה על הדעת שהמבשל בשר אינו חייב משום מבשל לשיטתו דאינו ג"ק. ומ"ש מלאכת בישול מטחינה ודישה אם כולם ילפינן ממשכן ותנא סידרא דפת נקט. וכן הטוחן עפר והלש עפר פטור כקו' הת"ש שאינן ג"כ. ועוד שהרי התה"ד מסיים. אבל אם צריך לחתוך לעופו' אין להתיר בשביל טעם זה. ואם אין טחינה בבשר שאינו ג"ק מ"ש לאדם או לעופות:
ועוד צ"ע דלפי זה אביי ורבא דמחולקי' בעימור תליא בפלוגתא דר"י ורבנן אי חייב אף בשאינו ג"ק וא"כ למה לא אמר הש"ס לימא אביי ורבא בפלוגתא דר"י ורבנן דדישה קמיפלגי. ועוד צ"ע במאי פליגי הפוסקים. דהתוספת כתבו דדוקא בסלקא שייך טחינה משא"כ בשאר ירקות. והרמב"ם כתב דבכל ירקות שייך טחינה ובפירות ל"ש טחינה כמו שכתב המ"מ בפרק כ"א. והרא"ש כתב דל"ש כלל טחינה באוכלין. וכל זה צ"ע דכל אחד יאמר פסק מלבו כאלו היה הלמ"מ ומה טעם יש בזה לחלק:
ולכן נ"ל ברור דאין ספק דכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו כבישול דבשר וטחינ' וליש' בעפר וכל כיוצא בזה אין חילוק בין ג"ק או לא שהרי הבישול הוא כדרכו. וכן הטחינ' שטוחן העפר והצרורות שכן הוא דרך מלאכתו: וכן הלישה וכיוצא בו. בכל. מה שאין זה המלאכה ממש כגון הפוצע חלזון ובאנו לדמות למלאכה בזה פליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל כיון דדמי לדש במם שמפרק דמו חייב ורבנן ס"ל דל"ש מלאכת דישה אלא בג"ק ובאמת אלו היה איזה דבר שמלאכת הדישה יהיה נעשה בו כדרכו אפי' לא היה ג"ק גם לרבנן חייב דזה דישה ממש אבל כיון דליכא מידי שיהיה שייך בו מלאכת דישה אלא בגידולי קרקע. ולכן אמרו אין דישה אלא בגידולי קרקע. ולכן בעימור ס"ל לאביי דלא שייך מלאכה זה אלא בג"ק אבל מאן דכניף מלחא לא נקרא מעמר. וכן בחולב דאינו דישה ממש אלא דדומה לה לפי שמפרק החלב. אי אמרינן דבהמה אינו ג"ק לא שייך לקרות בזה דש דמאי ענין זה לדש שמכה על הזרעים בשבט להוציא הגרעין. אבל אם בהמה ג"ק שפיר נקראת החליבה דישה דבגדולי קרקע כל מה שמפרק נקרא דש. ולכן לא מצינו לא בגמרא ולא ברמב"ם ובשום פוסק. רק דאין עימור ואין דישה אלא בג"ק. דשני מלאכות אלו לא שייכים באמת רק בג"ק אך מה שהוא ג"ק כמו חולב אף שאינו דישה ממש. מ"מ כיון דמלאכה זו לפרק מג"ק נקרא דישה והתורה אסרה דישה א"כ אף חולב בכלל משא"כ אם אינו ג"ק אינו נקרא דש והוא כמו שפירש"י בריש חבית דאמרינן לא אסרה תורה אלא דריכת זיתים וענבים. פרש"י כלומר דריכה הוא מלאכה בזיתים וענבים אורחייהו בהכי הוי מלאכה אבל בשאר פירות לאו אורחייהו ולא הוי מלאכה ע"ש. וא"כ מכ"ש כשאינה אותה המלאכה ממש א"כ לאו אורחייהו. ובזה מחולקים הפוסקים דתוס' ס"ל דדוקא סלקא אורחייהו לחתוך אותו דק דק והוי טוחן משא"כ שאר ירקות וא"כ הוי כסחיטת שאר פירות. והרא"ש ס"ל דל"ש כלל באוכלין טחינה דמה שמחתך בסכין לא הוי טוחן אלא כשטוחן כמו שטוחנין קמח ואין חילוק בין חטין לעפר כיון דאורחייהו בהכי. אבל אוכלין אין דרך לטחון אותו הדק כמו קמח אלא חותכין חתיכו' קטנו' וזה לא נקר' טוחן והרמב"ם ס"ל כיון דמפריד הדבר לחלקים קטנים נקרא טוחן כמ"ש בפ' ז' וז"ל המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו תולדת טחינה שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה. וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושין צורפי זהב הרי זה תולדת טוחן עכ"ל. ומה שדקדק לכתוב כדרך שעושין צורפי זהב להורות דדוקא בטוחן דבר שדרכו בכך. וה"ה דדוקא ירקות דרכן בכך לבשלן אבל פירות אין דרך לחתוך אותן חתיכות קטנות ולכן פטור. ונ"ל דזה גם כן כוונת הרמב"ם בפ' כ"א הל' י"ח וז"ל החותך ירק דק דק כדי לבשלי הרי זה תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא חרובין שנראה כטוחן אבל מחתכין דלועין לבהמה כו' שאין טחינה בפירות וכוונתו אין מרסקין לא את השחת כו' ר"ל לחתיכות קטנות אבל מחתכין כו' בחתיכות גדולות וכגי' הכ"מ לפי שאין טחינה בפירות הוא טעם לחלק בין ירקות ושחת ודלועין. דדוקא בירקות אורחייהו בהכי לחתוך אותן דק דק משא"כ בפירות וה"ה שחת דלאו אורחייהו. ומ"מ אין מרסקין לחתיכת קטנות לפי שנראה כטוחן. ובאמת אין חילוק בין שחת וחרובין לדלועין או נבלה אלא בכלן ל"ש טחינה אלא שאם חותך לחתיכו' נראה כטוחן. ומתני' קתני כל חד וחד כדרך שמאכילין אותן. והא שכתבו תוס' ד"ה מפרק ז"ל דע"כ טעמא דרבנן משום דילפי' מסממנין במשכן דאין דישה אלא בג"ק עכ"ל. אין כוונתם דמאי שאינו ג"ק ל"ש בו דישה או טחינה כמו שהקשתי דא"כ בישול נמי ועוד פציעת החלזון היה במלאכת המשכן לצבוע תכלת כדאיתא שם שכן ציידי החלזון ועיין ברש"י תרומה. אלא כוונת תוספ' ג"כ כמו שכתבתי דטעמא דרבנן בדבר שאינו מלאכה גמורה כמו פציעת חלזון דזה לא נקרא דישה אלא בג"ק כמו הסממנין דזה נקרא דישה. אבל בשאר דברים לא נקרא דישה דכן פציעת חלזון כיון דלא נקרא ג"ק לא נקרא זה דישה. אלא במפריד דבר מדבר שאינו נקרא מלאכה כן נ"ל ברור דעת התוס' וזהו ג"כ כוונת התה"ד דבודאי גם הוא מודה דבהמה נקרא ג"ק ובחולב חייב כדאיתא ברמב"ם. אלא שכוונתו כיון שאינו טוחן ממש כדרך הטחינה להדק אותו עד אשר דק כקמח. ולכן חולקין הפוסקים אפילו בירקות. אע"ג דלכ"ע הוי ג"ק מ"מ ס"ל כיון דאין נטחן ממש לא מקרי טחינה. א"כ בבשר דאינו צומח מן הקרקע פשיטא דל"ש בזה טחינה דהא אין דרך כלל לטחון בשר. ומה שכתב והכי מצינו לענין עימור דאין עימור אלא בג"ק כוונתו כיון דמצינו דמה שאינו ג"ק קיל מג"ק. אע"ג דבדבר שהמלאכה נעשית כדרכו אין חילוק בין ג"ק או לא. מ"מ בדבר שאינו מלאכה כדרכו בודאי עכ"פ קיל יותר וכיון דמצינו דאפי' בירקות י"א דל"ש בו טחינה כ"ש בשר שאינו באמת ג"ק ממש ולכן כתב אבל לעופות כיון דא"א להם לאכול אא"כ חותכן דק דק וא"כ י"ל דזה הוי טחינה דדוקא מה שראוי לאכול אף בלא חתוך בזה ס"ל לתוס' דלא נקרא טחינה כמו דסבירא להו למקצת פוסקי' דלרמב"ם דוקא בירק שאינו נאכל חי שייך טחינה כמש"כ הכ"מ פ' כ"א ובפ"ז אבל מה שאינו ראוי לאכול כך בלא חתוך דק דק א"כ היינו טחינה דידהו ואורחייהו בהכי והוי מלאכה דאורייתא. אבל מעולם לא עלתה על דעת התה"ד דבהמ' לא נקרא ג"ק ולא דיבר מזה כלום שאין צריך לזה דאין נ"מ אם הוא ג"ק או לא שהרי אפילו ירקות דבודאי ג"ק ואפ"ה למקצת פוסקים ל"ש בהו טחינה אלא כתב די"ל כיון שאינו ג"ק ממש עכ"פ קיל ולפ"ז לק"מ כל הקו' וגם קו' הת"ש על התה"ד ועל המחבר לק"מ דודאי גבינה בריב אייזין זה הוא טחינה כדרכו וחייב ודעת המחבר בודאי דבהמה הוי ג"ק רק כיון דהוא כבר צלוי ומבושל ואוכלין אותו כך אין דרך לחתוך אותו לחתי' קטנות מאד ולכן מותר וע"ז כתב רמ"א אבל בשאר בשר חי לעופות כיון שאין יכולין לאוכלן כך אלא ע"י שמחתך אותו דק דק ועי"ז קא משוי אוכל וא"כ אורחייהו בהכי והוי מלאכ' כדרכו ואסו' משו' טחינה ואין כוונת רמ"א משום דשוי' אוכלא דאי' בסי' שכ"ד דהתם מיירי בענין דל"ש בו מלאכה כמש"כ המ"א שם:
ודע שבפ"ז כתב המחתך את הירק מעט כדי לבשלו הרי זה חייב עכ"ל. מש"כ מעט צ"ע דמשמע אע"פ שאינו מחתך דק דק וכ"כ בפ"ח המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן ובפ' כ"א כתב המחתך ירק דק דק לבשלו הרי זה טוחן וחייב וכ"כ בש"ע וצ"ע ומש"כ רמ"ך בפ"ז דע"כ בירק שנאכל חי אין בו משום טוחן דאל"כ קשה מקניבת ירק ביה"כ. לא ראה דברי המ"מ וז"ל בפ"א משביתת עשור מותר לקנב ירק ומהו הקינוב שיסיר העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן לאכילה. וכתב שם המ"מ דאינו ר"ל דק דק דאם כן הוי טוחן עכ"ל ור' מנוח בפ"א מהלכות יה"כ כתב בשם רבנן קמאי וז"ל בקניבה גריס כלומר החותכו לחתו' גסות כירקות שנאכלין חיין אפילו בלא קנוב מתבשלין יפה דאלו אין מתבשלות בלא קנוב אסור דתולדה דטוחן הוא עכ"ל מוכח דדק דק לעולם חייב אפילו בנאכל חי:
דין זה אינו מוסכם דכ"כ הסמ"ג והסמ"ק והגמ"יי והר"ן בשם רשב"ם מטעם דאין טוחן וא"כ משמע דמותר לפרר אפי' דק דק אפי' לבו ביום וכן משמע בר"ן פרק כלל גדול אבל הרשב"א הביאו הר"ן שם והכ"מ בפרק כ"א הביאו לשונו ממש מוכח דס"ל דאין חילוק בין לחם לירקות ואם טוחן לבו ביום חייב וכ"כ המל"מ בפ"א מהל' חמץ בשמו וכתב עוד דכן דעת התוספת בשבת קי"ד וכוונתו שהרי תוספת כתבו בפ' כלל גדול ע"ג ד"ה פרים סילקא דדוקא בסילקא חייב אבל לא שאר ירקות וא"כ קשה מה שכתב בדף קי"ד ולא דמי לסילקא דחייב משום טוחן דהא י"ל דקניבת הירק היינו שאר ירקות אע"כ דס"ל כשעושה חתיכות דקות מאד שייך טחינה בכל דבר והא דכתב בפרק כלל גדול דוקא סילקא היינו אפילו בחתיכות גדולות ובדף קי"ד אינם סותרים דבריהם אלא שכתבו די"ל דגם בכ"ד שייך טחינה אם הם דקין מאד:
כתב הרמב"ם הנוסר עצים להנו' בנסורו' שלהם או השף לשון של מתכות חייב כשיפשוף כ"ש אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה עכ"ל וע"ש בלח"מ שדחק עצמו במה שכתב כדי ליהנות שהרי לרמב"ם מלאכה שאין צריך לה חייב דאל"כ הוי מקלקל ע"ש. ול"נ דפשוט דכוונתו לחלק דאם צריך לנסורת חייב בכל שהוא ואם צריך לבשל חויב בכגרוגרת ובאמת אין הכרע ברמב"ם בנסורת אם חייב בכ"ש ע"ש. אך לפי שכתב במ"מ דיליף משיעור הוצאה. ונראה דגם בהוצאת נסורת אם להנות מנסורת חייב בכ"ש ואם לבשל שיעורו כגרוגרת וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |