אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/לב

יום חמישי ב סיון – מסכת יומא דף לב

חמש טבילות הכהן הגדול ומהי אסמכתא

גמירי חמש טבילות ותניא אמר רבי יהודה מנין לחמש טבילות

פליאה גדולה אנו רואים בריהטת לשון הגמרא במסכת יומא (לב.): אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום כו' תניא אמר רבי יהודה מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום ת"ל "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה", הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה כו'. וסוגיית הגמרא תמוהה כיצד רב חסדא חולק על דעת רבי יהודה המביא מקור לדין זה של חמשה טבילות ועשרה קידושין ואילו רב חסדא אומר "גמירי" שמשמעו הלכה למשה מסיני.

על קושיה זו עומדים רבותינו הראשונים על אתר, וכך כותבים התוספות (לב. ד"ה גמירי) על דברי רב חסדא הלומד כן הלכה למשה מסיני: תימה לי, אי הילכתא קרא למה לי.

יישוב התוספות שיש צורך בהלכה ובפסוק

התוספות מיישבים שלמרות שלשון חז"ל הן בדברי רב חסדא והן בדברי רבי יהודה מתייחסת ל"חמש טבילות ועשרה קידושין", אך אליבא דאמת כל אחד מהמקורות הוא על נקודה אחרת שרק מחיבור הדברים יוצא לדינא דין זה של חמש טבילות ועשרה קידושין בשעה שהכהן מחליף בגדיו מבגדי זהב ללבן ולהפך. כי לולי הפסוק, אם היה בידנו רק ההלכה למשה מסיני הייתי סבור שניתן לטבול את כל חמשת הטבילות בבת אחת ולכך בא הפסוק ללמדנו שהטבילה נעשית בעת החלפת הבגדים, ואילו אם היה כתוב רק את הפסוק הרי שלא היינו יודעים את מנין הטבילות והיינו מצריכים את הכהן לטבול אך ורק בעת החלפת הבגדים כשמשנה מעבודה לעבודה, בין בגדי זהב ללבן, לבן לזהב וזהב ללבן. אך כיון שההלכה למשה מסיני למדתנו שישנם חמש טבילות ממילא אנו יודעים שעליו לשנות חמש פעמים את בגדיו ולטבול בכל פעם ופעם.

רבי עקיבא איגר (אותיות דרע"א ובדרוש וחדוש) מעיר שלפי דברי התוספות אין ההלכה מלמדת אלא על חמש טבילות, וממילא אנו יודעים שיש החלפת בגדים חמשה פעמים במהלך יום כיפור. ואם כן אין צורך להמשך ההלכה שהיו גם "עשרה קידושין" כיון שמהפסוק אנו יודעים שבכל החלפת בגדים היו שני קידושין, וכיון שההלכה מכריחה שהיו חמש טבילות דהיינו חמש החלפות בגדים, ממילא אנו יודעים גם דין זה של עשרה קידושין. ואכן צ"ל לפי זה שלשון הגמרא "גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין" לאו דוקא ועיקר ההלכה למשה מסיני הוא על דין חמש הטבילות בלבד.

קושיית רע"א מדוע צריך פסוק על שינוי מבגדי זהב ללבן

אלא שתמה רבי עקיבא איגר על המשך הסוגייא (סוף העמוד) שם מקשה הגמרא על הפסוק שהביא רבי יהודה ושממנו הוכיח לכלל "הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה": אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנין. והקשה רע"א הרי לדעת התוספות קיומן של חמש טבילות מוכרח מהלכה למשה מסיני, ומאידך מהפסוק אנו למדים שהטבילות נעשו בהחלפת הבגדים ואם כן ע"כ שהחלפת הבגדים המצריכה את הטבילה כוללת גם את ההחלפה מבגדי זהב לבגדי לבן כיון שאין לנו חמשה החלפות בגדים ביום כיפור מבגדי לבן לבגדי זהב בלבד. והניח בצריך עיון גדול.

יישוב הראשונים והסרת קושיית רע"א לשיטתם

ועל עיקר קושיית התוספות, הקשו כן גם שאר הראשונים, התוספות ישנים, התוספות רא"ש והריטב"א, ויישבו את הקושיא בנוסח אחר, וז"ל התוספות ישנים ותוספות הרא"ש (ובשינוי לשון גם בריטב"א): גמירי חמש טבילות כו' לאו הכי גמירי להו דחמן הן דמקרא נפקא, אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה, אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילות. כלומר, בשונה מדעת התוספות שההלכה למשה מסיני הזכירה את מנין הטבילות ומהפסוק למדנו מתי הוא טובלם, הרי שלדעת התוספות ישנים מנין הטבילות אינו מוזכר לא בפסוק ולא בהלכה למשה מסיני, אלא הפסוק מלמדנו שיש צורך בטבילה בשינויי העבודות, ומהפסוק לבד היינו יכולים לפרש שיש רק שלש החלפות בגדים ולכך אנו צריכים את ההלכה למשה מסיני המלמדתנו שהיו חמש החלפות בגדים וממילא אנו יודעים מצירוף ההלכה למשה מסיני (חמש החלפות) והפסוק (טבילה בכל החלפה) שהיו ביום כיפור חמש טבילות ועשרה קידושין.

כמובן שלפי דבריהם אלו סרה קושיית רבי עקיבא איגר, כי אם בפסוק איננו למדים אלא על חיוב טבילה בהחלפה מבגדי לבן לבגדי זהב, לא תועיל לנו ההלכה למשה מסיני האומרת שהיו חמש החלפות להגיע למסקנא שהיו חמש טבילות - כי הרי חמש ההחלפות עליהן למדנו מההלכה למשה מסיני כוללות גם החלפות של בגדי זהב לבגדי לבן, החלפה שאין לנו מקור שאף היא דורשת טבילה.

את קושיית רבי עקיבא איגר על דעת התוספות מיישב בספר תורת מנחם בהקדים דקדוק לשון הגמרא, מדוע פירטה הגמרא ואמרה אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנין, מדוע לא אמרה בפשטות אשכחן לבגדי זהב לבגדי לבן מנין. אין זאת אלא שלזה גופא התכוונה הגמרא שהרי אם נקשה סתם שרק לבגדי זהב יצטרך לטבול אם כן לא נוכל לומר כן שהרי יש לנו הלכה למשה מסיני המלמדתנו שהיו חמש טבילות, לכן הקשתה הגמרא שאולי הפסוק הוא מקור שיש לטבול בהחלפה מבגדי לבן לבגדי זהב והיינו שיצטרך לטבול פעמיים בכל החלפה מבגדי לבן לבגדי זהב, אחת על פשיטת בגדי לבן והשניה על לבישת בגדי הזב, וכיון שהיו שתי החלפות כאלה ממילא יש בידינו ארבע טבילות, והטבילה החמישית תהיה בסוף היום בהחלפה לבגדי עצמו אותה למדה הגמרא לעיל בק"ו.

יסוד המהרצ"ח שדרך הגמרא לחקור אחר ראיות ממקרא להלכות מקובלות

מהלך מעניין אנו מוצאים בדברי המהר"צ חיות ליישב את עיקר קושיית הראשונים, וזה לשונו: בכאן אמר דגמירי היינו הלכה למשה מסיני כמו שפירש רש"י, ואחר כך בעי מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין. שכן דרך הגמרא לחקור אחר ראיות ממקרא אף שהם הלכות מקובלות. והוא מביא לכך מקור בדברי הירושלמי (ברכות פ"ב) כל מילא דלא מחוורא מייתי לה מדוכתי סגיאין [-כל הלכה שאינה ברורה מביא לה מקור ממקומות רבים] וביאר בזה הנמוקי יוסף (ב"ק פ"ח) שהפירוש הוא שכל דבר שברור בעינינו ויודעים שהוא אמת, הרשות בידינו לדון ולסמוך ולהביא ראיות בכל האפשר.

מחלוקת הריטב"א והרמב"ם בביאור ענין אסמכתא

בנותן טעם להביא את דברי הריטב"א (טז.) שם הוא נזקק לביאור ענין האסמכתא, שחכמים תקנו איזה דבר ואסמכוה אקרא. הוא מביא את דברי המפרשים ענין האסמכתות "שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונת התורה לכך", והוא כותב על דבריהם: "ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות", והוא מבאר את ענין האסמכתא באופן אחר "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשון כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים... אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו... ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם.

והריטב"א מוסיף ומסיים את דבריו: וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום. לכאורה לפי דברי הריטב"א שרמיזת התורה שבעל פה בתורה שבכתב מוכרחת כדי שלא תהיה התורה חסרה, אם כן גם ההלכות למשה מסיני ראוי שיהיו רמוזות בתורה שבכתב מאותו טעם ממש. ממילא מבוארים דברי המהר"צ חיות ביתר שאת, שלמרות שהביאה הגמרא מקור לחמשת הטבילות מהלכה למשה מסיני מקשה רבי יהודה מנין לחמש טבילות ומחזר אחר מקור בפסוק לענין זה.

אמנם ראוי לדעת שדעתו של הריטב"א בביאור ענין האסמכתא אינה מוסכמת, והרמב"ם (בהקדמתו לפיהמ"ש) חלק עליו ואכן כתב שאסמכתא היא סימן שנתנו חכמים לדבריהם.

מיצוע הפרי מגדים שיש שני סוגי אמסכתות

והפרי מגדים (פתיחה כוללת חלק א סימן כ) מיצע בין הדעות וכתב שיש שני סוגי אמסכתות, אסמכתא חשובה כשהדרש משמע בלשון הפסוק שאז אמרינן שהתורה התכוונה לרמוז דבר זה, ואסמכתא שאינה חשובה כשאינה משמעות הפסוק אלא דרשה בעלמא ואין זה אלא רמז שרמזו חכמים בלשון הפסוק. הוא מביא דוגמה לדבר: "וידיו לא שוטף במים" ממנה הסמיכו חכמים לימוד לנטילת ידים לחולין זו אסמכתא חשובה, ו"והתקדשם והייתם קדושים" כלימוד למים ראשונים ואחרונים זו אסמכתא לא חשובה.

וכתב הפרי מגדים נ"מ שבאסמכתא חשובה אמרינן ספק לחומרא כספק דאורייתא, וכן גוזרים גזירה על דין זה כיון שאין זה גזירה לגזירה כיון שעיקר הדין מדאורייתא.