אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יבמות/סד
יום שלישי ט אייר תשפ"ב - מסכת יבמות דף סד
'בל תשקצו' במשהה עצמו מנקביו
בגמרא במסכת יבמות (סד:) מובא שרב אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא [- שנזקק להטיל מים ולא יצא ונעקר], וכן רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא, ורבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא, ורב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא. ומסיימת הגמרא: אמר רב אחא בר יעקב, שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא לבר מאנא דקיימי בנפשאי "החכמה תחיה בעליה".
וכעין זה מצינו גם בגמרא בשבת (לג.) שרבא "אנסי ליה רבנן בעידניה בעל כורחיה", ופירש רש"י: התלמידים הקובעים להם עת לפניו אונסין אותו להשהות נקביו.
ובשולחן ערוך (או"ח סימן ג סי"ז) פסק: המשהא נקביו עובר בלא תשקצו. וכתב המשנה ברורה (ס"ק לא): ואם משהא עצמו לקטנים עובר משום 'בל תשקצו' ומשום ש'לא יהיה עקר', ע"כ. וכ"כ הט"ז (ס"ק יד).
ובתרומת הדשן (סימן טז) הביא מה ששמע מאחד הגדולים שכשהוצרך להפיח באמצע תפילתו היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפילה. ותמה עליו התרומת הדשן דהא המשהה נקביו עור משום בל תשקצו, ויישב שאפשר שלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא גזרו. ועוד כתב שמי שאינו יכול להעמיד את עצמו חייב להרחיק עצמו ד"א ממקום תפילתו ולהתעטש שם כמבואר בגמרא בברכות (כד:) ו"לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד' אמות, אלא מטעם דהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר. וכל שכן אם הוא שליח ציבור שיתבזה ויתבייש ביותר".
והתרומת הדשן מוסיף ומביא ראיה לדבריו שבמקום זילותא וביזוי לא חששו לאיסור זה שאינו אלא איסור דרבנן, וזאת מדברי הגמרא ביבמות הנזכרת שכמה סבי איעקרו מפרקיה דרב הונא על ידי שהשהו נקביהם לקטנים, והטעם שנהגו כן לכאורה אינו אלא מחמת כיסופא וזילותא ללכת לעשות צרכיהן מלפני רבם, ומטעם זה לא חשו לאיסור בל תשקצו, ואם כן הוא הדין בנידון דידן. ומכל מקום סיים התרוה"ד שקשה הדבר מאד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפילו רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים.
וכ"כ המשנה ברורה (שם): גם האיסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות. ומקור דבריו בפרי מגדים (משב"ז ס"ק יד) שכתב בשם התרומת הדשן שאיסור בל תשקצו הוא דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות.
ובשערי תשובה (ס"ק טז) הביא דברי התבואות שור (יו"ד סימן יג סק"ב) שהסתפק בהא דמשהה נקביו עובר על בל תשקצו האם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן. וציין שם לדברי התרומת הדשן שביאר שכיון שאיסור בל תשקצו אינו אלא מדרבנן לכן נדחה מפני כבוד הציבור, במקום כיסופא וזילותא.
אלא שהתבואות שור הרבה לתמוה על דברי התרומת הדשן שהרי כשמשהה עצמו מקטנים עובר מלבד איסור בל תשקצו גם על איסור לא יהיה עקר וכמו שנתבאר. ומקור איסור זה הוא מהמבואר בגמרא במסכת בכורות (מד:): משתינין מים בפני רבים... ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין ונמצא כריסו צבה. ומביאה הגמרא מקור לדין זה: אמר ריש לקיש, מאי דכתיב "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך", אימתי לא יהיה ברך עקר - בזמן שבבהמתך. ופירש רש"י: שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים. והגמרא מביאה שם כמה מעשים באמוראים שהשתינו בפרהסיא מחמת הסכנה. ומשמע התם שמחוייב לנהוג כן מפני הסכנה, וחיוב זה הוא מדאורייתא, ואם כן מה הועיל התרומת הדשן בנתינת הטעם שאותם זקנים איעקרו מפרקיה דרב הונא משום שכבוד הבריות דוחה לאו דבל תשקצו, סוף סוף היה להם לצאת להשתין מים מפני הסכנה.
ומכח זה ביאר התבואות שור את המבואר בסוגיין שאיעקרו כמה סבי מפרקיה דרב הונא באופן אחר, שמחמת גודל עיונם לא הרגישו בעצירת נקביהם. וכן רבא שאנסוהו תלמידיו, גם כן כך ביאורו שהיו נושאים ונותנים עמו בהלכה כל כך עד שמגודל פלפולו עמהם לא הרגיש. וכעין מה שמובא בגמרא במסכת שבת (פח.) על רבא שהיה מעיין בשמעתא בעוד כרעו מונחת על אצבעו והיתה אצבעו שותת דם ולא היה מרגיש בדבר [וכלשון רש"י שם: היה ממעכן ברגליו ואינו מבין מתוך טירדא].
והנה בביאור עצתו של רב אחא בר יעקב, המעיד על עצמו כי הוא היחיד של נעקר מבין שישים הזקנים שהיו בדרשתו של רב הונא, כיון שקיים בעצמו 'החכמה תחיה בעליה', כתב המהרש"ל בחכמת שלמה, שהיה מסיח דעתו ועל כן לא היה לו כל כך צער עצירת הנקבים, ומשום כך הועילה לו רפואה זו כי הסחת דעת פועלת ומעילה לעצירת נקבים כדמוכח בסוף פרק המוציא יין, עכת"ד. ולכאורה כוונתו למבואר בגמרא בשבת (פב.) שדעת חכמים שאם הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות, יסיח דעתו. והקשה על כך רב אחא בריה דרבא לרב אשי, כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני, והשיבו שיסיח דעתו מדברים אחרים. הרי מבואר שאילו היה מסיח דעתו מליפנות היה גורם בכך שלא היה יכול להיפנות. [ואולי ראייתו מלשון 'כל שכן' שמשמע שכשמסיח דעת בלאו הכי לא יתפנה מחמת עצם הסחת הדעת, ואם כן מבואר בגמרא שהיסח הדעת כשלעצמו הוא סגולה שלא יצטרך ליפנות. כי מעצם סברת הגמרא לכאורה אין ראיה שהיסח הדעת גורם שלא יפנה, אלא רק שאדם שבלאו הכי אינו יכול ליפנות מוסיף בו היסח הדעת שיקשה עליו יותר שלא יוכל ליפנות, ואין ראיה שהוא סגולה בעלמא שלא יצטרך ליפנות].
ולכאורה יש להעיר, שהרי על פניו אפשר ללמוד מגמרא זו לאידך גיסא, היפך סברת המהרש"ל, כי לכאורה אם אכן היסח הדעת יש בו סגולה שלא יצטרך ליפנות, אם כן שמא זו כוונת חכמים שאם הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות, יסיח דעתו ואזי לא יצטרך ליפנות ומה מהקשה הגמרא 'כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני', ומשמע שאפילו כשמסיח דעתו עדיין נשאר 'צריך ליפנות' והסכנה בעינה עומדת, וצ"ע].
והנה מדברי המהרש"ל נסתרו לכאורה דברי התבואות שור, כי אם אכן כל החכמים היו שקועים בתלמודם כל כך עד שכלל לא חשו בעצירת נקביהם, כיצד יתכן שנעקרו, הלא היסח הדעת היא סגולה שלא יזיק לו עצירת הנקבים. וע"כ שלדעת המהרש"ל אכן הרגישו שאר החכמים בעצירת נקביהם, ואילו לדעת התבואות שור צ"ל שאף שאין מרגישים בעצירת הנקבים מכל מקום יכולים הם להזיק, ויש לבאר לפי דעתו מה היתה עצתו של רב אחא בר יעקב שקיים בעצמו 'החכמה תחיה בעליה'.