ב"ח/אבן העזר/סו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה פירוש אסור לו להכניס' לחופה שהוא הייחוד הראוי לביאה קודם שיכתוב לה כתובה דשמא יבא עליה והיא אסורה לו וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' אישות וז"ל וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכתב ה' המגיד שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם והרמב"ן ז"ל הקשה על זה מדאמרו בגמר' פ"ק דכתובות רב אמי שרא למבעל לכתחילה בשבת א"ל רבנן והא לא כתיבא כתובתה א"ל אתפסוה מטלטלין והא ודאי בד' נשאה ולא ה"ל כתובה עד שרצה לבעול שהתפיסו מטלטלין בשבת עכ"ל ויש לדחות שכך היה המעשה שאירע כן ומכל מקום מן הדין לכתחילה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שרבי אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו עכ"ל ה' המגיד ודברים אלו כתבן גם הר"ן ז"ל ריש כתובות באריכות וב"י מביא קצתו וזה שכתבו ז"ל להשיב ע"י הרמב"ן מדלא שאל ר' אמי כי הוה שרא למיבעל בתחלה בשבת אי הות כתיבה כתובה אלמא דמנהגן היה לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה נראה לפע"ד דאין זו תשובה כלל דאעפ"י דמנהגן היה ליכנס לחופה קודם שיכתבו הכתובה מ"מ לא היה בועל אותה אלא לאחר כתיבת הכתובה וכששאלו לרב אמי אי שרא למבעל בתחילה בשבתא ואי לאו משום איסור בעילה בשבת לא היה כאן שאלה קסבר ר' אמי מכללא דקודם שבת כתיבה כתובה אבל לעולם בשעת כניסה לחופה לא היה נכתבת דכך היה מנהגן ומ"מ נראה להכריע כדעת הרמב"ם ורבינו דאפילו את"ל דבשני דר' אמי כך היה מנהגן להכניס לחופה מקודם שיכתבו הכתובה וכדכ' הרמב"ן ומ"מ כיון דחזינן השתא בהך עובדא דרבי אמי דהוה בעי למיבעל נמי קודם כתיבת כתובה שהרי אי לאו דא"ל רבנן לרב אמי והא לא כתיבא כתובתה הוה בעל לה אלמא דלאו כולי עלמא דינא גמירי וטעי בהא מלתא למבעל לה מקמי כתיבת כתובה הילכך אין לו להכניסה לחופה עד שיכתוב הכתובה תחלה כדי שלא יבא לידי איסור לבא עליה קודם כתיבת הכתובה ולפי זה יבא על נכון לשון הרמב"ם שכתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ולא כתב אסור דלמאי שכתבנו לא למדנו מהך עובדא אלא שצריך לעשות כך שלא יגיע לידי איסור אבל איסור לא שמענו ורבינו הפריז על המדה וכתב אסור להתייחד וכו' דאיסורא ודאי לא שמענו ודו"ק:
ומ"ש שחכמים תקנו כתובה וכו' פירש ב"י ארישא קאי שכתב אסורה להתייחד קודם שיכתוב לה כתובה ואתא לפרושי מאי כתובה וקאמר שחכמים תקנו כתובה וכו' ולי יראה דרבינו בא לפרש הטעם לאיסור זה שלא יבא עליה מקמי כתיבת הכתובה ואמר שזהו לפי שחכמים תקנו כתובה לאשה ולא הויא דאורייתא להכי לא סמכה דעתה ואעפ"י שיש לה מתנאי ב"ד וז"ש עוד ואפילו אם ירצה ליחד לה כתובה וכו' כלומר דאעפ"י כן תהא קלה בעיניו להוציאה דיאמר לה הנה כתובתיך מונחת ליך על השלחן טלי כתובתיך וצאי ולהכי צריך שיכתוב לה שטר וכו' דהשתא לא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שכל הנכסים משועבדים לה כתקנת שמעון בן שטח בס"פ האשה שנפלו כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי ר"פ אעפ"י דיכול אדם לשעבד עצמו אף על פי שאין לו נכסים בשעת נישואין וכל נכסיו שיהיו לו אחר כך משועבדים לה והרשב"א בתשובה סימן תתקל"ד כתב דוקא כשכתב לה דרך שיעבוד אבל אם לא שיעבד עצמו אלא נתן לה במתנה דבר שאינו בעין לא זכתה אפילו באגב והרא"ש בתשובה פסק דקנה ע"י אגב ועיין בח"מ סימן ס' לשם יתבאר בס"ד:
ואם כתב לה כתובה ונאבדה וכו' ונראה דהיינו דוקא במקום שכותבים כתובה דאילו במקום שאין כותבין אלא דאיהו כתב לה כתובה ונאבדה כבר כתב רבינו על שם הרא"ש בסימן ק' דאינו נאמן לומר פרעתי וחולק על הרמב"ם ע"ש וא"כ לפי זה א"צ לכתוב אחרת:
ומ"ש או שמחלה לו עליה שכתבה לו התקבלתי פירוש אבל במחילה בעלמא לא הויא מחילה כשכבר נשואה כ"כ מרדכי פרק החובל ואתא רבינו לאשמועינן דבמחילה נמי לא צריך לכתוב אחרת אלא דוקא כשכתבה לו התקבלת אבל במחילה בעלמא בלא כתיבה לאחר שכבר נשואה כיון דלא הויא מחילה א"צ לכתוב אחרת ומיהו אם התנה הבעל כשנשאה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה ק' ור' ומחלה לו עליה דאפילו כתבה לו התקבלתי תנאו בטל כיון שהתנה כך בשעה שנשאה כמ"ש רבינו בסוף סימן ס"ט אפ"ה צריך לכתוב לה אחרת דכיון דא"ל לא אית לך כתובה לא סמכה דעתה וה"ל בעילת זנות כמו שיתבאר לשם בס"ד ועיין בתוספות פרק אעפ"י דף נ"א בד"ה מני ר"מ אך קשה מהא דהביא רבינו דברי הרמב"ם לקמן בסימן ק"ה המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים כשאר מוחלין וכו' אלמא דאפילו במחילה בעלמא הויא מחילה אף לאחר שכבר נשאה דלא כמ"ש המרדכי פרק החובל וכדמשמע מדברי רבינו כאן וי"ל דרבינו לא הביא דברי הרמב"ם לקמן אלא לאשמועינן דאעפ"י דשטר כתובתה בידה הוי מחילה כשכבר נשאה ואעפ"י שאין שם לא קנין ולא עדים מיהו כתיבה ודאי בעינן לדעת רבינו שהאשה כתבה לו התקבלתי ומודית בכך והוי מחילה בכתיבה זו בלא קנין ובלא עדים:
וכן אם מכרה כתובתה לבעלה וכו' ה"א בפרק החובל ומילתא דפסיקא נקט דבמכרה כתובתה בסתם לבעלה צריך לה כתובה אחרת אבל מכרה לאחר בסתם א"צ לכתוב ומיהו אף במכרה לבעלה איכא לאשכוחי שא"צ לכתוב לה כתובה אחרת כגון דמכרה שאם ימות בעלה שלא תגבה היא מהיורשין את כתובתה וגם שלא תוכל למכרה עוד בטובת הנאה אבל אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכ"כ במרדכי בפרק נערה כתב נ"י בפרק החובל דבמכרה כתובתה לאחר בטובת הנאה נמי אסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דהואיל ואין הכתובה בשם האשה הוי כמו שאין לה כתובה כלל כ' ב"י ולשון ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה וכו' פשוט הוא דארישא קאי שכ' אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה עכ"ל:
כתב הרמב"ם וכן אם העידו וכו' וז"ל בפ"י מאישות וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכו' אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ר' ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב עכ"ל ומפרש רבינו מדכתב עד שיהא לו פנאי לכתוב ולא אמר נמי או עד שקנו עדים מידו אלמא דתקנת חכמים הוא דוקא שיכתוב לה שטר אבל קנו מידו לא אלא דבדיעבד אפינו בקנין בעדים סגי ומש"ה כתב תחלה וצריך לכתוב כתובה וכו' דדוקא כתיבה ואח"כ כתב דבדיעבד ה"ז מותר בשקנו מידו או בהתפסת מטלטלין ואתרווייהו קאמר עד שיהא לו פנאי לכתוב ולכן כתב תחלה קנו מידו ואח"כ נתינת מטלטלין להורות דאפילו בנתינת מטלטלין דוקא עד שיהא לו פנאי כל שכן בקנו מידו בעדים כמו שאפרש בס"ד דנתינת מטלטלין עדיף מקנו מידו במקום שכותבין דלא סמכה דעתה כלל אפילו ליום וליומים זהו דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ודלא כמו שהבין ה' המגיד והב"י דלא כתב הרמב"ם עד שיהא לו פנאי אלא אתפיסת מטלטלין אבל קנו מידו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי וכתב ב"י על רבינו ומהרי"ק דלא דקדקו בהבנת לשון הרמב"ם ולפע"ד דדקדק על נכון וז"ל הסמ"ג אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ק' או ר' במקום שאין כותבין וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתהו אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא פ"ק דכתובות רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו כדמוכח פרק אעפ"י עכ"ל מבואר מדבריו דקנין בעדים לא מהני כלל במקום שכותבין וטעמא דהאשה לא סמכה דעתה כיון דמצי טעין פרעתיך שהרי אין שטר כתובתה בידה ואפילו ליום ויומים לא סמכה דעתה כלל אבל במקום שאין כותבין דאית לה בתנאי ב"ד סמכה דעתה דלא מצי טעין פרעתיך אלא דאכתי הוה מצי טעין דהתנה בשעת הקידושין שלא יתחייב לה בכתובה השתא דקנו מיניה לא מצי טעין מידי ואעפ"י דקי"ל דאפי' אם התנה שלא תהא לה כתובה אית לה כתובה היינו דוקא כשרוצה לקיימה אבל באינה רוצה לקיימה ודאי דתנאי קיום וכדכתב הרא"ש והר"ן בפרק אעפ"י ומביאו ב"י בסמוך אצל וכל הפוחת משיעור כתובה וכיון דמצי טעין השתא מיד אם אינו רוצה לקיימה שהתנה עמה שלא יהא לה כתובה והמע"ה הילכך צריך קנין בעדים אפילו במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא מהני קנין בעדים כלל ולפי זה ניחא הך עובדא דרב אמי דנכנסה לחופה אע"ג דלא הוה כתיבה כתובתה משום דנסמכו על דקנו מיניה בעדים ולפי דבמקום שכותבין אין מועיל קנין בעדים הקשו לו רבנן והא לא כתיבא כתובתה ועידי קנין אין מועילין וא"ל אתפסוה מטלטלין ואפשר דאפילו נפרש דברי הרמב"ם כפירוש ה' המגיד וב"י דעדי קנין חשוב ככתיבה ומותר אפילו לכתחילה אין זה אלא במקום שאין כותבין וכמו שכתוב הסמ"ג והכי משמע מלשון הסמ"ג שכתבה כלשון הרמב"ם אלא שהוסיף לפרש אצל וקנו ממנו במקום שאין כותבין ואצל התפסת מטלטלין הוסיף אף במקום שכותבין כנראה שבא לפרש דברי הרמב"ם ונמצא דעכשיו במקום שכותבין אין לסמוך על עידי קנין אפילו ליום או יומים וז"ל המרדכי והא לא כתיבה כתובת' א"ל אתפסוה מטלטלי כדי כתובתה פירוש שיעור כתובתה ומכאן סמך רי"בא דשטר כתובה ראיה בעלמא הוא ואי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דהא איכא עידי קנין והא דאמר אסור לאדם וכו' היכא דליכא עידי קנין ולא הקנה לה על כתובתה וספר המצות כתב דוקא יום אחד או ליומים עד שיכתבו לה וכן פסק נמי בספר אביאסף דאפילו על התפסת מטלטלין לא התירו אלא בשעת הדחק וכו' עכ"ל פירוש רי"א קשיא ליה דאי איתא דתקנת חכמים הוא דאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה א"כ מאי קאמר רבי אמי אתפסוה מטלטלין סוף סוף אסור לדור עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ולכן פירש דמכאן מוכח דתקנת חכמים לא היתה אלא שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת כשאין עליו חיוב כתובה בעדי קנין אבל שטר כתובה ראייה בעלמא היא ולהכי סגי בהתפסת מטלטלין וממילא אי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דס"ס איכא עליו חיוב כתובה ע"פ עידי קנין והא דאמר אסור לאדם וכו' היכא דליכא עידי קנין לפנינו שהקנה כבר בפניהם וגם לא הקנה לה עכשיו על כתובתה אחר כך אמר וס"ה כתב וכו' והוא חוזר על התפסת מטלטלין שמותר לקיימה בתפסוה מטלטלין דוקא ליום אחד או ליומים עד שיכתבו לה וע"ז כתב וכן פסק בספר אביאסף דאפילו על התפסת מטלטלין לא התירו אלא בשעת הדחק אבל אי אפשר בפרש דס"ה קאמר יום או יומים על עדי קנין דהא מפורש בדבריו דעידי קנין מועילין דוקא במקום שאין כותבין ואפילו היכא דאית ליה פנאי א"צ לכתוב ובמקום שכותבין אסור אפילו יש לו פנאי אלא כדפרישי' אבל מהרי"ק בשורש ס"ד הביא מדברי המרדכי שרצונו לומר דהסמ"ג ואביאסף כתבו דקנין בעדים אין לעשות ע"י הדחק ואילו היה מהרי"ק מעיין בספר הסמ"ג גופיה לא היה כותב כך ואין ספק דנוסחא מוטעת שבמרדכי נזדמנה לפניו כמו שהוא נדפס בהגהות אשר"י אבל הגירסא הנכונה כאשר העתקתי מספר מוגה והעולה מכל דברינו אלא דלדעת הסמ"ג בהתפסת מטלטלין מהני כשאין לו פנאי ליום ויומים אף במקום שכותבין אבל עידי קנין לא מהני אפילו ליום ויומים במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מועיל עידי קנין אפי' יש לו פנאי וכך הוא להרמב"ם כנראה מדברי הסמ"ג שכך הוא מפורש ברמב"ם אבל דעת רבינו אינו כן אלא מפרש דבעידי קנין נמי מותר ליום או יומים להרמב"ם ויש להקשות דא"כ למה אמר ר' אמי לתלמידו אתפסוה מטלטלין דצריך לקבל עליו אחריות אבידה וזולא וגם צריך לשומם שיהא שוים כדי חוב כתובתה ואמאי לא קאמר להו דליקנו מידו ואפשר לתרץ דחדא מתרי תקנתא נקט וכן צריך לתרץ קושיא זו אליבא דריב"א שבמרדכי ולהלכה נראה בעיני עיקר דעכשיו שכותבין כתובה עידי קנין אינן מועילין אפי' ליום או יומים אבל התפסת מטלטלין מועילין ליום או יומים וכך נוהגין אפי' בשעת הדחק דאין סומכין אעידי קנין אלא בהתפס' מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלי דוקא וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג:
כתב רב האי שא"צ קנין בשעת נישואין וכו' פי' האי תוספת שמוסיף לה צריך ג"כ לכתבו בכתובה ולכללו ביחד עם העיקר ולכתוב בסתמא ויהיבנא ליכי כך וכך כי על כן שנינו ואם ירצה להוסיף מוסיף ולא חיישינן לכיסופא דמבייש את מי שאין לו כפירוש הר"ן א"נ ליש מפרשים שכותב והוסיף לה כך וכך על העיקר אפ"ה א"צ קנין על התוספות דתנאי כתובה של תוספת זה שמוסיף על הכתובה ככתובה דמי וכשם שא"צ קנין על כתובתה דאית לה מתנאי ב"ד כך א"צ קנין על תוספת זה דבאמירה בעלמא שפוסק לה ונושא מיד קנתה ויכולים העדים להכתיב התוספות בכתובה ולהחתים שמותם וליתן לה כי היכי דבשעת קידושין וכו' ולמעלה בסימן נ"ח כתבתי דיש פוסקים דחולקים על זה ע"ש ואם לא נכתב התוספת כבר בכתובה לא מיבעיא דאסור לבא עליה דלא סמכה דעתה כיון שלא נכתב בכתובה ולא קנו מידו ולא אתפסוה מטלטלין אלא אפילו מת או גירש אינו גובה להרמב"ם וכבר הזכרתי מזה בסימן נ"א:
וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קידושין וכו' נראה דה"פ דכתב לה התוספת בשעת קידושין ומגרש לה לאחר נישואין גביא התוספת שכתב לה בשעת קדושין ולא אמרינן כיון דלא כתב לה בשעת נישואין אלא מקמי נישואין אדעתא דלמישקל ומיפק לא אקני אבל בהתנה וכתב בשעת נישואין פשיטא דאגב חיבת חופה הראוייה לביאה גמר ומקני לה לגמרי אף למישקל ומיפק ולא איצטריך לב"ה לאשמועינן אבל אין לפרש דאיירי במגרש לה מקמי נישואין בעודה ארוסה דזה כתבו לעיל בסימן נ"ה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וסתם רבי' כהרא"ש דתוספת אפילו מבני חרי לא גביא אפי' כתב לה וא"כ היאך כתב כאן דברי ב"ה בסתמא כאילו אין חולק עליו ותו דה"ל להביא דברי ב"ה לעיל בסימן נ"ה אצל מחלוקת הפוסקים בדין זה אלא כדפירש' דב"ה לא איירי אלא במגרש לה אחר הנשואין ומשמע דתרתי בעינן בעינן דכ' לה משעת קידושין ומגרש לה בתר נישואין אבל בדלא כתב לה אלא התנה לה תוספת בשעת קידושין וכנסה סתם ומגרש לה לא גביא התוספת כיון דלא התנה לה בשעת נישואין וגם לא כתב לה בשעת קידושין ומשמע נמי דבכתב לה גביא ממשועבדים משעת הקידושין דבשעה שכתב לה נשתעבדו הנכסים. ואיכא למידק במ"ש ומגרש לה ולא אמר נמי ונתארמלה ואפשר דדוקא במגרש לה דמדעתיה דנפשיה קמגרש לה הלכך לא אמרינן אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה אבל היכא דנתארמלה לא שקלא האי תוספת דאמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והכי אשכחן באלפס"י ובאשיר"י פרק נערה שנתפתתה דמחלקין בין אלמנה לגרושה בדין בגדים דלאלמנה שמין ולגרושה אין שמין וכדכתב רבינו לקמן בסימן צ"ט ולפי זה אפשר דבגרושה נמי דכתב ב"ה הכא דגביא האי תוספת היינו דוקא כשמוציאה בלא טענה אלא שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה כדכ' רבינו לקמן ע"ש ב"ה גופיה ואפשר נמי דהתם דוקא לגבי בגדים הוי דינא הכי אבל מתנה ס"ל לב"ה דאין חלוק אלא אפילו סרחה גביא מתנה דיהיב לה וא"כ ה"נ האי תוספת דכתב לה בשעת קדושין קניא להך מתנה וגביא לה לעולם כשמגרשה בתר נישואין אפילו סרחה עליו וצ"ע:
כתב ר"ת דכתובת בתולה מן התורה וכו' עד לא הפסיד נראה דבזאת היא הנפקותא שבין ר"ת להרא"ש דלר"ת צריך שיכתוב דחזו ליכי מדאורייתא ואי לא כתב אלא דחזו ליכי אינו גובה אלא חמשים סלעים של מדינה דיד של בעל השטר על התחתונה ומצי א"ל לא נתחייבתי אלא בסלעים של מדינה אבל להרא"ש אע"ג דלא כתב אלא דחזו ליכי לא הפסיד כלום וגובה חמשים סלעים של צורי אבל ליכא לפרש נפקותא דלר"ת גביא בינונית כדאיתא פרק הניזקין לר"מ דאית ליה דאורייתא גביא בבינונית ולהרא"ש דכתובה דרבנן גביא זיבורית כדאמרינן בפי"ק דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית דהא השתא דכתבינן שפר ארג וכו' אפילו מן העידית גביא מיהו במקום שאין כותבין כתובה וסומכין אתנאי ב"ד איכא למימר הך נפקותא דאי דאוריית' גביא בינונית ואי דרבנן גביא זיבורית וע' בהגהת מרדכי דסוף כתובות:
ואם יש משפחות וכו' פ"ק דכתובות הקשה במרדכי דהא בכל אדם תנן בר"פ אע"פ אם ירצה להוסיף מוסיף וי"ל דבכל אדם כותב תחלה ק' ור' ואחר כך תוספת אבל במשפחות המיוחסות היו כותבין ביחד סך כך וכך דחזו ליכי פר"ת עכ"ל אבל להר"ן דבכל אדם תנן אם רצה להוסיף הכל ביחד מוסיף דלא כפר"ת צריך לומר דמשפחות מיוחסות עדיפי דכיון דאורחייהו בהכי אם נשא אדם סתם מאותה משפחה חייב ליתן לה כדרך בנות משפחתה:
אם האשה מכנסת וכו' כתב ב"י דוקא לענין מ"ש דנגבין עמה שאינה נגבית בעודה תחת בעלה אלא לאחר מיתה וגירושין דין נדוניא כתובה אבל לשאר דברים אין דינן שוה וע"ל בסי' ק':
ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר וכו' פירוש כשמכנסת בגדים הנשומים וכו': ומיהו אם התנאו ביניהם שלא לקבל אלא מעות בעין לא :
וכתב עוד המתנין כשמיחדים החובות אם לא יפרע מכאן ועד יום פ' הריני מוסיף על כל ליטרא ד' פשיטין בחדש מותר כי זה כתוספת על נדוניא ואין כאן אגר נטר ליה ודוקא בשהתנה קודם שנשאת אבל אחר כך לא וכתב הרא"ש בכלל ט"ו סימן ד' וששאלתם על גר שנתגדל ביניכם ורוצה ליקח אשה אם יוכל לקרות לעצמו אי זה שם שירצה כגון פלוני בן פלוני וכתב בכתובה אותה כתובה אינה כתובה כיון שלא החזיק בעיר באותו שם עד היום הזה ונמצא משהה את אשתו בלא כתובה דכתובה זו כמאן דליתא דמיא ואין לחתום עליה אלא כך נוהגים לכתוב בכתובות של גרים פלוני בן אברהם ושמו המובהק כותבין ואב המון גוים הוא אבי כולם כתב הרשב"א שאלת זה שנהגו לכתוב בכתובות אפילו מגלימא דאכתפאי אם הוא דוקא או שופרא דשטרא תשובה אם אינו מנהג וזה כתב קרוב הוא בעיני שזה שכתב מה שלא הורגלו אחרים בדוקא כתב ואומרים לו פשוט ותגבה לה אבל כיון שהורגלו הכל לכתב כן מסתברא דשופרא דשטרא הוא ואינו בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטום ערומים וגלימא שאמרת מהו כל בגד עליון שאדם מתכסה בו קרוי גלימא מלשון ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה וכו' וכך הוא המנהג במדינות אלו לכתוב שני מאות זקוקים לבתולה בשוה אלא שחלוקים במטבע במקצת מקומות גובין שני מאות זקוקים שהם ארבע מאות זהובים פוליש ובמדינות ליט"א עושין ב' מאות זקוקים ה' מאות זהובים פוליש ובמקצת מקומות עושים ב' מאות זקוקים רק ג' מאות זהובים פוליש ואם הכניסה לו נדוניא יתר על שני מאות זקוקים עושה לה תוספת כתובה בפני עצמה כפי מנהג הקהל ועכשיו הוקבע המנהג שמוסיפין שליש על הנדוניא שאם הכניסה לו אלף כותב אלף ות"ק ובכלל זה גם השני מאות זקוקים שכתב לה ומנהג קראקא דהוספה זו הוא חוץ ממלבושים ותכשיטים השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא כתוב בה חוץ ממלבושים שמין לה מלבושים כפי הדין ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אין הרשות בידו דכל הנושא ומשעבד את עצמו בסתם דעתו ע"פ המנהג כדכתב הרמב"ם אא"כ שהתנה כך תחלה בשעת שידוכין וקנסות ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ע"ו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |