רשב"א/חולין/טו/ב

רשב"א חולין טו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המבשל לחולה בשבת אסור לבריא. גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא.
ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי.
ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. פירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל.
ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו.
על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר.
ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא,דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

ולענין פסק הלכה במבשל בשבת. יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.
ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא. והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה. וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו. קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.