אבני נזר/אבן העזר/קנז
< הקודם · הבא > |
ב"ה ג' נח בנה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב.
שוכ"ט להרב הגדול חו"ב המפורסם מו"ה שמשון נ"י אבד"ק קאליש.
דבר האיש שהחזיק עצמו בקאליש בשם יוסף, וכתב שם גט ונתנו לשליח שמינוהו להוליך הגט לאשתו לבלאשקי, ואח"כ נודע שהוא מומר ובהמרתו שינה שמו, ובפאס הי' נכתב יאסיף הא' בקמץ קטן, וכשהי' בין היהודים קרא עצמו בשם יוסף קרוב לשם הנכתב בפאס, והימים שהי' בקאליש הי' בבית התעלה והי' קודם כתיבת הגט רק כ"ח יום ואחר כך עוד איזה ימים, ואחר כך נודע שקודם לכן הי' י"ד ימים [בעיר אחרת] וקרא עצמו גם כן בשם יוסף מעתה הספק אם יצטרפו מה שהי' בעיר אחרת עוד י"ד יום או דילמא כיון שלא הי' בעיר אחת יחד שלשים יום, ואח"כ נודע שתחילה הי' לו שם אחר לא מהני ע"י צירוף שישיג שם חדש, ואף ששהה אח"כ עוד איזה ימים ובצירוף הי' שלשים יום, יש לומר כיון שבשעת כתיבת הגט ונתינתו לשליח עוד לא הוחזק לא מהני, אך י"ל כיון שבפאס נכתב יאסיף נראה שזה הי' שם המרתו, והוא קרוב לשם שאנו קורין יוסף בשם יאסף, הא' בקמץ קטן, ואין שינוי רק ביוד הוי שינוי השם, זה, תורף הענין שהציע כת"ר:
א
א) הנה אם מועיל ע"י צירוף שישיג ע"י זה שם חדש אין לי מקום לפלפל בזה. אך ספק השני מה שלא הוחזק כל שלשים יום קודם כתיבת הגט ואף הנתינה לשליח הי' קודם שהוחזק, בזה יש מקום לפלפל בעזהי"ת:
ב
ב) והנה בהשקפה ראשונה יש בזה שלשה חששות, א', מה שמינה השליח קידם שהוחזק, ואז לא הי' יכול לגרשה בגט זה, יש לומר דלא מצי משוי שליח גם על אח"כ, דומה לדברי התוס' נזיר (י"ב) באומר כתוב גט ליבמתי לכשאיבמנה אגרשנה לא מהני השליחות אף שבידו ליבמה, ה"נ אף שבידו להחזיק שמו עוד איזה ימים לא מצי משוי שליח, ב', לפמ"ש הרמב"ם בדין הנ"ל שאם כתבו קודם שייבם אולי חשוב שלא לשמה משום שלא היתה אז בת גירושין, ה"נ כיון שאז לא הי' ראוי לגרש בגט זה, ג', דכתיב וכתב לה ספר כריתות י"ל דבשעת כתיבה יהי' ספר כריתות, אבל זה שבשעת כתיבה לא הוחזק, נמצא שלא כתב ספר כריתות, ומה שנעשה אח"כ לא יועיל דבעינן קרא כדכתיב, ונשוב על ראשון ראשון:
ג
ג) והנה בדברי התוס' נזיר הנ"ל יש בהם מקושי הבנה עיי"ש ובאבני מלואים סי' ל"ה ס"ק י"ג, ולפי שספרו מצוי לא אטריח ואבלה זמן להעתיק דבריו עיי"ש, והנה באבני מלואים מפרש דברי התוס' דס"ל שאם כתב הגט עכשיו בעצמו מהני, רק ע"י שליח לא יועיל משום דאין יכול לעשות שליח בדבר שלא בא לעולם, וכן דעת המקנה בפירוש דברי התוס' קידושין (ס"ג) בד"ה והרי הקדש יעיי"ש:
ד
ד) אך ק"ל טובא בדבריהם, דאם איתא דיכול עכשיו לכתוב בעצמו למה לא יוכל לעשות שליח עכשיו על הכתיבה, ומה בכך שאינו יכול לגרשה, דלא על הגירושין משוי שליח כי אם על הכתיבה שיכול לעשות עכשיו, ומה דקשיא לי' לאבני מלואים מפירש"י כתבו קודם שכנסה, אטו גברא אגברא קרמית, והרי ברשב"א יבמות (נ"ב.) בשם ר"ת בעל התוס' שכתבו לגט לאחר הנשואין ואפי"ה אינו גט משום שהשליחות הי' תחילה, ומסתמא עלה בעי ליבמתו מהו, ולפי זה גם התוס' כרמב"ם דאפי' כותב בעצמו לא חשוב לשמה שוב מצאתי כן בתשו' תפארת צבי סוף סי' ל"ח עיי"ש], אך הביאו ראי' מדלא יכול לעשות שליח על אחר היבום, אף שבידו לייבם ולכתוב מוכח דמשום בידו לא מצי משוי שליח:
ה
ה) אך צריכין להבין במ"ש התוס' בנזיר הנ"ל דיכולה אך לומר לישי והפרישי חלה משום דבידה להפריש עכשיו שיחול לאחר זמן, וה"נ הא יכול עכשיו ליתן גט שיחול לאחר שייבמנה, דלענין זה הא מהני בידו, כמו בתרומה וחלה, ושוב יכול לעשות שליח כמו בחלה, וצ"ל משום דאין יכול עכשיו לכתוב גט, דלא חשוב לשמה, ואף דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול עכשיו לכתוב גט, כמו בעבד שכותב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו, שאני התם דכיון דמהני מעכשיו, מעכשיו בת גירושין היא וחשוב לשמה, אבל לרבנן אף דבידו לא מצינו שיועיל מעכשיו, ועיין בתשו' הרשב"א סי' תש"ו:
ו
ו) כן עלה בדעתי לפרש דברי התוס', וחוזרני בי, דא"כ מה הוקשה להתוס' קידושין (ס"ג.) בהא דרבי מפרש לא תסגיר עבד אל אדוניו באומר לכשאקחך עצמך קנוי לך מעכשיו למה לי מעכשיו, ולהנ"ל אם לא הי' מועיל מעכשיו לא הי' מועיל על אחריו שיקחנו, דא"כ אין הגט שיחרור לשמה כיון דמעכשיו לאו בת גירושין, וע"כ קאמר רבי מה שמוכח מן הכתוב, דהא רבי מפרש מה שהכתוב משמיעינו דמהני שיחרור קודם שלקחו, ומן הכתוב הא מוכח דמעכשיו מהני כנ"ל, אבל לא מוכח בלאחר שיקחנו, דילמא קרא במעכשיו, אלא דהא ממילא מוכח דכיון דמעכשיו מועיל כ"ש לאחר זמן, מ"מ ההוכחה מן הכתוב רק במעכשיו, ע"כ אמר רבי באומר מעכשיו:
ז
ז) אשר ע"כ נראה פירוש דברי התוס' כמו שפירשו המקנה והאבני מלואים דבעצמו יכול לכתוב הגט, ומה דק"ל כיון דבעצמו יכול לכתוב למה לא יוכל לעשות שליח על הכתיבה, נ"ל ליישב עפ"י מה דקי"ל מילי לא מימסרן לשליח דשליח שאין בידו רק מילי אינו יכול למסור זה לאחר וה"נ באשה דעלמא שהאיש הזה אינו בעל האשה ואין בידו עתה רק לכתוב הגט שיהי' מוכן, וכיון שאין בידו רק הכתיבה אינו יכול לעשות שליח עליהן, ומזה הוכיחו דמילתא דבידו לא חשוב קיימא קמי' ואין יכול לעשות שליח להפריש, מחמת שבידו ללוש ולהפריש, דאי יכול לעשות שליח מחמת בידו, ה"נ כיון שבידו לייבם ולגרש לגמור המעשה לא חשוב מילי כמ"ש המרדכי פרק התקבל דדווקא כתיבת הגט חשוב מילי כיון שאינו גמר המעשה, ואף דשליח לכתוב וליתן אינו יכול לעשות שליח על הכתיבה, היינו דמשום מה שמינהו הבעל שליח על הכתיבה דבר בפני עצמו, ומה שמינהו ליתן. דבר בפ"ע, ומה שמינהו שליח על הכתיבה הוא מילי ואינו יכול למוסרו, אבל שבידו לייבם ולגרש לא הוי מילי, אלא ודאי בידו, לא מהני שיוכל לעשות שליח, ואינו יכול לעשות שליח רק על מה שיכול לעשות עכשיו ועכשיו אין בידו רק הכתיבה והוי מילי דלא מימסרי לשליח, וזה שכתבו התוס' ג"כ דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מעכשיו הרי יכול עכשיו לגמור המעשה ולאו מילי הוא כדברי המרדכי הנ"ל, אבל לרבנן אף שבידו ויכול עכשיו ליתן שיחול לאח"ז, הא אין יכול עכשיו לגמור המעשה, ואכתי הו"ל מילי:
ח
ח) והנה בנ"ד הדבר ברור שאם הי' נותן בעצמו הגט שיחול לכשיוחזק הי' מועיל, כיון דבידו שיוחזק לאחר איזה ימים ואח"ז לא הוי דבר שלא בא לעולם ואפי' למ"ד דמחוסר זמן חשוב דבר שלא בא לעולם, או שנאמר כיון דאינו ודאי שיוחזק אלא שבידו כולי האי לא אמרינן שיחשב בא לעולם, מ"מ בנידון דידן שבידו לגרשה בגט אחר תיכף ודאי חשוב בא לעולם, וראי' מקידושין (נ"ג:) במקדש במעשר שני שדעת רש"י שאינו מקודשת עד שיגיע לירושלים דחוץ לירושלים אינו שוה פרוטה שאפי' תמכרנו דמים נתפסין בקדושת מע"ש עיי"ש. וקשה אפי' בירושלים לא תהי' מקודשת דהוי דבר שלא בא לעולם, וא"ל משום דבידו להביאם לירושלים, דליתא דבקידושין לא מהני בידו, דנהי דבידו להביאן לירושלים אין בידו לקדשה שמא לא תרצה אז כדמשני הש"ס (ס"ב:) בבעיא דר' אושע', אלא ודאי דבכהאי גוונא לא חשוב דשלב"ל כיון שבידו לקדשה בכסף אחר, וכן משמע עוד פ"ב דגיטין (י"ז.) בגט מאוחר דכתבו התוס' והרשב"א בשם ר"י דאינה מגורשת עד הזמן ומדמגורשת עכ"פ בהגיע הזמן ואינו חשוב דבר שלא בא לעולם, מוכח דכיון דיכול תיכף לגרשה בגט אחר חשוב בא לעולם, ואין לדחות משום דמחוסר זמן חשוב בא לעולם, דהא הרשב"א הוא הסובר פ"ב דיבמות מחוסר זמן חשוב לא בא לעולם (ומה שנראה מרשב"א פרק ב"ש להיפוך תרצתי בעזהי"ת בטוב טעם ואין כאן מקומו] אלא ודאי דכיון שיכול לגרשה בגט אחר חשוב בא לעולם, וכיון שיכול לגרשה בגט זה לאחר שיוחזק יכול לעשות שליח כמ"ש התוס' בהפרשת חלה:
ט
ט) ומה שכתבו התוס' גבי יבמתו שאינו יכול לעשות שליח עכשיו על לאחר היבום אף שבידו לגרש עכשיו שיחול אח"כ, כבר ביארתי לדעת המקנה והאבני מלואים מוכרח לומר הטעם משום דהוי מילי, ולפי מה שרציתי לומר בתחילה משום דתוס' ס"ל כהרמב"ם דלכתוב עכשיו אינו יכול דלא חשוב לשמה וא"כ איך יגרשנה כיון שאין בידו לעשות גט ובמה יגרשנה, אבל בנ"ד שיכול לגרשה על אח"כ משום דבידו שפיר יכול לעשות שליח כמו בחלה, ועוד דמהני טעמי דיכול לגרשה בגט אחר לענין שיכול לגרשה בעצמו על לאחר זמן, ה"ה נמי דמהני לענין שיכול לעשות שליח, ואף דלענין בידו מחלקים התוס' בנזיר דלענין לעשות שליח לא מהני טעם זה דמהני לענין שיכול להקנות לאח"ז, כבר ביאר בזה האבני מלואים טעם נכון משום שמא לא ירצה השלית אח"כ כענין שאמרו בקידושין (ס"ב נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה, אבל בנ"ד אין טעם לחלק ביניהם:
י
י) והנה לענין החשש דלא חשוב לשמה משום דאינו ראוי לגרש בו עתה, לדמות לכתב גט ליבמתו לגרש לאחר שייבמנה שלהרמב"ם ספק, הלוא התוס' פליגי ואין ספיקו של הרמב"ם מוציא מידי ודאי של התוס', ובזה יש לדון, אך העיקר דלא דמי כלל להתם מכמה טעמים, הא', דיש לומר דהרמב"ם סובר יבום לא חשוב בידו דאין כופין אותה בשוטים להתייבם לו ולמשנה אחרונה הא אפי' אגרת מרד אין כותבין, ואפי' למשנה ראשונה שכותבין אגרת מרד, מ"מ אין כופין בשוטים ולא חשוב בידו, והתוס' שכתבו דחשוב בידו [ואינו מובן לי למה חשוב בידו] הלא הם סוברים דכשכתב בעצמו מגורשת, ובנ"ד שבידו להחזיק עצמו י"ל שפיר חשוב לשמה:
יא
יא) ויש לפרש עוד דברי הרמב"ם דבגט דבעינן לשמה, הכתיבה עצמה מכלל הגירושין כהא דשבת (קל"א.) גבי עומר הואיל אם מצא קצור קוצר קצירה עצמה מצוה, ובתוס' ישנים פרק אלו נערות (ל"א.) אם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' נחשב ההגבהה מן העבירה, ה"נ כיון שאי אפשר בלא כתיבה דבעי לשמה. הכתיבה עצמה מכלל הגירושין ואף שלא נפסלה לכהונה עד הכתינה היינו שודאי חלות הגירושין בשעת נתינה ואז הכתיבה ג"כ עושה כריתות, דומה לשחיטה דאינו אלא לבסוף דבשעת גמר כל השחיטה מתיר] ואין מגרש דשלב"ל משום דיבום לאו בידו כנ"ל, והכא לא שייך זה, מלבד דבידו כיון שבידו לגרשה בגט אחר לא חשוב דבר שלא בא לעולם כנ"ל אות ח' הראי' ממקדש במע"ש, ויש לפרש עוד בפשיטות כיון שעדיין אין כאן אשה לא שייך לשמה. משא"כ בנ"ד:
יב
יב) והנה יש להביא ראי' להיפוך דכהאי גוונא חשוב לשמה, אף דאין ראוי לגרש בו עתה. מהא דהי' לו שני שמות אחד במקום כתיבה ואחד במקום נתינה וכתבו שם מקום נתינה ועל שם מקום כתיבה כתבו וכל שום דכשר, ואלו גירשה במקום כתיבה הי' הגט בטל כמבואר בש"ע אהע"ז סי' קכ"ט סעי' י"ג שאם כתב שם שיש לו במקום אחר וכלל שם מקום כתיבה ונתינה בכל שום הגט בטל, וא"כ אין הגט ראוי לגרש בו עתה, ואפי' יש בין מקום הכתיבה ומקום הנתינה מהלך כמה ימים כשר אף שאין ראוי לגרש בו רק אחר זמן חשוב לשמה,, (נראה דחסר כאן איזה תיבות], וגם אין לפוסלו כיון שבשעת כתיבה פסול לא חשוב לשמה, ועל זה אין ראי' משני שמות הנ"ל, דהא בשעת כתיבה כשר הי' במקום הנתינה, משא"כ בנידון דידן בשעת כתיבה פסול הי':
יג
יג) אך נראה להביא ראי' מתלוי' לשמה בציצית, והנה בסוכה (י"א.) בתוד"ה פסיקתן ז"ל גרע עשאן מן הקוצים ומן הגרדין דאעפ"י שעושין אחרי כן הציצית לגמרי לא חשבינן לי' עשייתן משום דבעינן תלי' לשם מצוה עכ"ל, הרי דלשמה בעינן מתחילת עשי' ולא מהני בגמר לבד, ובש"ע או"ח סי' י"א סעיף י"ז יזהר לחתוך ראשי חוטין לעשותן ח', שאם כרך אפי' חוליא אחד וקשר ואח"כ חתכו פסול משום תעשה ולא מן העשוי ופירש המג"א משום דבחוליא אחת וקשר יצא ידי חובתו מדאורייתא, ומבואר דכל זמן שלא נגמר כל העשי' מן התורה בפסול לא חשוב תעשה ולא מן העשוי וכשר, וקשה הא גם בתחילת עשי' בעינן לשמה, ואז לא הי' ח' חוטין ולאו ציצית הוא כלל ולא הוי לשמה, אלא ודאי מ"מ חשוב לשמה וה"נ אף דבשעת כתיבה לא הוחזק עדיין בשם זה, מ"מ חשוב לשמה:
יד
יד) ואין לדחות ולומר דבתחילת עשי' לא איכפת לן במה שהוא פסול, דאפי' עשוי בכשרות כל זמן שלא נגמר אינו כשר, ולעולם חשוב בפסול ואין שם ציצית עליו, ואעפי"כ הוי לשמה, ה"ה אם ניתוסף פסול אחר, אני אומר מטונך, א"כ מזה גופא מוכח, מדבעינן תחילת עשי' לשמה, והא אמרת דתחילת עשי' לעולם חשוב בפסול ואין שם ציצית עליו ולא חשוב לשמה, ואפי' עשאו שלא לשמה יתכשר, ואפי' עשאו מן הנימין כו' יתכשר, אלא ודאי לעולם חשוב לשמה אפי' עדיין אין שם ציצית עליו, וה"נ אף שבשעת כתיבה הוי שינוי השם הוי לשמה, ועוד יתבאר ראי' אחרת:
טו
טו) ולא נשאר רק החשש כיון דכתיב וכתב לה ספר כריתות בעינן שיהי' כן בשעת כתיבה. ואנא כיפי תלינא להאי חששא, שאם נאמר כן יתורץ קושיא גדולה בדין אין כותבין במחובר לקרקע בש"ע אהע"ז סי' קכ"ד כתב במחובר לקרקע תלשו וחתמו ונתנו לה פסול ואם הקנה לה במחובר ג"כ פסול, עוד שם בכותב על קרן הפרה או יד של עבד ונותן לה הפרה והעבד כשר ואם חתכו ואח"כ נתנו לה פסול ובש"ס (כ"א:) גבי פרה ועבד הטעם משום דמחוסר קציצה וברש"י כתב זה הטעם גם בחתכו מן המחובר לקרקע) וקשה מנ"ל למעוטי בכהאי גוונא, אימא דאתא רק לחתכו מן המחובר לקרקע הוא דחשוב מחוסר קציצה, דלא הי' אפשר ליתנו בלא חתיכה, אבל בפרה ועבד מנ"ל דכה"ג חשוב מחוסר קציצה:
טז
טז) אך אם נאמר דבעינן ספר כריתות בשעת כתיבה ניחא, דהנה בתוספתא וירושלמי הביאוהו הרשב"א, דמחובר לקרקע לא חשוב ספר כריתות מה ספר בתלוש אף כל בתלוש, ממילא אפי' חתכו ונתנו לה פסול דלא הוי ספר כריתות בשעת כתיבה וא"צ קרא למעט, וע"כ קרא לחתכו מקרן פרה ויד מעבד, וע"כ באמת לא מצינו בגמ' טעם מחוסר קציצה רק בפרה ועבד, כן הי' נראה לכאורה:
יז
יז) אך באמת הא ליתא, דהרי שם בסוגיא (כ"א:) כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום, ומכל מקום מדאורייתא לכ"ע כשר, וכתב הר"ן שנתנו לה בפסיקת היניקה דאי לאו לא קנאתו כדאיתא שם מכר בעל הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עיי"ש והי' יכול הר"ן לומר דאי לא הא לאו תלוש הוא ובתוספתא וירושלמי מה ספר בתלוש וכו' אלא משום דזה מפורש בגמ' דידן כתב הר"ן הראי' מהנ"ל, ואי אמרת דבעינן תלוש בשעת כתיבה הא אז מחובר הי', דאי אפשר לומר שכתב בפסיקת היניקה, דא"כ ליכא גזירה שמא יקטום, ועוד מה נ"מ במה שהוא נקוב, והנה לפי זה אי אפשר לומר דתלשו מן המחובר לקרקע פסול בלא מחוסר קציצה משום דלא הוה תלוש בשעת כתיבה, דהא מוכח דלא בעינן תלוש בשעת כתיבה, וקושיא הנ"ל יתיישב לפנינו בטוב טעם והדרא כיפי למרייהו]:
יח
יח) והנה אם נתפוס דהגמ' דידן סוברת כירושלמי ותוספתא דלא חשוב ספר אלא אם כן הוא תלוש דומיא דספר, הא מוכח דלא בעינן ספר כריתות בשעת כתיבה, אך יש בזה מחלוקת, והרשב"א כתב וז"ל אין כותבין במחובר לקרקע כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הו"ל מחוסר תלושה, ואפי' אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר בתלוש וכו' וה"ג לה בירושלמי, ואע"ג דבגמ' אמרינן ספר לספירת דברים אתא, מ"מ מדאפקי' בלשון ספר קי"ל דספירה בתלוש בעי, ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר שניתן מיד ליד דהיינו תלוש, ודעת הריטב"א כדעת יש מפרשים עיי"ש שהאריך:
יט
יט) והפנ"י כתב על פירש"י במשנה, לא מבעיא בלא תלשו דפסול מדכתיב ספר מה ספר בתלוש כדברי ירושלמי ותוספתא, תפס בפשיטות כפירוש ראשון שברשב"א, נראה כוונתו דלשון השני מדכתיב ונתן בידה ואי אפשר במחובר אינו עולה לפירש"י בהזורק דאפי' קנין אגב מהני בגט, וה"ה בקרקע דיכול להקנות הקרקע בקנין שהקרקע נקנית בהם, והיש מפרשים עולה להרשב"א והר"ן שם דאגב לא מהני דבעינן ונתן בידה, והכא בקרקע אף אם יקנה לה הקרקע יהי' הגט ברשותה, מ"מ בעי שתקנה הגט ע"י שהוא ברשותה, והכא מחובר אינו נקנה ע"י שהוא ברשותה, כהא דמכר בעל זרעים לבעל עציץ אינו קונה עד שיחזיק בזרעים, אבל רש"י לשיטתו א"א לפרש כן, ואולם לפמ"ש הריטב"א הא דוכתב ונתן דבעינן שהי' ראוי לקיים בו נתינה ממש ליתן מיד ליד אף לפירש"י נוכל לומר כן, ודווקא גט תלוש שראוי לקיים בו נתינה ממש מהני גם באגב. אבל מחובר שאינו ראוי לקיים בו נתינה ממש פסול:
כ
כ) אך הפנ"י לטעמי' בפרק הזורק דרש"י סבירא לי' דווקא במגרש בע"כ הוא דחידשה תורה דמשהגיע לידה מתגרשת בע"כ אבל אם מתרצית מהני בשאר קנינים, וא"כ למה לי שיהי' ראוי לקיים ונתן בידה, כיון דקרא לא מיירי כלל מדעתה:
כא
כא) אך דברי הפנ"י ליישב שיטת רש"י בהזורק לא נהירין, דא"כ טלי גיטך מעל גבי קרקע יועיל מדעתה, דהקנאת הגט פעל הבעל בכוונתו להקנות, ואף שהיא פעלה ההגעה לרשותה, הא מדעתה לפי דברי הפנ"י לא בעי הגעה לרשותה כלל, וע"כ אין ראי' שרש"י יסבור דגמ' דידן כירושלמי, ורוב ראשונים דגמ' דידן חולקת אירושלמי, דש"ס דידן ס"ל ספר לספירת דברים לבד אתא. דכן כתב הריטב"א להדיא, וכן דעת הרמב"ן, ואף הרשב"א עיקר דעתו כדעת יש מפרשים, דבפ"ק (י"ט.) ז"ל ואפי' כתבו על המחובר ונתן לה את הקרקע פסול דכתיב ונתן דבר הניתן מיד ליד כדבעינן למיכתב בפרקין לקמן בעז"ה, הנה שעיקר דעתו כי"מ, וכן בתשו' סי' ת"ר שטר קידושין כשר במחובר, דווקא גט פסול מדכתיב ונתן, ובירושלמי מפיק מדכתיב בספר. הנה דס"ל דגמ' דידן פוסל מונתן כדעת יש מפרשים:
כב
כב) ובאמת צריך להבין טעמא דש"ס דידן למה בחר לו שיטה אחרת בטעמא דרבנן משיטת ריב"ב בספרי ובתוספתא דמה ספר בתלוש וכן הוא דעת ר' ישמעאל בירושלמי פ"ק דקידושין (ט'.) התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר שהוא בתלוש, הנה דס"ל להני תנאי ספר, ספר ממש, אלא דילפינן לריב"ב מה ספר בתלוש אף כל בתלוש ולר' ישמעאל מהלכה דבכל דבר בתלוש, ולית להו ספר לספירת דברים, דא"כ לא הי' ר' ישמעאל אומר על זה הלכה עוקבת את המקרא, ואלו הש"ס דידן בחר לו בדעת חכמים דמתניתין טעם בפני עצמו ספר לספירת דברים:
כג
כג) ונראה לי דהנה בקרבן עדה ביקש לחלוק על הראשונים דס"ל דאם לא תלש הגט והקנה לה הקרקע והגט במחובר אינה מגורשת מה"ת, וטען הק"ע דא"כ היאך מתגרשת בגט תכתוב על יד עבד הא עבדים הוקשו לקרקעות בב"ק וב"מ ובבכורות עיי"ש, ולדידי לק"מ דבכל הני דאמעטו קרקעות מכלל ופרט, וכל שאינו דומיא דכסף, אם יתן לו זרעים שבעציץ נקוב שאינו דומיא דכסף מטלטלין שנקנין במשיכה, משא"כ זרעים שבעציץ נקוב שהוא כקרקע לכל דבר, וכיון דלא משכחת קרקע שיהי' בכלל, גם עבדים נתמעטו, אבל לענין גט שקרקע נתמעט מדכתיב ונתן בידה שיהי' ראוי לינתן מיד ליד, וזרעים שבעציץ נקוב ג"כ ראוי לינתן מיד ליד, ומתגרשת בו, אם קנתה הזרעים בחזקה כמ"ש הב"ש סי' קכ"ד, א"כ אי אפשר למעט עבד, כיון שהעבד ראוי לינתן מיד ליד, וגם קרקע הראוי' לינתן מיד ליד מתגרשת בו, אבל אי תנא דידן כריב"ב ור' ישמעאל ס"ל או דגמרינן מספר או מהלכה דאינה מתגרשת אלא בתלוש, ולדידהו באמת אינה מתגרשת בעציץ נקוב אלא אם כן נתן לה בפסיקת היניקה, דשוב לא חשוב כקרקע, אבל כשהוא קרקע אינה מתגרשת בו, הדרא קושיא לדוכתא למה מתגרשת בעבד, ומזה הוכיח בש"ס דידן דתנא דמתני' פליג אריב"ב ור' ישמעאל, ואתי שפיר:
כד
כד) ומ"מ אף דנקטינן דגמרא דידן לא פסיל מחובר מדכתיב בספר שהוא תלוש, וא"כ אין ראי' מעציץ נקוב דלא בעינן בשעת כתיבה ספר כריתות, מ"מ הואיל לפירוש ראשון של הרשב"א מוכח דלא בעינן ומשאר פוסקים אין ראי' להיפוך יש לפסוק כן:
כה
כה) אך לכאורה משמע ברשב"א דאשעת כתיבה קפדינן בתלוש, שכתב שם בענין כתבו בתלוש וחיברו לקרקע ובטלו לקרקע ותלשו ונתנו לה כשר, דלא הקפיד הכתוב שיהי' בתלוש אלא אכתיבה, וא"ת א"כ מחוסר תלושה הוא קודם שיתננו לה, לא הוא וכו' עיי"ש, ומשמע דמ"ש מתחילה דלא הקפיד הכתוב שיהי' בתלוש, היינו הא דילפינן דבעי תלוש, או מדכתיב ספר, או מדכתיב ונתן, דאי מלימוד יצא זה שמחוסר קציצה מפלפל אח"כ, אבל מ"ש תחילה שיהי' בתלוש כוונתו להנ"ל, והנה אם הכוונה מדכתיב בספר הרי בעי כתיבה בספר דווקא ולא מהני מה שנעשה ספר אח"כ, ואי כוונתו אל הלימוד ונתן, א"כ כ"ש דספר דכתיב גבי כתיבה דבעינן בשעת כתיבה דווקא:
כו
כו-כז[1]) אך אנהרינהו לעיינין בריטב"א, דש"ס דידן דלא כירושלמי אלא טעמא משום דבעי לקיומי קרא כפשטי' דכתיב ונתן בידה ואי אפשר אלא בתלוש, שא"א לתת דבר מחובר בידו של חבירו ממש אלא אם כן קצצו, והא כתיב וכתב ונתן בידה מי שאיננו מחוסר אלא כתיבה ונתינה כו' ומהכא נפקא לן לאיסור, וכוונת הריטב"א במ"ש נתינה ממש משום דאמרינן בגמ' (כ"א.) נתן גט ביד עבדו וכתב לה שטר עליו קנאתו ומתגרשת בו, דחשוב נתינה מה שבא מרשות שלו, אף שהגט במקומו הראשון, וכן בפרק הזורק (ע"ז:) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח, דחשוב נתינה, א"כ ה"נ במחובר משכחת נתינה כזו שיקנה לה הקרקע וגט המחובר בה, אך משום דראוי לקיים נתינה ממש שוב מהני אף בנתינה שבא מרשות לרשות, אבל מחובר שאינו ראוי לנתינה ממש לא מהני נתינה כזו, וזה פשוט בכוונת הריטב"א:
כח
כח) וזה כוונת הרשב"א ג"כ דבעינן בשעת כתיבה שיהי' ראוי לקיים הנתינה כד"ת, וכשכתב במחובר אי אפשר, שאם לא יתלשנו ויתן כך יפסול אי מדכתיב ספר או מדכתיב ונתן שיה' ראוי לקיים נתינה ממש, ואם יתלשנו יפסול משום מחוסר קציצה, אבל בנ"ד שבשעת כתיבה עדיין לא הוחזק, הא ראוי לקיים בו הנתינה כד"ת על ידי שיוחזק ואחר כך יתן:
כט
כט) ועפ"י דברי ריטב"א הנ"ל מובן פירש"י אין כותבין במחובר דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה, ואינו מובן, דהא מתני' בלא תלשו מיירי ועיין פנ"י, אך לפי דברי ריטב"א הנ"ל מובן היטב דבאמת לא תלשו ומיפסל משום דאינו ראוי ליתן מיד ליד, אך אי לאו קרא דבעי שלא יהא מחובר. הי' ראוי לינתן מיד ליד ע"י שיקצצנו ושוב כשר אפי' בלא קציצה דחשוב נתינה מה שבא מרשות לרשות אך מדכתיב וכתב ונתן שלא יהי' מחוסר קציצה אינו ראוי ליתן מיד ליד ממה נפשך, שאם לא יקצצנו הא אי אפשר לינתן מיד ליד, ואם יקצצנו יהי' מחוסר קציצה ע"כ פסול:
ל
ל) ולפי דברי ריטב"א הנ"ל יתיישב מה שהקשיתי לעיל אות ט"ו] מנ"ל דקרא דוכתב ונתן לפסול הכותב על קרן הפרה וחתך הקרן, אימא דווקא בכתב במחובר לקרקע דקודם קציצה הי' פסול חשוב מחוסר קציצה, אבל של קרן הפרה דבעודו מחובר כשר, מנ"ל דכהאי גוונא חשוב מחוסר קציצה, אך לריטב"א הנ"ל אי אמרת דהיכי שכשר מתחילה לא חשוב מחוסר קציצה הכותב במחובר לקרקע נמי כשר בעודו במחובר שמקנה לה הקרקע והגט מחובר בקרקע והגט ברשותה, דומיא דתיחוד ותפתח, מה אמרת הא אינו ראוי לנתינה ממש, שאם קצץ יהי' פסול משום מחוסר קציצה, ליתא דכיון שיוכשר עכשיו לא יחשב אח"כ מחוסר קציצה, ויהי' כשר אח"כ, ממילא הי' ראוי תחילה לנתינה ממש וכשר, וע"י זה יהי' כשר אח"כ, וחזר הדין, אלא ודאי אפי' כשר תחילה חשוב אח"כ מחוסר קציצה, וע"כ פסול תחילה שאינו ראוי לנתינה ממש, שאם יקצץ יפסל משום מחוסר קציצה:
לא
לא) נחזור לנידון דידן (אם) לדעת הירושלמי דבעי תלוש כעין ספר אם פוסל מחובר בשעת כתיבה ואח"כ תלוש בלא קציצה, והנה הבאנו ראי' מתחילת דברי רשב"א דגמ' דידן סובר כירושלמי ואפי' הכי מכשיר כתב על עלה של עציץ נקוב מ"מ אינו מוכרח,[2] ויש לומר דלתירוץ זה מוכרח כך בגמ', ולפי דעת הרשב"א למסקנא ודעת היש מפרשים נאמר להיפוך שגם בשעת כתיבה בעינן ספר לירושלמי, ובאמת להירושלמי יפסול הכותב על עלה של עציץ נקוב. ויש להביא ראי' לזה מהא דמוכיח הרשב"א מדר' יהודא דאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, מוכח דכתב בתלוש וחיברו ותלשו ונתנו לה כשר, דאי אמרת חיברו בין כתיבה לנתינה פסול, למה אמר ר"י שיהא חתימתו בתלוש שאם חתמו במחובר פסול תיפוק לי' משום שחיברו אחר הכתיבה, ובירושלמי בעי לה ולא איפשטא, ובגמ' דלא בעי לה משמע דפשיט לה ממתניתין, והפר"ח הרבה לתמוה על זה, דא"כ קשה לירושלמי ממתני', ואמאי לא פשיט בירושלמי כן, אלא ודאי הא לאו דווקא, ומאי שלא מבעיא כן בגמ' דידן, כמה פעמים שנכתב דין בירושלמי שאינו בגמ' דידן:
לב
לב) אך אם נאמר דלירושלמי כתבו על העציץ נקוב פסול יתיישב בטוב טעם דהנה לירושלמי שני פסולים יש במחובר, הא' בעודו מחובר לקרקע מדכתב ספר, ב', הנקצץ ממחובר אפי' מבעלי חיים משום דמחוסר קציצה, והנה בפסול ראשון מדכתיב בספר היינו תלוש, הדבר ברור שאם חיברו אח"כ וחזר ותלשו חזר להכשירו, כהא דתנן בזבחים (ל"ב קיבל בכלי קודש ונתן בכלי חול יחזיר לכלי קודש, אך בפסול שני מחוסר קציצה שצריך שלא יהא מעשה בגט בין כתיבה לנתינה בזה מבעיא לי', דאילו אפי' חיברו אחר כתיבה מ"מ יש מעשה קציצה בין כתיבה לנתינה, וע"כ בדר' יהודה, יש לפרש שיהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש, שלא יהא מחובר ויפסול מדכתיב ספר, והיינו שלא יכתוב או יחתום על גבי עציץ נקוב, ואפילו הי' כתיבתו בתלוש בפסיקת היניקה ושוב העמידו בלא הפסק וחתמו פסול, ובזה לא יפסול משום שחיברו דזה פסול חוזר להכשירו כיון שאין בו פסול משום מחוסר קציצה כמ"ש הר"ן כיון שא"צ מעשה אחרת, ובנתינה לבד נפסק, רק משום שאינו תלוש חוזר להכשירו, אבל בחיברו ממש שפסול משום מחוסר קציצה, י"ל שאם חיברו לאחר כתיבה פסול, ואין לפשוט מדר' יהודה כלום, אבל לגמ' דידן כתבו ע"ג עציץ נקוב כשר, ע"כ הא דאמר ר' יהודה שיהי' בתלוש היינו לאפוקי מחובר ממש, שפיר איפשטא בעיין ממתניתין, זה לפלפולא בעלמא, ופשט ירושלמי דבאופן החיבור שאמר ר' יהודא מבעיא לי':
לג
לג) ובפשיטות י"ל דירושלמי סובר כמו שרצה הרשב"א לדחוק ולומר דמילתא בעלמא אמר ר' יהודה, וכדי נסבא ובגררא דכתיבתו, אלא שדחה הרשב"א מדהוכיח רב אשי ריש מכילתין דר"י בעי כתיבה וחתימה לשמה, אבל לירושלמי שפיר י"ל דאגב גררא דכתיבתו, ומסתברא דנפשטא בעיא, דאף שלא הי' ספר כריתות בשעת כתיבה, רק בשעת נתינה כשר, וכן מסתבר דלא מצינו שלא יועיל הכשר שנתהוה אח"כ רק במידי דכתיב בי' מעשה שדורשין ולא מן העשוי בפסול, אבל במידי דלא כתיב בי' עשי' מהני הכשר אח"כ:
לד
לד) עוד יש חשש לכאורה לפי המבואר בסי' קל"א דצריך שיאמר הסופר בפה שכותב לשמה ולשמו, והרי בשעה שאמר הסופר הריני כותב לשם יוסף, עוד לא הי' שמו יוסף, ודיבורו לאו כלום, והרי כתב שם הב"ש דאפי' בדיעבד פסול אם לא יאמר בפה:
לה
לה) וראיתי בתורת גיטין דזה רק לחומרא בעלמא כמו במוקף גויל, אבל מדינא ודאי א"צ, וראי' מריש גיטין בהא דאמר הש"ס ורבנן הוא דאצריך שחתרו רש"י ותוס' למצוא טעם חשש דשני יב"ש, ולא כתבו בפשיטות שלא אמר בפיו עכ"ל התורת גיטין, ובמחילת כבוד תורתו הרמה הם דברי תימה, דהש"ס אמר סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ואין לחוש לטעות הסופר, לזה פירש"י שהסופר כתב לשם איש אחר ששמו כשמו ונמלך מלגרשה ונתנו לזה, והתוס' כתבו שהסופר כתבו להתלמד כו' ולקחו זה, אבל שהסופר לא יאמר בפה אין לחוש דמיגמר גמירי:
לו
לו) ובמה שהקשו התוס' בהא דרבה אמר שאין בקיאין לשמה מ"ש לשמה דנקט משאר הלכות גיטין שינה שמו ושמה, מחובר, נכתב ביום ונחתם בלילה, לכאורה יש ליישב, שאם תאמר שנכתב לשמה שוב אין לחוש דסופר מיגמר גמיר, י"ל דתוס' הקשו בריש הסוגיא למה דלא סליק אדעתי' סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי, ומה דטרחו בקושיא זו, ולא כתבו בפשיטות דלמסקנא ניחא, היינו משום שגם למסקנא נשאר הקושיא בנכתב ביום ונחתם בלילה, ולדעת הרמ"ה כתבו ואח"כ חיברו וחזר ותלשו פסול משכחת גם פסול מחובר בטעות הבעל וק"ל:
לז
לז) ומ"מ ראיתי להרמ"ע מפאנו שהכשיר בדיעבד בפשיטות, וכן ראיתי בפתחי תשובה בשם רדב"ז, ובגוף התשו' לא מצאתי, וראיית הרמ"ע אינן מכריעות, שכתב שספק הרא"ש אם נדמה לתרומה דסגי בלב או לפיגול דבעי דיבור, והרי הרמב"ם ורוב ראשונים דפיגול לא בעי דיבור, והנה ברמב"ם אינו רק משמעות זולת החינוך כתב להדיא, ויגמור בדעתו מבואר דמועיל מחשבה, והאומרים דבעי דיבור הם רש"י ותוס' וסמ"ג והתרומה והרא"ש והמה הרוב, אך ראיתי להתוס' ריש זבחים בד"ה קיימו ב"ד דאף אם היינו אומרים בקדשים בעי כוונה בפירוש לשמה מ"מ סגי במחשבה, והרי התוס' סוברים פיגול בעי דיהור, מ"מ להכשר סגי במחשבה, וטעמא משום דהוי דברים שבלב דמוכחין, דמסתמא שוחט לשם מה שהוא, וה"ה בגט שהבעל מצוהו לכתוב ומוסרו לו הנייר והדיו, ודאי מוכח שכתוב לשמו וסגי במחשבה ובשעת כתיבה ודאי אינו מחשב "שמות" האיש והאשה, והוי לשמה, ועוד דאף להפוסקים דבעי דיבור, מ"מ אין הדיבור עושה לשמה רק הכתיבה שכותב לשמה, והדיבור מגלה על מחשבתו, ואם הי' טעות בשם לא איכפת לן, ואינו דומה לטעות בגט שהגט עצמו הוא המתיר, הגע עצמך, אם יקנה לאיש אחד חפץ וחשבו בני עיר ששמו ראובן, ואמר הריני מקנה לראובן ונמצא שמו שמעון יהי' הקנין בטל, הא ודאי ליתא, שהדיבור הוא רק לידע שמקנה לזה והקנין הוא המשיכה או החזקה, וכיון שחשבו שזה שמו, כשאמר שם שחשבו שמו מוכח שכוונתו לזה, וה"נ בנ"ד:
לח
לח) סוף דבר נ"ל להלכה בנ"ד שכבר הוחזק כ"ח יום ואז נכתב הגט וניתן לשליח ואח"כ שהה עוד איזה ימים, ובתחילה ודאי הי' עומד להשתהה עוד איזה ימים דקי"ל הוכיח סופו על תחילתו באמר כתבו ואיכא קצת הוכחה תחילה, וה"נ שכבר שהה כ"ח יום, אולם אילו ידוע שהי' עומד לצאת משם טרם שלמו לו שלשים יום, י"ל דאשה לאו לגירושין קיימא, שאם הי' נותנין בלא הוחזק לא הי' הגירושין כלום:
לט
לט) ובעיקר דברי התוס' ריש זבחים דכשאשה לאו לגירושין קיימא לא חשוב לשמה, יש מקום עיון מהא דגיטין (י"ח) דכתבו ואנחי' בכיסתי' דאי מפייסה תפייס, והא אינו ברור דלגירושין קיימא, וביותר בקידושין כתבו לשמה ושלא מדעתה דרבא ורבינא אמרי מקודשת, והא לאו לקידושין קיימא, כיון שעדיין לא נמלך בה, ומנ"ל שתתרצית, ועוד מעשים בכל יום ששולחין גט לאשה ועדיין לא נתרצית לקבל הגט והיא משמרת עצמה בכל יום שלא ישיגוה בעלי חנים השליח והעדים, ובשעת כתיבה עוד לאו לגירושין קיימא, ויש עוד מקום עיון מהא דריש יומא ומתקינין כהן אחר תחתיו, ופשוט שצריך להכין בעדו בגדי כה"ג שיהיו כמדתו, וכ"כ בתוס' ישנים שם, ולפמ"ש הרמב"ן פ' תצוה שבגדי כהונה הי' צריך עשי' לשמה, וכן הוא בירושלמי פ"ג דיומא (ט"ו:) והרי בגדים אלו לאו לעבודה קיימא דאטו הדבר עומד שיפסול כה"ג ראשון, מיהו בזה יש לחלק דשאני גט שאין בו קדושה והלשמה הוא רק שיגרש בו, אבל בגדי כהונה הלשמה שיהי' עליהם קדושת בגדי כהונה, יעבוד בהם או לא יעבוד, קדושתם עליהם, אך קושיות ראשונות צ"ע כעת:
מ
מ) ובענין החזקה לשון הש"ס הוחזק בעיר, ויען הבעל הזה הי' בבית התעלה צריכין לידע שעכ"פ הוחזק אצל עשרה בני אדם, שפחות מעשרה בנ"א אינו עיר, ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מהלכות מגילה הלכה ט':
מא
מא) ונידון שכתב רו"מ ששם ההמרה יאסיף הוא בקמץ קטן, תחילה עלה בדעתי כי אף אם שם המרתו יאסיף האלף בקמץ קטן הוי שינוי השם, כי מה שהיהודים קורין יאסף מ"מ כוונתם על שם יוסף, אלא שאין מדגישין החולם, וע"כ כותבין בגט יוסף, לא כן שם יאסיף בגוים, שהגוים אין כוונתם לשם יוסף ועיקר שמם יאסיף, וכשכותבין בגט יוסף הוי שינוי השם, ושוב שמעתי שהעכו"ם כשקורין שמות כעין שכתובין בתורתינו כוונתם ג"כ על שמות אלו, וע"כ לדעתי אפי' קורין יאזעף, ואף לכתחילה צריך לכתוב יאזעף, מ"מ בדיעבד לא הוי שינוי השם, כיון שמ"מ הכוונה על שם יוסף וכותבין יוסף, אך אינו ברור אם כן הוא, עוד שמעתי שעפ"י דקדוקיהם יאסיף אין דגשות התיבה (להבדיל בלה"ק נקרא נגינת הטעם] על היוד, נמצא נקרא כמו שאנו קורין יאסף ואף זה אינו ברור אצלי אם כן הוא, ולא אבוש כי בקריאת השמות מעט אשר אדע, קרוב אצלי שכבודו בקי בהם יותר ממני, ועיקר סמיכתי על ההיתר שאחר כך הוחזק: