באר יצחק/אורח חיים/יח
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אם מותר לשחוט ביו"ט בהמה דאתיליד בה ריעותא, וכן אם מותר לשחוט ביו"ט היכא שהטריפות מצויות כמו כשרות.
תשובה בעז"ה, מקום ענין זה הוא בביצה (דף ל"ד) ובאו"ח (סי' תצ"ח סעי' ח' ובמג"א ס"ק ט"ז), וכבר האריך בזה הש"א (סי' ס"ד), והקשה על הא דביצה הנ"ל והסוברין דמותר לשחוט ביו"ט בהמה הצריכה בדיקה שנא מכל ספיקא דאורייתא דלחומרא, ותי' דהבדיקה אינה אלא מדרבנן, אבל אם הבדיקה היא מה"ת אסור לשחוט:
א
ונלע"ד בזה מלתא חדתא, בעז"ה, מצינו בתוס' פסחים (מ"ו ע"א) ד"ה עד שתאפה כו' וברא"ש ור"ן שם שכתבו כולם דמותר לאפות חלת ח"ל משום דמקרי אוכל נפש כיון דחזי לי' ע"י ביטול ברוב, ע"ש כדקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וחזינן דאף מה דלא חזי בעיני' למיכל מ"מ כיון דחזי ע"י ביטול ברוב מקרי אוכל נפש ושרי לאפות ביו"ט, ולכאורה קשה מהא דביצה (דף כ"א דאמרו עגל טריפה הואי ואסור לבשל ביו"ט משום לכם ולא לנכרים הא כמה ראשונים ס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' צ"ט ס"ק ז'), ע"כ אף טריפה מקרי אוכל נפש משום דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב ותקשה מפני מה אמרו לכם ולא לנכרי, וכה"ג הקשה הטו"א באבני מלואים (מגילה דף כ"ט) על הא דלכם ולא לנכרי הא חזי למיכל שלא כדרך אכילתן דמותר מה"ת, וכן לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת א"כ הא חזי לאורחים לאכול פחות מכשיעור, ותי' דלכם ולא לנכרי אתי היכא שמבשל המאכל של נכרי לצורך נכרי ע"ש, ובאמת אין זה הכרח כלל די"ל דר"ל ס"ל כמאן דס"ל דלא אמרינן הואיל, ומה שהקשה דהא חזי לאכול שלא כדרך אכילתן כגון דיערב בו דבר מר, אין זה קשה כלל די"ל דכמו דאין זה מקרי אכילה להתחייב עליו משום איסור מה"ט לא מקרי אוכל נפש ואין זה בכלל אשר יאכל לכל נפש כו', וכן י"ל במה שהקשה דחזי לאכול חצי שיעור דהא אין זה מקרי אכילה כמ"ש המפרשים גבי נשבע שלא אוכל, ואפשר לומר דכוונת הש"א היא כיון דקיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש במקום צורך קצת, ע"כ אף שלא כדרך אכילתן יהא מותר לבשלו דעכ"פ צורך קצת מקרי ומותר משום מתוך.
אכן לפי מש"כ דמשום דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב מותר לאפות ביו"ט, קשה מאד אמאי אסור מה"ת לבשל טריפה לנכרי הא חזי למיכל לאורחים אם יבטלנו ברוב היתר, ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ז הא מה"ת מותר לבטל, ואף דהנו"ב במה"ת (חלק יו"ד סי' מ"ה) הגיד לנו חדשות דיבש ביבש כ"ע מודי דאין לבטל מה"ת לכתחלה משום דהא אחרי שיוכר האיסור אף לאחר שנתערב יהיה אסור א"כ איך יכול לבטלו לכתחלה, ודוקא לח בלח דלא יהי' ניכר האיסור אחר התערובות ס"ל לכהפ"ו דמותר לבטלו מה"ת ע"ש בנו"ב, עכ"ז תקשה דהא יכול לבשלם עד שיהיו נימוחים וכדאמרו ביבמות (דף פ"ב) דבנימוחה החתיכה מקרי לח בלח כמ"ש התוס' שם, ותקשה כנ"ל.
אכן י"ל דלכן במבשל טריפה אסור מה"ת משום דכיון דאינו מבשלה עבורו רק עבור נכרים וכן בשוחט טריפה לנכרי כיון דא"צ לאכילה בעצמו, ע"כ אף דיש לדון בזה הואיל אי מקלעי אורחים מ"מ כיון דאף אחר שיבואו האורחים לא יהי' ראוי לאכילה אלא ע"י הואיל דאי בעי הי' מבטלו ברוב הוי זה כמו תרי הואיל, והא מבואר בפסחים (דף מ"ו) בתוס' ד"ה הואיל כו' דשני הואיל לא אמרינן:
ולפ"ז יש לדון בשוחט ספק טריפה לעצמו דאין בזה אף ספק איסור מה"ת, לפי מה שכתב הש"א (בסי' ס"ד) דשוחט או מבשל לאוכל דאין בו איסור תורה אלא איסור מדרבנן דאינו אסור מה"ת לחלל יו"ט משום דגם בזה שייך לדון עדיין דין הואיל, דכיון דאין בו איסור מה"ת לאכילה מקרי אוכל נפש אלא מדרבנן נאסר ע"ש, ויש להסביר דבריו ביותר ביאור ע"פ הא דמבואר בבכורות (דף ל"ז) דמוכר דבר איסור מדרבנן אין זה מקח טעות באכלו והובא בח"מ (סי' רל"ד) וביו"ד (סי' קי"ט), משום דאכילת איסור דרבנן נחשב שפיר להנאה, ודוקא אכילת איסור מה"ת לא נחשב להנאה, א"כ ה"ה גבי אוכל נפש דיו"ט באיסור דרבנן הוא בכלל אוכל נפש דלא יהי' בו איסור תורה על החילול יו"ט:
ועפ"ז י"ל אף במה שאסור מה"ת דמקרי אוכל נפש, משום דהא חזי מה"ת לבטלו ברוב אף לכתחלה, ואף שאין לו במה לבטלו עכ"ז שייך לומר הואיל אי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא, וכמש"כ רש"י בפסחים (מ"ז ע"ב) ד"ה דם ציפור הואיל אי מזדמני לי' צפרים כו', וכן אמרו בביצה (דף כ"א) הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי' נבלה ע"ש, ואף דמדרבנן אסור לבטלו וגם אם יבטל הא קיי"ל בביטל במזיד דאסור לאכול כמבואר ביו"ד (סי' צ"ט), עכ"ז הא באיסור דרבנן לאכילה אין בו איסור תורה על החילול יו"ט וכמש"כ הש"א גופא שם, וכן כתב הגאון ר"ע איגר זצ"ל בתשובתו (סי' ה') מתחלה להוכיח כדבריו מהא דהואיל אי מקלעי לי' אורחים אף שהמה חוץ לתחום מ"מ אמרינן הואיל כיון דאין בו איסור תורה ע"ש, וכיון דמה"ת אין בו שום איסור אם שוחט ומבשל לצרכו משום הואיל אי בעי הי' מבטלו ברוב משום דהא חד הואיל אמרי' ע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן, וכש"כ לפמש"כ הטו"א (מגילה) דמקרי אוכל נפש דהא מותר מה"ת שלא כדרך אכילתן, אך זה אינו מוכרח כ"כ, די"ל דלא שכיח שיבואו אורחים כאלה אשר יאכלו מאכל אף אם הוא שלא כדרכו, וכמש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ו) דלא אמרינן הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה משום דהואיל דלא שכיח לא אמרינן.
אמנם מה שכתבתי דחזי ע"י ביטול ברוב מה"ת זהו סברא נכונה ע"פ שיטת הש"א הנ"ל, לכן אין בזה איסור מה"ת כלל אלא איסור חילול יו"ט מדרבנן לבד, וכן אף למה שהעלה הגאון ר"ע איגר זצ"ל (שו"ת שם) דמה שאסור מדרבנן לאכילה ג"כ אסור לחלל יו"ט מה"ת ע"ש, מ"מ יש לדון לפי מה שהעלה שם דאמרינן הואיל וחזי לחולה שאין בו סכנה ודוקא חולה שיש בו סכנה לא שכיח ע"ש ובאמת כן מצינו בשבת (קל"ד ע"א) גבי טורפין יין ושמן בשבת דהא חזי לחולה ע"ש, ומבואר ביו"ד (סי' קנ"ה) דכל אסורי דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה אך לאוכלם החמיר הרמ"א שם ולכן ודאי מותר לבטל איסור ברוב בשביל חולה שאין בו סכנה, דהא ביטול איסור אינו אלא מדרבנן, ומ"ש זה מכל איסורי דרבנן דמותר לעשות בשביל חולה שאב"ס, ואף דבאכילה לחולה החמירו, מ"מ הא מה שאסרו וקנסו להמבטל איסור במזיד שלא יאכלם היינו משום קנסא דעבר על איסור דרבנן במה שאסרו לבטל איסור, א"כ בחולה שאין בו סכנה דמותר לכתחלה לבטל עבורו א"כ מאיזה טעם יקנסו לאסור לו באכילה הא ביטלו בהיתר, וע"כ ודאי דמותר להחולה לאכלם, א"כ י"ל הואיל אי מקלעי אותן שאב"ס דאז מותר לו לבטל עבורם ברוב, מקרי אוכל נפש ואין בו איסור מה"ת כלל.
אך להך שיטה דס"ל בפסחים (דף מ"ו) דתרי הואיל לא אמרינן יש לפקפק בזה, משום דזה הוי כמו תרי הואיל כיון דלא חזי לחולה בעצמו אלא ע"י ביטול ברוב, אבל להסוברין דאמרינן תרי הואיל ג"כ כמבואר בתוס' שם ד"ה הואיל אי בעי כו' לפמש"כ בשם הר"י ע"ש, וכדמצינו בפסחים (דף ל"ח) דאמר רבא מסתברא שם מעשר חד ואמרי תרי הואיל ע"ש, אכן לשיטת רשב"א שם שכתב לשיטת רש"י דלא אמרינן תרי הואיל ס"ל לחלק ביניהם וכמש"כ התוס' שם ד"ה הואיל אי בעי מיתשל כו' דצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה כו', א"כ להסוברין דאמרינן תרי הואיל יש להתיר אף טריפה וודאית לשוחטה מה"ת משום הואיל דחזי לחולה שאין בו סכנה אף לשיטת הגאון רע"א זצ"ל שחולק על הש"א הנ"ל, והא דקיי"ל לכם ולא לנכרי י"ל כמש"כ הטורי אבן במגילה דזה מיירי במבשל מאכל של נכרי דכיון דלאו דידי' הוי לכן לא שייך להתיר בזה משום הואיל הנ"ל, אמנם לפי שיטת הש"א דאיסור דרבנן לאכילה אין בו חילול יו"ט מה"ת אתי שפיר בפשיטות כמש"כ לעיל.
אכן יש להקשות ע"ז מהא דביצה (דף י"ב) דהמבשל בשר בחלב לוקה, ולפמש"כ קשה הא יכול מה"ת לבטלו ברוב ואין בו איסור תורה, והתם הא מיירי במבשל לעצמו ולא הוי אלא חד הואיל אם יבטלו ברוב כנ"ל, אמנם לפי מה שתרצתי כבר קושיית הפרי תאר (בסי' צ"ט) יתורץ גם זה, כי כן הקשה על הסוברין דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן, מהא דגיטין (נ"ד ע"ב) דקאמרי בש"ס גבי נפלו אגוזי פרך ונתפצעו א' שוגג וא' מזיד לא יעלו והא הכא דמה"ת חד בתרי בטל ורבנן גזרו וקא קניס ר' יהודא כו', ואי נימא דביטול איסור אינו אלא מדרבנן א"כ למה הוצרכו לומר דמה"ת חד בתרי בטיל, בלא"ה ג"כ לא הוי אלא איסור דרבנן, דאף דנימא דדבר חשוב אינו בטל זהו מה"ת מ"מ הא עיקר הפיצוע דהוי ביטול איסור אינו רק מדרבנן ומוכח מזה דביטול איסור הוי מה"ת עכ"ל ותרצתי ממה שמבואר בסוף תמורה דכל הנשרפים לא יקברו, ורש"י וברטנורה כתבו שם דלכן לא יקברו דחיישי דמשכח אינש ואכל להו, אכן התוס' בביצה (דף כ"ז) בד"ה על החלה שנטמאת כו' כתבו דלכן אסור ליתן חלה טמאה לכלבו משום דמפקיע מצות שריפה, וכ"כ הר"נ (שבת ר"פ מפנין ע"ש) בתרומה, ורש"י דסוף תמורה הנ"ל אפשר דאזיל לשיטתו שכתב (ביצה שם) טעם אחר על הא דאין נותנה לכלבו, ולשיטת התוס' והר"נ הנ"ל, שאינו רשאי להפקיע ממצות שריפה, ומה"ט הנשרפין לא יקברו, ע"כ אגוזי פרך דכלאי הכרם דמצותן בשריפה כמבואר סוף תמורה דיליף מן תוקדש, א"כ ברור במה דבעי שריפה אין רשאי מה"ת לערבו ברוב היתר דהא אחר שנתבטל ברוב יתהפך איסור להיתר כמבואר ביו"ד (סי' ק"ט), ולא יהא יכול לקיים אח"ז מצות שריפה דהא ליכא אז שום איסור כלל אחר שנתבטל, ולכן אסור מה"ת לערבו ברוב כמו שאסור מה"ת ליתנו לכלבו, וע"כ הוצרך הש"ס לומר הא מה"ת חד בתרי בטל אבל לולא זה היה אסור מה"ת לבטל, ושפיר פסק הר"נ בחולין בסוגיא דזרוע בשלה בשם התוס'] דמה"ת מותר לבטל איסור, משום דלשיטת הר"נ בשבת והתוס' דביצה הנ"ל יש לחלק דשאני הא דגיטין דהוי מנשרפין כנ"ל.
ועוד נלע"ד לתרץ קושית הפ"ת הנ"ל ע"פ מה שחלק החוו"ד (בסי' צ"ט ס"ק ח') דאיסור הנאה אסור לבטל אף דליכא אלא איסור דרבנן משום דהא נהנה ממה שנתרבה ההיתר ע"ש, א"כ כש"כ באיסור הנאה מה"ת דודאי יש לדון דאסור מה"ת לבטל מהאי טעמא, ושם בגיטין מיירי בכלאי הכרם דאסור בהנאה לכן אסור לבטל מה"ת בעבור שיהנה במה שירבה ההיתר מדבר שהוא אסור בהנאה מה"ת, וקושית הפ"ת מתורצת.
ולפי מה שנתבאר דאיסור הנאה לכ"ע אסור לבטלו מה"ת, לכן גבי מבשל בשר בחלב דאסור בהנאה לוקה משום חילול יו"ט משום שאין בו שום צד היתר אכילה דהא אסור לבטלו מה"ת.
והא דחולין (דף קכ"ט) באבר ובשר המדולדלין דר"ש מטהר משום דאין זה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, ולפי מש"כ התוס' בפסחים דמה דחזי למיכל ע"י ביטול ברוב מקרי שפיר אוכל נפש, וגם הא שיטת התוס' בחולין דמה"ת מותר לבטל איסור ברוב, ותקשה דהא זה מקרי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לעצמו משום ביטול ברוב מה"ת, י"ל דדוקא באוכל נפש ביו"ט כתבו התוס' להקל דמקרי אוכל נפש הואיל דחזי ע"י ביטול ברוב משום דהא אמרינן הואיל בכל מלאכת יו"ט וגם זה הוא בגדר הואיל, אבל בשארי מילי לא אמרינן הואיל, אך לא כן משמע בפסחים (דף ס"ב), והעיקר מה שנ"ל דלכן לא אמרו בחולין שם הך הואיל דחזי לבטולי ברוב משום דא"כ לא משכחת אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים דהא כל אמה"ח יכול להאכילו כה"ג, וע"כ מוכח דגזה"כ התם דלא נימא כן, ויש להאריך עוד בזה.
ב
וכיון דחזינן שיטת התוס' והרא"ש והר"נ שכתבו דס"ל להתיר לאפות ביו"ט משום הואיל דחזי ע"י ביטול ברוב, ע"כ מותר מה"ת לשחוט אף טריפה וודאית משום דחזי מה"ת למיכל ע"י ביטול ברוב להסוברים דמותר מה"ת לבטל, ואינו אסור אלא מדרבנן אחר שאסרו לבטל לאיסור ברוב לכתחלה, ע"כ ממילא בהמה הצריכה בדיקה מותר לשחוט אף מדרבנן, ככל ספק דרבנן דקיי"ל לקולא, לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל, והסוגיא דביצה אפשר דס"ל כמ"ד דלא אמרינן הואיל, גם יש מקום לפרש הסוגיא דביצה כפי שמוכרח לפרש לסוגיא הנ"ל לשיטת הש"א הנ"ל.
וע"פ כ"ז יש ליישב קושית התוס' שתמהו בחולין (פ"ה ע"א) ד"ה ואין דנין חולין מקדשים כו' מהא דתמיד נשחט דר"ש אמר השוחט הפסח שלא לשמו על החמץ פטור משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' וקשה הא בקדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דילפינן קדשים מקדשים דשחוטי חוץ עכ"ל, אכן לפמש"כ קושייתם מתורצת דיש לחלק דשאני שחוטי חוץ דרשאי מה"ת לבטל ברוב, דעיקר האיסור דשחוטי חוץ כתב המקנה בקידושין נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה מה שלי בשלך כו' דאיסור שחוטי חוץ נפ"ל מהא דדם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל ואיכא בו נמי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כדאי' במכות (דף י"ז) וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' מעה"ק ע"ש), ור"ש ס"ל בקידושין (דף נ"ח) דחולין שנשב"ע דאורייתא, ומבואר בפסחים (דף כ"ב) דמאן דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דכ"מ שנא' לא תאכל אינו אסור בהנאה, א"כ לר"ש אינו נאסר שחוטי חוץ בהנאה דהא אכילה לר"ש אינו משמע איסור הנאה ולכן יכול לבטל לשחוטי חוץ מה"ת ברוב כמו כל איסורים להסוברים דרשאי מה"ת לבטל, וע' בפסחים (דף כ"ב) בתוס' ד"ה ור"ש מיסר אסר בהנאה כו. א"כ י"ל דשאני שחוטי חוץ דלכן מקרי שחיטה ראוי' מגזה"כ דהא הוי עדיין אוכל נפש דחזי לבטולי ברוב ובידו לעשות זה בהיתר ולכן גזרה התורה דיהא נקרא שחיטה ראוי', ולא כן בהא דתמיד נשחט בנשחט שלא לשמו דפסולו בקידש דקיי"ל בפסחים (דף כ"ד) דכל שפסולו בקודש טעין שריפה, א"כ ממילא אסור לבטל ברוב ולא חזי לאכילה כלל בשום אופן.
וחכמים דפליגי על ר"ש בתמיד נשחט וס"ל דשוחט שלא לשמו על החמץ שמה שחיטה דילפי משחוטי חן ולא מחלקי בסברא זו שכתבתי אליבי' דר"ש, משום דהא מבואר בחולין שם דחכמים דפליגי על ר"ש הוא ר"מ ומצינו לר"מ בפסחים שם דס"ל דכ"מ דכתיב אכילה אסור בהנאה מדכתיב גבי נבלה לגר אשר בשעריך כו ע"כ שחוטי חוץ אסור בהנאה ואסור לבטלה ברוב כמש"כ לעיל, ולכן אליבי' דר"מ אין לחלק בחילוק זה לשיטתו, והוכיח שפיר מן שחוטי חוץ דאף דאין בידו לבטל מה"ת ג"כ גילתה התורה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה בכל גווני אף היכא דאין שום צד היתר אכילה כלל בשום אופן. וכן בטבח לשור הנסקל דס"ל דשמה שחיטה כמבואר בב"ק (דף ע"א) ג"כ הוא מה"ט, אבל לר"ש שפיר יש לחלק כן כיון דעיקר ילפותא הוא משחוטי חוץ והתם הא בידו לבטל ברוב לשיטתו דס"ל דאינו אסור בהנאה, ולכן אין למילף מהתם להיכא דנאסר בהנאה, ע"פ חילוק הנ"ל ואף דיש לומר דהא עדיין אין התועלת מסבת מעשה השחיטה להיתר האכילה שתקרא בעבור זה שחיטה ראוי', משום דחזי לבטולי ברוב, דהא אף אם לא שחטה ג"כ יש היתר אכילה ע"י ביטול ברוב, מ"מ י"ל בזה דיש עדיין תועלת מהשחיטה להיתר אכילה היכא דאין לו במה לבטלו רק ע"י איסור נבלה [דהא קיי"ל איסורין מבטלין זא"ז כמבואר ביו"ד (סוף סי' צ') אם אינם משם א'] א"כ אם לא היו שוחטה והיו מערבה בחתיכה א' היתר ובחחיכה ב' נבלה אז היו כאן שני חתיכות נבילה ואינו בטל, אבל עכשיו ששחטה ולא נשאר אלא איסור שחוטי חוץ שפיר מיבטל בהשני חתיכות א' של נבלה והב' מהיתר משום דאיסורים שאינם מן שם א' מבטלים להדדי, ומתקנו להוציאו מידי נבלה בכה"ג להתירו באכילה, וכן יש לומר באם יש לו חתיכה א' אבר מן החי וחתיכה ב' היתר דאם לא שחטה והיה חותכה לאבר מן החי לא היה בטל מה"ת ועכשיו דשחטה ואין בו אלא איסור שחוטי חוץ שפיר בטל באיסור אחר ואף ביבש ביבש קיי"ל דאיסורין מבטלין שא"ז והוי תועלת מהשחיטה בכי הני גווני.
ועכ"ז איסור טריפה לר"ש מקרי שחיטה שאינה ראוי, ואף דיכול לבטל ברוב היתר מה"ת, עכ"ז כיון דילפי זה מן טבוח טבח והכן דמשמע דאם אינה, ראוי' בעצמה בעיני' בלא ביטול ברוב [כדהתם ביוסף] לא מקרי שחיטה ראוי' רק בעינן דיהא ראוי' בעיני' אף בלא ביטול ברוב אבל למילף מן שחוטי חוץ שפיר יש לחלק בזה החילוק דבעי דיהא דומה לשחוטי חוץ, והיכא דאינו דומה לשחוטי חוץ דאינו יכול לבטלו ברוב היתר מה"ת לכתחלה י"ל דבזה לא מצינו אף בקדשים דיהא מקרי שחיטה ראויה, וכיון דאין שום תועלת מהשחיטה י"ל דבזה בכל מילי הוי שחיטה שאינה ראוי' לאו שמה שחיטה אף בקדשים.
ובזה יש לתרץ קושית התוס' בב"ק (דף ע"ו ע"ב) ד"ה והלא זריקה מתרת כו' שהקשה הר"י לפי' רש"י דאי חשיב איתו ואת בנו מחוסר זמן א"כ יהא לוקה על שחיטתו אף שאינה ראוי' מידי דהוי אשחוטי חוץ כו', ולפי מש"כ יש לחלק דשאני שחוטי חוץ דאין פסולו בקודש ואין טעון שריפה ויכול לבטלו מה"ת ברוב היתר, משא"כ אותו ואת בנו דהוי פסולו בקודש וטעון שריפה לא מצי לבטלו מה"ת ברוב היתר כנ"ל, לכן בכה"ג לא מצינו דשחיטה שאינה ראוי' יהא שמה שחיטה ומתורצות בעז"ה שתי קושיות התוס' הנ"ל.
והנה חכם א' הקשה לי על מש"כ דשחוטי חוץ מותרים בהנאה כיון דאכילה אינו משמע הנאה, הא איסור מעילה להיכן הלך, והשיבותי דהא מבואר במעילה (דף ב' ע"א) דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת וכן בקדשי קדשים ששחטן בדרום ה"א דכמה דחנקינון דמי קמ"ל קדשים שמתו לא חזי כלל אבל דרום נהי דאינו ראוי לק"ק אבל ראוי הוא לקדשים קלים עכ"ל הגמ', א"כ קדשים ששחטן בחוץ דלא חזי כלל הוי כמו דחנקינון ולא שייך בהו דין מעילה, ולכן הוכרחו למילף איסור שחוטי חוץ מן דם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל כנ"ל.
היוצא לנו מכל זה דלהסוברים דמותר לבטל מה"ת איסור ברוב, יש להקל ולשחוט ביו"ט אף מידי דאתיליד ריעותא, דהא קיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי היה מבטלה ברוב, ואף דמדרבנן אסור לבטל ברוב, מ"מ אינו אלא איסור מדרבנן ואזלינן לקולא בהך איבעי' דביצה, ואף דהוי דשיל"מ מ"מ הא כבר כתבו האחרונים הש"א (בסי' צ') והפר"ח באו"ח (סי' תצ"ז) דבספיקא דדינא אזלינן להקל אף בדבר שיש לו מתירין, וכ"כ הגאון רע"א זצ"ל בתשובה (סי' ס"ה) דגם באיבעיא דלא איפשטא אזלינן להקל בדרבנן אף בדשל"מ ע"ש.
ואף להרמב"ם דס"ל דביטול איסור הוא אסור מה"ת כמש"כ הפר"ח ליו"ד (סי' צ"ט ס"ק ח') אליבי' דשיטתי' ע"ש, מ"מ הא שיטת הרמב"ם להקל בהך בעיא דביצה כמו שהובא בש"א (סי' ס"ד), וגם הרא"ש והרשב"א ס"ל להקל בזה ע"ש, ואין לנו מקום להחמיר אלא ע"פ שיטת הר"נ דכתב דזה הוי ספק בדאורייתא כיון דס"ל דלא איפשט הך בעיא דביצה, מ"מ הא יש לנו להמציא קולא אף לשיטתו לפי מה שכתב בחולין בסוגיא דזרוע בשלה בשם התוס' דמה"ת מותר לבטל ברוב, ע"כ יש לדון כמש"כ דמחמת דחזי ע"י ביטול ברוב מקרי אוכל נפש ושרי לחלל יו"ט וכמש"כ הר"נ גופא בפ' א"ע בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דחלת ח"ל יכול לאפות משום דחזי לבטלה ברוב כנ"ל, ואף דהר"נ בביצה לא נחית לזה מ"מ נלע"ד להקל אף לשיטתו מטעם זה לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל, בפרט דהא הפר"ח הוכיח ביו"ד דמותר מה"ת לבטל איסור ברוב היתר לכן שפיר יש לסמוך על כל זה ולהקל לשחוט אותה ביו"ט, וכן מה"ט מותר לשחוט אף במקום שמצוי טריפות כמו כשירות וכמו שפסק הש"א שם, וזהו יסוד גדול להיתירא.
ג
וע"פ מה שנתבאר יש לתרץ קושית הפ"י בביצה (דף ד') על מש"כ התוס' בשבת (מ"ה ע"ב) בד"ה דאית בי' ביצה, דלר' יוחנן דאסר ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו, דאינו אסור לר"ש לטלטלה אלא לאכילה עכ"ל התוס', והקשה מהא דביצה (דף ד') אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה הוי לי' הנך בצים מיו"ט לשבת אתי לקמי' אמר לי' מהו לאטווינהו האידנא וניכלינהו למחר אמר לי' מאי דעתיך רב וריו"ח הלכה כריו"ח אפילו ריו"ח לא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והא תניא אחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' אלמא דגם לריו"ח אסורה בטלטול א"כ קשה על מש"כ התוס' דלריו"ח דפסק כר"ש מותר ביצה בטלטול, ונשאר בצ"ע, וכן מצאתי בקרבן נתנאל שהקשה כן עליהם, אך מגוף הברייתא הנ"ל דאסרה לביצה בטלטול אינו קשה על שיטת התוס' הנ"ל, משום די"ל דהך ברייתא אתי' כר' יהודה ולר' יהודה כ"ע מודי דאסור בטלטול, כמש"כ הפ"י ור"ע איגר זצ"ל בריש ביצה, דלר' יהודה כיון דעיקרו לאכילה קאי לכן אחר דאסרו חז"ל באכילה ממילא הוי מוקצה כמש"כ הגאונים הנ"ל.
ומצאתי בפ"י (סוף ח"ד במהדורא בתרא לביצה) שתי' לקושיא זו, משום די"ל דלס"ד כתבו התוס' כן משא"כ למסקנת הגמ' בשבת דבמוקצה מחמת איסור מודה ר"י דאסור לכן כיון דאסורה באכילה משום משקין שזבו הוי מוקצה מחמת איסור ואסור בטלטול אתר שאסרו חז"ל באכילה עכ"ל הפ"י, ואף שהיא סברא נכונה עכ"ז יש לפקפק בה, דהא התוס' בשבת שם בד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש כ' דריו"ח פסק כר"ש בנבילה לכלבים אע"ג דנבילה מוקצה מחמת איסור משום דלא דחיי' בידים אבל היכא דדחיי' בידים ס"ל כר' יהודא עכ"ל התוס', אלמא דדוקא דדחיי' בידים ס"ל לאסור, א"כ מביצה דלא דחיי' בידים תקשה קושיתם, והרא"ש (סוף ביצה) הוכיח ג"כ מהאי אושפיזי' דרב אדא הנ"ל דריו"ח אוסר ביצה אף בטלטול ודלא כהתוס' הנ"ל.
ולכן נלע"ד לשיטת התוס' בשבת דס"ל דלריו"ח מותר בטלטול דיפרשו להא דביצה דאמרו אף דיו"ח לא שרי אלא למחר אבל ביומא לא (דלא כפי' רש"י והרא"ש דפי' דביומי' אסור בטלטול] היינו דאסור לצלותה ביומי' לפי מה דקיי"ל בפסחים (דף מ"ו) דצרכי שבת נעשין ביו"ט דאינו אלא מדין הואיל אי מקלעי כו' וכמש"כ המג"א (ריש סי' תקכ"ז), וכן מוכח לריו"ח דס"ל בביצה (דף ד') בשבת ויו"ט נולדה בזה מותרת בזה משום דשבת ויו"ט הוי ב' קדושות ומבואר בפסחים (דף מ"ז) דמאן דס"ל ב' קדושות הן אינו מותר צרכי שבת ביו"ט אלא מדין הואיל כפי' רש"י שם וכיון דלריו"ח אינו מותר אלא משום הואיל כו' לכן ממילא מה שאסור לאכול ביו"ט אסור לצלות ביו"ט דכיון דאינו ראוי לאכילה לבו ביום לא שייך בזה לדון דין הואיל, וזה שאמר אבל ביומי' לא היינו דאסור לחלל יו"ט כיון דאינו ראוי לאכילה לבו ביום, אך לכאורה יש לדון דמותר לצלותה בו ביום לר"ש דשרי בטלטול דאף שאינה ראוי' לאכילה עכ"ז הא מותרת באכילה ע"י ביטול ברוב, ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה עכ"ז הא שיטת כמה ראשונים ביו"ד (סי' צ"ט) דאיסור דרבנן שאין לו עיקר בתורה מותר לבטלו לכתחלה דדומה לחלת ח"ל, ואף למ"ד דס"ל משום מוקצה ג"כ מצינו בפסחים (ל' ע"א) בתוס' ד"ה לשהינהו עד אחר הפסח כו' שכתבו דהא דביצה (דף ד') בעצים שנשרו לתנור דמרבה עליהן כו' משום דמוקצה אין לו שורש מן התורה ע"ש, וכ"כ התוס' בביצה (שם) וכבר הבאתי דעתם מפסחים (דף מ"ו) דמותר לאפות חלת ח"ל משום דחזי ע"י ביטול ברוב, א"כ ה"ה י"ל דמותר לצלות ביצה שנולדה ביו"ט משום דחזי' ע"י ביטול ברוב, ורשאי לבטלה לכתחלה משום דאין לו עיקר בתורה.
אכן באמת ז"א סברא כלל דהא מצינו בברייתא דביצה (שם) דביצה שנולדה אין מטלטלין כנ"ל, ואף דאתי כר' יהודא כנ"ל, מ"מ אי נימא דמותרת לבטלה לכתחלה ברוב א"כ אמאי אסורה בטלטול, דהא עיקר הטעם דנאסר לר"י בטלטול היינו משום דלא חזי לאכילה כלל והוי כמו אבן, אבל אי שרי לבטלה ברוב לכתחלה א"כ תהא מותרת בטלטול לר"י כמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל דלדידן דשרי תלת ח"ל לבטל ברוב מותר לאפותה, ואף דמבואר בביצה (דף כ"ה דחלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה ואסורה בטלטול מ"מ כיון דחלת ח"ל מותר לבטלה לא מקרי' מוקצה ומותרת בטלטול ולאפותה, וכיון דחזינן דלר' יהודא ביצה אסור' בטלטול בע"כ מוכח מזה דאסור לבטלה ברוב, והא דעצים שנשרו מהדקל דמרבה עליו עצים מוכנים, שא"ה דמקלא קלי איסורא כמבואר בביצה (דף ד'), ולכן ממילא אסור לצלותה בי"ט משום דלא חזי כלל להיות אוכל נפש בשום אופן, ואף ששיטת המחבר ביו"ד (סי' צ"ט) דאיסור אבל אם נתערב מרבה עליו ומבטלו, היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אינו יכול לבטלו ודוקא בחלת ח"ל הקילו כמש"כ הפוסקים שם, ולכן ברור דאסור לצלותה ביו"ט.
וזהו כוונת הגמ' מאי דקאמרי שם אף ריו"ח לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא, היינו דאסור לחלל יו"ט כיון דלא חזי כלל לאכילה, וע"ז מביא ראי' דתניא ביצה אין מטלטלין כו' דמוכח מזה דאסור לבטלה ברוב ולא חזי' לאכילה כלל והוי כאבנים ומקרי מוקצה ולכן אסר ר' יהודא בטלטול א"כ ה"ה לדידן דאף דס"ל לריו"ח, דשרי בטלטול מ"מ אסור לצלותה כיון דלא חזי לאכילה כלל בשום אופן, דהא מוכח מברייתא הנ"ל דאסור לבטלה לכתחלה ברוב ומתורצת שפיר קושייתם על תוס' שבת הנ"ל, כנלע"ד בכ"ז.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |