גליוני הש"ס/מכות/כג/א

גליוני הש"ס מכות כג א

דף כ"ג ע"א

כי היכי דליתה מדידיה. נ"ב ובגליון דתיתי מרזיא וגי' הגליון עיקר וכזה בסנהדרין מ"ה ב' כי היכי דתיתי מרזיא:

כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם כו'. נ"ב עי' בס' קול הרמ"ז כריתות (פ"א מ"א) וז"ל: יש שואלים שמצינו במשניות שנוים כל העונשים מיתות ב"ד בסנהדרין, מלקות במכות, וכאן הכריתות, ולמה לא שנה התנא גם מיתות ביד"ש ונ"ל שלא ראה לשנות אלא כל מה שנעשה ע"י בני אדם שצריך להעשות מעשה ופועל להתקן משא"כ מיתה ביד"ש כי המשפט לאלקים הוא ואין בני אדם מטפלין בו וכמו שהוא בכריתות שיוכלו להנצל במלקות עכ"ל נ' כוונתו דחייבי מיתות ביד"ש שלקו אין נפטרין מידי מיתתן במלקות וזה חידוש גדול [דשיהי' כוונתו דחייבי מיתה ביד"ש אין בהן מלקות כלל הוא מופרך מכולי' הש"ס וחלילה לייחס לו טעות כזה ורק כך כוונתו וודאי דחייבי מיתה ביד"ש אין נפטרין במלקות כיון דרק חייבי כריתות אמור כאן וז"פ] וצ"ע לכאורה דהא מיתה ביד"ש קיל מכרת ואם הכרת מתכפר כ"ש מיתה ביד"ש ואולי ס"ל כסברת הקרבן אהרן דמיתה ביד"ש חמור מכרת והיא סברא תמוהה והארכתי בה בחידושי [ואם זו סברתו נ' לחדש ג"כ דהחייב עונש ערירי דחמור מכרת וודאי עי' תוס' ריש יבמות ג"כ אין מתכפר במלקות].

ואולם עדיין יש לעיין דהא כל הלימוד כאן רק מדמיקרי אחיך אחר המלקות וא"כ זה הלימוד הא שייך גם לעניין מיתה ביד"ש וגם לעניין ערירי והנה גברא רבה אמר מילתא מצוה לתת בו טעם ונראה דבאמת מהא דמיקרי אחיך י"ל דאין ראי' כלל שאין עליו חיוב העונש דהא חייב מיתת ב"ד דלא מהני תשובה ואעפ"י שנקרא אחיך וודאי אם שב ואסור להלוותו בריבית ולביישו וכן לכל מילי דכתי' בהן אחיך הרי דיוכל להיות אחיך ואעפ"י שיש עליו חיוב מיתה וע' יבמות כ"ב ב' השתא מיהא עושה מעשה עמך ורק הכוונה כאן דכיון דעונש כרת עניינו שנפשו נכרתת משורשה וכנודע [ובמקרא נאמר תמיד בכרת ונכרתה הנפש ההיא מעשי' וב' הדברים אחד כי כלל הכנס"י הם השורש עצמם וכריתת היחיד מן השורש היא עצמו כריתתו מן כלל הכנס"י ואמרתי דזהו הטעם מה שמבואר בת"כ בכל הכריתות דאין הציבור נכרתין שאם חלילה כל ישראל אכלו חלב או דם אין מגיע להם עונש כרת ע"ש ולהנ"ל מובן כי כרת היינו רק שנכרת משורש ומשא"כ הכלל הרי הם השורש עצמם וא"א לשורש עצמו שיתבטל חלילה והרי אין זה העונש כרת דהוא רק כריתת הענף מן השורש אבל לא ביטול השורש עצמו] והנה מה דכל ישראל קרוים אחים זל"ז מובן מאליו דהוא רק מפאת היותם משורש אחד מעלה בקדושה כמו בני אב אחד שקרוים אחים מפאת היות להם אב אחד דהוא שרשם והם ענפיו [ועי' סנהדרין ק"י ב' אשר לא יעזוב להם שורש וענף] וע"כ מי שיש עליו כרת דנפשו נכרתת משורשה ממילא איננו אח של ישראל וכמובן וא"כ מדנקרא אחר המלקות אחיך ע"כ דהמלקות יש לו עניין זה שמחזיר חיבורו לשורשו וכמובן וא"כ ממילא הרי נסתלק הכרת ודו"ק היטב מאוד ובפשיטות י"ל כן דכיון דנאמר בכרת ונכרתה הנפש ההיא מעמיה היינו שנכרת מכלל ישראל ממילא אין קרוי אח שלהם כיון שאין לו חיבור עמם וע"כ מדקרוי אחר המלקות אחיך ע"כ דהמלקות חוזר ומחברו להם וא"כ ממילא הרי נסתלק הכרת ומשא"כ לענין מיתה ביד"ש דהוא עונש בעלמא שפיר אין לדון כלל מדקרוי אחיך שלא יהי' עליו עונש זה ותורת ק"ו ג"כ אין לדון כאן דאלו דברים עליוניים ופנימיים ויוכל להיות כי המלקות לו עניין בזה בפרט להחזיר ולהשריש הענף הנכרת ואין לו עניין לפטור ממיתה ולא שייך כאן תורת ק"ו כלל ודו"ק היטב מאוד וע"ע תוס' שבועות י"ז א' ד"ה אי דשהה עש"ה ואולי הרמ"ז כך הי' מפרש כוונת התוס' דמיתה ביד"ש אין נפטר במלקות אולם הפי' הפשוט אינו כן רק דמלקות של לאו אחר דביאה א"א שיפטור מיתה דשימוש וכך משמעות לשון התוס' דאילו הי' כוונתם כנ"ל הל"ל בפשיטות דנ"מ להך דחייבי כריתות שלקו כו' דבמיתה אין נוהג זה ודו"ק וא"כ מדברי התוס' אדרבה יש ראי' נגד הרמ"ז הנ"ל וע"ע בירושלמי תרומות פ"ו ה"א מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש כו' ע"ש דגם משם יש לדון בזה והנה מצאתי עוד במאירי יומא ס"ב ב' ד"ה השוחט וז"ל השוחט קדשים או המקריבן חוץ לעזרה במזיד חייב כרת ואם שחט והקריב אם התרוהו למלקות וכמו שידעת בחייבי כריתות שלקו שנפטרו מידי כריתתן חייב שתים עכ"ל ומשמע מלשונו דאילו לא היו חייבי כריתות נפטרין מן הכרת במלקות לא היו לוקין כלל והי' ההכרח לסבור כר' יצחק דליכא מלקות בחייבי כריתות ואולי הטעם דהיה לנו לומר קלב"מ דהכרת פוטר ממלקות וכמו שפוטר מתשלומין לר"נ בן הקנה ולפי"ז ספק הנ"ל אי חייבי מיתה ביד"ש נפטרין ג"כ במלקות ראוי שיהיה תלוי בפלוגתא דכתובות ל' ב' אי אמרי' גם במיתה ביד"ש קלב"מ לרנב"ה עש"ה ודו"ק ואולי טעם המאירי דאילו לא הי' נפטר במלקות לא הי' אפשר שיולקה כיון דכתיב במלקות ונקלה אחיך הילכך כל שלא יקרא אחיך אחר המלקות אין לוקה עי' סנהדרין (י' א' וב') אחר שלקה אחיך בעינן עש"ה ועכ"פ למאירי הנ"ל תנא דפליג על חנני' בן גמליאל הוא ר' יצחק הנ"ל וצ"ע בזה בגמ' כאן ובגוף הך דחייבי כריתות שלקו נפטרו כו' ע"ע רשב"ם ב"ב פ"ח ב' ד"ה אפשר לי' בתשובה, דמשמע מדבריו דהוא מטעם תשובה, דעל כרת הא מועיל תשובה ע"ש. ואינו מובן דמה ראי' מן המלקות שהוא שב בתשובה הא גם על כרחו הוא נלקה ואולי זה טעם הה"א כאן דמלקות צריך רצון הנלקה ע' רש"י ד"ה שהוא מכה רבה והיינו דה"א למידרש טעמא דקרא דמלקות פוטר מכרת דהוא משום תשובה כרשב"ם הנ"ל וא"כ ע"כ דהמלקות רק לרצונו ומדרוצה במלקות ע"כ דעושה תשובה ובלי המלקות ליכא תשובה כיון דמחויב מלקות וא"כ כיון דחד קרא הוא דכתי' במלקות ומלקות דחייבי כריתות הא הוא רק ברצון הנלקה ממילא כל מלקות הכוונה רק ברצונו ואפי' מלקות דחייבי לאוין גרידא ושפיר ה"א כנ"ל דמלקות בעי רצון הנלקה ודו"ק ונכון בס"ד ובחידושי הרביתי בזה בכמה פנים עוד:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף