העמק שאלה/קכז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
(א) דמחייבין דב"י למרמא כו'. ואי ליכא תכלת רמי לבן כו'. אין הלשון מדויק דמשמע דהמצוה בתכלת לבד. ואי אין תכלת מטיל לבן במקום תכלת. ובאמת עיקר ציצית לבן ותכלת. וצ"ל דבא רבינו ללמדנו דרמינן חוטי לבן במקום תכלת. ולא לפרש הא דתנן התכלת אינו מעכב את הלבן שנותן חוטי לבן לבד ודיו. מש"ה כתב לשון דמשמע שנותן חוטי לבן במקום תכלת. ולא חייש דניטעי במקום שיש תכלת למרמי חוטי תכלת לבד. כיון דהשתא אין לנו תכלת. וכבר בימי רבינו לא היה תכלת כאשר יבואר לפנינו. וע' בפי' הרא"ש בה"צ:
ב
(ב) ותניא אידך היה רמ"א כו'. זה הלשון לא שייך אלא היכי דמיתניין בהדדי. או שהוא שייך לענין ההוכחה דמיירי בי'. והנה אלו הברייתות לא מיתניין בהדדי וגם הרי"ף כשהביא הני תרי ברייתות כ' תניא הי' רמ"א כו'. אלא נראה דרבינו נצרך ברייתא זו לברור הפסק. והנה התו' דף ל"ח ב' ד"ה אלא כ' שאין הלכה כרבי דס"ל תכלת ולבן מעכבים זא"ז. משום דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו כש"כ לא מרבו עכ"ל. ויש להבין מאי כש"כ יש בזה ואולי רבים עדיפי מרבו. ובאמת הרא"ש ה"צ סי' ז' כת' בזה"ל שאין הלכה כרבי כו' וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו. מיהו לשיטת רבינו בסי' מ"ח דאע"ג דאין הלכה כר"ע מרבו מכ"מ הלכה כר"ע מחבריו ע"ש אות י"ב וא"כ ה"ז ק"ו יפה. והרא"ש לטעמיה במ"ק סי' ע"ט שכ' דהלכה כרבי אפי' נגד רבו אע"ג שאין הלכה כרבי מחבריו. [ואע"ג שהרא"ש סותר ד"ע לענין לא מרבו. הל"ק דבמ"ק כ' בשם אבי העזרי ורשב"ם. ובה"צ כ' בשם י"א. הא מיהא פשוט שאין זה ק"ו]. ומש"כ התוס' ורא"ש דריה"ג רבו דרבי היה. אין הכוונה רבו ממש. שהרי ריה"ג וריב"נ רבות דרבותיו של רבי היו היינו דר"מ ור"י ועיקר רבו של רבי הי' ר' יעקב בן קורשאי. וצ"ל דס"ל דגם זה הוא ק"ו. דכיון דאין הלכה כרבו של רבי נגד רבו מכש"כ שאין הלכה כרבי. והרא"ש השיג הכי על הרי"ף בחולין פ"ג סי' מ"ז שפסק שאין הלכה כרב נגד ר' ינאי משום דרבו היה ומכ"מ פסק כשמואל. והקשה הרא"ש דמכש"כ שאין הלכה כשמואל נגד ר' ינאי. וכמ"כ הקשה בפ' ר"א דמילה סי' ה'. ומקור לזה הקו' הערה הרא"ש ברכות פ"ו סי' כ"א מהא דעירובין דף מ"ו דקאמר השתא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י במקום רבי יוסי מיבעי. אבל דעת רבינו והרי"ף אינו כן כמש"כ בשאיל' י' אות א' ושאיל' כ"ד אות י' ושאילתא קי"ג אות ב'. ומהא דעירובין יש לדחות דהא דקיי"ל כר' יוסי הוא משום דנימוקו עמו ושפיר מקשה השתא במקום ר"י אמרת דנימוקו עמו מכ"ש נגד ר' מאיר. אבל היכא דלא משום חשיבות אלא מחמת שהוא רבו שפיר י"ל דהלכה כרבי נגד רבו דרבו. מש"ה הוצרך רבינו להביא הא דר"מ רבו של רבי. [ואל תתמה מעובדא דירושלמי ר"פ משילין דאודיק רבי מכוותי' וחזי לר"מ מאחוריו ואמר שלא זכה לתורה אלא משום דחזי את ר"מ מאחוריו. הרי שלא למד רבי מר"מ. אבל באמת עיקר הנוס' בירו' רב וכדאי' בעירובין דף י"ג אמר רב האי דמחדדנא מחבראי דחמיתי' לר"מ מאחורי' והכי הי' הנוס' לפני רשב"ם ב"ב דנ"א ע"ש וברש"ל והכי היה עיקר הנוס' לפני התו' מנחות דף ק"ד אלא שהביאו דיש מגיהין בעירובין רבי משום עובדא דירושלמי הנ"ל אבל יותר יש להגיה בירו' רב. ואע"ג דעובדא הוי בית רבי מכ"מ באותה שעה אודיק רב מן כותא דרבי. וראה את ר"מ מאחוריו. וידוע דרב היה רגיל בבית רבי כדאי' בגיטין ד' נ"ט אמר רב אנא הואי במנינא דבי רבי] והלכה כר"מ והיינו שהביא רבינו הא דר"מ לברר הפסק. ועדיין יש לנו לבאר גוף ההוכחה דר"מ לא ס"ל כרבי. וצ"ל דאי כרבי לא שייך לומר עונשו של זה יותר מעונשו של זה. הרי שניהם לא קיימו מצות ציצית. ותו למאי המשיל לשני עבדים לימא למלך שאמר לעבדו להביא שני חותמות א' של זהב וא' של טיט על מה הוא כועס יותר אלא קמ"ל דיש עושה ציצית כולו של לבן וחסר תכלת ויש להיפך ושניהם יצאו י"ח ציצית אלא שחסר השלימות. וע"ע אות י"א.
ובה"א שלש. ושלש שבה"א כו'. כצ"ל וכ"ה בגמ' וע' מש"כ אות ז':
ג
(ג) ארבע באוליונא. ת"א של בהן ידו אוליון ידי'. והוא הגודל. ובגיטין דף ס"ט אטופרא דאוליינא. ופרש"י צפורן בהן:
ד
(ד) וחמש ותילתא באצבע. בגמ' איתא וחמש בתילתא. ופרש"י אצבע. וברי"ף אי' וחמש באצבע וכן בפי' כת"י אי' הכי. וא"כ הי' נראה שיש כאן טה"ד וצ"ל וחמש בתילתא באצבע. והוא הגה"ה מה"צ לפרש מהו בתילתא וכך הבין הגרי"ב. אבל בכת"י אי' ג"כ חמש ותילתא באצבע. אלא הפי' כמש"כ הרי"ץ גאות בה' סוכה בן ארבע אצבעות בגודל בן חמש ושליש באצבע. וכ"כ רבינו נסים בס' המפתח עירובין פ"א חמש ותילתא בגדולה. והיינו באצבע האמצעי. ויש לזה ראי' מעירובין דף י"ב עור האסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח כי אתי ר"ד א' אצבעים מכאן ואצבעים מכאן ואצבעים ריוח באמצע כי אתי רבין א' אצבע ומחצה מכאן ואצבע ומחצה מכאן ואצבע ריוח באמצע. ומפרש בגמ' דר"ד מיירי בזוטרתי ורבין מיירי ברברבתא ומפרש שם דפליגי בפרוץ כעומד ויש לדקדק אמאי נקיט ר"ד בזוטרתי לנקוט באמצעי שהוא סתם אצבע בכ"מ ולימא אצבע ושני שלישים מכאן ואצבע ושני שלשים מכאן ואצבע ושני שלישים ריוח. דהוין חמש באצבע אלא כנוס' רבינו ורי"ץ גאות ור"נ דחמש ושליש באצבע וא"כ לא מצי למינקט באמצעי אם לא בשברים קטנים ואין דרך האמוראים למינקט הכי כמש"כ הריטב"א כאן:
ה
(ה) במאי ק"מ ב"ש וב"ה שנא' גדילים תעשה לך גו'. וב"ה סברי כו' כי עייף להו מר בגלימי' הוי גדיל גדילים כצ"ל. ובכת"י אי' בנ"א קצת והיינו הך. והכוונה דרבינו מפרש גדיל היינו קליעה וזהו עבות ות"א עובד גדילו וכמש"כ התו' דף מ"א ב' ד"ה ב"ש לדעת ר"ת. ואין קליעה פחות מג'. והשתא דכתיב גדיל א"א לומר חוט א' ולכפלו דאכתי אינו אלא שנים ואין זה גדיל. אלא היינו שני חוטין. וכי כופלן הווין ארבעה. והדר דרשינן מגדילים עוד שנים כפולים. והיינו דא' רב בד' ל"ט ב' גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלייהו מתוכו. פי' דזה פשיטא דאכתי משנים לא הוי גדיל. אלא כשתעשה גדיל היינו שתכפול וכדאי' בד' מ"ב א' ואביק להו מיבק כו' ופי' ופותלייהו מתוכו יבואר עוד. וב"ה מפרשי גדיל היינו שלשה בלי כפילא וגדילים היינו לכופלם. וזהו דברי רבינו ב"ש סברי גדיל שנים גדילים ארבעה. ומפרש מנלן דגדיל היינו שנים. דחד כי עייף להו כו' וא"כ פשיטא דהוא תרי ועייף להו. ומפרש עוד דב"ש סברי דגדילים עוד תרי אחריני ולא כב"ה דמפרשי גדילים תניינא לפרש גדיל קמא ולכופלן. והדר מפרש רבינו טעמייהו דב"ה תלתא אע"ג דמבראי לא הוי גדיל גדילים פי' ואינו אלא גדיל א'. מכ"מ כי עייף להו כו'. וכד דייקת שפיר גם רש"י ז"ל כוון לכך. ומש"כ בד' ל"ט ב' בד"ה גדיל שנים כו' דאין גדיל פחות משנים כו' ה"ק דיעשה שנים ויכפלם הוי גדיל. והיינו שכ' בד"ה עשה גדיל כו' ולכשיכפלם ויעשה מהן גדיל כו' אלמא דאכתי אינו גדיל. ולזה כוון ג"כ בד' מ"ב א' בד"ה ואביק להו מיבק כו' דהכי דריש גדיל שנים גדילים תרתי משמע שהן ד' חוטין ואח"כ כופלן לשמונ' עכ"ל. פי' מגדילים למדנו שיהא ד' ושיהא כופלן. וכ"ז דלא כתוס' דל"ח סד"ה התכלת שנדחקו מנלן דצריך לכפלן. ורצו לפרש דהיינו מה שאמר רב ופותלייהו מתוכו. אבל רש"י לא פי' הכי וכאשר יבואר באות הסמוך. וכמש"כ התוס' יבמות ד"ה ב' ד"ה גדילים בשם פרש"י. אלא כמש"כ דמגדיל עצמו למדנו שאינו גדיל פחות משלשה. אלא שצ"ע פרש"י יומא ריש דע"ב א"ק כליל תכלת ופרש"י כליל גדיל ואין גדיל פחות משנים. איך שהוא דעת רש"י הא מיהא דעת רבינו ברור. וכ"ז אליבא דרב. אבל לרבה ב"ח דדריש גדילים באופן אחר כאשר יבואר באות י'. מתפרש טעמייהו דב"ש וב"ה ג"כ בא"א ויבואר לפנינו בסמוך.
ו
(ו) אמר רבה בר ר"א א"ר חוט כו'. בגמ' איתא א"ל רב יוסף שמואל אמרה ולא רב. איתמר נמי כו' משמע דרב חולק עלה. ומכ"מ הלכה כשמואל והרי"ף הביא מימרא זו דרבה ולא הביא הא דר"י כלל. ולכאורה ק' אמאי הא כיון דשמואל אמרה ומשמע דרב חולק וא"כ הא הלכה כרב באיסורי. ועוד יש להבין סדר דברי רבינו שהרי הי' לו להסמיך הא דרב פפא דבסמוך למחלוקתן דב"ש וב"ה דעלה קאי הילכתא דר"פ. ואח"כ מימרא זו דרבה. והכי באמת סדרו בה"ג והרי"ף מימרא זו בפ"ע ולא אסמכו להא דב"ש וב"ה. אבל הענין מתבאר עפ"י אשר יבואר לפנינו אות י"א בהא דפליגי רב ורבה ב"ח. דרבה ב"ח ס"ל דחוט של תכלת אינו דומה בדינו לחוטי לבן. ורשאי להיות או כולו גדיל או כולו פתיל. וע"ז כתיב גדילים יתירא כאשר יבואר שם. וא"כ מפרש מחלוקתן דב"ש וב"ה בא"א. דכ"ע ס"ל דגדיל היינו תלתא. אלא דב"ש ס"ל שהוא לבד חוט ש"ת. וב"ה ס"ל שגדיל עם חוט ש"ת. וכפילא לא ידענו כלל. ורב הוא דמפרש גדיל שנים גדילים ארבעה פי' בכפילא וזהו דמסיים עשה גדיל כמש"כ לעיל דכופלן מש"ה הוסיף רב לומר ופותלייהו מתוכו. וכפרש"י שחוט ש"ת הכורך במניינא דלכ"ע חוט ש"ת מן המנין דלטעמי' קאי דבעי להיות גדיל ופתיל כמו לבן. ממילא הוא נכלל בתוכם לכ"ע לאפוקי מרבה אליבא דב"ש דגדיל אינו אלא שלשה וחוט ש"ת אינו מן המנין. ומש"ה הווין ארבעה. ואחר כ"ז מובן דהא דאמר רב יוסף דשמואל אמרה ולא רב ע"כ אין הכוונה שרב חולק. אלא אדרבה רב לא הוצרך להשמיענו דהיינו מה שאמר ופותלייהו מתוכו וקמ"ל שמואל אמרה דס"ל ג"כ כרב. והנה רבינו לא הביא מחלוקת דרב ורב"ח [ע' ש"ש סי' קכ"ז] משום דעיקר מחלוקתן רק בתכלת. ורבינו לא הביא דיני תכלת כלל משום שלא הי' במקומו בזמנו. להכי לא הביא גם מימרא זו דרבה אלא לסיים פירושו דלרב חיט שכורך בו מן המנין. ממילא ע"כ מתפרש טעמייהו דב"ש גדיל שנים כו' ודלא כרב"ח. ומש"ה אסמכה להאי מימר' להא דב"ש וב"ה. אבל הרי"ף הביא מימרא זו בשם ר' יאשי' דאיתמר נמי משמי' הכי. ורצה להכריע בזה הלכה כרב בתכלת בתוך שאר דיני תכלת שהביא הרי"ף. מש"ה נקטה לדין בפ"ע. אמר ר"פ הילכתא כו' כצ"ל וכ"ה בגמ' ורי"ף.
ז
(ז) אר"י אר"י צריך להרחיק מלא קשר גודל. בכת"י מסיים קשר גודל באצבעי'. ואינו מובן כלל ונראה דט"ס הוא. וצ"ל אהא דר"פ לאחר ומשולשת ארבע. וע"ז מסיים רבינו באצבעי' ולא בגודל כמש"כ הרמב"ם וש"פ דכל אצבעות שבכאן בגודל מיירי. אבל לא כן דעת רבינו אלא שלש שבה"א הוא א' מארבעה בטפח אבל ארבע דב"ש אינו כן. ובגמרא אי' בש"א ד' וב"ה ג' משמע דשוין. אבל רבינו דייק לעיל בש"א ד' אצבעות. והכי נראה דעת בה"ג שהביא הכי וכמה תהא משולשת בש"א ד' ובה"א ג'. אר"פ הלכתא ארבעה חוטין כפולין בתוך ג' אצבעות משולשת ארבע ולא הזכיר כלל אידך מימרא דר"פ טפח דאורייתא ארבע כו'. והיינו משום דלא קיי"ל בהא כב"ה. וכן בס' יראים לא זכר הא דאגודל. ורבינו שהביא הא דאר"פ טפח דאורייתא כו' היינו משום דבעי ללמד זה הדין לכה"ת ומשום הא דר"פ הביא הא דשלש שבה"א א' כו'. אבל ארבע דאצבעות דב"ש ודאי באצבעי' האמצעי כסתם אצבע בכ"מ. ומכש"כ לפי' רבינו והיראים דהא דג' אצבעות דהרחקה דבסמוך ודאי באצבעות סתם מיירי כמו שיבואר. וה"נ בד' אצבעות דב"ש דבעינן שיהא משולשות.
ואצטריך דר"פ ואצטריך דר"י דאי מדר"פ כו'. בכת"י ליתא מהא דאי דרב פפא עד קמ"ל דר"פ. והצריכותא מובן מאליו. ובגמר' אי' הצריכותא קצת בנוס' אחר. והיינו הך דלא ירחיק יותר מג' אצבעות ולא יקריב פחות ממלא קשר אגודל.
ח
(ח) והיכי דרמא כו' עד סוף הענין. יש בכאן הוספה בלשון רבינו על לשון הסוגיא בגמרא. דרבינו מסיק בדברי ראב"י מאי טעמא דכתיב על כנפי ולא בכנפי בעינן דתפול פתיל עלוי כנף. ובגמרא כ"ז ליתא. ועוד במימרא דרב בגמרא לפנינו אי' שתהא נוטפת על הקרן שנא' על כנפי בגדיהם כמאן כראב"י ותו ל"מ. והרי"ף וה"ג לא הביאו אלא מימרא דרב. אבל רבינו גריס שתהא נוטפת על הבגד מאי היא דלרפויי רפי' כמאן כראב"י דאמר בעינן על כנפי. ויש בזה שנוי דעות בעיקר הענין. והנה ביאור הדרשה לפי נוסחת הגמ' כבר הסכים הב"י בסי' י"א למש"כ הסמ"ג. דלמעלה מג' אצבעות פסול שאינו נקרא כנף אלא בגד. ולמטה מקשר גודל פסול משום שאינו נקרא כנף אלא קרן. והוא תחת הכנף. וא"כ הפי' על כנפי בגדיהם אינו ר"ל שיתנו למעלה מהכנף אלא שיתנו אותו בכנף עצמו. ולפי זה מימרא דרב היינו הך דראב"י שתהא נוטפת על הקרן. ולא בקרן עצמו אלא בכנף שהוא למעלה מן הקרן. ומש"ה לא הביאו בה"ג ורי"ף אלא מימרא דרב. אבל רבינו מפרש דכנף מיקרי סוף הבגד ממש. והיינו אגודל. מיהו בעינן שיהא על הכנף ולא בכנפי וכ"כ ג"כ בס' יראים. והא דפסול למעלה מג' לא משום שנקרא בגד כהסמ"ג שהרי למטה מג' ג"כ הוא בגד ולא כנף אלא הטעם דעד ג' אצבעות מיקרי על הכנף. אבל יותר מג' אצבעות שהוא שעור חשוב מיקרי מעל דמעל. וכענין דאי' ביבמות ד' ק"ג א' אי הכי למעלה מן הארכובה נמי. ומשני מעל ולא מעל דמעל. [והנה במנחות בד' מ"א אי' בטלית כפולה דרמי חוטא בכפילתא ואמר לאו היינו כנף דכתיב באורייתא משמע כבה"ג ורי"ף דבעינן שיהא בכנף. ולרבינו צ"ל דגריס לאו היינו על הכנף כו' ור"ל אלא מעל דמעל]. והיינו דמפרש בעינן דתפול פתיל עלוי כנף שיהא למעלה מן הכנף כי היכי שתפול הפתיל על הכנף. וזהו מימרא דרב שתהא נוטפת על הבגד. ופי' רבינו דלרפוי רפי' ר"ל לא שהיינו הא דרב הא דראב"י. אלא הא דרב אתי כראב"י דכיון דראב"י ס"ל שיהא על הכנף דוקא מזה אנו למדים שתהא נוטף ותרווייהו צריכי וחדא מגו חברתה נפקא. ומש"ה הביא רבינו כל הברייתא והענין בתוספת ביאור. ומעתה עמדנו על מש"כ הב"י סוף סי' י"א כתוב במרדכי שמהר"ם כתב בתשובה שאין לעשות טלאי תחת כנף דומי' דחליצה דבעינן מעל ולא מעל דמעל. ודחו הפוסקים והב"י בשתי ידים. ויש הסבו זה האיסור משום דבעינן הכנף מין כנף ודחו מהא דהוא של בגד וכנפי' של עור דחייב. ואפי' למ"ד פטורה דוקא כל הכנף של עור כמבואר הכל בב"י וביאורי הגר"א ז"ל. אבל דברים אלו נובעים ממקור מים חיים. דלשיטת רבינו דהא דפסול למעלה מג' אצבעות ע"כ משום שהוא מעל דמעל כמש"כ והשתא כמו כן יש לפסול שיהא סביבות הנקב מין אחר וכדאי' ביבמות דק"ב א' אי לימא משום דהוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל כו'. אלמא דבר שעומד בפ"ע מיקרי מעל דמעל. ואע"ג דמסיק הש"ס התם דלא חיישינן לארקתא היינו משום שחולץ גם שניהם. ולא איכפת לן במה שחולצת את המעל דמעל ג"כ. אבל גוף הדרשה קאי כמבואר שם ה"ד אלימא דשפתי' לעילאי וקאי תתאי מעל א"ר ולא מעל דמעל וה"ה הכא אי הכנף של מין הבגד וסביבות הנקב מין א' הרי זה מיקרי מעל דמעל ופסול כמו למעלה מג' אצבעות לדעת רבינו. וגברא רבא אמר מילתא כו'. ודע עוד דהא שכ' מהר"מ דבעינן שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמתעטף בו כו'. והובא בש"ע שם סט"ו. וכ' הב"י שמהר"מ חזר בו. והכל נקרא נוטף על הכנף כו' גם דבר זה תלי' במחלוקת בה"ג ורי"ף וש"מ עם רבינו דלבה"ג וסיעתו לא בא רב אלא ללמוד שיהא נוטף על הקרן. והיינו שיהא למעלה מן הקרן והוא בכנף. אבל לדעת רבינו הוסיף רב דלהכי בעינן דלרפוי רפי' כדי שתהא נוטפות על הבגד ממילא מובן כמהר"ם דאי הי' תלוי כלפי קרקע מאי נ"מ ברפוי ומהודק לבגד. אלא שיהא תלוי מן הצד ורפוי כדי שיהא נוטף שפיר. וכ"כ ביראים שהולך בשיטה זו וז"ל וצריך ליתן הציצית באורך הטלית ולא ברחבו דבעינן נוטף עה"כ. פי' תלוי על הקרן ואי ברחבו הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי עכ"ל. ובל"ס שמהר"מ בנערותו ראה דברי רבינו לעיקר. ומש"ה חשש בשני דברים אלו היינו שלא לעשות טלאי סביבות הנקב ושיהא נוטף שפיר ובזקנתו חזר בו והסכים לרוב הפוסקים היינו בה"ג ורי"ף ורש"י וסמ"ג ושארי הפוסקים ז"ל. והנ"מ עוד בין שיטת רבינו לש"פ בפי' שלש אצבעות. דלהפוסקים דהטעם משום דעד ג' אצבעות מיקרי כנף הבגד ולא יותר. א"כ אפשר לומר כמש"כ הפוסקי' דהרחקה מיירי בג' אצבעות דאגודל וממילא ה"ה ד' אצבעות דשילוש לב"ש דכללן ר"פ יחד. אבל לטעמו של רבינו דעד ג' אצבעות נקרא על הכנף ויותר מזה דחשוב נקרא מעל דמעל. וא"כ תליא בשעור חשיבות בכ"מ ג' אצבעות ע"ג. וסתם אצבע בכה"ת ודאי המה אמצעים זולת המפורש בבכורות דל"ט ב'. והיינו שכתבתי באות הקודם דשיטת רבינו בכולי מימרא דרב פפא מיירי באצבעות בינוניות. וכ"ת א"כ דבשעור חשיבות תלי' הא העבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש כדתנן בכלים פ' כ"ח. וא"כ נימא דגם בציצית יש לו שעור אחר. הא ליתא דבזבחי' דצ"ה א' מבואר דאגב גלימא שאני. והכל שעור חשיבותן גע"ג אצבעות. והנראה דמש"ה כ' ר"ת שלהי מס' ב"ב דקע"ג ב' דקונין אפי' בשק באותו השעור גע"ג אצבעות. ולכאורה ק' מהא דב"ב ד"כ דקאמר אי בריסק' שאין בהם דע"ד טפחים מיבעי לי'. ולר"ת הא חזי פחות לקנין. אלא כמ"ש שהרי ר"ת לא מיירי אלא במחובר לבגד ולא בחתיכה בפ"ע. וה"נ לענין ציצית משום דמחובר לבגד החשיבות הוא בשלש ע"ש בכל הבגדים. ולא כשר להרחיק אלא ג' אצבעות סתם לדעת רבינו. ולכאורה ק' למש"כ בטעמא דג' אצבעות משום חשיבות. א"כ מ"ט דרב הונא דפליג בגמ' ואמר ד' אצבעות בשלמא לטעם הפוסקים תלי' בסברא עד כמה נקרא כנף. אבל לטעם רבינו דתלי' בשעור חשיבות בכל התורה מ"ט דרב הונא. י"ל דס"ל דלא נקרא מעל דמעל עד שיהא שעור חשוב מן המקום הציצית שהוא הכנף וכ"ת א"כ יהא השעור אגודל וג' אצבעות הא ל"ק דאולי באמת ס"ל שעור הרחקה כדי אצבע ולא מלא קשר אגודל. דעיקר טעם שאמרו קשר אגודל לדעת רבינו היינו כמו שכתב היראים שעומד בשיטת רבינו וז"ל וכמה ירחיק אר"י מלא קשר אגודל פי' דבהכי מינכר ולא כתיב בכנפי עכ"ל. רצונו דכנף והוא הקרן לשיטתם באמת הוא בסוף ממש. אלא דבעינן שיהא מינכר שעל הכנף ולא בכנף. וא"כ אפשר דר"ה ס"ל דהרחקה כדי אצבע שפיר מינכר דהוא על הכנף ולא בכנף וא"כ שלש אצבעות למעלה מזה השעור הוא מעל דמעל כן הי' אפשר לפרש טעמא דרב הונא. ואולי יש איזה טעם אחר לרב הונא ואנן בטעמא דר"פ קיימינן.
ט
(ט) פוסל בשתיהן מ"ט כו'. בגמ' ליתא טעם על הא דפסול על הגדיל. והסמ"ג הביאו הב"י כתב משום דכתיב על כנפי בגדיהם וגדיל אינו בגד. אבל לגירסת רבינו הכל מחד טעמא ודרשה נ"ל משום דכתיב על כנפי ולא בכנפי. וכל הגדיל אפי' הוא רחב הרבה מיקרי כנפי הבגד שאינו מעיקר הבגד. והרי בעינן על כנפי ולא בכנפי. ונ"מ לדינא לענין הא דאי' שלהי ב"ק אמר רב יהוד' הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו ופרש"י דקאי לענין כדי קשר אגודל דר"י ס"ל שעולה הגדיל ורב יצחק ברי' מסתפק בדבר ולא פי' דקאי לענין ג' אצבעות דר"י ס"ל שעולה משום דא"כ לא מתפרש שפיר הא דיצחק בני קפיד עלי' שהרי הא חומרא במה שעולה. ולפי זה עדיין יש להסתפק בדבר דאע"ג דהלכה כר"י שעולה. י"ל דוקא לקשר אגודל. שעולה לענין קרן ויותר מקשר אגודל עם הגדיל יצא מכלל קרן. משא"כ לענין כנף י"ל דר"י מודה דאינו עולה. וי"ל להיפך דכ"ע ס"ל דעולה. אלא שהרשב"א בחי' והביאו הב"י סי' י"א השוה שני בבות אלו. משא"כ לשיטת רבינו הכל תלוי בכנף. ור"י ס"ל שעולה למלא קשר אגודל שהוא הכנף ולמעלה מזה הוא על הכנף. וממילא לענין הרחקה למעלה מג' אצבעות ויותר מזה הוא מעל דמעל. ולרב יצחק דבעינן כנף חוץ מהגדיל א"כ יכול להטיל ג' אצבעות שלמים. ויש עוד לדקדק בזה.
וקיימא ליה אריש קרנא דגלימא כו' כצ"ל. ובכ"י אית אריש גלימא
י
(י) א"נ הוי משולשלת ארבע ואיגרדמי להו ובצרי מארבע כו'. רבינו לא הזכיר לבן ותכלת אלא סתם ד' חוטין. ועלייהו קאי דאי איגרדום כשר. מבואר דס"ל כשיטת רש"י ור"י דאפילו איגרדום כולהו כשר. ולא כשיטת ר"ת שהובא בתו' ורא"ש דשני חוטין בעינן שלמים. ועוד יש להוכיח הכי מדאסמיך רבינו האי דינ' דסתר גלימא וקיימא בריש גלימ' להאי דינא דאיגרדום ותרווויהו מחד טעמ' נינהו א"כ כמו דהא דסתר גלימא הוויין כולהו חוטי בציר מקשר אגודל וכשר ה"נ באגרדומין שאפי' כולה כשר ומזה יש להוכיח כן דעת הרמב"ם ספ"א מה"צ שכתב נתמעט זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף האריג אפי' לא נשאר מן האריג אלא כ"ש כשר וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפי' לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק החוט מעיקרו אפי' חוט אחד פסול עכ"ל. הרי דאסמכינהו להדדי. מובן דס"ל דאגרדומי כולהי ג"כ כשר וכפי' הראשון והשלישי של הכ"מ ולא כפי' הב'. אלא שצ"ע דעת היראים שכ' ג"כ גבי מלא קשר אגודל דבשעת עשי' איתמר אבל שירי מצוה כ"ש וה"נ לענין אורכן בשעת עשי' כדפרישנא אבל שיריו כ"ש כו'. הרי דמסביר הני תרי דיני מחד טעמא. ולהלן גבי גרדומי ציצית פי' כדעת ר"ת. איך שהוא דעת רבינו והרמב"ם כרש"י. ומה שקשה בזה לשון הרמב"ם ריש פ"א יבואר באות הסמוך:
יא
(יא) כיון דלית לי' ענף פסולה דתני' ציצית כו'. בגמ' דל"ט רב ורבה בר חנא [כצ"ל ולא רבה בר בר חנא]. הוי יתבי הוי חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולא תכילתא ורמי לי' תכילתא וגדילא מיגדיל א' רב יאי גלימא ולא יאי תכילתא רב"ח א' יאי' גלימא ויאי תכילתא במאי קא מיפלגי רב"ח סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותלייהו מתוכו. ופי' רש"י ותוס' כל הציצית הי' גדיל ולא שייר בה ענף. ותמהו התוס' הרבה מההיא ברייתא דתני' ציצית אין ציצית אלא ענף. ויישבו דהתם הוא דלאחר עשייתו צריך לפרוד. ונשארו בתימא מהא דספרי דדריש מציצית בשעת עשי'. עוד נתקשו בד"ה וההוא מאי דוחקי' דרב למימר גדילים למניינא. לימא דבעינן גדיל ופתיל. אבל נראה ברור שמעולם לא נחלקו רב ורב"ח בגוף הציצית שהוא הלבן דבעינן גדיל ופתיל והיינו מדכתיב ציצית כמש"כ רבינו. ולא נחלקו אלא בחוט ש"ת. וההוא גלימא הי' ג"כ הלבן כדבעי אלא דרמי תכילתא וגדילא מגדיל. פי' חוט ש"ת הי' כולו גדיל ולא יצא חוץ לכרך כלל. והנה אי כתיב ונתנו על ציצית הכנף חוט תכלת. וגם הי' כתיב גדיל תעשה לך הי' במשמע דחוט ש"ת יש לו דין א' עם הלבן דהציצית והגדיל על תרווייהו קאי. והשתא דכתיב בתכלת בפ"ע פתיל דמשמעו שיהא בפ"ע והי' במשמע שתכלת יהי' דוקא מפורד ולא כרוך. אלא שנגד זה כתיב ג"כ גדילים לרבות חוט ש"ת שיהי' ג"כ מגדיל. וסובר רבה ב"ח דע"כ כוונת הפסוק שיהא חוט ש"ת או כולו גדיל או כולו פתיל דאי תרווייהו בעינן כמו בלבן לא יכתוב לא פתיל ולא גדילים. ורב סובר דלעולם פתיל נמי בעינן. וה"ה גדיל בעינן אלא משום שהמעשה מחוסר פתיל קאמר דבעינן פתיל. והא דכתיב גדילים למניינא. והשתא ע"כ צריך קרא לגלות ולכתוב פתיל. שלא נימא דהרבוי דגדילים מלמדנו דתכלת יהא רק גדיל. והשתא מבואר דברי רבינו דמיירי רק בלבן כמש"כ לעיל. ומש"ה לא הביא פלוגתא דרב ורבה ב"ח ולא הביא אלא הברייתא דאתי לכ"ע. ולפי מש"כ מבואר שפיר הא דאיצטריך רב לכל האריכות גדיל שנים גדילים ארבעה וכו' דכלפי דס"ל לרבה ב"ח דגדילים לא בא אלא בשביל חוט של תכלת ושאינו מן המנין והא דבעינן ד' חוטין לב"ש הוא מגדיל. וא"כ לא ידענו כפילא כלל וכמ"ש באות ו'. מש"ה בא רב לפרש דגדילים לא בשביל חוט ש"ת אתי דפשיטא שהוא מן המנין ודין א' לו כחוטי לבן. ולא אתי גדילים אלא למניינא ופי' טעמא דב"ש משו' דהילכתא הכי. וטעמ' דב"ה בא"א וכמש"כ באות ה' בס"ד. ומחוור כשמלה. והנה רש"י ותו' באמת לא מצי מפרשי הכי. שהרי פשיטא להו ר"פ התכלת דשני חוטין לבן ושני חוטין תכלת. והסוגי' מוכרח כרש"י ותוס' דהמצוה שני חוטין תכלת שהרי הגמ' מפרש הא דתנן תכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת לרבנן דרבי כמשמעו דאו לבן או תכלת כשר. הרי דעיקר תכלת ג"כ בכלל ציצית ומש"ה כשר בלא לבן כלל או שיהא ד' חוטי תכלת. ואי איתא דחוט תכלת אינו אלא א' המשלים את הלבן א"כ אינו בכלל ציצית בלא לבן. והאיך אפשר לומר תכלת כשר בלא לבן. וגם א"א לאשלומי שיהא כולו תכלת. אחר שלא מצינו בעיקר המצוה שיהא תכלת ציצית אלא שיהא הוא הכורך את הציצית ומשלימם. אלא ברור כרש"י ותו' דתכלת שני חוטין והרי הם כשני חוטי לבן וא"כ ממילא דתכלת ג"כ בכלל ציצית גם לענין דבעינן שיהא ענף כלבן. ובמאי פליגי רב ורב"ח. אלא ע"כ פליגי בעיקר דין ציצית גם בלבן. כ"ז פרש"י ותוס'. אבל הרמב"ם כ' בפ"א דחוט של תכלת אינו אלא חצי חוט א'. היינו מהשמונה חוטין א' צבוע תכלת. והראב"ד ג"כ מודה שאינו אלא א' אלא דס"ל שהוא חוט שלם. וכ"כ בעל העיטור בפשיטות דתכלת אינו בכלל ציצית. אלא משלים מצות ציצית. ובזה מבואר באמת לשון הרמב"ם שם ה"ד התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו. וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. הרי מבואר דא"א לפרש הלבן אינו מעכב את התכלת אלא כמו שמפרש הש"ס אליבא דרבי דאיגרדום ולא נשתייר כדי עניבה. אבל לא בשלא הטיל כלל לבן ולא כמש"כ הכ"מ בה' י"ח דממילא משמע דה"ה דהלבן אינו מעכב אה"ת וכש"כ הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת. וזה תימא מנלן דיותר עיקר מצוה בתכלת יותר מבלבן והרי הכתוב מדבר בציצית הכנף תחלה. ותו האיך אפשר לומר דתכלת לבדו כשר אחר שעיקר המצוה אינו אלא חצי החוט הלבן לדעת הרמב"ם. ותו דבה' ט' כתב ג"כ העושה לבן בלא תכלת לוקח אחת משמונה החוטין כו'. ולא כתב העושה לבן או תכלת. אלא האמת יורה דרכו דדעת הרמב"ם דתכלת בלא לבן א"א כלל. והכי דעת הראב"ד והעיטור. ואחר שכן מתפרש הא דרב ורב"ח יפה כמש"כ לדעת רבינו. אלא שא"כ קשה הסוגי' דרצה הגמ' לפרש הא דתנן הלבן אינו מעכב את התכלת כמשמעו אליבא דרבנן דרבי ולא באגרדומין. אבל כד דייקת שפיר מחלוקת תנאי היא. דתניא בספרי פ' שלח מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ה וב"ש אומרים שלשה מצמר ורביעית של תכלת והלכה כב"ש בד"א בתחלתן כו'. הרי מבואר כשיטת הרמב"ם והראב"ד. ובפ' תצא תני' כמה גדילים נעשית אין פחות מג' חוטין כדברי ב"ה ובש"א ד' חוטין של תכלת וארבעה חוטין של לבן של ד' ד' אצבעות והלכה כדברי ב"ש בד"א בתחלה כו'. והכי הביאו התו' בכורות דל"ט ב' הרי כשיטת רש"י ותוס' דלב"ש הן ד' חוטין ש"ת והיינו שני חוטין כפולין. ולמש"כ לעיל אות ב' שרבינו דקדק מהא דר' מאיר המשיל לשני עבדים כו' דס"ל דלר"מ דתכלת ולבן אינן מעכבין זא"ז. מוכח דר"מ נמי ס"ל כהספרי פ' תצא דתכלת לחוד ג"כ כשר אבל רבינו לא בא לפסוק בזה כר"מ שהרי לא מיירי בדיני תכלת כלל. ולא הביא לדר"מ אלא להוכיח דלא כרבי. ומעתה מתיישב הכל דעד שלא ידע ישוב דאגרדומין בע"כ ס"ד לאוקמי מתניתין כמשמעו וכר"מ וכתנא דספרי פ' תצא. אבל אחר דמיישב המשנה דאתי גם לרבי ובאגרדומין ממילא אפשר לפרש גם לחכמים הכי בבא דהלבן אינו מעכב אה"ת. ולמאי שהביא הסוגי' הא דרב ורב"ח הרי מבואר דתכלת אינו בכלל ציצית. ואפי לרב דבעי גדיל ופתיל אינו אלא משום דמסתמא יש לו דין דציצית ולא איצטריך גדילים בשביל תכלת אלא בשביל מנין ורק השתא דכתיב גדילים בעינן ג"כ לכתוב פתיל כמש"כ לעיל ובאות ה'. א"כ מבואר דמפרשי ע"כ להא דתנן לבן אינו מעכב אה"ת לאגרדומין כמו לרבי וכספרי פרשה שלח והכי קיי"ל וע"ע מש"כ אות י"ג. וע' מש"כ סי' קמ"ה אות כ"ה דגם בדרשי דאגדה פליגי בדין תכלת וע"ש דסתמא דש"ס כהרמב"ם ז"ל:
יב
(יב) והיכי דתלאן ולא פיסק ראשי חוטין שלהן פסולה. פי' תלאן היינו נגמר מעשה קישורן. וכמבואר בסמוך ברם צריך למימר היכא דקישר ואח"כ פיסק ראשי חוטין שלהן כו' ובאמת אין הדבר תלוי אלא בקישור כדאי' בסוכה שם הטיל לשני קרנות בב"א ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן כשרין ומפרש הש"ס שפוסק ואח"כ קושר כו'. וכן יש לפרש לשון בה"ג שכ' בה' ציצית בזה"ל תלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה. דפי' תלאן נגמר מעשה התלוי. וכן יש לפרש לשון רבינו ירוחם שכ' בזה"ל ועוד פשוט בסוכה דצריך לחתוך ראשי החוטין בענין שיהא כל א' לבדו קודם שיתחבם בכנף ואם תחבן אחר שתלאן בכנף פסול עכ"ל. וצ"ל ואם חתכן אחר שתלאן כו'. והפי' דלכתחילה בעינן שיהא לבדו קודם שיתחבן. ומכ"מ אינו פסול אלא א"כ חתכן אחר שתלאן. שהוא אחר הקשירה כדין. וכ"כ ב"י סי' י"א ולאפוקי מדעת מהרי"א ז"ל יע"ש.
יג
(יג) דליכא ענף. רש"י בסוכה שם פי' טעם על זה בזה"ל ונמצא עשוין בפסול שאין בה אלא חוט א'. והכי פי' הברייתא שהביא הגמ' שם הטיל לשני קרנות בב"א ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן כשרין בזה"ל שעשה ארבע כפולים ארוכים שיעור שתי ציציות ותחב ראש א' בכנף זה כו'. וא"כ הפי' בבריית' שעשה מחוט א' שתי ציציות. ומש"ה פי' עוד בד"ה מאי לאו קושר. עשה הגדיל כו' דכולה קודם שנפסקה חוט אחד הוא עכ"ל. ולכאורה ק' למאי פרש"י הכי הא בגמ' מפרש על הברייתא מ"ד בעינן כנף בשעת פתיל וליכא קמ"ל. ופרש"י דבעינן כנף א' ולא שנים. וא"כ אפשר לפרש הטיל לשני קרנות בב"א כו' שעשה ארבע חוטין מפוסקין והן ארוכין כדי שתי ציציות והפסול משום כנף א' ולא שני כנפות ולמאי פרש"י דמיירי גם בחוט א' ופסול משום זה ג"כ. וצ"ל דקשה לרש"י מאי מקשה הש"ס מברייתא זו לשמואל דלא ס"ל פסיקתן זו היא עשייתן דילמא דוקא כשהפסול בגוף חוטי הציצית הוא דלית לן פסיקתן זהו עשייתן משא"כ בהטיל לשני קרנות שפסול משום הקרן הוא. מש"ה מפרש דפשיט' להש"ס דמיירי בפסול דחוט א' ג"כ וצ"ל דס"ל להמקשן דלשון ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן משמע הכי. ולפי זה יש כאן שני פסולין חוט א' וכנף א' ותנא בשני קרנות לאשמעינן ההכשר אפי' בכה"ג כ"ז הוא פרש"י. והנה הרמב"ם ז"ל כ' בפ"א תלה החוטין בין שני כנפות מזו לזו וקשר כנף זו כהלכתה וכנף זו כהלכתה ואח"כ חתכן באמצע ונתפרדו זו מזו פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים לפי ששתי הכנפות מעורבות זב"ז בחוטין שביניהם ובשעה שפסקן נעשו שני ציציות נמצא עושה מן העשוי עכ"ל. ונדחק מרן הב"י וכ"מ אמאי לא הביא רבותא יותר דאפי' בכנף אחד פסול ע"ש. אבל כל זה גרם למרן משום דמפרש הפסול הוא משום דחוט אחד הוא ואנן ארבעה בעינן ולא פירש משום דבעינן ענף וליכא כלשון רבינו שהרי לשיטת רש"י ותוס' ע"כ לא בעינן שיהא ענף בשעת עשי'. שהרי רב ורב"ח פליגי בגדילי מיגדיל כל הציצית אי כשר או לא וכמש"כ באות י"א ל' התו' מש"ה יפה הקשה על הרמב"ם נימא רבותא יותר דאפי' בקרן א' פסול משום האי פסול דחוט א' לחוד. אבל רבינו פי' דהפסול משום דבעינן ענף. ולטעמי' דכ"ע מודו דכל הציצית בעינן שיהא ענף. ואדרבה משום שהוא חוט א' לא איכפת לן. שהרי עיקר הא דבעינן מניינא הוא משום דכתיב גדיל גדילים וכמש"כ לעיל דגדיל משמע קליעה שהוא שלש. והרי אע"ג שהן מחוברין למטה מכ"מ הרי נעשין קליעה למעלה. אלא משום דבעינן שיהיו מפורדין וכענף שהוא מפורד בקצהו. וכן הא דתני' הטיל לשני ראשין כאחת אין הפי' בחוט א' כפול אלא ארבע חוטין ארוכין כדי שתי ציציות. והפסול הוא משום דבקצה הא' של כל ציצית אין שם ענף וחד פסול הוא עם הא דתלאן ולא פיסק ראשי חוטין שלהן. אלא שיש בזה רבותא יותר דאפי' בכה"ג שחסר הענף רק מצד א' פסול וגרסי בגמרא מ"ד בעינן ענף בשעת פתיל וליכא. ובאמת נוסחת רש"י בעינן כנף אינו מדוקדק כ"כ. שהרי אינו מבואר בש"ס דדרשינן כנף א' ולא שנים. ונהי דמצינו הרבה דרשות כיב"ז כמו ברה"ש דכ"ו שופר א' א"ר ולא שני שופרות. ובסוטה די"ח ספר א' א"ר ולא שנים ושלשה ספרי'. מכ"מ האיך משמע בלשון הגמ' בעינן כנף. דכנף א' ולא שני כנפות. אלא עיקר הנוס' כמש"כ בעינן ענף. ומעתה מהא דהטיל לשני ראשין כא' דפסול נפקא לן במכש"כ בעשה חוט א' ולא פיסק הראשין. שא"כ אין שום ענף אפי' מצד א' משא"כ בהטיל ארבע החוטין בשני כנפות הרי יש ענף בצד א' שהרי ד' חוטין מפוסקין הן מכ"מ פסול דבעינן שיהא כל השמונה ענף. וכששני הכנפות מעורבות זב"ז אס תחשוב שני הקצוות לענף הרי אינן אלא ציצית אחת וכשפוסקן נעשו שני ציציות. ונתיישב דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות דנקיט רבותא יותר.
יד
(יד) חדא מצוה נינהו ומעכבן אהדדי. ואע"ג דתכלת ולבן חדא מצו' הוא ומטעם שכ' הרמב"ם בהל' ציצית פ"א אמרו חכמים הראשונים והי' לכם לציצית מלמד ששניהם א'. והוא הברייתא שהביא במנין המצות מ"ע י"ד בשם ספרי ובשורש י"א בשם מכילתא דר"י והוא ספרי זוטא ומכ"מ אינן מעכבין זא"ז. וכן לדעת בה"ג תפלין של ראש ושל יד מצוה אחת הן ולא מעכבין זא"ז. מכ"מ שאני ד' ציצית דמצד הסברא כיון שענין א' הוא וכללן הכתוב כא' פשיטא דמעכבין זא"ז. וכמו דמקשה הש"ס במנחות דל"ד על הא דאי' בתפילין ארבע פרשיות של תפלין מעכבין זא"ז ואפי' כתב א' מעכבן פשיטא וע"כ לא משום דכתיב והי' לעיכובא קא מקשה דא"כ מאי קשה ע"ז יותר מכל השנוים במשנתנו. אלא דמצד הסברא כיון דענין א' הוא א"א לחלק ולקיים מקצת המצוה. ולא דמי להא דאיצטריך דרשה דקראי על הא דתנן ב' מינים שבנזיר ג' שבפרה כו' מעכבין זה את זה. דהתם כתיב כל מין בפ"ע כמו בנזיר חלות מצות ורקיקי מצות וכן בכולן. והא דאיצטריך דרשה בב' שעירי יוה"כ וכדומה אע"ג שענין א' הוא. היינו משום דבקדשים בעינן קרא לעיכובא אפי' כיב"ז כמו ד' הזאות בחטאת חיצונה שאין מעכבין. עכ"פ כמו דמקשה בתפלין פשיטא דכתב אחד מעכב ה"נ בציצית מצד הסברא ג"כ מעכבין זא"ז אי מצוה אחת הן. אבל אי נימא דד' מצות הן והוי כמו בית שיש בו ד' פתחים דחייב בד' מזוזות וכל מזוזה מצוה בפ"ע. אלא דבציצית פרט הכתוב ד' כנפות משום דבת ג' פטור לגמרי. אבל בת ד' אפשר לומר דכל א' מצוה בפ"ע וזו היא דעת ר' ישמעאל. וא"כ כמ"כ אין מעכבין זא"ז. אבל אי נימא דמצוה א' הן ממילא ודאי מעכבין זא"ז בלא שום דרשה כמו כתיבת התפלין משום דענין אחד הוא. והיינו דתנן במנחות ס"פ הקומץ רבה ד' ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה א'. פירושו כמשמעו שהוא טעם וראי' על העיכוב. והתוי"ט כ' לא איתמר בגמ' מנלן דמעכבים זא"ז ע"ש. אבל באמת הטעם מבואר במשנה. והיינו דברי רבינו דאם חדא מצוה נינהו מעכבן אהדדי. ולא דמי ללבן ותכלת דמצוה אחת הן וגם ענין א' הוא ומכ"מ אין מעכבין זא"ז דמ"מ ענינים מפורדים הן בלשון המקרא מש"ה אינן מעכבין זא"ז. ובביאור פ' שלח ביארתי יותר מזה בס"ד.
טו
(טו) הילכתא כמאן. אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מכ"מ הא אי' בגמ' דאר"י אמר שמואל הלכה כר' ישמעאל. ולפנינו אי' בגמ' בפירוש ולית הילכתא כוותי'. אבל בל"ס דלא מעיקר הגמרא הוא. אלא מפסקי ר"י גאון הוא. ולפני רבינו ובה"ג לא איתבריר להו הלכה עדיין.
טז
(טז) דאמר רב הונא כו'. לכאו' הי' אפשר לפרש דלאו מר"ה עיקר הראי' שרש"י כ' בזה"ל וכ"ע אית להו דרב הונא כו' ור"ל דמיירי ר"ה בציצית פסולין למר כדאי' לי' ולמר כדאית לי' וא"כ אין ראי' לכאן אלא הי' נראה דהראי' הוא מרבינא ומר בר ר"א אמוראי בתראי. ואיפסיק חד קרנא דגלימא. והי' חסר לגמרי ציצית אחת. וס"ל דחייב חטאת כרב הונא. אבל בה"ג מבואר דהראי' מרב הונא לחוד שהרי לא הביא הא דרבינא כלל. וצ"ל דלית להו כפרש"י. והכי דייק לשון היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה. ואי כפירש"י הכי מיבעי היוצא בציצית שאינן עשויין כהלכתן. ומשמע שפיר בטלית שבו הציצית וכמו דתנן בפרק ו' דשבת ולא במחט הנקובה. שהפי' בטלית שיש בו המחט. ונקוט הענין שבשבילו חל האיסור. והכי נמי הוי לר"ה לנקוט הציצית. אלא מיירי בג' ציצית עשויין כהלכתן אלא שחסר א' וא"א לומר אלא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה. ומבואר כת"ק. ועוד יש להעמיק דבשבת דקל"ט אי' מתעטף אדם בכילה ובכסכסי' ויוצא לרה"ר בשבת ואינו חושש ומ"ש מדר"ה דא' ר"ה אמר רב היוצא בטלית כו' ומשני ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי. ופרש"י משום של תכלת הן ולא בטלי. והתוס' בשם ר"ח פי' דחשובי' הן משום שדעתו ליתן בטלית ציצי' רביעי'. ואזלי לשיטתייהו. דרש"י לטעמי' דר"ה קאי לכ"ע ובציצית שאינן עשויין כהלכתן. ואי בכולו לבן ודאי אין בדעת האדם להסיר קישורן ולתקן אלא מנתקן ותולשן לגמרי. משום הכי מפרש דבתכלת מיירי והוא דבר יקר גם בזמן התלמוד. כדמוכח ממשל דר"מ לעיל. ודרך לטרוח להתיר הקליעות והקישורין ולחזור ולתקן. אבל שיטת הר"ח דר"ה מיירי בג' ציצית וא"כ דעתו להשלים עליהן הרביעית ודאי חשיבי אפי' לבן כולו. הא באופן שאין דעתו להשלים ודאי כ"ע מודו לפרש"י דלא חשיב חוטי לבן יותר מכסכסי הכילה והכי דעת רבינו ובה"ג. וכפי' ר"ח עוד משמע מדקאמר ר"ה סתם ולא פי' היוצא בתכלת שאין עשוי כהלכתו. או בטלית שיש בו תכלת ואינה מצויצת כהלכתה. ש"מ דאפי' בלבן לחוד מיירי. ובג' ציצית עשוין כהלכתן. ומשום חסרון הרביעית: והוסיף רבינו עוד ראיה מעובדא דרבינא. ולפי הנוסחא דילן בגמ' דאיפסק לי' קרנא דחוטא. וע"כ מיירי בנפסק חוט א' מעיקרו ונשארו שארי חוטין א"כ אין ראי' מכאן. דאפשר שהי' בהנשאר חוט של תכלת וחשוב כמש"כ ומש"ה חייב. אבל רבינו גריס קרנא דגלימא. והפי' שכל הקרן עם הציצית נתלש. וע"כ החיוב משום ג' הנשארים ודלא כר' ישמעאל. וע' מש"כ הגאון ארצות החיים סי' י' ס"א בזה. ועדיין יש לעיין מאי ראיה מדרב הונא למדחי הא דשמואל שפסק כר"י. בשלמא לנוס' דילן בשבת אמר ר"ה א"ר ניחא דקיי"ל כרב באיסורי לגבי שמואל. אבל רבינו לא הביא אלא רב הונא. והכי אי' במנחות. וא"כ מנלן דקיי"ל כוותי'. ואע"ג דהתוס' חולין די"ג כ' דר"ה גדול משמואל. מכ"מ אין זה ברור לפסוק כר"ה. וע' עירובין דס"ב א' דקי"ל כשמואל לגבי ר"ה. ואולי משום דמקשי הש"ס בשבת מהאי מימרא ש"מ דהילכתא הכי. וכיב"ז כ' הרי"ף ברכות פרק ג' גבי מחלוקת ר"ה ור"ח:
יז
(יז) רבינא הוי קא מסגי וכו'. אפסיק חד קרנא דגלימא ואמר לי'. א"ל מאי דעתיך כו' כצ"ל. והנה בגמ' אי' רבינא הוי קא אזיל אבתרי' דמר בר"א בשבתא דריגלא אפסיק קרנא דחוטיה ולא א"ל ולא מידי. כד מטא לביתיה אמר ליה מהתם איפסיק. וא"ל אי אמרת לי מהתם שדיתי'. והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה תרגמא רב בר שבא קמי' דר"כ בלאו דלא תסור. א"ד מהתם אמר לי'. וא"ל מאי דעתיך למישדי' והא"מ גדול כה"ב שדוחה ל"ת שבתורה. והא תרגמא רב בר שבא קמי' דר"כ בלאו דלא תסור. הכא נמי כרמלית דרבנן. ויש לדקדק אמאי פי' הש"ס דהוי עובדא בשבתא דריגלא. והרי אנו רואים לנוסחת רבינו דבל"ק ליתא דהוי שבתא דריגלא. ובל"ב דייק א"ד דהוי שבתא דריגלא אלמא דאתי ללמדנו מידי בזה. מיהו פשוט דהאי דיוקא הוא נ"מ לדינא בין לל"ק בין לל"ב. דהא תלמוד דפליגי הני תרי לישני. דלל"ק הוי רה"ר ולא הודיעו רבינא. ואף ע"ג דקאמר מר בר"א אי אמרת לי' מהתם שדיתי' מכ"מ אינו מוכרח דהוי רבינא מחויב להודיעו מהתם. והוא כדעת הרא"ש בה' כלאים והגהת רמ"א יו"ד סי' ש"ג דאם הי' הלובש שוגג אין צ"ל בשוק כו'. והנושא בשבת הוי כמו הלובש כלאים כמש"כ הגאון ש"א סי' נ"ח. משא"כ לל"ב שהודיעו רבינא משום שהי' סבור שהוא רה"ר. הרי ברור הדין שברה"ר חובה להודיע. וכדעת הרמב"ם פ"י מה' כלאים. והמחבר ביו"ד שם ברואה כלאים על חבירו קופץ לו וקורעו מעליו. והנה ידוע שהתוס' שבועות ד"ל הקשו דשם אי' לענין כה"ב דהא דתנן מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול ה"מ בממונא אבל באסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. הרי דרוא' בחבירו עושה איסור דהוי הוא הרואה בשוא"ת ומכ"מ אסור ומחויב למנוע את חבירו. והרי בברכות דכ"א מסיק הש"ס דמש"ה תני' בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצו' משום דהוי שב וא"ת. הרי דאפי' באיסורא שייך כה"ב בשוא"ת. ויישבו בתרי אופנים באופן א' חלקו בין גנאי גדול כמו מ"מ. בין להגיד עדות שלא לפ"כ דליכא גנאי גדול. ובאופן הב' העלו דכשרואה שעושים איסור ע"י מיקרי קום ועשה. ונ"מ בין שני הישובים ברואה את חבירו לובש כלאים בשוק. דלהישוב הראשון אינו מחויב להודיעו משום דבשוק איכא גנאי גדול. ולישוב השני מחויב להודיעו דמיקרי קום ועשה במה שחבירו משהה עליו הבגד כלאים כדאי' במכות דכ"א ר"א אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש לוקה. וע' תוס' שבועות די"ז א' ד"ה או אין צריך. והכי מבואר בברכות שם דהלובש כלאים מכבר מיקרי ג"כ עוקר במעשה ממש. ובזה תלי' תרי לישני דרבינא. דלל"ק שלא הודיעו אע"ג דהוי רה"ר. והיינו משום דהוי שבתא דריגלא והוי גנאי גדול כמו בשוק. ומש"ה דקדק הש"ס דהוי שבתא דריגלא. ולל"ב שהודיעו משום דסבור שהוא רה"ר אלמא דאפי' בשבתא דריגלא מחוייב להודיע: ונראה דעיקר האזהרה על הרואה ודאי אינו אלא איסור דרבנן כמש"כ הר"ן ע"ז רפ"א בד"ה מנין שלא יושיט כו' דהא דבעינן דקאי בתרי עברי דנהרא דוקא לאסור מה"ת. אבל מדרבנן מיהו אסור שהרי מחוייב הוא לאפרושי מאיסור והאיך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. וע"ע תוס' שבת ד"ג. ואין לומר דוקא התם שהנזיר שותה במזיד ולא שייך מצות השבת אבידה אבל בעושה איסור בשוגג אסור להתעלם מה"ת והוי כמו השבת גופו של אדם שתועה. וה"נ השבת נפשו בעושה איסור בשוגג. אבל אאל"כ שהרי לפני עור לא תתן מכשול כתיב וקאי גם על המכשיל בדבר עבירה כדתניא בת"כ קדושים פ"ב ולפני עור וגו' לפני סומא בדבר אמר לך בת איש פלוני מהו לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה וכו' וכ"כ בסמ"ג מל"ת קס"ח בכלל אזהרה זו כל דבר שאדם מוזהר והוא עור בדבר שאינו יודע או אפי' יודע ואינו יכול לעשות כו' הרי דעשית איסור אינו נכלל בהשבת גופו אלא שאסור להכשילו משום ל"ע. ולא מחוייב מה"ת להפרישו מאיסורא אלא מדרבנן. ומש"כ התוס' שבועות הנ"ל בישוב ב' דמיקרי קום ועשה. ר"ל דמה שחבירו עביד אסורא בידים מיקרי קום ועשה ומחוייב הוא מדרבנן להחזירו ממעשה זו. ואע"ג שאמרו דכה"ב דוחה ל"ת דרבנן זה אינו אלא בעושה איסור דרבנן משא"כ כשחבירו עושה איסור דאורייתא הרי הוא מוזהר מדרבנן להפרישו אפי' במקום כה"ב. נחזור לענין. דעיקר אזהרה זו להודיע לחבירו הוא מדרבנן ופליגי בזה תרי לישני. וס"ל להרא"ש כשיטת ר"ת שהביאו התוס' דף מ"ב דבתרי לישני בדרבנן להקל. והכי משמע דעת בה"ג שלהי הל' יו"ט לענין מדבריות וע"ש. והרמב"ם ס"ל כרש"י דבתרי לישני בדרבנן הלכה כל"ב. וכבר הביא הרא"ש בע"ג פ"א שני דעות אלו. [ובטורי אבן מגילה ד"ג הכריח כדעת הרמב"ם דמה שחבירו עושה איסור מיקרי קום ועשה ודוחה כה"ב. מדאי' במגילה דבעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף. ופשיט רבא דמת מצוה עדיף דא"מ גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. והקשה הגאון ז"ל דמאי ראי' למקרא מגילה דהוי פרסומי ניסא ודוחה עבודה. ודילמא ה"ה עדיף מכבוד הבריות ג"כ. ויישב דאפי' בהשבת אבידה שרואה שאחד נוטל את אבידת חבירו מיירי וא"כ מיקרי קום ועשה ובכה"ג ודאי מקרא מגילה נדחית ממנה שהרי אין ב"ד נותנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. ומכ"מ נדחית מפני כה"ב. ה"ה כל כה"ב דוחה מקרא מגילה וע"ש שהאריך בזה. ולא נראה כלל חדא דכבר ביארנו דאפי' לדעת התוס' דמיקרי קום ועשה מכ"מ אין הרואה בקום ועשה מה"ת אלא על הרואה שחבירו עושה איסור אזהרה דרבנן למחות בו ולהפרישו מאיסור ובהאי גוונא אפי' במקום כה"ב הזהירו. וא"כ שפי' י"ל דמקרא מגילה דוחה השבת אבידה אפי' בכה"ג שרואה שחבירו נוטל האבידה באיסור. ותו הרי מקור לשיטה זו הוא הרמב"ם ז"ל והרמב"ם ס"ל דהא דמת מצוה דוחה מקרא מגילה אינו אלא במת מצוה שאין לו קוברין. ונימוקו עמו כמש"כ לעיל סי' ל"ד אות ה' בס"ד דס"ל דמקרא מגילה דוחה עבודה ממש מה שהלוית המת אינו דוחה. וע"כ אינו דוחה מקרא מגילה ג"כ אלא מת מצוה ממש שדוחה ג"כ עבודה. ואי איתא דרבא פשיט מהא דגדול כה"ב שדוחה הש"א והיינו זקן שאינו לפ"כ כפרש"י. וכפי' הגאון ש"א דרואה חבירו נוטל אותו. א"כ הלוית המת לידחי מקרא מגילה. שהרי הלוית המת לא גרע מזקן ואינו לב"כ. ואדרבה כבוד הזקן מצוה למחול במקום הש"א לשיטת הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' רס"ג. אלא ודאי רבא לא מהכרח דהש"א גמר לה. אלא רבא גמר לה מסברא. דגדול כה"ב אפי' מפרסומי ניסא דסוף סוף אינו אלא מדרבנן. ולדעת הרמב"ם דס"ל דמקרא מגילה דוחה עבודה ממש. על כרחך סברא זו דקאמר רבא אינו אלא במת מצוה ממש. ולדעת התוס' דמקרא מגילה אינו דוחה עבודה ממש. אפשר לפרש הסברא בכה"ב הקל ג"כ. וכמש"כ בסי' הנ"ל בביאור. הא מיהא רבא לא מהכרח דהש"א גמר לה. ואפי' רש"י שהביא הא דהשבת אבידה לא כוון לעומק כוונת הגאון ז"ל דמיירי בקום ועשה מה שלא נזכר כלל בפי' דכה"ב דוחה אפי' בכה"ג שרואה שחבירו עושה איסור ונוטל את האבידה לעצמו. אלא מדיוקא לפי ישוב התוס' שבועות הנ"ל. אלא רש"י ביאר עיקר הטעם שחשו חז"ל לכבוד הבריו' ומחלו לכל אזהרותיהם בשבילה משו' שמצינו שהקילה תורה לענין הש"א ג"כ. ונהי דא"א למיגמר איסור תורה מממונא דניתן למחול. מכ"מ שפיר למדו מזה חז"ל למחול על גזרות שבידם. הם אמרו והם אמרו וא"כ אפשר למחול מצות פרסומי ניסא ג"כ אחר שעיקרו מדבריהם] נחזור לענין דלפי נוסחת הש"ס בעובדא דרבינא דבתרווייהו לישני דייק הש"ס דהוי שבתא דריגלא תלי' מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ברואה חבירו לובש כלאים בשוק בהני לישני. אבל רבינו לא גריס בל"ק דהוי שבתא דריגלא ובל"ב דייק א"ד שבתא דריגלא הוי משמע דבהכי תליא תרי לישני. וגם בגוף הענין יש שנוי גדול כמבואר לעין רואה. דבלישנא קמא לא הוי שבתא דריגלא ומש"ה הודיע רבינא משום דלא הוי בזיון גדול אע"ג שידע שהוא כרמלית וס"ל לרבינא דאפי' באיסור דרבנן יש להודיע ומכש"כ שמחוייב לפשוט. ומר בר"א ס"ל דבאיסור דרבנן אפי' בלא בזיון גדול א"צ להודיע. ובל"ב מר בר"א לא הוי ידע שהוא כרמלית ורבינא ידע ומכ"מ מפרש דהוי שבתא דריגלא ומש"ה לא אמר ליה כו'. מבואר דהיכא דליכא בזיון גדול יש להודיע אפי' באיסור דרבנן ומכש"כ לפשוט. ופליגי הני לישני בדינא דאסור דרבנן. ולכאורה הי' מקום לדקדק מכאן כדעת הרמב"ם שהרי בל"ק דס"ל לרבינא דכמו שלא בבזיון גדול חייב לפשוט אפי' באיסור דרבנן כמו כן צריך להודיע. א"כ יש להוכיח דה"ה באיסור דאורייתא דכמו דחייב לפשוט אפי' בבזיון גדול ה"ה דחייב להודיע. והכי יש לדקדק מל"ב לכ"ע. מיהו אפשר לדחות דלא דמי דבשלמ' באיסור דרבנן כמו הלובש מוזהר מדרבנן ה"נ הרואה את חבירו מוזהר לאפרושי מאסורא מדרבנן ומש"ה שוין בדין. אבל באיסור דאוריית' אינו דומה הלובש שמוזה בלאו מה"ת להרואה את חבירו שאינו מוזהר להודיעו ולהפרישו מה"ת. ולא הוצרך הגמרא לפרש בלשון שני דהוי כרמלית דרבנן אלא משום דא"ל מר בר"א אי אמרת לי כו' אבל רבינא באמת אפי' אי הוי ברה"ר אפשר שלא היה מודיע וכדעת הרא"ש ז"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |