מנחת חינוך/רסד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
שיטמאו כו'. הנה הרהמ"ח קיצר כאן בדין טומאת קרובים ואכתוב בעזהשי"ת קצת דינים כדרכי והנה ששה מתים מפורשים בתורה אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו מאביו ודוקא אם לא היתה לאיש ויבואר כ"א בפ"ע בעזהשי"ת. והנה אשתו הנשואה אינו מפורש בתורה רק בגמ' דרשו לשארו זו אשתו והר"מ פ"ב מה' אבל כ' ז"ל אשתו של כהן מתטמא לה ע"כ ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוהו כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא כו' ואינו מטמא אלא לנשואה כו' ע"ש וכן בר"פ שם כ' לענין איבול דעל מתים הנ"ל מתאבל עליהם ד"ת ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה דלשיטתו האבילות בתר טומאה גריר כמבואר שם ויבואר בעזה"י וכן דעת הרהמ"ח במצוה זו לקמן וע"ש בכ"מ שדעתו בדעת הר"מ דהוא מודה דמטמא לה מד"ת וגם מתאבל עליה מן התורה אך כיון שאינו מפורש בתורה קורא אותו מד"ס ושארו אינו מוכח שהיא אשתו והת"א פי' דקריבי לי' עלח"מ דעתו בדעת הר"מ דהוא רק מד"ס דהיינו דרבנן לא מן התורה כלל ע"ש. ובאמת ששיטת הר"מ תמוה מש"ס מפורש ביומא ד' י"ד בהא דפריך ומי גזר ר' יהודא שמא יאכל והא תנן אף אשה אחרת מתקינין לו ולכי מייתא אשתו עביד עבודה כו' ולשיטת הר"מ לא פריך מידי דהא ר"י לא גזר רק בדאורייתא ולגבי אשתו להר"מ ל"ה רק דרבנן וצריך עיון גדול לכאורה. והנה הר"מ סתם דאשתו של כהן מטמא לה ולא ביאר אפילו קטנה שקידושיה ונשואיה הם רק דרבנן מכל מקום מטמא לה ועיין בכסף משנה שם. וזה מבואר ביבמות דפ"ט דאשתו קטנה מטמא לה וחכמים יוכלו לעקור דבריהם אף דהוי קו"ע כיון דירית לי' הוי מ"מ. וע"ש בתוס' דכלל הזה הוא ל"ד דיש דיורשין אותם ומכל מקום אינו מטמא וגם נזיר וכה"ג אסורים לטמאות לכל הקרובים ולאשתו ג"כ אף שיורש אותה וגם ד"ז דמ"מ רק במקום שאין שם ישראלים ואשתו אפילו קטנה מותר לטמאות עצמו אפילו יש שם ישראלים אלא כיון דיש טעם ראוי והגון יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור ד"ת אפילו בקו"ע וכ"כ במס' נזיר דף מ"ג ע"ב וע"ש וכן בש"ע לא ביאר בפי' אבל הדין דין אמת. והנה אם נשא שוטה פשיטא דאינו מטמא לה דלא תקנו חכמינו זכרונם לברכה נשואין כלל בשוטה ע' ש"ס ובאה"ע סי' מ"ד. אך בחרש שתיקנו נשואין מדרבנן מכל מקום פקח שנשא חרשת לדעת הר"מ פ"ב מה' אישות וכ"פ בש"ע אה"ע סי' צ' דאין הבעל יורשה אם כן בודאי אינו מטמא לה דלא אתו נשואין דרבנן ודחו בקו"ע לאו מן התורה רק לעיל מחמת דיורשה אבל כאן דאינו יורשה בודאי אינו מטמא לה. ואם האב קידש בתו לא' פחותה מבג"ש וי"א והכניסה לחופה פחותה מבג"ש אם הוי נשואה לטמא לה וכן לענין ירושה עיין בזה פלפול ארוך במ"ל פ"ג מה"א הי"א ד"ה האב דהביא דעת הפוסקים והסוברים דהוי חופה יורשה ומטמא לה ולהסוברים דלא הוי חופה אינו יורשה ולא מטמא לה וכן חופת נדה מחלוקת הראשוני' אם הוי חופה לענין טומאה וירושה ע' באה"ע סי' פ"א בח"מ וב"ש ועיין בנ"י יבמות כ' כ"ה דמדאורייתא יורש אותה אינה נקראת מכל מקום כי היורשין מטפלין בה רק היכי דירושת הבעל מד"ס הוי כמ"מ ומובא ג"כ בח"מ סי' י"ז והר"מ סובר דירושת הבעל מד"ס מכל מקום אפילו אם יורש אותה מכל מקום לא תלוי זב"ז אפילו לדברי הר"מ. והנה אם לא נכנסה לחופה רק מסר האב לשלוחי הבעל ע' אה"ע סימן נ"ד מובא בב"ש דהרבה פוסקים וכן מלשון הר"מ מוכח דוקא דהבעל יורש אותה אבל לא לשאר מילי להפרת נדרים כו' אבל בתוס' בסוגיא כ' דמטמא לה ומפר נדריה וע"ש בתוס' כתבו כיון דרחמנא אפקי' מסקילה לחנק כו' לכן מטמא לה ולא כתבו משום דיורש אותה הוי כמ"מ דכבר כ' דאין זה כלל דמצינו אף דיורש אותה מכל מקום אינו מטמא לה בשם התוס' ביבמות רק היכי דתיקנו רבנן ולדעת הפוסקים אף דיורש אותה מכל מקום כיון דאינה אשתו לא תיקנו חכמינו זכרונם לברכה ואינו מטמא לה וע"ש בב"ש מפלפל אי מסירה לשלוחי הבעל מהני בנדה כמו חופה דל"מ ודעת הח"מ דלא עדיף מחופה וע"ש בב"ש דעדיף כי הטעם דמחלה. ונראה דלענין לטמא לה אינו מטמא לשיטת הר"ש דחופת נדה לא קני אף דמהני לענין ירושה אף שסוברים בזה כמו התוס' דבמסר מטמא לה מכל מקום לענין זה בודאי גרוע מחופה רק שיורשה וטומאה לא תלי בירושה כמבואר בתוס' שהבאתי לעיל וע"ש בב"ש שכתב דמסירה מהני אף באלמנה אף להסוברים דבאלמנה ל"מ חופה מכל מקום לענין ירושה אחלתי' נראה ג"כ דמ"מ אין מטמא לה כיון דאינה אשתו אף דירית לה. ואשה שנתגרשה ס' גירושין אף דלענין ירושה יש פלוגתא ע' באה"ע סי' צ' מכל מקום בודאי אינו מטמא כהנים לס' כמשי"ת לקמן אי"ה ואינו תלוי בירושה.
והנה טומטום ואנדרוגינוס שנשאו נשים דמבואר באה"ע סי' מ"ד דקדושין הם ספק. ולכאורה ממ"נ רשאי לטמא לאשתו דאם הוא זכר הרי כהן מותר לטמאות לאשתו ואם היא נקבה כהנת אינה מוזהרת אף דאינו יורשה דמספק אינו יורש מכל מקום לשיטות רוב הראשונים דלאשתו מטמא אף דאינו יורש אם כן אף דהוא כהן זכר ואינו יורש מכל מקום מותר לטמא לה. ונראה דאנדרוגינוס שנשא בודאי מותר לטמאות אבל טומטום דלאו בן ביאה אם כן לשיטות הראשונים כיון דלא חזי לביאה אין חופתו חופה אם כן לא הוית נשואה כלל אך ע' תוס' יבמות דף ע"ב ע"א ד"ה מבחוץ ומובא ג"כ במ"ל פ"ג מה"א המ"א כתבו שם כיון דראוי לקרוע הוי בר חופה אם כן מטמא לה הכלל זה תלוי בשיטות אם החופה שלהם חופה ועוד ענינים בענין חופה תבין בשכלך. ואם כהן זכר ודאי קידש ונשא טומטום ואנדרוגינוס אינו מטמא דלמא לאו נשים נינהו וז"פ. וע"ש בתוס' דטומטום אף שביציו מבחוץ והוא ודאי זכר מכל מקום אין ראוי לביאה ואין חופתו חופה רק מטעם התוס' שראוי לקרוע ולעורר באתי. ואשתו פסולה אינו מטמא לה כ"ה בר"מ שם מהש"ס והנה אף דיורשה מכל מקום אינו מטמא לה והנה אינו מבואר בר"מ אם אשתו פסולה מדרבנן כגון חלוצה או שניה אי רשאי לטמא לה ונראה דל"מ לדעת הר"מ דרק מדרבנן מטמא לאשתו אם כן בפסולה אף מדרבנן אינו מטמא לה דהם אמרו והם אמרו אלא אפילו לדעת רוב הראשונים דמה"ת מטמא לאשתו מכל מקום כיון דמה"ת אינו מטמא לאשתו פסולה דילפינן מולא יחלל בעל בעמיו אם כן גם החכמים בפסולי דרבנן עקרו המצוה הזאת דיש כח לעקור דבר מן התורה בשוא"ת כנ"ל פשוט. אך נ"מ דלהר"מ אם טימא לאשתו פסולה דרבנן לוקין אותו דאין מצוה כלל ועובר בלאו ולדעת רוב הראשונים נהי דאסור לטמאות מכל מקום מן התורה רשאי לטמא אם כן אם טמא לה אין לוקין כמו כהן שנשא חלוצה ושאר פסולין דרבנן דאין לוקין ה"נ. ואפ"ל לשיטת הר"מ שכתב בפ"ב מה' אבל הט"ו דטומאת קרובים דיחוי היא ולא הותרה וכ"ה בדבריו שם ה"ו כמה חמורה כו' שהרי נדחה לה הטומאה בקרוביו כדי שיתעסק עמהם ואי"ה נפלפל בדבריו לקמן וא"כ כ"ה שהתורה דחתה כגון עדל"ת היא רק דיחוי ואם אפשר לקיים שניהם לוקין כגון סדין בלבן ואינו אלא דיחוי דאם א"א בא"א התירה התורה וכאן נמי התירה התורה כדי שיתעסק בהם כמבואר בדבריו אם כן כיון דחז"ל אסרו להתעסק אם כן הו"ל איסור דאורייתא כי א"צ לזה והתורה לא התירה רק דחתה במקום שא"א והוי כמו דמטמא לקרוביו אחר סתימת הגולל דלוקין כנ"ל בעזה"י לכאורה נכון ויבואר לקמן באריכות והנה ד' הר"מ הם בברייתא מובא בה' טומא' להרי"ף ואיני מבין גם אין ענין למה שמבואר בש"ס כ"פ הואיל ואשתרי אשתרי כו' דוק ותשכח.
ואכתוב לך כאן ענין הותרה או דחוי' שרציתי לכתוב אותו בסוף אך שהביא משך הענין מ"ש לעיל לדבר מזה כאן. ז"ל הר"מ פ"ב מה' אבל הט"ו הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לפיכך אסור לכהן להתטמאות במת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני וכו' צריך לקברו בסוף בית הקברות ועיין כ"מ. והנה לא זכיתי להבין דברי רבינו הגדול בכאן דנראה מדבריו דאם היה הותרה טומאת קרובים היה רשאי לטמא למת אחר ג"כ ולא שמעתי מעולם ד"ז דכיון דהתורה התירה לו דבר זה יעשה דבר אחר אשר תוה"ק אסרתו דר"מ המבואר ביומא דשבת הותרה אצל קרבנות צבור היעלה על הדעת בשעה שמבעיר אש או שאר מלאכות לצורך הקרבנות יהיה מותר להבעיר אש ולעשות מלאכה לצרכו זה התירה התורה ובע"א אסרה תורה וכן מילה דקיימא לן דהותרה מכל מקום וכי מותר למול שלא בזמנו בשעה שהוא מל תינוק בזמנו ועוד ראיות אין מספר נלאיתי לכותבן שהוא פשוט לע"ד ואם כאן דוקא כיון שהוא מחולל באמת הדין כן אפילו אם מטמא למת אחר וכ"ש בשעה שמטמא לקרוביו מותר לכתחלה לטמאות לאחר כי הוא מחולל ולאחר שפירש שמוסיף טומאה ואסור אם כן אפילו מטמא לקרוביו והייתי אומר דהותרה מכל מקום טומאת אחרים לא הותרה הכלל איני מבין ד' רבינו הר"מ. והנה דעת רש"י בברכות דף כ' דטומאת קרובים הותרה דהלאו לא נכתב על הקרובים ובתוס' הקשו הא מילה ופסח ותמיד דד"ש אלמא שנקרא דחויה ותי' התוס' ק' רש"י בא"א. ובאמת איני מבין כוונת התוס' דכתבו דתמיד דחויה היא והלא מבואר בפי' ביומא דמ"ו ע"ב דשבת הותרה בצבור רק טומאה דחויה היא בצבור וכן גבי מילה ע' ש"ע יו"ד דעת רמ"א דהרבה מוהלים מותרים למול כמו קרבנות ועיין בתשו' רמ"א ובש"א דמילה הותרה בשבת וע"ש דאף דהותרה אין לעשות חילול אחר יותר ממה שצריך כמ"ש אם הותר לזה מכל מקום לא הותר לזה שא"צ. וע' יבמות שיטה דעליה הקשו התוס' דנילף דעדל"ת שיש בה כרת מיבום גופיה וע"ש שתירצו דא"א להתקיים העשה בל"ז והיינו דזהו המצוה ה"נ כאן דזה המצוה דא"א להתקיים בל"ז והוי הותרה ע"ש ואין כאן מקומו שצריך אריכות גדול. ול"נ דהחילוק בין הותרה לדחויה כמו בכ"מ כגון טומאה דהיא פלוגתא ביומא אי דחוי' או הותרה ומבואר שם בגמר' דלמ"ד הותרה אף שיש טהורים מכל מקום לא מהדרינן ועבדו טמאים נמי ואי אמרינן דחויה מהדרינן כי בקושי התירה התורה וכן גבי עדל"ת דהתורה דחתה אבל אם אפשר לקיים שניהם אינו דוחה וסדין בלבן של צמר מלקי נמי לקי כיון דיכול לקיים שניהם העשה בלא דחיית הלאו וע"ש במנחות ד"מ בתוס' דכתבו דאף על פי שאפשר לקיים שניהם מכל מקום כלאים בציצית שרי לגמרי ולא דחייה נראה דאי הוי דחייה במקום דאפשר לקיים שניהם לוקין על הדחייה ואם כן כאן נמי לשיטת הר"מ והתוס' דטומאה דחויה היא בקרובים והר"מ שם בה"ו כתב דדחויה היא כדי שיתעסק עמהם כו' אם כן דוקא אם צריך המת להעסק אף דאיכא אחרים מכל מקום ע"י התעסקות שלו יהי' בכבוד יותר או שאר דברים אבל אם רוצה לטמאות בחנם אינו רשאי ואפשר דמלקי נמי לקי דהתורה לא התירה אלא מפני צורך המת ואם טימא עצמו בחנם הוי כמו שטימא עצמו אחר סתימת הגולל דלוקה כמבואר בר"מ שם אבל לדעת רש"י דהותר טומאת קרובים דל"ת לא נאמרה אצל קרובים והוי כמו ישראל שמותר לטמאות שלא לצורך כלל כי לא מוזהר כלל אם כן ה"נ כהן מותר לטמאות לקרוביו אפילו בלא צורך כלל ול"ד למ"מ דגם שם דעת רש"י דהותר מכל מקום אם קרי ואחרים עונים אסור היינו דבכה"ג לא הוי מכל מקום כלל. אבל קרובים מותר לטמאות בכ"ע. והנה הטור בסי' שע"ג ביו"ד כ' דמותר לטמאות לקרובים אפילו שלא לצורך ובב"י מביא בשם הרמב"ן דאיכא פלוגתא במס' שמחות וסובר ר"י בשם ר"ט דעד שיסתום הגולל ואח"ז אסור לטמאות דמשמע קודם שיסתום הגולל מותר אפילו שלא לצורך. ומביא בשם תה"ד דבשבת מותר לישב לשמור המת שלא יהי' מוטל בבזיון דבדברי הרמב"ן מוכח דשרי אפילו שלא לצורך כלל. ומביא בשם תוס' בפסחי' ד"ט דשלא לצורך אסור ע"ש גבי שפחתו של מציק וגם מביא בשם תוס' שאנץ לאסור. ונר' דהתוס' לשיטתם בברכות דטומאת הקרובים רק דיחוי אם כן שלא לצורך כלל אסור והרמב"ן והטור סוברים כדעת רש"י דהותרה וא"כ אפילו שלא לצורך כלל מותר. ולפמ"ש גם הר"מ סובר בפי' דדחוי' אם כן אסור לטמא שלא לצורך אם כן הר"מ והתו' ותוס' שאנץ בחדא שיטא קיימי. והנה בש"ע יו"ד סי' שע"ג מביא דעת הרמב"ן והטור בסתם והדיעה אחרונה דאסור שלא לצורך בשם י"א. וידוע הכלל דנ"ל עיקר דיעה א' ומביא אותו בסתם ולפמ"ש דהוא דעת הר"מ והתוס' לא הו"ל לפסוק כסברא הראשונה כיון דהר"מ והתוס' בחדא שיטה קיימי ע"כ נ"ל להחמיר מדינא באין צורך כלל רק לשמור נראה דאף לדעה זו שרי כל שהוא משום כבוד שלא יהי' מוטל בבזיון. ואיני מבין דעת רמ"א שכ' דזה דוקא לדעה הראשונה דנרא' דאף לדעה אחרונה שרי. אך מחמת דבתוס' שאנץ מבואר בל' דוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכים. ואפ"ל דל"ד אלא כל צרכו לשמור ושאר דברים.
והנה הר"מ פסק שם דאם טימא לאחר שנסתם הגולל לוקה והכסף משנה הביא שם ממסכת שמחות וכן בב"י יו"ד הביא זה בשם הרא"ש בהלכות טומאה פלוגתא ר"מ סובר דכל אותו היום ר"ש אומר עד ג' ימים ור"י בשם ר"ט סובר עד שיסתום הגולל ומעשה כו' ואמרו לא יטמא והלכה כר"י משום ר"ט והנה עיקר פלוגתא אינו מובן כלל וגם לא נזכר בדברי ר"י בשם ר"ט דלוקין ולפמ"ש ניחא דר"מ ור"ש סברי דטומאת קרובים הותרה לגמרי אם כן אפילו באין צורך כלל מותר לטמא ואם כן אפילו לאחר סתימת הגולל מותר כי לא נאמרה כלל האזהרה בזה אך דסברי דרבנן אסרו למר לאחר אותו יום ולמר לאחר ג' ימים ואפשר דהטעם דלמא הוא נחסר כמבואר בנזיר ע"כ אסרו חכמינו זכרונם לברכה ור"י בשם רבי טרפון סברי דדחויה היא טומאת קרובים אם כן שלא לצורך לוקין ולאחר סתימת הגולל א"צ כלל למת אם כן לא דחי וממילא לוקין וע"כ פסק הר"מ לשיטתו דדחוי' היא דלוקין (מ"ש דר' שמעון סובר דהותרה אף דגבי טומאה בצבור ביומא ובסנהדרין סובר כ"ה שהתורה התירה איסור הוא רק דחוי' ע"ש מכל מקום כאן דנאמרה בכתוב א' ט"ק הותרה כמבואר בפ"י בברכות בסוגיא שם ור"י שכתבנו שסובר דדחוי' היא אף שסובר בכ"מ שם ביומא ובסנהדרין דהותרה מכל מקום סובר דהתור' לא התירה רק לצורך המת ויכול לסבור בכאן דדחוי' היא) אבל לשיטת רש"י דסובר דהותרה טומאת קרובים שהלאו לא נא' עליהם איני יודע למה יפסוק שאחר סתימת הגולל יתחייב מלקות הא הוא כמו ישראל ובודאי לא ס"ל בזה כר"י ולהר"מ ניחא דפוסק כר"י. ודעת הטור דסובר אפילו שלא לצורך שרי לטמאות ופוסק דלאחר סתימת הגולל אסור צע"ק למה יהי' אסור ואפשר שהוא מדרבנן דלא כ' לוקה ואין דרכו לכתוב מלקות כידוע אבל הר"מ שסובר דלוקה נראה בודאי דאזיל לשטתו דדחוי' היא. ולפי האמור נ"ל דלהסוברים טומאה הותרה בקרובים אם כן אם אשתו פסולה לו מדרבנן אין לוקין כי הוא א"ע אלא איסורא דרבנן דמה"ת משרי שרי אבל להסוברים דדחוי' היא ואם שלא לצורך לוקה אם כן האידנא דחכמים אסרו ואסור לטמאות אם כן אם טמא עצמו לוקה כמ"ש לעיל כי היא רק דחויה ואם אין לצורך אסור כנ"ל נכון וברור בעזה"י. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דלהר"ת דכהן אסור לטמאות לכלי מתכות שנגע במת ה"ה אם נגע הכלי במת עכו"מ אף שלעכו"מ עצמו שרי לטמאות להכלי אסור לטמאות והנחתי בצ"ע וגם כאן נראה דאם הוציאו הקרוב מן הבית ובבית יש כ"מ דאסור לכהן לטמאות או לאיזה כ"מ שנגע בקרוב ואם טימא לוקין ועדיף משם דשם האב שהכלי בא מתוכו מותר הכהן לטמאות אם כן אפשר לא יהיה הטפל חמור מן העיקר אבל כאן אם נא' דחויה היא אם כן לגוף המת התור' דחתה לי' אבל שאר טומאות כגון כלים בודאי מוזהר וכמו הוא בעצמו אחר סתימת הגולל כמ"ש אך אם נא' דהותרה אם כן אפשר לא יהי' טפל חמור מן העיקר ומצד הסברא נראה דאסור אפילו אם נאמר הותרה כיון דלקרוב ג"כ יהי' זמן שיהי' אסור כגון לאחר ס"ה. אך לפמ"ש אם נא' הותר אין איסור מן התורה אף לאחר ס"ה וצ"ע אבל כ"ז שהקרוב בבית מותר דאפילו למת אחר מותר לטמאות בעודו מחובר לקרוביו כי הוא מחולל ואינו מוסיף טומאה על טומאתו או שמתעסק עם מתו והמת לבוש בגדים או הוא בגדים לדעת הראב"ד דבחיבורין הוא מן התורה אף בשאר כלים ואם נא' דיש שיטות שסוברים כראב"ד וכר"ת גם כן אפילו לשאר בגדים אסור לטמאות אך כ"ז דהוא מחובר למת אין איסור אבל בפי' מקרובו אפשר דהוא מוזהר על כ"מ כמ"ש וצ"ע.
והנה המפורשים בתורה הם ששה א' לאמו וער"מ דאפילו היתה חללה שנתחללה מן הכהונה מכל מקום מותר לטמא לה וכבר ציירתי דמשכחת חצי עבד וחצי כהן כגון דישראל בא על ח"ש וחב"ח וילדה בת הבת ג"כ ח"ש וחב"ח מצד חלק ח"ש הולד הולך אחר דידה ומצד ב"ח הולד הולך אחר האב כידוע למעלה וא"צ לכפול וחב"ח שבאותה בת היא צד ישראלית גמורה ולא גיורת כיון דמצד ב"ח הולד הולך אחר אביה ויש לה אב ישראל ואח"ז בא כהן על אותה בת וילדה בן מצד ח"ש שבאם הרי הוא עבד כישראל הבא על השפחה ומצד חב"ח שבאם חלק הישראלית הולד הולך אחר אביו ואביו הוא כהן אם כן הבן הזה הוא חצי כהן וחצי עבד. והנה אם טימא למתים לוקין אותו כי הוא חצי כהן ובכ"מ לענין חיוב מצות חייב ח"ע וחב"ח מצד חלק החירות שבו ע' בט"א באורך בחגיגה והבאתי לעיל כ"פ אבל לאביו בודאי מותר לטמאות עצמו כי החלק הכהן הוא בנו אם כן מותר לטמא לאביו והשני אינו מעכב אין להם עליו כי הוא עבד אך לאמו נראה דאינו מטמא כי האם חב"ח שלה מותר לטמ' לה אבל לצד שפחות שלה אסור צד הכהונה לטמאות כי העבדים אין להם יחוס ולא נקראת אמו כמו לענין מקלל ומכה אמו שכ' לעיל אם כן אסור לטמאות לה מצד ח"ש שלה וכן אפילו נשתחררה מכל מקום הצד הזה אינה אמו ואסור לטמאות לה מצד הכהונה שבו כנ"ל ברור בעזהשי"ת. ואם ח"ע וחצי כהן בא על הישראלית וכ' לעיל כ"פ דספק אם קדושי' קדושין כמבואר בפ' השולח בגיטין ודעת תוס' שם אם אין קדושי' קדושין אין הבן מתייחס אחריו והח"ע והח"כ הוליד מן הישראלית בן והנה אם נא' דאין קדושיו קדושין אם כן הבן הזה זר גמור כי אין מתייחס אחריו אבל אי אמרינן קדושיו קדושין הבן מתייחס אחריו רק מצד החירות שבו אבל מצד העבדות הולד הולך אחר דידה והוי ס' חצי כהן או זר גמור וא"כ אם מטמא למתים אין לוקין דאנן פסקינן באה"ע סי' מ"ד דהוי ס' קדושין אך לאמו מטמא בודאי דאם אין קדושין של אביו קדושין הרי הולך אחר דידה והוא זר ואם קדושיו קדושין אם כן הוא חצי כהן ועל חלק הכהונה היא אמו ומותר לטמאות (ואם חייב לטמאות נדבר לקמן בעזה"י) אבל לאביו אינו מטמ' דלמא הוא חצי כהן ואביו יש בו חלק עבדות דאינו אביו בזה החלק אם כן אסור לטמאות לאביו מפני חלק עבדות שבאביו שאסור לטמאות לו אבל אין לוקין דאפילו לזר גמור אין לוקין כמ"ש כי הוא ס' כהן. ואל תשיבני דאמו בלאו הכי נתחללה מחמת חצי צ"ע אמינא לך חדא דיוכל להיות דנתעברה בביאה ראשונה עי' בש"ע סי"ד ומצד חלק העבדות אין הבן חלל כדקי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל אין הוולד חלל רק לכתחלה פגומה לכהונה כנל"ב בעזה"י. ונ"ל עוד חילוק בין הותרה לדחויה ע"פ המבואר בר"נ במס' ביצה פ"ב דבי"ט מותר לרבויי בשיעור' כיון שהותרה אוכל נפש אף התוס' אף שא"צ לו לצורך או"נ מכל מקום כיון דמלאכה א' היא תוספתו כמוהו ושרי אבל בשבת בפקוח נפש אם אמדוהו לב' גרוגרות ויש ב' גרוגרות בעוקץ א' ויש ג' גרוגרות בעוקץ א' כיון דפ"נ הוא רק דיחוי אצל שבת אם כן התוס' שא"צ לו הוא איסור דאוריית' אף על פי שהוא מלאכה א' ואינו רשאי להביא רק הב' גרוגרות ולא השלש ע"ש. ובזה ביארתי דהתו"ס מנחות פ' התכלת ד"ה התכלת שהוכיחו שיטת רש"י דהתכלת אינה מעכבת דאם אין לו אלא מין א' צריך שיתן ד' חוטין מהש"ס דאמרי' כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין מפרש בגמר' גזירה משום קלא אילן ומקשה הש"ס לא יהא אלא לבן הא כלאים בציצית עדל"ת ומשני שם ואי דא"צ ליתן אלא ב' חוטין וכאן שהי' מטיל תכלת הי' לו ד' חוטין ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת מאי מקשה הש"ס לא יהא חוטי לבן הא עדל"ת דכלאים הא באמת א"צ רק ב' חוטין והוא לבוש בד' חוטין והמותר הוא כלאים אע"כ דגם מצוה ליתן ד' חוטין. ובס' ביאור מרדכי עמד ע"ד כיון דדחי הל"ת והוא לבוש כלאים בשני חוטין מ"ל אם יש עוד חוטין והוא כלאים כי בל"ז הוא כלאים ומכל מקום דחי ומה אכפת לך שיש עוד כלאים ע"ש מה שתי' ולדברי הר"ן ניחא מאוד כיון דכלאים בציצית הוא דחויה אם כן זה דחויה אבל המותר שא"צ למצוה הוא איסור דאורייתא כמו בג' בעוקץ א' אף דאין כאן רק מלאכה א' מכל מקום כיון דא"צ להתוס' הוא אסור אף כאן דנתוסף כלאים וא"צ לו ואינו נדחה הוא איסור דאוריית' וא"כ מוכיחים התוס' שפיר אף דהוא לאו א' ודמי ממש לג' בעוקץ א' ואף דהתוס' לקמן בסוגי' סוברים דציצית הותרה ולא דחוי' מכל מקום לשיטת הסוברים דדחוי' מוכח שפיר ובפרט דהתוס' אפשר לא ברירא להו והיא שיטת ר"ת דהותרה מכל מקום לא ברירא להו כ"כ ואפשר דהכא סוברים דדחויה כשיטת רוב הראשונים. והנה כאן בנ"ד נחזי אם מונח בבית קרוב ויש עוד באותו בית מת רחוק אמת כ"ז שהי' מטמ' לקרוב אין איסור לטמ' אף לרחוק כי הוא מחולל כמבואר לעיל. אך לכנוס בתחלה בתוך הבית אשר יש שם רחוק זר מאוד דהוי כמו שלש בעוקץ א' דחצי מותר והמותר הוא תוספת ואם אמרי' דטומאת קרובים הותרה אם כן הו"ל כמו ריבוי ביום טוב כיון שהוא בב"א אף דהמותר הוא מלאכה ובלאו כיון דלאו צריך לי' מכל מקום הוא בב"א ואין איסור ה"נ אין איסור. אבל אי אמרי' דיחוי הוא אם כן הוי כמו פ"נ בשבת בשלש בעוקץ א'. דהריבוי שא"צ שהוא איסור אסור אף בפ"א. אם כן ה"נ אסור לכנוס לבית שיש שם מת קרוב אם יש שם רחוק ג"כ כי הוא תוס' ותוס' אסור אם דחוי הוא וכן לנגוע בב"א קרוב ורחוק או לישא בב"א רק אם נכנס תחלה לקרוב מותר ליגע אפילו ברחוק ואפילו אם נוגע ברחוק דעביד איסורא מכל מקום אין איסור לטמא עוד מחמת שהוא מחולל כמבואר לעיל אבל לכנוס לכתחלה בבית שיש שם קרוב ורחוק נ"ב דאם הותרה טומאת קרובים מותר ואם דיחוי אסור ודמי מכל צד לד' הר"ן שמחלק בין י"ט לשבת אם כן לפמ"ש לעיל להר"ת שעל כ"מ מוזהר ג"כ הכהן אם כ"מ נגעו או שהיו באוהל אפילו עם הקרוב מכל מקום להכלים אינו רשאי לטמאות אם כן אם מת לו קרוב אינו רשאי לכנוס לבית אם יש שם כ"מ כי הוא מוזהר על האוהל בכ"מ אף של קרוב שדעת הר"מ והתוס' דטומאת קרובים דחוי' ולא הותרה וכן לדעת הראב"ד דאף שאר כלים בחיבורין הוא דאוריית'. ואפשר דהנזיר מגלח עליה כי בזה מיושב ק' התוס' כלים בני הזי' נינהו בנזיר כמו דקשה לוקמי' בכ"מ וע"י זה סובר ר"ת דנזיר מגלח על כ"מ וכן אפשר לדעת הראב"ד דין זה כי הי' יכול הש"ס לתרץ דמיירי בחיבורין אלא דעל חיבורין נזיר מגלח וא"כ הכהן מוזהר ע"ש בסוגיא דנזיר דנ"ד ע"ב ובר"מ פ"ז מה' נזירות ה"ח ובראב"ד ובלחם משנה שם דדעתו ג"כ בדעת הראב"ד דטומאה בחיבורין נזיר מגלח וא"כ כהן מוזהר כו' אם כן אסור הכהן לכנוס בבית שיש שם קרוב ולבוש בגדים. ואפשר דהראב"ד מודה דאינו מטמא באוהל כדעת הר"מ דאף כ"מ אינו מטמא באוהל. אך על כל פנים אסור ליגע בקרוב עם הבגדים וליגע בבגדים. אם כן י"ל דכהן לדעת ר"ת אסור לכנוס בבית שיש שם קרוב מת דאין לך בית שאין בו כ"מ טמאים. ולדעת הראב"ד מחמת שאר בגדים שלבוש בהם באפשר ולדעת ר"ת והראב"ד אם נאמר דבחיבורין כהן מוזהר על הכלים כמ"ש וכן סברת הלחם משנה שם ניחא לישב קו' הרמב"ן בחומש פ' שמיני דלמה קרא מרע"ה למישאל ואלצפן שישאו נדב ואביהו. ולמה לא היו מטמאים אלעזר ואיתמר שהם היו כהנים הדיוטים ומצוה לטמאות לקרובים ע"ש שתירץ שהי' להם דין משוח מלחמה. ובאמת לדעת הראב"ד כיון שנדב ואביהו מלובשים בגדים היו כדכתיב בכתנתם או דהבגדים מטמאים באוהל בחיבורין למת לדעת הראב"ד והם מתו בהיכל לדעת המדרש ששם הי' אוהל או על כל פנים לא היו יכולין לישא אותם כי הבגדים מטמאים במשא ואף אם נאמר כהר"מ דבגדים הנוגעים אינם מטמאין במשא מכל מקום דבר שא"א לישא אותם בלא נגיעה כלל בבגד ואף לדעת ר"ת דדוקא כ"מ ואפשר בחיבורין אינו סובר כהראב"ד מכל מקום במדרש מבואר דחסרי מעיל היו ועיין במפרשים דהיו אז משמשים בשמונה בגדים והי' עליהם ציץ וציץ הוא כ"מ אם כן הציץ היה מטמא באוהל ובנגיעה וכהנים מוזהרים ולא היו רשאים לכנוס מצד הכסף משנה ואין כאן מקומו לפלפל בדרך פלפול אבל הדברים שכתבנו נכונים בעהשי"ת.
הב' לאביו. וכבר ציירתי דאף לאביו אינו מטמא אם אביו ח"ע וח"כ. ואם אביו כהן ובא על אנדרוגינוס ואפשר שאנדרוגינוס ג"כ זכר וא"כ אפשר אינו הולך אחר צד האב. וכן אם אביו ישראל ובא על אנדרוגינוס כהן אפשר מתייחס אחר האנדרוגינוס וכבר כתבתי אלו הענינים כ"פ. והנה אם הבן ממזר כגון שבא אביו על ח"כ או על ממזרת בפשיטות נראה אף שהוא ממזר מכל מקום כהן הוא כדקי"ל דממזר בנו לכ"ד. וכ"ה בש"ע אה"ע סי' ז' סי"ד כהן שבא על א' מהעריות ונתעברה מביאה ראשונה אין הוולד חלל ואם חזר כו' דאין חלל אלא מפסולי כהונה. ודין זה מבואר בר"מ פי"ט מהא"ב ה"ה ושם כת' דאם בא על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה הוולד כשר ואינו חלל אך הדרישה והב"ח והח"מ והב"ש כ' דאין נ"מ לדידן ד"ז דמאחר דהולד ממזר הוא גרע מחלל רק דנ"מ דמתרין בו אם היא בת משום ממזרת ולא משום חללה נראה מדבריהם דממזר אינו כהן כלל. וכ"נ מדברי הרב המגיד בר"מ שם ה"ה שכתב דרבינו לא יצא לצייר דין זה לענין הכשר רק ביבמה לשוק דאי בשאר עריות הולד פסול. נראה מדבריו דפסול לכהונה דהיינו דאינו כהן כלל ומותר לטמא למתים דדינו כחלל לכ"ד וגרע מיניה. ומכל מקום אף שכולם הסכימו לזה לא ידעתי מנין הוציאו לזה כיון דממזר כישראל לכ"ד והוא בנו לכ"ד מן התורה לא יהיו עליו דין כהן נהי לענין עבודה אפשר אסור כמו בעשרה כהנים שפירש אחד מהן ובעל דהוולד אינו עובד דבעינן מתייחס אחריו עיין ר"מ וש"ע אה"ע סי' ג'. אבל לענין נשים הפסולות או לענין טומאה למתים דגם שם חייב א"י מהיכן יצא להם דאינו כהן כלל וגרע מחלל. שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בס' בית מאיר תפס בזה לדבר פשוט דאי אפשר להיות כהן וממזר ויאכל בתרומה וכ' דהרשב"א בתשובותיו כתב כן להוציא מדעת השואל ועיינתי ברשב"א סי' אלף ר"א כתב דהולד פסול וראי' מפ' החולץ דאמרי' שם הכל מודים כו' דבא על ח"כ אף דר' יהושע סובר דאין ממזר מח"כ מכל מקום פגום הוי לכהונה מק"ו מאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה כו' וכ"ת מה לאלמנה שכן נתחללה הכא נמי כיון דבא עליה עשאה זונה ע"ש. ואיני מבין דאפשר דהרשב"א דתופס זה לק"ו גמור ס"ל ג"כ דעכו"ם ועבד הבא על ישראלית דהולד פגום לכהונה כמבואר שם בש"ס מק"ו זה דהוא עבירה ומחללה ואיסור השוה בכל ע"ש. אבל לדעת הרי"ף שסובר דעכו"ם ועבד הבאים על ב"י הוי רק ס' דל"ל ק"ו זה. והר"מ לדעת הב"ש שהסכים לדברי הב"י שם דהולד כשר לכהונה ודאי וכן גר עמוני שבא על ב"י דפסקו הרי"ף והר"מ והרא"ש דהבת כשרה לכהונה. וע"ש בב"ש שזה טעמם של הפוסקים דגם גבי עכו"ם ועבד כו' דהולד כשר דגבי גר עמוני סובר ר"י דהולד כשר אע"ג דאיכא ג"כ ק"ו זה וע"ש בב"ש סק"ד תמה על הרא"ש בזה וא"כ הרבה פוסקים לא ס"ל ק"ו זה וס"ל דהבת כשרה אם כן לדידהו מנלן דממזר לא יהי' לו דין כהן כיון דכל חילי' דהרשב"א מהאי ק"ו מפ' החולץ ועמ"ל פי"ג מה' הנ"ל ופט"ו דעתו בדעת הר"מ דגבי כותי ועבד כו' פסול הולד לכהונה אבל הב"ש כ' ראי' נכונה להמכשירים מדחזינן גבי גר עמון דהולד כשר. והר"מ בעצמו פוסק ג"כ פ"ב מהלכות הנ"ל וא"כ כיון דהרבה ראשונים לא ס"ל ק"ו זה אם כן לא מוכח כלל דממזר לא יהי' עליו דין כהן ויהא רשאי לטמא למתים. ועוד להסוברים הק"ו אם כן בת נכרי מישראלית פסולה לכהונה והוי חללה כמו אלמנה לכה"ג דזרעה חללים וכאן כתבו האחרונים הח"מ והב"ש בשם הדרישה והב"ח דנ"מ לענין התראה נראה דאם התרו בהו משום חללה אין לוקין ולהסוברים הק"ו הוי חללה דאורייתא. (ואפשר משום דאין עונשין מה"ד עב"ש סי' ו'). שוב ראיתי להט"ז שהקשה על הש"ע שכתב בבא על העריות דאין הולד חלל ותפ"ל דה"ל ממזר וכתב דנ"מ לענין אכילת תרומה ולענין טומאת מת יש ס' בממזר כהן ע"ש נראה דספוקי מספקא לי' האי מלתא ולא פשיטא לי' כדעת שאר אחרונים הנ"ל. ולענ"ד נ"ב דלאותן השיטות הרי"ף והר"מ וש"פ בכו"ע דהולד כשר ול"ל ק"ו זה עי' בסי' ד' באורך אם כן לדידהו לא מוכח דין זה ולדבריהם הוא ממזר וכהן אך להסוברים ק"ו זה אינו כהן וא"כ לדידן ס' הוא. ומצאתי בס' גינת וורדים מהפמ"ג כתב כאן דאינו כהן אם הוא ממזר וה"ר מר"י הצרפתי אשר יבואר לקמן בעזה"י ואינו ראיה גמורה כיון דאין לנו ראי' מהש"ס לא נוכל להקל באיסור לאו דטומאה למתי' או לישא נשים הפסולים לו כגון גרושה וזונה וגם גיורת צריך ראי' לזה. הן אמת דלפ"ז כהן ממזר היאך ישא אשה הלא ממזר רשאי לישא רק פסולי קהל או גיורת וכהן לא יכול לישא גיורת. ז"א דיכול לישא ממזרת דמותרת לו ולא נעשית זונה בביאתו וגם בת גרים מגר וגיורת. וכהן דאינו רשאי לישא מהם הוא רק איסור דרבנן בעלמא וז"פ אבל להתירו בגרושה זונה מן התורה או לטמא למתים צ"ע. וגם לענין תרומה או לעבודה יוכל להיות דמדרבנן אסור כמו עשרה כהנים כו' כדלעיל. וא"כ נוכל לומר דממזר אינו מיוחס ואינו אוכל בתרומה ואינו עובד אבל באמת הוא רק איסור דרבנן כמבואר ואפשר דעדיף ממי שאינו מכיר את אביו ויוכל לעבוד ג"כ ואין כאן מקומו אבל להקל עליו צריך עיון גדול. וגם להר"מ פ"ח דהבא על יבמה לשוק עשאה זונה וא"כ יש הק"ו ג"כ דהולד יהי' פגום לכהונה מק"ו דאלמנה לכה"ג דהוא איסור השוה בכל ומחללה ואף דאין הולד ממזר מכל מקום יהי' פגום לכהונה ע"כ דהר"מ לשיטתו דל"ל ק"ו זה גבי גר עמוני אם כן אפילו בבא על הערוה והולד ממזר מכל מקום הוא כהן דמה"ת לא יהי' כהן ועיין ביבמות י"ד ע"ב ודט"ו והסוגיות עמוקות ע"ש. והנה הר"מ תפס הציור ביבמה לשוק והוא לשיטתו פ"ג מה' יבום ע' סי' קנ"ט באה"ע דדעתו דלא הוי ממזר כלל ביבמה לשוק אבל יש סוברים דהוי ס' ממזר מן התורה ע' פ' החולץ ואביי מספקא לי' ע"ש. ודעת קצת פוסקים דהוי רק ממזר מדרבנן כי האחרונים הח"מ והב"ש פסקו דבביאה בלא נשואין לא הוי ממזר כלל. ועתו"ס יבמות ד"ה הכסף משנה בדף מ"ט כ' טעם אף שאין קדושין תופסין ביבמה לשוק מכל מקום לא הוי הולד ממזר כיון דאין תופסין קדושין לשום אדם וגם היבם דוקא בביאה הו"ל כמו עכו"ם ועבד הבא על ב"י דהולד כשר ע"ש. ואני מסופק לדעת האחרונים שתפסו במושלם שממזר גרע מחלל ולא הביאו דעת הרשב"א בתשו' מחמת הק"ו רק מסברתם היאך הדין אם כהן בא על ס' ערוה והולד ס' ממזר אי נימא דמה"ת הוא כשר לבא בקהל דס' ממזר יבא ע' בש"ס ובש"ע אם כן הרי הוא כשר לבא בקהל ככל ישראל הכשרים אם כן הדר הו"ל כהן ודאי וכשר. א"ד דסברי דממזר אינו כהן אם כן ס' ממזר אף דלענין קהל כשר לבא בקהל ככל ישראל הכשרים דכך גזירת הכתוב אבל לענין כהן הוי ס' ככל ספיקא דאוריי' דלמא ממזר הוא ואינו כהן דלענין כהונה לא גלי התורה דס' כשר וא"כ הו"ל ס' כהן א"ד דסברתם כיון דהוא מאיסורי קהל אינו כהן וס' ממזר הוא מותר לבא בקהל אם כן ה"ל כהן גמור וצ"ע. גם אני מסופק אם כהן בא על מצרית ראשונה וילדה בן בביאה ראשונה דהוי מצרי שני אם הוא כהן מצרי דאפשר דוקא ממזר לדעתם הוי זר וגרע מחלל אבל מצרי אפשר דהוי כהן. א"ד כיון דהוא מפסולי קהל לא הוי כהן ואפילו לדעת הרשב"א אם כן יש ג"כ ק"ו דהיא נתחללה ואיסור שוה בכל מכל מקום כיון דהוא רק איסור עשה ליכא ק"ו מאלמנה לכה"ג כמ"ש התוס' ביבמות דע"ז ע"ש רק לסברתם אפשר מחמת דהוא מפסולי קהל אינו כהן. או אפשר דוקא ממזר אבל שאר פס"ק הוי כהן וצ"ע. והנה אם כהן בא על מצרית ואדומית שני' הולד כשר לבא בקהל נראה בפשיטות דאם הוא בן ונתעברה בב"ר הוי כהן גמור. ומצאתי במל"מ פי"ט מה' אבל ה"ה ד"ה לפיכך כתב דעיקר הדין שכהן בא על מצרית שניה שיהי' הבן כהן גמור לא מצאתיו מבוא' עכ"ל. נראה מדבריו דאף בכה"ג ספוקי מספקא לי' וא"י למה לא יהי' כהן גמור ועל הראשונים אנו מצטערין אף דהוא מפס"ק למה לא יהי' כהן גמור כמ"ש לעיל. ואפשר דמחמת ק"ו של הרשב"א דאלמנה לכה"ג אף דאיכא למיפרך דאינו רק איסור עשה וצ"ע. וע"ש שנסתפק עוד אם בפס"ק שייך לאו דזונה ויבואר אי"ה לקמן. אך נתיישבתי דמה שנסתפקתי בבא על מצרית ראשונה אם הבן כהן הוא טעות דמצרית ראשונה היא גיורת והיא מאיסורי כהונה והוולד חלל עיין ר"מ וש"ע אה"ע סי' ד':
והנה נשמט ממצוה הקודמת דכל הכהנים מוזהרים מלטמאות אפילו בעלי מומין חוץ חללים שאינם בכיהונם. וכ"ה בטור סי' שע"ג בשם הספרא. אך אני מסופק בכהן פצוע דכא וכר"ש דמותר לישא גיורת ויש שיטות דמותר אפילו בגרושה דלאו בקדושתו כלל אם מותר לטמאות למתים ועיין באה"ע סי' ה' בח"מ נראה דעתו דמותר לטמא ע"ש מה שהקשה ע"ז ובס' בית מאיר כתב דוקא לענין קדושת הזיווג אינו בקדושתו. אבל לטמא הרי הוא ככל כהן. והנה מבואר בספרא דאלו לא נאמר לאביו רק לאמו הייתי אומר מה אמו ודאי אף אביו ודאי. אביו חזקה מנין כו' ת"ל לאביו. והקושיא מר"י צרפת מפורסמת והיא בשו"ת הרשב"א למה צריך קרא דלאביו חזקה דהי' ס"ד דלא נימא דלמא לאו אביו הוא. וקשה הא אם לאו אביו הוא אינו כהן ומותר לטמאות ע"ש בתשו' הרשב"א ובס' אור החיים עה"ת תי' דמשכחת לה כגון שא' מוחזק בכהן או שאמר על עצמו שהוא כהן דאסור לטמאות ולוקין על פיו עי' באה"ע סי' ג'. וא' מוחזק שהוא אביו כגון שהחזיקו ל' ימים בעיר שהוא אביו אם כן אפשר דאביו אינו אביו כלל ומכל מקום הוא כהן שהוא מוחזק לכהן אם כן הוא לכהן מוחזק בלא אביו ואפשר דאביו הזה אינו אביו כלל ומכל מקום הוא כהן. והי' הס"ד דאסור לטמא לאביו חזקה כתבה התורה לאביו ע"ש באו"ח ומצאתי בתשובת הרשב"א מבואר ג"כ זה התי' וע"ש באוה"ח שתי' בא"א דלא הייתי יודע באביו חזקה אם חיוב הוא לטמאות לו נהי שאינו אביו ואינו כהן אם כן אינו חיוב ע"כ כ' התורה לאביו דמצוה לטמא לאביו חזקה.
הג' לבנו כהן מטמא ואפילו אם הבן חלל או אפילו ממזר כ"ה בר"מ והוא מיבמות כ"ב. אך בן שיש לו משפחה ונכרית אינו בנו כלל בכל התורה. ואם יש לו בן מח"ש וחב"ח גם הבן מתייחס אחריו וחצי השני בתר אמו אם כן בודאי אינו מטמא לבנו כי הבן הוא חצי עבד ואם האב הוא ח"ע וחצי כהן כמו שציירתי לעיל דאם קדושין תופסין הרי הוא בנו מצד הכהונה מותר לטמאות אך דלמא אין קדושין תופסין אם כן אין הבן מתייחס אחריו ואינו יורשו כס' התוס' בהשולח אם כן אינו האב דהוא חצי כהן רשאי לטמא לו שמא אינו בנו. ואם יש לו בן מאנדרוגינוס כבר כתבתי כ"פ וא"צ לכפול. ודע דהד' קרובים דהיינו בנו ובתו ואחיו ואחותו אינו מטמא להם רק אם הם בני קיימא אבל לנפלים אינו מטמא וכ"פ הר"מ פ"ב מה' אבל והוא בת"כ דילפינן מלאביו ולאמו מה הם בני קיימא אף כל הקרובים דוקא בני קיימא. ולכאורה נראה דוקא ודאי נפל או ס' דאינו מטמא הכהן לספק ג"כ אבל תינוק שנולד ומת בתוך ל' דרוב הם בני קיימא כמבואר בשבת בסוגיא שם גבי פיהק וביבמות דל"ו ע"ב וע"ש בתו' אפשר דרשאי לטמא לו כמו בכל התורה דאזלינן בתר רובא חוץ לענין אבילות כמבואר בתוס' ובר"מ פ"א דהקילו והדברים ארוכים. ולכאורה לדעת הר"מ דאבילות תלוי בטומאה אם כן כיון דמטמא יתחייב באבילות אבל אין כלל זה מוכרח ויבואר לקמן בעזה"י. אם כן נראה דרשאי לטמא ובפרט שכאן היא מ"ע אם כן כמו בכהת"כ אזלינן בתר רובא ה"נ כאן. ונ"ל דאינו רשאי לטמאו' דידוע סברת הרא"ש ב"מ בקפץ א' מהמנויים דכל היכי דהתורה אמרה בפי' דל"מ ס' לא מהני אפילו רוב דגם רוב לא יצא מכלל ס' רק דבכ"מ אמרה תורה דאזלינן ב"ר אבל היכי דהתורה אמרה בפי' ודאי ולא ס' אפילו רוב ל"מ ואפילו ס"ס כי הכל בכלל ס' ומה"ט ס"ס ברה"י טמא כיון דהתורה אסרה אפילו ס' וכ"ה סברת הרב המגיד החו"מ לענין ס' חמץ וא"כ הכא דמבואר בר"מ פ"ב מה"א דעל הספיקות אינו מטמא דכתיב לה יטמא מטמא על הודאי ואינו מטמא על הס' והיא בריית' בת"כ הובאה ברי"ף ה' טומאה אם כן כיון דהתורה אסרה הספק בפי' ל"א בתר רובא כלל אם כן אינו רשאי לטמאות לנפלים אף דאיכא רובא ב"ק. וכ"ה ברא"ש בהק"ט דאין מטמא לנפל תוך ל' אף דהי' רוב. ובמ"ש מיושב קושית הנ"י שכ' ל"ל קרא למעוטי ספיקא או למעוטי נפל או שאר ס' פשיטא דאסור הא ס' איסורא לחומרא וע"ש בחידושי אנשי שם שתי' דה"א כיון דמצוה לטמאות הוי אמרינן ספיקא לחומרא ויטמא ע"ש. ודבריו אינם מובני' כלל דלא אשכחן בשום דוכתי דס' מצוה יהי' דוחה איסור ולפמ"ש דאי לא כתבה התורה ה"א דאזלינן בתר רובא ויטמא לנפל או אם א' רחוק בתוך הרבה קרובים ופי' א' הו"א דאזלינן ב"ר ועכשיו דהתורה גזרה דלא יטמא על הספיקות אם כן ל"א בתר רובא כסברת הראשונים כנ"ל נכון בעזהשי"ת. ולפמ"ש ניחא לי ג"כ הא דקיימא לן בכל דוכתי הלכה כד' המקיל באבל ועתו"ס יבמות ופ' יש בכור מחמת דהוי (סד"א) [סד"ר] ובאמת לשיטת הר"מ ודעימי' אבילות יום ראשון הוא מן התורה ולמה הוא לקולא ועיין בענינים אלו דאפילו נגד רוב אזלינן כדברי המקיל וכן לגבי נפלים אין מתאבלים אף דרוב ב"ק ולפי מה שכ' ניחא דהר"מ כתב דמצות טומאה זה גופא מצות איבול והיא מדאורייתא מפסוק הזה וא"כ כיון דהתורה כתבה לה יטמא ואין מטמא על הספק אם כן לענין איבול הוי כאילו כתוב בפירוש דעל הודאי מתאבל כי בכלל יטמא איבול גם כן ואינו מטמא על הס' היינו אינו מתאבל על הס' ג"כ וכיון דהתורה כתבה בפי' דאינו מתאבל על הספיקות ורוב וס"ס הוי ג"כ בכלל ס' אם כן א"צ להתאבל על ספיקות אפילו במקום רוב ואפילו להסוברים דאבילות דאורייתא כי התורה אמרה בפי' דלא יתאבל על הספיקות והוי רוב ג"כ בכלל אם כן א"צ להתאבל אפילו במקום רוב כנ"ל ברור ונכון בעזהשי"ת. ולדעת הר"מ דספיקא לחומרא הוא רק מדרבנן בלאו הכי ניחא דכאן התורה כתבה דאסור לטמאות אם כן היא איסור דאורייתא בספיקות ופשוט. ובזה מיושב גם קו' התוס' שבת קל"ה דאמרינן שם ערלתו ודאי ולא ערלתו ס' דהקשו שם מן התורה יהיה ס' דוחה שבת בלאו קרא ע"ש (ומפורש דלא כחדושי אנשי שם דשם אף דהוי מצוה אין ס' ד"ש) ולפי האמור ניחא דנ"מ אפילו לענין רובא א"ד את השבת כגון שנתערב תינוק שלא נימול בזמנו עם הרבה תינוקות שזמנם בשבת ופי' א' דאי לאו קרא הו"א כל דפריש מר"פ ונימהלי' בשבת אך כיון דהתורה גילתה דלא יהא ס' ד"ש אם כן אפילו רובא ג"כ אין כאן ואינו דוחה שבת כנל"ב בעזהשי"ת.
ודע דאם כהן טימא לספיקות נראה דאין לוקין לדעת התוס' ביצה כיון דאוכל נפש הותרה ביום טוב בפירוש אך דלגבוה אסרה התורה מלכם ולא לגבוה א"ע אם עשה מלאכה לצורך גבוה רק בלאו הבא מכלל עשה ול"ש אהדרי' לאיסורא קמא ול"ד לגוזז פסולי המוקדשין ע"ש. אם כן ה"נ כיון דהתורה התירה בפי' טומאת קרובים ואסרה התורה הספיקות מלה יטמא ל"א דספיקות אהדרי' לאיסורא קמא רק אינו עובר אלא בלאו הבא מכלל עשה ועובר בעשה וגם חוץ העשה הוא עובר ככל ספק דאורייתא לחומרא ועובר ג"כ בעשה או לדעת הר"מ דסד"א לקולא מכל מקום עובר בעשה על הספיקות אבל אין מלקין אותו דל"א אהדרי' לאיסורא קמא וע' תוס' חולין סוגיא דזרוע בשלה ובע"ז סוגיא דטכ"ע וברשב"א ור"נ שם מזה דאהדריה לאיסורא קמא. ולדעת הר"מ פ"א מהיו"ט דהמבשל לצורך עכו"ם או כלבים אם ליכא טעמא דהואיל לוקין וע"ש בלחם משנה דדעת הר"מ דגבי יום טוב ג"כ אהדריה לאיסורא קמא אם כן לדעת זה לוקין על הספיקות אף דבכ"מ אין לוקין על הס' ובפרט להאומרים דכל ס' אינו אלא איסור דרבנן מכל מקום הכא גלי קרא דעל הספיקות עובר בלאו ולא התירה התורה טומאת קרובים בס' כלל אם כן עובר בלאו ודאי דהתורה לא התירה אלא ודאי קרובים אבל ספק לא התירה כלל וא"כ לוקין. ובזה מיושב ג"כ קו' הנ"י שהבאתי ל"ל קרא לאסור ספיקות הא ס' דאורייתא בלאו הכי לחומרא ז"א דבלא קרא לא היו לוקין אבל עכשיו גילתה התורה דעל הס' לא התירה כלל אם כן לוקה וג"כ מתורץ קו' התוס' בשבת שהבאתי לעיל דאי לאו קרא דערלתו ולא ס' אם מל א' מהספיקות א"ח רק א"ת או במזיד א"ח סקילה אבל עתה דהתורה אהדריה לאיסורא קמא דספק אינו דוחה כלל את השבת אם כן במזיד חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת קבוע. אך לדעת התוס' היכי דהותרה ל"א אהדרי' לא"ק אם כן אין לוקין כאן וכן במילה א"ע רק בעשה חוץ הספק שעובר באשם תלוי עובר גם בעשה. אך לפמ"ש לעיל דהר"מ והתוס' סוברים דטומאת קרובים דחוי' היא ולא הותרה אם כן במקום דלא דחתה התורה בודאי אהדריה לאיסורא דדוקא במקום זה דחתה התורה וכיון דלא דחתה אם כן הרי היא באיסורא ולוקין כמ"ש לעיל אפילו אם רק מדרבנן אסור לטמאות מכ"ש דיש כאן עשה אם כן בודאי לוקין ואין כאן מקומו להאריך בענינים אלו. והנה באשה שילדה תאומים ומת א' מהם בתוך ל' יום והשני מת אחר ל' היאך הדין לטמאות אם נאמר כיון דא' מת תוך ל' יום והוי נפל אם כן השני ג"כ נפל ואסור לכהן לטמאות אפילו לשני א"ד אדרבא אמרינן כיון דהשני ב"ק הוי הראשון ג"כ ב"ק ומותר לטמאות אפילו לראשון שנפטר בתוך הל' יום. דבר זה מבואר בש"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ט' לענין אבילות ודעת הלבוש בפי' דין זה דגם על המת לאחר ל' אין מתאבלין מדהראשון אינו בן קיימא גם הב' אינו ב"ק. והט"ז והש"ך השיגו עליו דהפירוש הוא דעל השני בודאי מתאבלין. אך דהו"א מדהשני ב"ק גם הראשון ב"ק ויהי' מתאבלין עליו לזה ס"ל לבעל א"ז דאין מתאבלין עליו. ובאמת מפורש כדבריהם בתוס' נזיר די"ג ד"ה והפילה אשתו כו' גבי האבעיא דהתם דהפריש קרבן והפילה ואח"כ ילדה דפי' שם התוס' צדדי האבעיא. דמהריון א' הפילה וילדה ב"ק דאיכא הוכחה מדהשני ב"ק גם הראשון ב"ק ועלתה בתיקו וגם בהאיבעיא פי' דלאו ודאי הוא רק הוכחה ע"ש מפורש כהט"ז והש"ך דזה שהוא ב"ק אין לס' בו כלל רק על הנפל מדזה ב"ק גם הנפל ב"ק. אם כן יפה פסקו כיון דס' אבילות לקולא אין מתאבלין מכח הוכחה זו אבל הבן שלשים ודאי ב"ק הוא ועל המת בתוך שלשים עלתה באיבעיא וגם אינו ודאי אפילו לבעל אבעיא ע"כ אין מתאבלין עליו ותמהני על אחרונים הנ"ל שהעלימו עין מדהתו"ס. וע' מ"ל פ"ט מה"נ. אם כן ה"נ לענין טומאה דהמת בתוך ל' אין מטמאין לו ולהמת אחר ל' הוא ב"ק ומטמאין לו כנ"ל בעזה"י. הד' לבתו בכל הענינים שוה לבנו אפילו פסולה ושאר הדינים הכל כמבואר לעיל. הה' לאחיו ודוקא אחיו מאביו אבל אחיו מאמו אינו מטמא לו והוא בת"כ וכ"פ הר"מ פ"ב מה"א הי"ב. ואם יש לו אח משפחה או מח"ש וחב"ח או שאביהם הוא ח"ע וח"כ ע' לעיל.
הו' לאחותו כו' אפילו היא בוגרת או מוכת עץ. אבל אנוסה או מפותה אין מטמא לה ואם נבעלה בלא השרת בתולים עמ"ל פי"ז מהא"ב דין י"ג שפלפל שם אי נקראת בעולה ומסיק שם כיון שהי' הכנסת עטרה הויא בעולה אם כן כאן נמי הויא בעולה ואין מטמא לה ואם היתה ארוסה אינו מטמא לה וכ"ש נשואה אך ארוסה שנתגרשה מטמא לה ונשואה אף שנתגרשה אין מטמא לה. ועמ"ל שאם נתארסה קדושין דרבנן אם הי' כח ביד חכמינו זכרונם לברכה להפקיע המ"ע של לה יטמא ונשואה פשיטא ליה דבלאו הכי היא בחזקת בעולה. וע"ש שדעתו דמטמא לאחותו ארוסה מדרבנן דאין כח ביד חכמינו זכרונם לברכה להפקיע המ"ע דלה יטמא והוא בפ"ב מה"א ה"ז. ובאיזה אופן היא נשואה כ' לעיל קצת דינים גבי אשתו ועיין אה"ע מדינים אלו איזה נקרא חופה ועיין בלשון הר"מ כתב אפילו היא ארוסה לכהן. ודע דל"ד נתגרשה דה"ה אם נתאלמנה מן האירוסין אחי' מטמא לה וז"פ. ונראה דאף אם נשארה זקוקה ליבם מכל מקום מטמא לה ואם כהן מטמא לשומרת יבם שלו עיו"ד סי' שע"ג והוא מתשובת רשב"א מובא בב"י וע"ש דכיון דיורשה ואפילו בנכסים היוצאים ונכנסים עמה אם כן ה"ל כבעל כיון דקרי ולא עני. והנה המחבר ורמ"א מסתם סתמי לדין זה ובאמת עיין באה"ע סי' ק"ס פוסק המחבר דיורשי האשה יורשין הנ"מ שלה אם מתה כשהיא שומרת יבם ובנכסי צ"ב חולקים ועיין ברמ"א שם דבמקום ובזמן שכופין לחלוץ דהיינו למ"ד מ"ח קודמת אין היבם יורש כלל והביא שאר דיעות דאין היבם יורש כלל רק אבי המת הוא היורש וא"כ לשיטות אלו ודאי אין היבם מטמא לה וגם שם מבואר אם יש לו שתי יבמות ומתה א' מהם אין היבם יורש אותה כלל וע"ש בב"ש אם כן צ"ע דמחבר ורמ"א מסתם סתמו והוא תלוי בשיטות. וצ"ע הרבה ביבמות וכתובות לענין ירושה ובפרט לפמ"ש בשם התוס' דכ"פ אף דיורש מכל מקום אין מטמא לה וגם הבאתי בשם נ"י דהיכי דהוא יורש מן התורה ל"ש האי סברא דעשאוהו כמ"מ דבאמת קרי להו ועני ע"ש צ"ע היטב ד"ז ויש לי עוד עיונים בסוגיות אלו ואין כאן מקומו. וגם לשיטות אלו מבואר דזיקה ס' נשואין עושה. והנה לעיל כ' הפלוגתא דהאחרונים תפסו במושלם דממזר אין לו דין כהן והח"מ כ' דגרע מחלל ונסתפקתי היאך הדין אם עבד ואח"כ נמצא חלל דלדעת הרבה ראשונים אם לא נודע שהי' חלל בשעת עבודה אין עבודתו מחוללת ולהר"מ פ"ו מהב"מ דאפילו נודע דעבודתו של חלל אינה מחוללת ע"ש. והטעם דברך ה' חילו ואפילו חולין שבו. אם ממזר כהן ג"כ בכלל הזה דעכ"פ מזרע הכהנים הוא ואין עבודתו מחוללת בלא ידע או לדעת הר"מ אפילו ידע או שהוא גרע כי הוא זר גמור ועבודתו מחוללת בכל ענין וצ"ע.
ודע דלהקרובים הנזכרים אין כהן מטמא להם אלא בזמן שהם שלמים אבל אם נחסר מהם מעט אין מטמא להם ואפילו נקטע ראשו ומונח אצל הגוף וכן הרוג שהרי חסר דם כ"פ הר"מ ורוב הראשונים ולהרי"ף יש לו שיטה אחרת ובזה חמור דין קרובים ממת מצוה דמת מצוה מטמא על ראשו ורובו ועל הקרובים אינו מטמא אם חסר כל שהוא ודוקא שנחסר לאח"מ אבל אם בחיים נקטע ממנו אבר ואח"כ מטמא להם עיין בראשונים ובש"ע יו"ד. ואני מסופק באשתו היאך הדין. והנה להסוברים דאשתו מדאורייתא מטמא לה כי היא בכלל הקרובים הנזכרים בכתוב אם כן דינה כדין כל הקרובים ואשתו קטנה אף שאמרו בגמרא כיון דירית לה קרי ולא עני עשאוהו כמ"מ נ"ל לפי פי' התוס' דהגמרא נתנה טעם היאך חכמים עקרו ד"ת בקו"ע רק בטעם הגון עקרו חכמים ע"ש. אם כן כיון דחכמים אוקמי' דבריהם דאשתו מדרבנן הוי כאשתו ד"ת אשר מטמא לה ואשתו מן התורה היא בכלל קרובים אם כן בודאי לא עדיפא מאשתו גמורה דאינו מטמא לה אם חסר קצת כמו כל הקרובים. אך לדעת הר"מ דאשתו גמורה ג"כ רק מדרבנן אם כן דרבנן התירו לטמא לה מטעם דקרי ולא עני אם כן אפשר מן התורה עשו חכמינו זכרונם לברכה כקרובים כיון דלאו קרובה לענין זה יוכל להיות דכל תיקון חכמים הוא משום לתא דמת מצוה וא"כ לגמרי דינה כמ"מ ומטמא אף לראשה ורובה. בשלמא דאם אשתו גמורה מן התורה אם כן אשתו קטנה עשאוה מחמת טעם הזה כאשתו גמורה אבל אם קרוב כה"ג לא אשכחן דכוותי' באורייתא ע"כ אמרינן דהוא קרוב למ"מ עשאוהו כמ"מ אם כן דינו לגמרי כמ"מ ומטמא אפילו לראשה ורובה. אך דעת הראשונים דאשתו מן התורה וגם דעת הב"י בר"מ כן אם כן היא בכלל קרובים דקרא ודינה כקרובים אם כן אף אשתו קטנה מחמת טעם עשאוה כאשתו גמורה ולא עדיפא מאשתו ואינו מטמא לה אם נחסר ויש להחמיר כנל"ב בעזה"י. ואינו מטמא לקרובים הנ"ל אלא עד שיסתום הגולל ואח"ז לוקה כ"ה בר"מ והבאנו לעיל. וגם מבואר בר"מ דהמינים והמוסרים והפורשים מדרכי צבור אין מטמא להם והיא ברייתא הביאה הרי"ף בעמיו ולא שפירשו מדרכי צבור והר"מ הוסיף עוד הרוגי ב"ד ומאבד עצמו לדעת ועיין כ"מ כתב לדעת הר"מ שעיקר מצות טומאה כדי להתאבל ולהתעסק אם כן על אלו אין מתאבלין אם כן אינו מטמא להם ע"ש. ונראה דלשיטת הראשונים דאין אבילות תלוי בטומאה וגם הרבה פוסקים דאבילות מדרבנן וטומאה מצוה בפ"ע אם כן נראה דהרוגי ב"ד אם עשו תשובה דלענין הכאה וקללת הבן חייב דקרינן בעמך עושה מעשה עמך אם כן בודאי מצוה לטמא להם אף על פי שאינו מתאבל עליהם כנ"פ.
והנה המצוה זו טומאת קרובים דעת הר"מ והרהמ"ח דוקא לזכרי כהונה שהם מוזהרים שלא לטמאות מצווים על ט"ק אבל בנות אהרן וכן שאר ישראל שאינם מוזהרין על הטומאה אינם מצווין ג"כ על טומאת קרובים ומבואר כאן בר"מ פ"א מה"א והראב"ד השיגו מהברייתא הובאה בכ"מ תני ר"ח אשתו ארוסה כו' לא אוננת ולא מטמאת לו משמע אבל נשואה מטמאת לו ואי לענין איסור אפילו ארוסה מותרת לטמא כי בנות אהרן אינן מוזהרות וע"כ לענין שארוסה אינה מחויבת לטמא מכלל דנשואה מחויבת ע"ש. ובאמת לדעת הר"מ בלאו הכי קשה הך ברייתא דאפילו יסבור דכולם מצווים לטמא לקרובים מכל מקום לפמ"ש הלחם משנה דדעת הר"מ דלאשתו אינו מטמא רק מד"ס דלאו בכלל קרובים דקרא היא אם כן נהי דהוא מטמא לה מחמת דירית לה אבל היא בודאי אינה (רשאה) [מחוייבת] לטמא לו כי לאו בכלל קרוב והיא לא ירתה לבעל אם כן למה דוקא ארוסה אפילו נשואה אינה מחויבת דלאו בכלל קרובים הם. והנה ברא"ש בהק"ט כ' לדברי הר"ם דלאו דוקא נקט ארוסה. והנה רש"י בכ"מ מכח קושיא זו וגם התוס' פי' דהברייתא מיירי ברגל והשאג"א היו"ט כתב דגם הר"מ מוקי להברייתא ברגל. ובאמת איני מבין דמ"מ קושית הראב"ד במק"ע דאם מיירי ברגל אם כן כמו דאין ארוסה רשאה כמו כן הנשואה כיון דאין מצוה לטמאות אם כן היא ג"כ אינה רשאה לטמאות ברגל וע"ש בשאג"א דלדעת הר"מ דאשה חייבת בשמחה ברגל אסורה לטמאות ברגל משום שלמי שמחה ולדעת הראב"ד דאשה א"ח בשמחה אין אשה מוזהרת כלל שלא לטמאות ברגל כי בראיה וחגיגה פטורים ע"ש באריכות. ועיין בס' ט"א לר"ה הקשה על הר"מ דאי אמרינן דאין מצווים על ט"ק רק הכהנים אם כן בסוכה מוכיח הש"ס דעוסק במצוה פטור ממצוה מהאנשים אשר היו טמאין לנפש אדם מי היו ח"א נושאי ארונו של יוסף היו וח"א מישאל ואלצפן היו ואח"ז אמרינן דהם היו יכולין לטהר עצמן אלא טמאי מכל מקום היו שחל שביעי שלהם בע"פ וע"ש ברש"י ותוס' דלא מכל מקום ממש דמ"מ ממש דוחה אפילו פסח בזמנו מולאחותו אלא טומאת קרובים ואי דאין מצוה בט"ק רק בכהנים ואז לא היו כהנים רק אלעזר ואיתמר ואהרן אביהם אם כן היו זרים ואין מצוה בט"ק אם כן לא היו עוסקים במצוה כלל ע"ש. ולי צע"ק היאך מוכיח הש"ס דעוסקים במצוה פטור מה"מ דלמא לעולם חייב במצות ואי דהיאך טימאו לקרובים הא כל ישראל לא יכלו לטמאות מחמת מצות הפסח אם כן כיון דאין שום א' רשאי לטמאות היו מונחים בלא קבורה הדר הוי להו מת מצוה ומכל מקום בודאי דוחה הכל. ואפ"ל דלא ימלט בתוך עם רב בישראל שלא יהיה טמאים אחרים והו"ל להתעסק ולא טהורים ולא הוי מכל מקום רק מצות ט"ק. וע"ש בלחם משנה כ' ג"כ בדעת הר"מ דמיירי ברגל וכתב לפ"ז נשואה מטמאה לו וא"י מה מעלה בנשואה יותר מארוסה ובפרט לשיטת הר"מ שדעתו דלא הוי בכלל קרובים וגם שיש בדבריו ט"ס. והנה לעיל כתבתי דלדעתי קטן אינו מצווה במצות כלל לא שהוא מצווה רק שאין בו דעת כדעת הפמ"ג והבאתי ראיה לזה רק דזה גזירת הכתוב להזהיר גדולים עה"ק וכן בכל האיסורים דאסור ליתן להם בידים עיין לעיל. אם כן לפ"ז נראה דגדול מוזהר על קטן שלא לטמא אותו אפילו לקרוביו כי אין מצוה עליו כלל לטמא לקרוביו והוי כרחוקים אצלו אם כן אסור לטמא אותו אפילו לקרוביו כנ"ל. אך נ"ל דאם הקטן בעצמו מטמא לקרוביו אף דמבואר בא"ח סי' שמ"ג דאביו חייב להפריש בנו מטעם חינוך עי"ש בב"י באריכות דהיא דעת הר"מ וכאן נ"ל דא"צ להפרישו מטעם חינוך דמבואר בחגיגה דף ו' דקטן חיגר אף שיכול להתפשט לכשיגדל מכל מקום א"צ לחנכו בראי' ברגל כיון דגדול כה"ג פטור אף דהקטן הזה לכשיגדל יתפשט מכל מקום א"ח בחינוך ע"ש ברש"י ומכ"ש כאן דגדול כה"ג מצוה עליו לטמאות והקטן בעצמו לכשיגדל יהיה מצוה עליו אם כן א"צ לחנכו דעיקר החינוך כדי שלא יעשה בגדלותו איזה ל"ת או שיעשה מצוה בגדלותו במצות עשה אם כן למה יהיה מפריש אותו כיון דכשיגדיל יהיה רשאי לטמאות ומצוה איכא כנ"ל. והנה במ"ש לעיל דכיון דכתבה התורה לה יטמא ואינו מטמא על הספיקות אפילו אם יש רוב ג"כ אינו מטמא כגון אם יש הרבה קרובים ורחוק ופי' ל"א מרובא פריש עיין לעיל. ואף דמבואר בספרא דלאביו חזקה מטמא והוי ג"כ רוב דלמא לאו אביו הוא. אך דשם הוחזק הרוב מקודם לדברים אחרים אם כן מחזיקין הרוב גם לזה אבל אם הרוב אינו אלא לענין זה ולא הוחזק מכבר אין מטמא וסברא זו מפורסמת בס' אחרונים. ובמה שהבאתי לעיל קושית הרמב"ן מדוע לא התעסקו אלעזר ואיתמר בניו ותירצתי שם. עי"ל להמ"ד בסנהדרין דשרפה ממש הוי רק התוס' כ' בסנהדרין ובסוכה דשלדן קיימת הוי דאי לא"ה אינו מטמא כלל ונ"פ דבכה"ג אין מצוה בטומאת קרובים כמו נחסר וגרע מנקטע ראשו אם כן אין הקרובים רשאים לטמאות כנ"ל פשוט וע"ש בש"ך סימן שע"ג דאם אינו לאח"מ כמו בחיים אינו מטמא לו ע"ש. והנה לדעת הר"מ והרהמ"ח נכלל במצוה זו מצות אבילות ג"כ והר"מ כ"כ בספר המצות אבל בס' היד פ"א מה"א לא הביא רק מפסוק ואכלתי חטאת היום וע"ש בכ"מ ולח"מ. והנה יש ג' שיטות בענין אבילות דעת קצת מרבוותא הובאו ברי"ף ברכות פ"ב דכל ז' ימים הן מן התורה. ודעת הרי"ף והר"מ ושאר ראשונים דיום ראשון בלבד הוא מן התורה ושאר הימים אינו אלא מדרבנן. ודעת רבותינו הצרפתים דאף יום ראשון הוא רק מדרבנן דאנינות לחוד ואבילות לחוד רק לענין מעשר וקדשים יום ראשון מן התורה אבל לענין אבילות אף יום ראשון מדרבנן ודעת הראב"ד דאף גזירת שלשים היא דאוריי' עי' בטיו"ד סי' שצ"ח וברא"ש פ' אלו מגלחין באורך:
ב
שאבילות כו' ביום מיתה וקבורה כו'. וכ"כ לקמן והוא מבואר ג"כ בר"מ דקודם הקבורה אינו חל אבילות וברשב"א מביא מכתובות מי שהיה טבחו טבוח ומת כו' מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל ב"מ ופורש מזה ראיה דקודם קבורה אינו חל אבילות דאוריי' ובלחם משנה פ"א הקשה כיון דראיית הר"מ מפסוק ואכלתי חטאת היום כו' ולענין מעשר וקדשים מבואר דיום המיתה אף בלא יום הקבורה אסור מן התורה וע"ש שכ' בתוך דבריו דלא קשיא מהך דכתובות דחכמים העמידו דבריהם בשוא"ת כמ"ש הר"נ שם בכתובות ודבריו תמוהין דבעילה היא קום ועשה והר"מ מיירי שם לענין דנוהג ז' ימי המשתה אף דיום ראשון הוא דאורייתא כיון דשוא"ת שלא יתאבל ודבר של שמחה בקו"ע אוסר שם וצ"ע והנה להאריך בענין זה ובראיות צריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו. ועיין ברא"ש פ' אלו מגלחין שחכמי צרפת הקשו אם אבילות דאורייתא למה ס' אבילות לקולא דאין מתאבלין על הנפלים וע' לעיל מה שתירצתי כיון דהתורה אמרה בפירוש דאין מתאבלין על ס' אף על רוב אין מתאבלין. ומכל מקום צ"ע בנפל דהרוב הזה דבר קיימא כבר הוחזק ומועיל לכמה דברים למה לא יועיל לזה ואי"ה אשנה פ"ז. (ובהיותי בזה אכתוב מה שאמרתי בילדותי בזה בישוב ד' הרמ"ה שהביא הרא"ש בפ"א דכתובות דף ד' שסובר דהא דאמר רב יוסף שם בבעל ופירסה אשתו נדה ישנה עמו היינו דוקא בפירסה אשתו נדה ממש דחמירי לי' אבל בדם בתולים דקיל לי' דגומר ביאתו והוי דומיא דאבילות דהוא ישן בין אנשים והיא בין הנשים משום דקיל' ע"ש. והמהרש"א שם הקשה דא"כ מה קאמר התם בש"ס אהא דמת אביו של חתן דבועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשי' כו' וקאמר דמדהוא ישן בין אנשים כו' מסייע לר"י דאמר אעפ"י שאמרו אין אבילו' במועד אבל דברים שבצינעא נוהג ומאי סייעתא לפי הרמ"ה דהא הכא בלאו הכי צריך להיות הוא ישן בין אנשים כו' משום דם בתולים דקילא וצריך הרחקה עכ"ד עי"ש. ואמרתי בזה דהא צריך להבין בקובר מתו ברגל למ"ד דברים שבצינעא נוהג ומכל מקום אין הרגל עולה והטעם מבואר במו"ק דף י"ט ע"ב משום דלא נהגו מצות ז' ברגל. ולכאורה הרי נהג בדברים שבצינעא וצ"ל באמת למ"ד דנוהג דברים שבצינעא לא מיחשב אבילות ובאמת ה"ט דמ"ד אין נוהג דס"ל דגם דברים שבצינעא מיחשב אבילות ואין אבילות במועד ולהכי אין ראוי לנהוג אף בצינעא. והנה ידוע דעת הרא"ש הובא בטור סי' שצ"ט שכתב דלהכי עולה הרגל למנין שלשים הואיל דנהגה מצות שלשים ברגל לענין גיהוץ ותספורת אע"ג דלא נהגא ברגל בתורת אבילות רק בתורת איסור מלאכה ברגל מכל מקום הואיל ונהג איסור על כל פנים יהיה מאיזה טעם שיהיה לכן עולה לענין אבילות ג"כ יעו"ש. ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמ"ה וכן הוא כוונת הש"ס דמדאמר דכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים מוכח ע"כ דדברים שבצינעא נוהג והיינו משום דדשב"צ לא מיחשב אבילות כ"כ דא"ת דדשב"צ אינו נוהג וע"כ משום זה דהוי אבילות ואין אבילות במועד אם כן יקשה הך דנוהג ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות למה ינהוג אח"כ אבילו' הא כבר נהג דשב"צ משום דם בתולים אם כן הרי נהג על כל פנים מצות ז' ברגל שלו ופטור תו מאבילות וע"כ דדברים שבצינעא נוהג משום דאין זה אבילות כ"כ ולא מיקרי כה"ג נהג מצות ז' ברגל ע"כ צריך לנהוג אבילות אח"כ והוי שפיר סייעתא לר"י וא"ש ואמרתי אז לפני גדולים וקלסוהו):
ג
ובביאור אמרו במ"ק כו'. ראיה זו הובאה גם בתוס' ובראשונים והרי"ף הקשה דלכ"ע לשיטתו וכן לשיטות הר"מ והרהמ"ח אינו אבילות מן התורה אלא ביום ראשון ובלילה אינו רק מד"ס אם כן היאך אמרינן אי אבילות דמעיקרא עשה דרבים דחי עשה דיחיד הא אין עשה דאבילות אפילו בלילה הראשונ' ועיין מה שתירץ וערא"ש פ' וא"מ דאפילו למ"ד דגם לילה דאורייתא דחי העשה די"ט ובשאג"א הקשה הא בלילה ראשונה ליכא עשה דשמחה ע"ש שמביא כמה ראיות לזה. ולכאורה לשיטת הראב"ד בה' חגיגה דנשים א"ח בשמחה והם חייבי' באבילות מן התורה כמבואר בר"מ ובהרהמ"ח אם כן ינהגו הם אבילות ברגל ועיין ש"א פלפל אי נשים חייבים בשמחה מן התורה ולא הביא ראיה מכאן:
ד
ואפילו הכהן ינהג כו' והבן זה כו'. נראה קצת מדבריו דכהן אינו נוהג אבילות אלא ביום א' שהוא מן התורה וא"י מאין יצא לו זה בודאי מחויב כל הששה ימים מדרבנן כמו ישראל וא"י חילוק בזה בין כהן לישראל. והנה לדעת הר"מ וסייעתו דאבילות נכלל במצוה זו דטומאה מכל מקום ס"ל דאף שאין מוזהרים על הטומאה כגון נשים וישראלים חייבים במצוה זו דאבילות עיין ר"מ והרהמ"ח לקמן. אך אני מסופק בכה"ג ונזיר דאסור לטמאות לקרובים אותם אפשר דאין חיוב אבילות עליהם אך הר"מ כ' פ"ז מה"א כה"ג חייב בכל דברי אבילות אלא שאסור לקרוע כו' נראה דגם נזיר חייב. והנה יצא להר"מ זה ממשנה דסנהדרין פרק כ"ג דמבואר שם כשמברין אותו כו' נראה דמברין אותו דאסור לאכול משלו ע"ש ברש"י אם כן ה"ה כל מיני אבילות. אבל באמת תמוה לי דין זה דהנה מבואר במ"ק די"ד והצרוע לרבות כה"ג והרי כ"ג בכל השנה כרגל לכ"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן כו' ע"ש ברש"י ותוס' אם כן חזינן בפירוש אף דדיני צרעת מן התורה מוכח דנוהג ברגל מכה"ג בכל ימות השנה הרי דהי' פשוט להש"ס דאם המצורע לא ינהג צרעתו ברגל שהוא מן התורה דרגל הוא מן התורה גם כה"ג לא הי' נוהג בשום פעם צרעתו הרי דתפסו הש"ס לכה"ג תמיד לרגל דכ"ע אם כן אמאי יהי' כה"ג נוהג אבילות כיון דברגל אין אבילות נוהג ולדידי' כרגל דמי בכל השנה. וא"ל דעיקר הטעם דאינו נוהג ברגל דאתי עשה דרבים דרגל ודחי עשה דיחיד אם כן מאי מפשט הש"ס לענין מצורע שנוהג צרעתו מכה"ג דלמא שאני כה"ג דהיא עשה דיחיד ע"כ נוהג צרעתו אבל מצורע ברגל דהיא עשה דרבים אינו נוהג צרעתו. ובריטב"א שם הקשה כיון דהש"ס פשיטא לי' דכה"ג כרגל אם כן היאך משכחת לה כלל כ"ג מצורע הא קי"ל אין רואין את הנגעים בי"ט וזה אין סברא שיהי' מצורע ואח"כ מנוהו להיות כהן גדול ותי' דמה שאין רואין נגעים בי"ט היא רק מדרבנן ואנן בדאורייתא קיימינן ע"ש. אם כן רואין אנחנו דהש"ס תפסו לפשיטות לכה"ג תמיד כרגל אם כן כיון דאינו נוהג אבילות ברגל בודאי אין כהן גדול נוהג אבילות בשום פעם כמו דאינו פורע ופורם אף דאסור לאכול קדשים באנינות מפסוק ואכלתי חטאת כו' ומזה מוכיח הר"מ אבילות עי' בריטב"א שם. הכלל נראה בפירוש מש"ס דכה"ג תמיד אצלו כרגל אם כן למה ינהג אבילות ברגל. ואין ראי' מהמבואר בסנהדרין שמברין אותו דהא קי"ל דאף ברגל מברין אותו כמבואר במו"ק ובש"ע או"ח סי' תקמ"ז וגם אפילו אי הוי עשה דיחיד מכל מקום אבילות ג"כ עשה דיחיד ואין עשה דוחה עשה מאי אולמי' כו' רק אם נעשה אבל קודם שנתמנה להיות כה"ג וצ"ע. אבל כה"ג שיהי' נוהג אבילות צריך עיון גדול. ואגב אורחין צ"ע בש"ס שם ופירש"י דהיכן מוכח דכה"ג כרגל מדמקריב אונן נראה דברגל אינו נוהג אנינות לענין הקרבה ועמ"ל פ"ג מה' אבילות ה"י כ' שם שלענין אנינות של תורה לקדשים ולמעשר אין חילוק בין י"ט לחול ע"ש שמביא ראי' מיומא וגם ד' רש"י שפי' דכה"ג מקריב אונן אבל כ"ע בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כו' שלמים בזמן שהוא שלם ולמה לא פירש"י דכה"ד אינו מקריב אונן ומחלל עבודה כמבואר בזבחים. מזה נראה דרש"י היה קשה לו זה היכן מצינו דאונן תלוי ברגל ע"כ פירש"י דחזינן דאינו משלח קרבנותיו והוא מקריב אונן. ומכל מקום צ"ע מאי ראי' היא הלא אבל אינו משלח קרבנותיו אף דכהן מקריב רק דאסור להקריב קרבן אם כן נהי דכה"ג מקריב אונן אפשר דוקא קרבנות אחרים אבל קרבן שלו באמת אינו מקריב ולומר מדהוא מקריב קרבנות בעצמו של אחרים מוכח דרשאי גם כן לשלוח צ"ע מנין. ונראה דהוכח' היא דחזינן דכה"ג מקריב בכל יום מנחת חביתין משלו נראה דאף קרבנות שלו מקריבין באנינות ולא מצינו דאם כה"ג אונן שלא יהי' מקריבין מנחת חביתין משלו רק משל צבור כמו כה"ג שמת אם כן חזינן דהוא אצלו כרגל. והנה מבואר שם בגמ' שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ע"כ אבל אינו משלח קרבנותיו. ונראה בודאי דוקא יום ראשון דלאח"ז לאו דאורייתא ואינו אבל כלל מן התורה וגם לשון הגמ' דט"ו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ואנינות אינו אלא ביום ראשון. וצ"ע דהר"מ פ"ב מהב"מ הי"א כתב דאבל אונן [אינו] משלח קרבנותיו כל ז' ובאמת הוא בעצמו פסק דוקא אבילות יום ראשון מן התורה ולמה לא ישלח קרבנותיו כל שבעה ימים ואין לומר דמדרבנן לא ישלח קרבנותיו והא כ' אח"ז דמנודה לא ישלח ובדיעבד נרצה הקרבן משמע דהדינים הקודמים אף בדיעבד לא נרצה משמע דמדאורייתא הוא ולמה לא ישלח מן התורה כיון דאינו אבל מן התורה כלל לאחר יום ראשון והכסף משנה שם הראה מקום לתוספתא ועיינתי שם כלשון הזה. ואפשר התוספתא ס"ל דאבילות כל ז' מן התורה ואפשר דרבוותא שהביא הרי"ף דכל ז' מן התורה יצא להם מתוספתא זו אבל לדעת הר"מ א"י למה לא ישלח קרבנותיו תיכף ביום ב' ולפמ"ש דהתוספתא ס"ל כדעת הרבוותא צ"ע על הראשונים דפסקו דלא כותי' ואפשר משום דהרי"ף דחאה להאי סברא מש"ס דילן עיין בברכות אבל על שיטת רבותינו הצרפתיים הסוברי' דליכא אבילות כלל מן התורה רק לענין קדשים ולענין מעשר דהוא יום א' וד"ז דאינו משלח קרבנותיו הוא ג"כ דין מדיני קדשים אם כן בודאי לא שמענו ז' ימים רק יום א' אם כן היאך יפרנסו תוספתא זאת וצ"ע. גם צ"ע על הר"מ שהשמיט שם ולא כ' דכ"ג משלח קרבנותיו כמבואר בש"ס. וגם צ"ע למה אינו מביא שם דברגל משלח אדם קרבנותיו אף על פי שהוא אונן כדמוכח בגמ' כאן וכפירש"י בהדיא אם כן למה לא כ' דין זה וא"ל שסמך אמ"ש בפ"י מה' אבילות דאין אבילות נוהג ברגל. ז"א דהא לענין מעשר וקדשים אין חילוק באנינות בין י"ט לחול וה"א דזהו ענין קדשים ואסור אף ברגל הי' צריך להשמיענו לענין זה שוה לשאר אבילות כדמוכח כאן וצ"ע בכ"ז. וכ"ז אם הוא כ"ג ואירע לו אבילות אבל אם הוא אבל קודם ובו ביום נתמנה להיות כ"ג אפשר דמחויב (כ"ה) דבשלמא אם אבילות בא לו אחר הכ"ג אם כן אף דהרגל שלו הוא עשה דיחיד מכל מקום אבילות הוא ג"כ עשה דיחיד ומאי אולמי' כו' אף דבש"ס מבואר שם במ"ק דגם אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים לאו דוקא אלא האמת נקט אבל באמת אין שום עשה דוחה עשה אבל אם אבילות הוא קודם אפשר דמתאבל דאין עשה דרגל דידי' דוחה העש' דמעיקרא דחייל עלי' אבילות ויוכל לעשות כ"ג אפילו ביום האנינות דכה"ג מקריב אונן ותיכף שנמשח או נתרבה נעשה כה"ג רק לכתחלה לדעת הרמב"ם אינו עובד עד שיהי' נמשח שבעה או נתרבה שבעה עיין ר"מ פ"ד מה' כה"מ ובראב"ד ובפרט לדעת התוספות ביומא דמתמנה בפה. וכבר עוררתי בחיבורינו זה אם כן נראה דנוהג אבילות כל אותו היום דהעשה שלו א"ד העשה דאבילות דמעיקרא כנ"ל בעזה"י:
ה
עד שיסתם כו'. גופו של מת בקבר כ"פ הר"ם ודעת ר"ת דגולל היינו מצבה חל אבילות בשעת העמדת האבן ואם אין מעמידין מצבה מכי אהדרי' אפילו כמו שמוליכין המת לעיר אחרת דינו כן כ"כ תוס' כתובות דף ע"ב ד"ה עד:
ו
שלא שהה. כ"ה בר"מ ואפילו מת ביום ל' הוא מש"ס דבכורות ולענין אם מת א' תוך ל' והשני לאחר ל' ע' מ"ש לעיל (ע' רס"ג ד"ה ודע):
ז
שהפורשים כו'. הוא ג"כ בר"מ שם וכן הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהם עיין סנהדרין פרק נגמר הדין:
ח
מה"ת כו'. עיין דינים אלו בר"מ פרק ה' שם נכללו כל הדינים:
ט
ודין קריעה כו'. עיין ר"מ פ"ח שם ובכ"מ מביא בשם רמב"ן דקריעה הוא מדרבנן והפסוקים הם אסמכתא וכ' שכ"נ מדברי רבינו הר"מ וכ"ג אינו קורע למעלה וקורע למטה כמבואר שם וע' לעיל בדיני מצורע הקשיתי כיון דמבואר שם בהוריות דקרע למטה אינו יוצא כלל וכן כאן בר"מ אם כן למה קורע כלל למטה ואפשר כמו דקורעין לקטן מפני ע"נ וע"ש לעיל מ"ש ואפשר דג"כ שאר דינים המבוארים בר"מ ובש"ע יו"ד ה' קריעה אינה נוהגת בכה"ג כגון קרעים שאין מתאחים ושאר דברים כיון דמדינא לא הוי קריעה. ועיין בש"ע הל' קריעה דקטן אם הגיע לחינוך דעת הרי"ץ גיאות דקורעין מחמת חינוך כמו בשאר מצות וע' ט"ז שם דגם לענין אבילות חייב בחינוך ובנה"כ כ' דאין חיוב חינוך רק בקריעה ולא באבילות ונראה הטעם כיון דע"י אבילות מתבטל מת"ת ע' סברא זו בה"א לענין ס' אבילות מה"ט לקולא ע"ש אבל ס' קריעה מבואר בש"ס בפי' הל' כדברי המקיל באבל ולא בקריעה אבילות לחוד וקריעה לחוד כנ"ל. ולכאורה קשה מאי חידוש איכא דקורעין לקטן שהגיע לחינוך כיון דחייב בכל המצות וחייבין לחנכו ולמה מביאין זה בשם רי"ץ גיאות. ונ"ל דאפשר בכה"ג ל"ש חינוך כיון דעתה א"ח בקריעה וא"כ המקרע בגדיו של קטן בחנם עובר על בל תשחית עיין ר"מ פרק ו' דמלכים ובכ"מ שם והאי דקרע שיראי בקדושין דף ל"ב ובשבת דף קכ"ט אם כן אפשר דאין מקרעין לו במקום דל"ש ע"נ כי במקום דשייך ע"נ להרבות בכבוד אין זה בל תשחית אבל היכי דלא שייך זה אפשר דהוי בל תשתית אך הרי"ץ גיאות דעתו כיון דהוא למצוה דחינוך אין זה השחתה כלל ומותר ומצוה איכא על כל פנים נ"ל דוקא אביו דחייב בחינוך אבל אותם שאין חייבים לחנך אסור להם לקרוע לו דהם עוברים על לאו דהשחתה או מדרבנן על כל פנים עיין ר"מ ה' מלכים שם. ושמעתי בשם חכם א' שכ' דאפשר דאין חייב בחינוך אלא מצוה החיובית כגון תפילין וציצית והדומה כי לכשיגדיל יהי' צריך לזה ע"כ מחנכין אותו כדי להרגיל אותו בגדלותו אבל אבילות דאפשר שלא יתרמי לי' לכשיגדיל ה"א דא"ח בחינוך ע"כ כתבו בשם הרי"ץ גיאות דמ"מ חייב בחינוך והוא דחוק. וגם בש"ס דנזיר דכ"ח דאב מדיר את בנו בנזיר מטעם חינוך ע"ש ור"י לא פליג אלא דסובר הל"מ היא אף דאין מצוה חיובית ואפשר דלא יבא לזה וגם אדרבא קצת עבירה היא דחוטא קריא רחמנא וטוב אשר לא תדור וע"ש בש"ס דאפילו בנדרים החינוך הוא מצוה אף דנודר כאלו בנה במה ע"כ דבכל המצות הוא חובת חינוך רק דכאן משום שהוא קצת עבירה וכמ"ש ע"כ אשמועינן הרי"ץ גיאות דין זה כנ"ל בעזהשי"ת. ועיין בטיו"ד שם מביא דברי רמב"ן שחולק על קצת פוסקים שדעתם דעל נפל בתוך ל' נמי קורע ודוקא אבילות דהוא סד"ר אבל קריעה היא מן התורה ודחה הרמב"ן דבריהם דקריעה נמי אינה אלא דרבנן וקראי אסמכתא נינהו. ולכאורה קצ"ע דאפילו הוא מדרבנן ובסד"ר לקולא מכל מקום רוב נפלים בני קיימא כמבואר בתוס' שבת וכ"מ ובאבילות כ' לעיל דאפילו הוי מן התורה מכל מקום התורה לא חייבה להתאבל על הס' ע"כ רוב נמי הוי ספק כסברת הש"מ אך לסברתם דאבילות הוא מדרבנן מכל מקום חומרא זו דניזל בתר רובא הוי קולא לבטל מתורה ומצות כמבואר סברא זו בד' אחרונים אבל למה לא יקרע על הרוב דבכה"ת אזלינן ב"ר ואי"ה עוד חזון למועד:
י
ודין הרגלים שמפסיקים כו'. כגון הקובר מתו ברגל מתחיל למנות שבעה לאחר הרגל ואין עולין לו ימי הרגל ולדעת הרבה ראשונים דברים שבצנעה נוהג וכ"פ בש"ע או"ח סי' תקמ"ח וביו"ד סי' שנ"ט ודעת הר"מ פ"י מה' אישות כפי שפירשם הרמב"ן דאין אבילות ברגל אפילו דברים שבצינעה אינו נוהג וע"ש בכ"מ ושבת נוהג דברים שבצינעה אף להר"מ כמבואר שם בר"מ וכן ז' ימי המשתה אף דהם כרגל מכל מקום נוהג דברים שבצינעה דקלישא הוא מרגל עיין באחרונים ודוקא לענין ז' אין עולין ימי הרגל בקובר מתו ברגל אבל לענין ל' עולין לו ומתחיל הל' מרגל. ויש בזה שני שיטות דעת הרמב"ן דמה"ט עולין לו דגזרת שלשים נוהג ברגל אף מה שאינו נוהג במועד כגון ללבוש בגד מגוהץ ושמחת מריעות ושאר דברים ע"כ עולים לו ודעת הרא"ש שאין אסור ברגל מגזירת ל' כלל אלא שאסור בגיהוץ ותספורת מחמת הרגל ובזה שוה דינו לדין ל' ע"כ עולה כיון דנוהג בזה מקצת גזירת ל' אף דאינו נוהג אותו מטעם אבילות רק מחמת רגל מכל מקום עולה לו כיון דמ"מ נוהג דין שלשים ע' בטור שם ובאחרונים ושבעת ימי המשתה אינם עולין אף לענין ל' כי אין איסור בגיהוץ ותספורת בחתן כלל ולהאריך בענינים אלו צריך ביאור רחב ואין דרכי בח"ז:
יא
ונכנס אפילו שעה א' כו'. איני מבין האיך יצוייר אפילו שעה א' תוך ל' כיון דקיימא לן מקצת היום ככולו גבי אבילות אם כן תמיד מתחיל שלשים בערב הרגל בבוקר כי אז סיים דין שבעה ומתחיל שלשים ונראה דכוונתו כיון דביום שביעי פוסק האבילות לאחר שעמדו המנחמים מאצלו. ול"א תיכף בהנה"ח יפסיק האבילות כמבואר בטור יו"ד ובש"ע סי' שצ"ה אם כן אם עמדו המנחמים מאצלו סמוך לרגל שעה א' נפסק האבילות מחמת הרגל אבל באמת לא ראיתי להר"מ שהביא ד"ז והוא מימרא במסכת מ"ק דף י"ט ע"ב אדרבא פ"ו כתב שם דמקצת יום ז' ככולו ולא הביא דתלי' בעמידת המנחמים וע"ש ברא"ש פרק וא"מ ובטור סי' שצ"ה ואין כאן מקומו לפלפל באורך. וכן לא הביא דין זה הרי"ף רק פסק כאבא שאול דמקצת היום ככולו וצע"ק ודיני רגלי' עי' בר"מ ובטויו"ד וא"ח באריכות:
יב
שאין אבילות בחש"מ כו'. וה"ה על חכם או על אדם כשר בשעת יציאת נשמה עיין ר"מ פי"א שם ובש"ע או"ח סי' תקמ"ז וע"ש במ"ל ומובא גם כן במג"א שם שאם מת לו מת ביום טוב דאינו רשאי לקרוע אסור לקרוע אף בחוה"מ כיון שאינו שעת חמום אלא ימתין עד לאחר המועד ע"ש:
יג
אבל על אביו כו'. אבל דעת הר"מ פ"ז נראה דאינו קורע בשמועה רחוקה אף על אביו ואמו וע' לח"מ ובטויו"ד וב"י שם ובש"ע הכריע כדעת הראב"ד והרמב"ן וכן נראה דעת הרהמ"ח:
יד
שהקרובים כו'. דוקא בכל הקרובים אבל אשתו אינו מתאבל בפניה רק על אביה ואמה וכן אשה אינה מתאבלת בפני בעלה על קרוביו רק על אביו ואמו וכן אינו מתאבל בפני קרוביו על אבילותם דשאר דהיינו שאין מתאבל עם בנו על אשת בנו וכן אינו מתאבל עם בתו על בעלה כ"ה בר"מ פ"ב שם וביו"ד:
טו
אדם על אשתו כו' מד"ס כו'. כ"ה בר"מ וכבר הארכתי לעיל דדעת הכסף משנה דהוא דאורייתא ע' לעיל:
טז
מן השפחה. ודין מי שנולד מח"ש וחב"ח או עבד שהוא ח"ע וחב"ח שהוליד תוכל ללמוד ממ"ש לעיל:
יז
והם אלו כו' ולפיכך אין הכהן כו'. דעת הר"מ פ"ב דאחותו הנשואה אם היא מאביו אף על פי שאין כהן מטמא לה מכל מקום מתאבל עליה מן התורה ועיין בכ"מ הביא בשם הרמב"ן דתמה על הר"מ כיון דאינו מטמא לה מן התורה יתאבל עליה דין תורה והניח בקושיא על הר"מ. וגם בש"ס מפורש הוסיפו עליהם אחותו נשואה ע"ש. יתר הדברים במצוה זו כ' לעיל. ומ"ש הרהמ"ח בשם יש מפרשים שאין מצות איבול דאורייתא וכ' אולי דעתם כו' היא דעת רבותינו הצרפתים מובא בר"י בברכות וברא"ש פ' וא"מ. ובעבדים אין נוהגת מצוה זו כי אין להם יחוס וכן בגרים שנתגיירו עם קרובותיהם עיין ר"מ וש"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |