חלקת מחוקק/אבן העזר/סו

חלקת מחוקק ‏ אבן העזר סו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אסור להתייחד עם הכלה. בב"ח כתב שהרמב"ם דקדק בלשונו ולא כתב שיש איסור בדבר רק שכתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסתה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו משמע שלכתחלה צריך לעשות כך שלא יבוא לידי איסור אבל איסור ממש לא שמענו ביחוד:

(ב) ויש מקילין ומתירין להתייחד. א' מן הטעמים שכתב הר"ן שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודע' שהיא קלה בעיניו להוציאה ע"כ טוב להודיע לה זה אם מתייחד עמה בלא כתובה:

(ג) והבעל נותן שכר הסופר. מפני שהוא טובה שלו שע"י הכתובה מותר לו לבא עליה ובגמרא אמרו אפי' הבעל ת"ח:

(ד) לייחד לה כתובה במעות. כלומר בין שיתן לה המעות לידה שתצניע בבית אביה או בבית חמיה כדאיתא בגמרא שתקנו' שמעון בן שטח שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך כדי שלא יאמר לה בכעסו טלי כתובתך וצאי:

(ה) או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו. דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד תלך אצל עדים ויכתבו לה כתובה דהא לא צריך לאמלוכי ביה כך הוא פשט דברי הרמב"ם לפי הנוסח' שלנו כמו שהבין הב"י והמ"מ דהא כתב בהדיא אחד הכותב הכתוב' בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו הרי דבחד' מחת' מחתינהו ומה שדקדק הרב בב"ח מדסיים הרמב"ם עד שיהא לו פנאי לכתוב ולא כתב לכתוב או לקנות ש"מ דקנין לא מהני רק בשעת הדחק אין דקדוק זה כדאי להוציא דברי הרמב"ם מפשטן דמאחר דסתם קנין לכתיבה עומד ותכלית הקנין הוא הכתיב' שיהא בידה לראיה ויכולה לעשות זה שלא בידיעתו ורצונו ע"כ כתב שיהיה לו פנאי לכתוב שהוא הנמשך מן הקנין ובסמ"ג מפרש דברי הרמב"ם במקום שאין כותבין ע"כ סגי בעידי קנין אבל במקום שכותבין אף דקנו מידו לא סמכה דעתה כי לא עליה מוטל הטורח וליתן שכר הסופר גם שמא ימות בעלה פתאו' ויטענו היורשים פרענו הכתוב' וקרענוה:

(ו) רק בשעת הדחק. משמע מיהא דבשעת הדחק סומכין על עידי קנין לפי שעה וכדעת הטור ומהרי"ק והמרדכי בשם הסמ"ג אבל בב"ח כתוב דאפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפס' מטלטלין וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג עכ"ל ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יכול לסמוך על הטור ומהרי"ק והמרדכי בשם הסמ"ג ובאיסור קל כזה אין ראוי להחמיר ולבטל מצות עונה ופ"ו ובפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ (וא"כ ליכא טעמא שיהי' קל בעיניו להוציא'):

(ז) והתנה שהוא יהא פטור ממנ'. נרא' דאף אם יש להערב קבלן פיצוי מן הבעל נמצא דלא תהא קלה בעיניו להוציא' דהא מיד כשיוציא' תתבע האשה את הקבלן והקבלן יתבע אותו שיפצה אותו והי' ראוי לדמות זה למכרה כתובתה לאחר שיתבאר בסמוך סעיף ה' מ"מ יש לחלק דהכא גרע טפי דהא מעולם לא היה לה שעבוד על בעלה דומה לזה כתבו הפוסקים ובתוכ' הרא"ש פ' החובל ס"ק ט' אם יכתוב הכתובה בשם הקונה הוי כמשה' אשתו בלא כתובה אף שאינה קלה בעיניו להוציאה:

(ח) עיין בח"מ סי' ס' אם יכול לשעבד עצמו בכתובה וכו'. לא נתבאר שם דין כתובה ועיין בדברי הרא"ש ר"פ אעפ"י מה שהקשה איך יכול לחייב עצמו בכתובה מה שאינו חייב עתה רק לאחר זמן וגם אין לו נכסים עתה:

(ט) ויש מקומות שמקילין בזה. הטעם נתבאר שם דלא מחזי כשיקרא הואיל ועסוקין באותו ענין:

(י) או ששכח לכתבה. כלומר אפילו בחול אם שכח לכתב' ונזכר לאחר שנתייחד עמה בלילה וקשה לשלוח אחר סופר ועדים בלילה:

(יא) כנגד כתובתה. כלומר כפי סך כתובתה מדאורייתא כאשר יתבאר בסמוך סעיף ו' והר"ן הקשה הא אסור למיכנס אלמנה בשבת כדי שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת וא"כ איך צוה להתפיס' מטלטלין בשבת הא הוי כקונה קנין בשבת ויש לחלק בין נשואין דהוי מילי דפרהסיא להתפסת מטלטלין דלא הוי בפרהסיא א"נ מבע"י מיירי והיה שהות ביום לה להתפיסה מטלטלין ולא לכתוב לה כתובה עכ"ל הר"ן:

(יב) ויקבל עליו אחריות אם יאבדו. משמע דאף דהאשה רוצה לקבל המטלטלין על האחריות שלה לא שרי כי היכא דבכל אשה קי"ל אם התפיסה צררי ונאבדו נאבדו לו כדאיתא ר"פ אעפ"י ומיהו יש לחלק בין התפסה זו שהיא רק לשעה להתפס' צררי דעלמא דהתם יש לחוש שמא יאמר טלי כתובתך וצאי אם יהיו על אחריות שלה אבל בהתפס' זו שהיא רק לשעה לא חיישינן אפילו באחריות שלה ע"כ השמיטו הפוסקים דבר זה ולא נמצא רק בסמ"ג לבד וגם הסמ"ג אפשר דמיירי אם היא אינה רוצה לקבל אחריו' אביד' וזול אבל אם היא מרוצ' לכך אין בזה קפידא בהתפסה זו שהיא רק לשעה אחר שכתבתי זה ראיתי בדברי התוספות בכתובות בדף נ"ו ע"ב בד"ה אין עושין כתובות אשה מטלטלין מפני תיקון העולם פרש"י שמא יפחתו דמיהן או יאבדו והא דאמרינן בפ"ק א"ר אמי שרי למבעל בתולה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובת' אמר להו אתפסוה מטלטלין מיירי שקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו וע"ש בדבור שאח"ז:

(יג) ודוקא שכתבה לו התקבלתי. הוסיף הרב מהרמ"א תיבת ודוקא ע"פ המרדכי שכ' בפ' החובל על הא דאמרי' כל לגבי בעל ודאי מחלה ודוקא ע"י שכותבה התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הוי מחילה כשכבר נשואה ואף על גב דבשט"ח פסק המרדכי בסנהדרין דמהני מחילה ואפילו תפס שטרא ומביא ראיה ברורה ומהא דאמרי' המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומוחלו מחיל אפשר לחלק דבכתובה באשה היושבת תחת בעלה כל זמן שאינה כותבת לו התקבלתי יכולה לומר משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי ולאחר מות בעלה משמע מדברי המרדכי שם דאף בכתובה מהני מחילה גרידא דמייתי ראיה התם מאשה ששהתה כ"ה שנה ולא תבעה כתובתה ע"ש ומ"מ צריך לדקדק מנ"ל למרדכי האי דינא לחלק בכתובה באשה היושבת תחת בעלה דלא מועיל מחילה עד דכותב לו התקבלתי ובגמרא בכתובות דף נ"ו ע"א ר' יהודה אומר אם רוצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת קבלתי ממך מנה וכו' וקאמר בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה דהוי תנאה בעלמא לא הוי תנאה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ואח"ז בדף הנ"ל ע"ב מייתי פלוגתא דר' יוסי דס"ל רשאי ופרש"י ואפילו ע"פ נמי תנאו קיים ועיין בדף נ"ז ע"א אי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בתחלה או בסוף והרמב"ם פי"ו מה"א פסק המוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלין שאינן צריכין קנין ולא עדים אלא בדברים בלבד ועיין לקמן סי' ק"ה ובב"ח רצה ליישב ואין דבריו ברורים:

(יד) צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה. קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובה דאורייתא מחילתה קיימת אבל כדי כתובה דאורייתא צריך לכתוב אחר' אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם ואם מגרש' צריך ג"כ לשלם לה כל מה שכ' לה בתחילה דבאבדה כתובתה לא נמחל בזה החוב שהיה לה עליו:

(טו) אעפ"י שי"ל שמא ימצאו אח"כ. גם בח"מ סוף סי' מ"א פסק כן בשטר חוב שהיו בעיר שכבשה כרכום שהם בחזקת אבודין וכותבין שטר אחר ואפילו הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו:

(טז) צריכים כתובות אחרות. כלומר ואם הוא מודה כמה היה סך כתובה ראשונה צריך לכתוב מחדש כתובה אחרת כפי סך הראשון ולא יכול לטעון שמא תמצא כתובה הראשונה ויהיו לך שני כתובות שסתם מצור וכרכום הכל בחזקת אבוד ועיין בתשובת מהרי"ק סי' קי"ז:

(יז) דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה. כגון המאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו דא"צ לכתוב כתובה וכמבואר לקמן סי' קע"ז סעיף ג':

(יח) היה אפשר להקל. בקל יש לחלק בין דבר שאסור מן התורה לגרש למה שהוא רק מתקנת ר' גרשון מאור הגולה:

(יט) אם מכרה כתובתה לבעלה. עיין בח"מ סי' תכ"ד באשה שחבלה בבעלה ואין הכתובה מרובה מן החבלה מוכרה הכתובה לבעלה דהא אף אם לא תמכור לו לא ישלם לה כתובה כשמוציאה כיון שחייבת לו בעד החבלה:

(כ) אבל אם מכרה כתובתה לאחר. כבר כתבתי לעיל בסי' זה ס"ק ז' דעכ"פ אסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דכל שאין הכתוב' כתיב' בשמה הוי כמשהה אשתו בלא כתובה:

(כא) ושל זו וזו כסף מדינה. לשון הרמב"ם פ"י מה"א דין ח' ולא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא מכסף מדינה שהיא ז' חלקים נחושת וא' כסף נמצא שמאתים זוז אינם רק כ"ה זוז מכסף טהור וכל זוז הוא דרה"ם וחצי משקל כל זוז הוא צ"ו שעורות נמצא שיעור כתובה כסף טהור משקל כ"ה פעמים צ"ו שעורות שהוא ב' אלפים וארבע מאות שעורות:

(כב) עיין בי"ד סי' רצ"ד וסי' ש"ה. לפי החשבון שכתב בי"ד סי' ש"ה דה' סלעים של פדיון הבן עולים לשני זהו' פו' נמצא דדינר הוא המטבע שנקרא דרייא"ר וה' סלעים הוא ך' דינר שהם ך' דרייא"ר שהם שני זהו' נמצא כתובה שהוא כ"ה דינר הוא שני זהו' וחצי זהב שהם א' שוק ליטוויש:

(כג) ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהו'. לפי חשבון זה יהיה פדיון הבן שמונה זהובים דהא הכתובה היא כ"ה דינר ועולה עשרה זהובים וא"כ פדיון הבן שהוא ה' סלעים שהם כ' דינר יהי' ח' זהובים ודינר יהי' לפ"ז יב"ג פולניש והתימ' על הרב מהרמ"א למה לא הביא דיעה זו בי"ד סימן ש"ה שכתב פדיון הבן הוא ב' זהובים פולניש וה"ל לכתוב שי"א שהוא ח' זהובים והנה עיינתי בתשובת מהרי"ל סי' פ' ובאגוד' כתבו מה שנוהגים לעשות תנאי לפחות מן הכתוב' משום דר"ת פי' דזקוק כסף הוא מנה ושני זקוקים כסף הוא מאתים נמצא כשכותבין לבתול' י' זהובים ולאלמנ' ה' זהובים הרי לא פחתו עכ"ל כי בזמנם זקוק כסף שוה חמש' זהובים ושני זקוקים שוים עשר' זהו' וידוע שר"ת ס"ל דכתובת בתול' דאורייתא א"כ גדול וחצי בזמן ר"ת הי' דינר של כסף ומאה דינר הוא חמש' זהובים (ועיין בפסקי מהרא"י סימן נ"ד) א"כ לפי זה יהי' בפדיון הבן די בחמישית זקוק ושוה זהב אחד וע"כ לא הביא דעתו בי"ד סימן ש"ה כי הוא קולא גדול' בזמן הזה שגדול וחצי הוא נחושת אבל ראיתי בדברי הריב"ש סימן ס"ו וסימן כ"ג כי כל דינר הוא ג' ארגינ"ן נמצא בכ"ה דינר כתובת בתול' הוא ע"ה ארגינ"ן וט"ז ארגינ"ן הם אוקיא אחת נמצא ס"ד ארגינן הם ד' אוקיות נשאר עוד י"א ארגינ"ן הם חצי אוקיא וג' ארגינ"ן ס"ה ד' אוקיו"ת וחצי אוקי"א וג' ארגינ"ן ובהג"ה מרדכי כתב כי משקל המעה י"ו שעורות נמצא הדינר שש מעה הוא צ"ו שעורות ומשקל הסלע שהוא ד' דינר שפ"ו שעורות ושקלנו דוק"ט חדש ממטבע וינציאה הוא מ"ח שעורות שהוא ג' מעות א"כ כתובת הבתול' שהוא מאתים דינר צורי וכל דינר הוא ב' דוק"ט מטבע הנ"ל נמצא כתובת אשה ת' דוק"ט של כסף ממטבע ווינציא' הנ"ל והנ' לכאור' חשבון זה עול' ג"כ יותר מחשבון של הרב מהרמ"א בי"ד סי' ש"ה אך דרך כלל אין לדקדק באשר אין כל המשקולת שוים ואין כל המטבעות כסף צרוף רק דרך כלל למאן דס"ל כתוב' מדרבנן ואינ' רק כ"ה דינרים כסף צרוף שהם משקל ב' אלפים ת' שעורות ומאחר שכתבו האחרונים שפדיון הבן צריך כ' דינר כסף צרוף שהם משקל אלף תתק"ך שעורות וכבר שקלו הם ועולה למשקל ה' לו"ט ובזמנם הי' שוה ב' זהו' רייני"ש וקצת כתבו שהוא ה' לו"ט וקווינט או ה' לו"ט ורביעית לויט רק שכתבו שהלו"ט שבמדינ' זו הם קטנים ע"כ אין לסמוך על הלו"ט ועל המטבעות רק לפדיון הבן כסף צרוף השוקל אלף תתק"ך שעורות ולכתובת האש' יתן משקל ב' אלפים ת' שעורות ועיין בספר מעדני מלך במסכת בכורות דף רס"ט ע"א מ"ש בזה וכלל דבריו שצריך לפדיון הבן ה' לוט כסף נקי למשקל פראג והוא יותר משלש' רייניש טאליר כי כל ר"ט הוא א' לוט וחצי לוט וא' פשוט וחצי פשוט ותשיעית מחצי פשוט וכל לוט הוא ד' קווינט וכל קויינ"ט הוא ד' פשיטים וע"ש שהאריך בזה:

(כד) משערים בזוזי דאוריית'. דעת ר"ת הוא דכתוב' דאורייתא וע"כ צריך ליתן לה מאתים דינר צורי והוא עד"מ אם כ' דינר של פדיון הבן עולים לער ה' לוט נמצא מאתים דינר עולים לחמשים לוט כסף צרוף דהיינו עשרים זהובים ריינוש בזמנם ודעת הרא"ש אף שכתוב' דרבנן מכל מקום צריך ליתן כסף צורי מאתים דינר ודעת הרמב"ן להיפך אף שכתוב' דאורייתא מכל מקום הסך אינם דאורייתא רק התור' אמרה יתנו לה מוהר ולא נתנה קצבה ומאחר שאין הכסף קצוב בתור' הנה הוא כסף מדינ' דהיינו כ"ה דינר כסף צורי שעולים למאתים כסף מדינ':

(כה) והוא שמנה פעמים יותר. לכאור' יש מקום לטעות מאחר שכתב למעל' כתובת בתול' עשרה זהו' כשהיא דרבנן נמצא כתוב' דאוריית' שמונים זהובים אבל כבר כתבתי כי חשבון עשרה זהו' או שכתב על פי דעת ר"ת ששני זקוקים כסף הוא מאתיים דאורייתא והי' שוה בזמנם עשרה זהו' ויוצא בזה ולמאן דס"ל כתובה מדרבנן וא"כ יוצא בכ"ה דינר כסף שהוא ב' זהובים וחצי רייניש וא"כ כשכותב לה עשר' זהובים פשיט' דאין כאן בעילת זנות דהא נותן לה על חד ארבע אבל שיהי' עשר' זהובים סך כתוב' דרבנן שהם כ"ה דינר כסף דממילא הי' צריך לפדיון הבן שמנה זהובים זה לא עלה על הדעת כלל:

(כו) והמנהג לכתוב לבתול' וכו'. נרא' אף דלהלכ' ק"ל כמ"ד כתוב' דרבנן דהא רוב הפוסקים ס"ל הכי ובפרט שהבעל מוחזק וכמו שפסק הב"י מ"מ מאחר שהמנהג לכתוב לבתול' מדאוריית' הכוונ' היא כמ"ש הרא"ש שיתן לה מאתים דינר כסף צורי וכל תנאי שבממון קיים:

(כז) יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתוב'. בריש אף ע"פ חשיב כמה דברים שהתוספות דינו ככתובה למוכר' ולמוחלת ולמורדת ולפוגמת וכו' ומונה והולך י"ד דברים ע"ש:

(כח) ויש דברים שהוא חלוק בהם. בסי' ס"ח סעי' ט' בטענות בתולים אף שהוא נאמן על הכתוב' אבל תוספ' יש לה ועיין לקמן סי' קי"ז:

(כט) כולל הכל ביחד אם ירצה. כלומר שכותב ויהיבנ' ליכי מוהר בתוליכי סך פלוני אף על גב דאיכ' למיחש לכיסופה שלזו כותבין מוהר מועט ולזו כותבין מוהר מרובה:

(ל) ויש חולקין וס"ל דצריך לכתוב הכתוב' וכו'. זה הוא דעת המרדכי וטעמו שהקשה דבמשנ' משמע דוקא כהנים ומשפחות מיוחסות כותבין ת' זוז ולקמן תנן בכל אדם אם רצה להוסיף מוסיף ואפי' מאה מנה ותי' דבכל אדם צריך לכתוב מנה מאתים לחוד ותוספות לחוד אבל הכא כותבין ת' זוז דחזא ליכי אבל התוספות כתבו שהפרש זה יש ביניהם שכותבין דחזא ליכי וגם אם לא כתב לה כתוב' גובה בתנאי ב"ד ת':

(לא) אין עיקר כתוב' בכלל. מלשון זה משמע אף שלא נזכר עיקר בכתוב' כלל רק כתב לה הנדוניא דהנעלת ליה והתו' שהוסיף לה אזי מתנאי ב"ד צריך ליתן לה הכתוב' ומכ"ש בכתוב' שלנו שכותב בתחל' ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ואח"כ כותב מאה זקוקי' נדוניא ומאה זקוקים תוספות נמצא צריך ליתן לה מאתים זקוקים כסף ומאתים דינר כסף וכן לבסוף בכתובה מזכיר שלשתן יחד ואחריות שטר כתובת' דא ונדוניא דין ותוספתא דא נמצא דג' דברים הם וכן פסק מהרש"ל ביש"ש נמצא דכל בתול' צריך ליתן לה מאתים זקוקים שהוא ת' או ת"ק זהובים לפי חילוק המדינות ועוד צריך ליתן לה ר' דינר שהוא כ' זהובים ריינ"וש לפי חשבון שכתב מהרמ"א בי"ד שכ' דינר הוא ב' זהובים ריינו"ש וכבר כתבתי ששם כתבו שעולה לערך ה' לו"ט ויותר א"כ צריך ליתן לה חמשים לו"ט כסף צרוף ויותר לבד הכתוב' וראיתי אח"כ בקונטרס אחרון לא כ"כ ואין דבריו ברורים:

(לב) מוהר בתוליכי כסף זוזי אלף. זה הוא דלא כדעת היש חולקין דלעיל שצריך לכתוב בפני עצמו העיקר ולדעת היש חולקין מיירי במשפח' שכולן כותבין כך:

(לג) שא"צ קנין בשעת נשואין. דין זה כתב התו' בשם רב האי גאון כ"כ הריב"ש סי' שמ"ה ע"ש וכן משמע מדברי הר"ן ריש אף על פי שחולק על הירושלמי דאמירה לא מהני אחר נשואין משמע דקודם נשואין מהני:

(לד) ויש חולקין. לא מצאתי מי שחולק על זה ובב"ח סי' נ"א כתב שמדברי המרדכי משמע שחולק ע"ז ויש לדחות:

(לה) דאז אין לה לדעת קצת פוסקים. זה הוא לשון הטור לחלק בין אם כתבה לו אחר כך התקבלתי דמהני ובין התנה עמה בשעת נשואין דתנאו בטל ועי' לקמן סי' ס"ט כתב הטור דמחילה לא מהני והרמב"ם פי"ב מה"א כתב להדיא אף דכתבה לו התקבלתי לא מהני אבל יש פוסקים דאפילו תנאי מהני אף על גב דהוי בעילת זנות ועיין בר"ן ובמ"מ:

(לו) ואפי' כתב לה דחזו ליכי. וסד"א דלא תגבה דהא לא חזי לה מדינא רק כשאר נשים ובלשון תו' לא כתב קמ"ל מאחר שנהגו כך הוי לדידהו כמו תקנה ואף על גב דבגמרא אמרו זה במשפחות מיוחסות לאו דוקא אורחא דמילתא הוא דבשאר משפחות אין שומעין להם:

(לז) הן בגדים ומקבלן עליו. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזה הוא נדוניא ונכסי צאן ברזל אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נכסי מלוג כמבואר לקמן סי' ע"ז:

(לח) וכמו שיתבאר לקמן. עיין לקמן סי' ק' סעי' ב':

(לט) כנכסי צאן ברזל. נראה להגיה והן נכסי צאן ברזל וכמ"ש לקמן סי' פ"ה סעי' ב' נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת ליה:

(מ) אם ירצה להניח לה ברשותה. כלו' שיניח אותם ברשות' כדין נכסי מלוג שיאכל פירות ויהיה הכל באחריו' שלה השבח וההפסד כ"כ הריב"ש סי' ק"ן:

(מא) כותבין מתרכתא. בכתבי מהרא"י סי' צ"ו שם כתב נראה קצת אפילו היא גרושה מן הראשון ומן השני אלמנה אין כותבין רק מתרכתא מפני תקנת הכהנים וארמלתא למאי אתיא וכן אם היתה שבויה ומכ"ש בעולה צריך לכתוב בשביל כהנים ואם היה מחזיר גרושתו ראיתי בספר ים של שלמה שיכתוב מתרכת' הדרי לגבאי וכתב הטעם בשם ראבי"ה שלא תגבה שתי כתובות שע"ד כתובה ראשונה החזירה:

(מב) אעפ"י שמראה התנאים שביניהם. עיין בכתבי מהרא"י סי' פ"ט שם כתב שבכתב התנאים לא היה קנין ומשמע קצת דאם היה קנין היתה גובה בכתב התנאים עיין בח"ה סי' רמ"ה פסק בשם מהרי"ו דקנין אתן לא מהני והכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה אפילו בקנין לא מהני דהוי קנין אתן ומ"ש הרב מהרא"י בסי' הנ"ל שהאמת כן שהכתובה נכתבת ונחתמת בקנין ובציווי הבעל והא לא מהני מידי וכו' (ר"ל מאחר שהמעשה שהיה שלא היה בכתובה רק ע"א כשר והשני פסול ע"ש וכמו שהעתיק הרב פה בהג"ה) והא דקנין לא בעי עדים היינו בקנין מן המזכה להזוכה אבל קנין כה"ג וכו' דברים אלו תמוהים מה חילוק יש בין שאר קנין לקנין זה שנעשה ביום הנשואין שהוא משעבד נכסיו לכתובה גדולה וכבר כתב הרב ב"י סימן זה שדבריו מגומגמים:

(מג) המנהג פשוט בכל המדינה. עכשיו הוקבע המנהג להוסיף שליש ועיין בב"ח:

(מד) הרשות בידו. ה"ה אם היא רוצה להתנות להוסיף על המנהג ג"כ הרשות בידה רק משום סיפא נקט שלא יפחות לה משיעור כתובה שתקנו חכמים כדי שלא תהא בעילת זנות:

(מה) ואם ירצה מוסיף לה. כלומר כותב לה תוספות כתובה בפני עצמה בשטר אחר ואם ירצה לפחות היא נותנת לו שובר עד שיעור כתובתה כפי תקנת חכמים:

(מו) הולכין אחר מנהג מקומו. לפי זה עתה שמדינת ליטא ופולין חלוקין במנהג שבליטא נותנין לבתולה ת"ק זהובים ובפולין ת' זהובים אין הולכין אחר מקום הנשואין רק אחר מקום הדירה שאם היה תנאי ביניהם שאחר זמן מוגבל תלך למדינתו אזי נותן לה כתובה כפי מנהג מדינתו ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי המשתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים מיהו נראה אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו שנותן לה כפי מנהג המקום שנושאה שם וצ"ע למעשה:

(מז) במקום שאין רגילין לחתום. אבל יש מקומות שנוהגין שפסולין חותמין לכבוד ושני עדים חותמין בראש שיטה וע"פ מקיימים הכתוב' ובאותן מקומות יכולין לחתום אף על פי שאין יודעים לקרות דלא גרע משאר פסולין כל זמן ששני עדים כשרים חותמין בתחילה:

(מח) ולכן ע"ה שבא לגרש. כלומר מאחר שמי שאינו יודע לקרות פסול מקרי א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה בפני החתן והגידו לו מה שכ' ובמקום שרגילין לחתום פסולין מ"מ חזקה על העדים הראשונים שבהם מתקיי' העדות שעשו כהוגן ועיין בח"מ סי' מ"ה סעי' ה':

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---