שו"ת הרמ"א/כא

שו"ת הרמ"א ‏ כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן מת וחיים לכל ישראל שבק, וצוה בעת שהיה שכ"מ הרבה צוואות כדרך שכ"מ, ובתוכם צוה שאחיו וחתנו ובתו המה מחוייבים לתקן העניים ששכח. עוד צוה שיתנו שש מאות לבתולות ויתומים ולנערים ללמד. עוד צוה שלש מאות טאלר לבת אחותו לסיוע נשואיה. עוד צוה ארבע מאות טאלר לצרכי אחותה ולצרכי בנותיה לנשואיהן. עוד צוה שתי מאות לבנות בן אחותו לצרכי נשואיהן ויתנו ליד אשת בן אחיו. וסוף הצוואה כתב כלל העולה שאחיו ובתו ייטיבו עם קרוביו שהם מצד אביו ויקצו מעותיו לזה וייטיבו עמהם עכ"ל הצוואה. ולא היה לראובן יורש ונוחל כי אם בתו זאת אשר מצדה בעלה יורש את חמיו, וכשמוע חתנו את צוואת חמיו בקש להודיעו מה כתב כי היתה סגורה בתיבה וכמוסה ביד העדים שהיו אצל הצוואה. וכן צוה חמיו בשעת מותו שלא יודיעו צוואתו עד שיקבל תחילה לקיים כל דברי השכ"מ. וכן עשה וקיבל קנין לקיים כל דבר הכתוב בצוואה הנזכרת, ועל זה השליש נכסי עזבון ראובן הנ"ל לקיים כל דברי הצוואה, וכאשר נגלו לו דברי הצוואה שהיו חתומים תחילה נפל מחלוקת בין היורש הנ"ל דהיינו חתנו של ראובן ובין אחי ראובן הנזכר אשר נתמנו אפטרופסים לחלק נכסי ראובן הנ"ל לעניים כמוזכר בצוואה. כי האחים הנ"ל אומרים שכוונת אחיהם ז"ל היה לחלוק לקרוביו עוד מנכסיו כפי מה שנראה לעיניהם ואומרים על זה אומדנות המוכיחות כדבריהם ואף העדים שהיו אצל הצוואה אומרים שכן היה דעת המצווה. והחתן אומר שא"כ אין לדבר סוף שהם יחלקו כל אשר לו לעניים ויצא הוא נקי מנכסיו ובודאי שזה לא עלה על דעת חמיו אלא ודאי שרצה לומר שמאלו שש מאות שצוה לתת לעניים תחילה פירש אח"כ שמהם יתנו לקרוביו. ועוד נפל מחלוקת ביניהם, כי האחים אומרים כל מה שצוה לנשואי קרובותיהם הם יעכבו בידם עד בוא זמן נשואיהן כי בידם מעות של אחיהם ז"ל, והיורש אומר שהוא יעכבם בידו. גם השש מאות הם יעכבו בידם עד זמן הראוי לחלק וכל הריוח שירויחו עם זה הוא שלו:

תשובה נראים לי דברי היורש דהיינו חתנו של ראובן הנ"ל אבל לא מטעמיה, וזה כי בודאי משמעות לשון הצוואה היא כדברי האחים הנ"ל כי מאחר שצוה תחילה אם שכח עניים שיתקנו אחיו וחתנו ובתו ש"מ שבא להוסיף לעניים ששכח ולא כיון על המעות הראשונות. וגם ממה שצוה לבסוף שיקצו מעותיו וז"ל, יקצו מעות שלי, בודאי כיון על מעותיו הנותרים דהם שלו, כי מה שנדר תחילה אינו נקרא שלו כי כבר זכו בהן עניים שאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, ואף אם עמד לא היה יכול לחזור כמו שפסק הרא"ש פרק מי שמת דמאחר שהוא בעיא דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ולא מבטלינן כח דהקדש. ועוד ראייה מאחר שלבסוף צוה שאחיו ובתו יתקנו קרוביו אשר מצד אביו ולא הזכיר חתנו בודאי היה יודע שזו הצוואה נגד חתנו שיקצו עוד יותר לקרוביו משלו ולכן לא מינהו אפוטרופוס על זה. ומכל הלין נראה שהדין עם האחין. אבל כי דייקינן בה טובא מצינו שאין בצוואה זו ממש כדפסק המרדכי (סוף יש נוחלין בשם ר"ג מ"ה) וז"ל השיב ר"ג על ראובן שצוה לשמעון אפוטרופוס שלו תן לבני כך וכך ולבנותי כך וכך אז ודאי דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו. אבל אם אמר ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי לחלק לבני בין רב בין מעט, יש ללמוד שלא נתן מחיים כלום אלא שיסכים לאותו מעשה שיעשה שמעון אחר מיתת ראובן ומשעת יציאת נשמתו נפלו הנכסים לפני הבן ויצאו מרשות ראובן ואין לו לאפוטרופוס שלו אלא לנהוג בנכסי היורש כשאר אפוטרופוס כו' והאריך שם בראיות, הרי שמעינן דצוואה זו שצוה שאחיו יחלקו מעות לאשר יחפוצו לאו כלום הוא דמיד בצאת נפשו נפלו הנכסים לפני בתו ואין לאפוטרופסים רשות בהן, ואע"ג דכתב שם המרדכי דרשב"ם מפקפק בדברי ר"ג ואמר כיון שמינהו לאפוטרופוס מחיים בכל נכסיו מקרקעי ומטלטלי לרבות ולמעט ואמר בעדים ופיו כפי ועשייתו כעשייתי נראה שיכול האפוטרופוס לרבות ולמעט דמצוה לקיים דברי המת ודברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו והרי השליטו מחיים בכל אשר לו לטובת היתומים שלא פירש לו ככה יתן לכל אחד ואחד לא אמרינן קפצה נחלה כבר משעת מיתתו ובאה ליד היורש אלא מה שעשה עשוי ויתן לבנות כמו שנראה לו כו' והאריך בראיות ודוחה ראיות ר"ג כמו שהאריך שם המרדכי, מ"מ יש לי לדון כדברי ר"ג דהרי הרשב"א כתב בתשובותיו (סימן תשל"ד) כדברי ר"ג, וכתב מהרי"ק בתשובה (סימן צ"ד) דמדכתב המרדכי והרשב"ם מפקפק בה ולא כתב ורשב"ם חולק משמע דדעת המרדכי כדעת ר"ג. ואף אם היה פלוגתא דרבוותא יש לדון כדברי הר"ג דהנכסים בחזקת יתמי קיימי והמוציא מחבירו עליו הראייה כמו שהאריך שם מהרי"ק, ואין חילוק בזה אם עשה הצוואה לצרכי הקדש או לשאר דברים כמו שהאריך בזה הר"ד כהן בתשובותיו בית ל':

ומעתה אומר מאחר דהצוואה בענין זה אינה כלום אף הקבלת קנין שקיבל החתן לקיים צוואת חמיו אינו כלום בענין זה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ואומדן דעתא הוא שלא קיבל קנין להוסיף על מתנת חמיו במקום דאין צריך לקיימם רק שיקיים מה שצוה חמיו וראוי לקיים, וא"ל דא"כ קנין זה למה לי דהרי בדבר שצריכים לקיים בלאו הכי אין אנו צריכין קנינו דאיכא למימר דקנין זה בא לחזק הענין כמו שכתב מהרא"י בפסקיו (סימן צ"ט) על אחד שבקש מיורשיו לעשות כך וכך, ופסק דהוי מתנת שכיב מרע ומה שבקש האחד לחזק הענין, כן הוא בנדון דידן. ועוד אמר דאף אם נודה שקנין קאי על כל דבר המוזכר בצוואה זו מ"מ אין בקנין זה ממש מחמת שלשה טעמים, חדא דהרי הנכסים אינן שלו אלא של אשתו והם נכסי מלוג של אשתו, ואף בעל שמכר נכסי מלוג של אשתו שהוא נהנה במעות המכירה לא עשה כלום כדאיתא פרק הניזקין (דף נ"ח:) ופרק חזקת הבתים (דף נ') כ"ש אם נתנן לאחרים במתנה דלא עשה כלום. וא"כ מאחר שבת ראובן לא קבלה קנין לקיים דברי אביה אינה צריכה לקיים אלא מה שהיא חייבת לקיים מחמת מתנת אביה בשכ"מ ומה שאין במתנת אביה כלום אינה צריכה לקיים כלום, וא"כ אין בצוואה הנ"ל ממשות כלל. ועוד דאף אם היה תתן הנ"ל היורש בעצמו אפשר לומר דאין בקניינו כלום מטעם דכתב ר"ג דנפלו הנכסים לפני יורש ואין נקראים עוד נכסי ראובן לקיים בהן מה שצוה וז"ל ויקצו לזה מעות שלי דמעכשיו אינן שלו וכן כתב הר"ד כהן בהדיא בתשובה הנזכרת לעיל. ואף אם נאמר עדיין הן שלו ונאמר דלא באו עדיין לרשות יורש א"כ גם הקנין אינו כלום דמאחר שעדיין לא באו ברשותו א"כ הוי כדבר שלא בא לרשותו דלא מהניא ביה קנין כדאמרינן (פ"ק דב"מ דף ט"ז) מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום, ועוד אפשר לומר דקנין זה הוה קנין דברים שכתב הטור סימן ר"ג וז"ל, מטלטלין קונין זו את זו בחליפין כו' עד חוץ מדבר שאין בו ממש אין קנין מועיל בו כגון שקנו ממנו שילך למקום פלוני או שיחלקו חצר שביניהם, ועוד כתב (סימן קכ"ז) דאף המקבל קנין לתת לפלוני הוה קנין דברים, וה"ה בנדון זה נראה דהוה כקנין דברים שהרי לא שיעבד נפשיה למאומה אך קיבל קנין שרוצה לקיים והוה כמקבל שרוצה לחלוק בחצר שאין בו דין חלוקה דהוה קנין דברים כדאיתא פ"ק דב"ב (דף ג') וכתב הרשב"א בתשובה (סימן אלף ל"ג) על אחד שקיבל קנין שיעשה שטר מחילה לחבירו ופסק דהוה קנין דברים דאינו אלא סלוק שיעבוד ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שיעבוד שיש עליו אין זה אלא דברים בעלמא ולא עשה ולא כלום, וא"כ בנדון זה נמי שקיבל הקנין לקיים הצוואה הוה כסלוק בעלמא והוה קנין דברים, מיהו איכא למימר דבכה"ג לא מיקרי קנין דברים כמו שכתב מהרא"י בפסקיו (סימן קע"ג) וז"ל, והיכא דמקנה סתמא ולא פירש לאחר זמן נראה דהוה ממילא מעכשיו דמסתמא לא הקנה מילי דכדי, הכי משמע כמדומה בתוספות ואשר"י ומרדכי פרק איזהו נשך, וה"ה בנדון דידן איכא למימר הואיל וקנו ודאי דעתיה בענין דמהני הקנייה והיינו דמשעבד נפשיה לעשות הצוואה וזה לא הוה קנין דברים כמו שכתבו התוס' (ריש אע"פ) מיהו איכא לדון בכה"ג דין קנין ומחילה בטעות דלא הוה קנין דידוע אילו ידע החתן הנ"ל דברי הצוואה שהיא בכה"ג לא קבל קנין דמה לו לצרה ליכנס בקנין לוותר סך מרובה כזה דהיינו שייטיבו האחים הנ"ל לכל קרוביהם מה שירצו ומחילה שאנן סהדי שנעשה בטעות לא הוה מחילה אפילו בקנין כמו שהאריך בזו מהרי"ק שורש כ"א. ואף שאפשר לחלק ולומר דבכאן הוצרך לוותר דהרי ראובן ז"ל פסק עליו בקנס ה' אלפים למלכות אם לא ירצה לקיים הצוואה כמו שצוה ולכן הוצרך לעשות מה שעשה מ"מ נראה דאי בלאו האי קנס לא היה צריך לקיים גם ע"י קנס זה אינו צריך לקיים דמאחר שלא היה חיוב עליו מחמת דין תורה אף מהקנס היה פטור, ולכן אומר ברור אם האמת שהוא קבל קנין ולא אשתו פשוט דאין צריך לקיים הנ"ל, ואם גם אשתו קבלה קנין מ"מ צריכין להתיישב אם צריך לקיימה מטעם שאמרתי המוציא מחבירו עליו הראייה ונכסי בחזקת יתמי קיימי, גם נ"ל שבשאר דברים שטען שהנכסים יהיו מונחים בידו והוא יחלקם זכה בדינו וכן הוא בהדיא בתשובת מרדכי דב"ב בשם ר"י, ואע"ג דתפסו הגבאי צדקה בשביל העניים הם צריכים להחזיר ליורשים וכ"ש בכה"ג דצריכים להחזיר והוא יחלקם בהסכמת האחים הנ"ל כפי משמעות הצוואה. אבל כל זמן שלא יחלקם הכל יהא מונח ביד היורש ותו לא מידי, נאום

משה איסרלש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.