שו"ת הרמ"א/כ

שו"ת הרמ"א ‏ כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עזרי מעם ה' יתברך עושה שמים וארץ והוא יעזרני לעשות חיל ויצילני משגיאה:

שאלה ראובן שהשכיר ביתו לשמעון לזמן אחד שידור אצלו בביתו ונגמר קנין השכירות כמנהג העיר שלא היה אחד מהן יכול לחזור וקודם כניסת שמעון לבית חלתה אשת שמעון חולי הקדחת שקורין גע"ל זוכ"ט בל"א ל"ע, ובהגיע זמן כניסת שמעון לחדרו ראובן מעכב עליו באמרו שאדעתא דהכי לא השכיר לו ביתו שיקבל אצלו אשתו החולנית חולי כזה שהוא חולי מתדבק. וע"י אונס זה רוצה ראובן לחזור משכירותו ולא רצה לקבל שמעון בביתו:

תשובה תחלה אומר שזה פשוט שמאחר שנגמר השכירות כמנהג העיר מיקרי קנין גמור כאילו שכרו וקנאו בכסף ובשטר ובחזקה. כי כמו שלענין מקח וממכר אמרו פרק איזהו נשך (דף ע"ב) אמר רב פפא סיטומתא קניא. וכתב שם הרא"ש ז"ל וכיוצא בדבר זה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנותן הלוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח, וכ"כ נ"י (שם) בשם הרשב"א וז"ל שמעינן מהכא דהמנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה שכל דבר שבממון על פי המנהג קונים ומקנים הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים עכ"ל. א"כ ש"מ שלענין מקח וממכר נגמר המקח בדבר שנהגו דשכירות ממכר ליומיה הוא כדאיתא פרק הזהב (דף נ"ו:) ובהדיא אמרו פרק מרובה (דף ע"ט) תניא כשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וכשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, ולאו דוקא אלו אלא ה"ה לכל דיני גמר קניית מקח וממכר כמו שמשמע ממרדכי פרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ב) דכתב אהא דאמר שם ר' יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח קנה, וכתב שם המרדכי וכן הוא בהגהת מיימוניות פ"א דהלכות מכירה וז"ל כתב ר' אבי העזרי וה"ה במכר סחורה המונחת בבית או בשוכר ומסר לו שמירת המפתח נקנית הסחורה או הבית כאילו שכר את מקומו עכ"ל, הרי שמעינן מדברים אלו שאף לשאר קניות שהקרקע נקנית בהן שוה דיני שכירות בתים לדיני מו"מ. ואע"ג דלא קיימא לן כדברי המרדכי זה דהא משמע דס"ל דמסירת המפתח קונה והם דברי רשב"ם סוף חזקת הבתים (דף נ"ג) ולא קיימא לן הכי כמו שכתבו בתוספות פרק שור שנגח (דף נ"ב) וכן כתב הטור סימן קצ"ב בחושן המשפט מ"מ למידין מכאן אילו היה קונה במקח וממכר מסירת המפתח היה קונה ה"ה לשכירות, וה"ה לשאר קנינים, ועוד נראה דיותר נקנים קניני שכירות ע"פ דברים שנהגו בשאר קניות שהרי כל דיני שכירות תלויים במנהג כדאמרינן ריש פרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג) אמר רשב"ג הכל כמנהג המדינה ואמרו שם בירושלמי והביאו הרי"ף בהלכותיו שם ומכאן שמנהג מבטל הלכה. וכן אמרו ריש המקבל (דף ק"ג) לענין שכירות שדה הכל כמנהג המדינה, ומעתה אומר מאחר שנגמר ביניהם קנין השכירות ואין אחד מהם יכול לחזור גם טענת אונם לא מהני כלל, וראייה מהא דכתב הטור ריש סימן שי"ב וז"ל, המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו אינו יכול להוציאו כו', וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות שכירות) כו' ודברים אלו הם דברי הירושלמי והסכימו כן כל הפוסקים כמ"ש נ"י פרק השואל (והא דאמרינן שם פ' השואל נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי מיירי שכלה זמן השכירות והשוכר רוצה לעכב שם מחמת שלא הודיעו כמו שאכתוב למטה אי"ה), ואע"ג דבמרדכי פרק השואל מוקי בשם מוהר"ם דברי הירושלמי בדבר אחר ומחלק בחלוק אחר כדי שלא יחלוק על תלמודא דידן דס"ל דבנפל הבית יכול להוציאו, י"ל היינו דוקא שכבר כלה זמן שכירותו אלא שרצה לעמוד שם מטעם שלא הודיעו על זה קאי שם בגמרא מה שאמרו לא עדיפת מינאי כמו שפירש שם רש"י והרא"ש בתשובה (כלל א' סימן ה') אבל תוך זמנו לא יחלוק מוהר"ם על כל הפוסקים וזה פשוט. א"כ שמעינן דלא אזלינן בתר אומד דעתם להוציא השוכר מביתו תוך זמנו דהא כשנפל ביתו יש אומדנא גדולה כמו שאמרו בהדיא שם פרק השואל פשיטא נפל ליה ביתא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ומעתה הואיל ולא אזלינן בתר אומדנא דדעתא לענין נפל הבית דהרי המשכיר אין לו לדור וצריך לדור מבחוץ כמו שפירש רש"י שם על הא דאמרינן לא עדיפת מינאי וכתב שם הואיל והגיע זמנו יכול להוציאו וא"ל הרי לא באת עלי אלא מחמת שלא הודעתיך שאין חפצי בך עוד וא"ת אינך מוצא בית לשכור גם אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי וגם אני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה מבפנים ואני מבחוץ. הרי משמע אילו היה תוך זמנו של שוכר לא היה יכול להוציאו אף שמשכיר היה צריך לדור מבחוץ, וא"כ כ"ש בנדון דידן אין האונס אלא שאין המשכיר רוצה לדור אצל החולה. ואם ירצה יכול לדור בחוץ שאין יכול להוציא השוכר מביתו ולחזור בשכירתו מטעם זה. ועוד ראייה מהא דאמרו שם פרק השואל (דף ק"א:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותוביה א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגורי א"ל לא, אזל קדשה יהבא ליה דוכתא לעיוליה אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא. וכתב שם נ"י והא דמציא אמרה כן היינו דוקא כי האי גוונא שלא היה דעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אוגרה ליה סתם קודם קידושין ואח"כ קדשה לאו כל כמינה למיעבד הכי כו', הרי קמן אע"ג דדמי עלה כאריא ארבא לא אמרינן אומדן דעתא דאדעתא דהכי לא השכירה לו ואע"ג דהוא עשה לה שלא כהוגן כמו שאמרו כאשר עשה כו', כ"ש בנדון דידן אע"ג דלא ניחא ליה להשכיר באשתו חולנית ודמיא עליה גם כן כאריא ארבא מ"מ לא יכול להוציאו הואיל והשכיר לו סתם תחילה, ותדע שהרי המנהג פשוט שאילו חלה השוכר לאחר שנכנס בבית ראובן שלא היה יכול להוציאו אם כן רואים דטעמא הוא מאחר שהשכיר לו סתם לא יוכל למימר דמית עלי כאריא ארבא, ולא שייך כלל נדון דידן להא דאמר רבא פרק האומנין (דף ע"ז) האי מאן דאוגיר אוגורי לדוולא ופסק נהרא כו' ופסקו לשם הפוסקים המרדכי והטור והרא"ש דכל מידי דהוה למידע לפועל ולבעל הבית או דלא הוה למידע לשניהם פסידא דפועל ולא הוה פסידא דבעל הבית אלא א"כ ידע בעל הבית ולא פועל ולא אתני, דכל זה לא מיירי אלא שאי אפשר לעשות השכירות או הפעולה מחמת אונס אבל במקום דאפשר לגמור השכירות אם יוכל לחזור מטעם דאדעתא דהכי לא השכיר זה אינו תלוי בזה כלל. וזה פשוט דאם היה יכול לחזור מטעם דשוכר הוה ליה לאתנויי, א"כ אחר שנכנס נמי אלא ודאי זה הטעם לא שייך כלל לכאן, ואין לבעל דין לחלוק ולומר דכל זה מיירי שכבר נכנס השוכר בבית שכירותו ואז הוא בחזקת שוכר ולכאן אין יכול להוציאו בטענת אונס או כה"ג אבל קודם שנכנס בבית שעדיין הבית בחזקת המשכיר יכול לומר איני מקבלך מטעם זה. וכן משמע קצת הלשון שכתבו המפרשים אין יכול לחזור להוציאו תוך זמנו, ויש קצת ראייה לחלק כה"ג מהא דאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג) ופ"ק דב"ק (דף ט') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו מאימתי הוי חזקה מכי דייש אמצרי, ופירש שם התוס' דמיירי שכבר קנאו בקנין גמור אם יצאו עליו עוררין יכול לחזור בו כל זמן שלא הלך אמצרי השדה והיינו דייש אמצרי כו', וא"כ נאמר בכה"ג כאן דכל זמן שלא נכנס השוכר לתוך ביתו דאדעתא דמשכיר שלא יקבלנו כו'. כל זה אינו כלום מכמה ראיות, חדא ממקום שבאנו, וזה דאף שם דבעינן דייש אמצרי כו' ואמרינן דדעתו של אדם לחזור עד דדייש אמצרי לא יוכל לחזור רק בערעור שהיה בשעת המקח אבל לא באונס שנולד אח"כ מטעם שכתב הטור סימן רכ"ו וז"ל, ואם לא הלך על מצרי השדה לאחר שיצא הקול יכול לעכב המעות דכיון שיש עליו עוררין הוי כמו מקח טעות והוי כמו שאר מומין למהוי מקח טעות כו', משמע דלא יוכל לחזור אלא משום דעיקר המקח אינו והוי מקח טעות דבטל מעיקרו הואיל ובשעת המקח היה בו מום זה. אבל אינו יכול לחזור מטעמא דנאמר אדעתא דהכי לא קנה אם ערערו עליו אחר כך, וכן כתבו שם בהדיא התוספות והגהות אשר"י וז"ל דוקא עוררים אבל אונסים אפילו באחריות נמי אין יכול לחזור דמזלו גרם, הרי כתב בהדיא דאם אירעו אונס אף קודם דדייש אמצרי אינו יכול לחזור וה"ה כאן דנאמר מזלו גרם. ולא דמיא אלא לאשה שנתארסה ונולדו בה מומין דאמרינן נסתחפה שדהו כדאיתא פרק המדיר (דף ע"ה) דאע"ג דעדיין היא בבית אביה לא יוכל לומר דאדעתא דהכי לא קדשתיך ולא דמיא להא דפסק הרא"ש בתשובה (כלל ל"ד דין א' והוא באבן העזר סימן ג') באחד ששידך בקנס וקודם שהגיע החופה יצאה אחות המשודכת מן הכלל כולו ופטרו מטעם דאנן סהדי דאדעתא דאונס גדול כזה לא שידך כו' דמהא לא איריא כלל דשאני התם דעדיין לא נגמר שום דבר דראוי לומר עליו נסתחפה שדהו דעדיין לא בא ברשותו. אבל במקום שנקנה הקנין דומיא דארוסה בודאי דראוי לומר מזלך גרם כמ"ש התוספות והגה"ה דלעיל. עוד יש להביא ראייה דאין לחלק בין נכנס השוכר לביתו ללא נכנס. ז"ל הירושלמי פרק מקום שנהגו ופרק השואל, המשכיר בית לחבירו ורוצה למכרו א"ר אמי לא עלה על דעתו שימות זה ברעב ר' זירא ורבי אילא תרווייהו אמרי מכל מקום קנוי הוא לו אלא זה אמר שבקיה רישאי עד דמלי אנקלוס דידיה (פירוש זמנו) אתא עובדא קמיה דרבי יוסי ולא קבל מה פליג אמרינן ביתא דמשכיר כו', ועיין במרדכי פרק השואל פירוש הירושלמי זה, מ"מ יש לדקדק אם רבי יוסי פליג והתרצן השיבו ביתא דמשכיר כו' ולמה לא משני עובדא דרבי יוסי היה דעדיין לא נכנס השוכר בבית. וליכא למימר דידע עובדא היכי הוה דהרי לא ידע שהרי התרצן השיבו שהמעשה היה בענין אחר ממה שהבין המקשן כמו שפירש שם המרדכי וא"כ למה לא משני דמיירי שעדיין לא נכנס השוכר בבית אלא ש"מ דאין לחלק. ועוד ראייה דאין לחלק בין נכנס השוכר ללא נכנס דהרי הקרקע בחזקת המשכיר קיימא אף כשדר בה השוכר כמו שמוכיח למטה אי"ה א"כ מאחר שאילו נכנס בה השוכר פשוט המנהג והוא כדין כמו שביררנו לעיל שאין המשכיר יכול להוציאו אע"ג דקרקע בחזקת בעליה קיימא הוא הדין קודם שנכנס בה מאחר שכבר נגמר קניין השכירות. וראייה דקרקע בחזקת המשכיר קיימא אף לאחר שנכנס השוכר מהא דאיתא פרק השואל (דף ק"ב.) השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר כו', ואמרינן בגמרא אמר שמואל ובבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר רב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה, ופסק שם הרי"ף וכל הפוסקים כרב נחמן, אם כן שמעינן אע"ג דכבר דר בה השוכר חודש העיבור אפ"ה קרקע בחזקת בעליה וצריך ליתן לו שכר מספק, שמעינן דאף בשעה שדר בה השוכר קרקע קיימא בחזקת המשכיר ואם כן אין לחלק בין נכנס השוכר ללא נכנס. ועוד ראייה ברורה דאין לחלק דתניא פרק האומנין השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומות בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה שהיא לחה נותן להם שכרן משלם. וכתב שם הרא"ש דלאו דוקא הלכו ולא הלכו אלא ה"ה אם לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאים להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון שגרם להם הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאים להשתכר כו' ואע"ג דהתם לא קנו קניין על השכירות אבל אם משך כלי אומנותו דנגמר קנין השכירות אינו יכול לחזור בשום עניין כמו שכתב שם ר"ת. וא"כ ה"ה נמי בנדון דידן אין לחלק בין נכנס לבית ללא נכנס מאחר שאין השוכר מוצא לשכור במקום אחר. והא דנקטו הפוסקים בנפל הבית דלא יוכל להוציאו נמי אורחא דמילתא נקטו דכל זמן שלא נכנס מוצאים לשכור, ועוד סתמא דמילתא בסתם שכירות שלא נגמר הקניין עד שעה שנכנס בבית ואין קונין בזה ואז יכולין לחזור אף בלא אונס עד שעת הכניסה. אבל במקום נדון דידן דאין מוצאים לשכור אפילו קודם שנכנס ומזה הטעם נהגו שלא יוכל המשכיר לחזור כשמגיע שמונה ימים קודם זמן כניסת הבתים וגם קונים על השכירות א"כ לא מהני ליה ג"כ טענת אונס כאילו כבר נכנס דאין לחלק בזה מאחר שכבר נגמר השכירות. סוף דבר איני רואה כלל שיוכל משכיר זה לומר אדעתא דהכי לא השכרתי. אף אם נודה שזה שתלתה אשתו של שוכר מיקרי אונס כ"ש שאינו אונס שראוי לחזור בגינו, כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו, וראייה מפרק המדיר (דף ע"ו) דלא חשבו למום אשה לומר שאדעתא דהכי לא קדש רק בחולי נכפה שהוא מין ראתן אבל בשאר חולי לא אמרינן הכי. וכ"ש בנדון דידן דחולי זה שכיח מחמת עיפוש האויר הנהוג בעיר ההיא הוה מידי דשכיח ואין בית אשר לא היה שם חולי זה דמסיק כל אדם אדעתיה ואיכא למימר סבר וקיבל. ולכן אף בלא גמרו קניין על השכירות רק שמנהג העיר שמדברים ביחד וכל (שלא) הודיעו שמונה ימים קודם זמן כניסת הבתים אינם יכולין לחזור מטעם דהוה ליה להודיעו, מ"מ באונס כי האי לא יוכל לחזור אע"ג דבנפל יכול לחזור בכה"ג כמו שכתבתי לעיל היינו מטעמא דא"ל לא עדיפת מינאי אבל בשאר אונסים כ"ש באונס גרוע כה"ג דעתי שאין יכול לחזור. כה אמינא הצעיר

משה איסרלש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.