תולדות יוסף/שיר השירים/ד

תולדות יוסף ‏ שיר השירים ד

ד.

הנך יפה רעיתי וכו', ידברו הכתובים ממעלת ישראל, ואף שימצא בם איזה עזי פנים זהו רק מהניתוספים עליהם ולא מצד עצמן, והענין הוא ע"פ הידוע שארז"ל על פסוק דבר צוה לאלף דור, שהתורה הנקראת דבר היתה ראויה להנתן אחר אלף דור משנברא העולם, אלא שנתנה הקב"ה אחר כ"ו דורות, ותתקע"ד דורות נשארו שקמטן הקב"ה, ושתל מהם בכל דור והן הן עזי פנים עצומים מאד שבדורות, ואמרו חכמי האמת שלבל ידח מהם נדח חשב הקב"ה תחבולות להביא נשמות מתתקע"ד דורות אלו בגלגול בצאן לבן ויעקב לקחם מלבן והוליכם עמו למצרים, ושם זכו להתגלגל במין אנושי וע"כ פרו ורבו בני ישראל מאד במצרים, כי הרבה מנשמות אלה באו בגופי וולדי בני ישראל זולת שארי הנשמות שבאו מן נשמות קדושות מאילן הנשמות, ולכן כתיב ובני ישראל פרו וישרצו שעל הנשמות קדושות שבהן כתיב פרו, ועל הנשמות שבאו מתתקע"ד דורות כתיב וישרצ"ו לשון שרצים, כי היו מלוכלכים מאד בטומאה, ולכן אלו שבאו מהם היו רשעים גדולים ועזי פנים, והוצרכו לייסורים גדולים של קושי שיעבוד במצרים ורבים מהם הוכרחו לפשוט צוואריהם להשחט וליהרג, ואח"ז לחזור ולהתגלגל במצרים בגלגול וולד ישראל, כי ייסורי קושי השעבוד וההריגה הם מירוק וזיכוך לנשמות הרשעים הטמאים המכונים בשם שע"ר מסטרא דאדמוני איש שעי"ר שהם מעורבין בהרבה זוהמא רעה וכח הטומאה עב וגס מסבבת ומכסה אותן כמו שמכסה השבכ"ה את השע"ר כן מכסה כח הטומאה את הנשמות אלה בכיסוי עב וחשוך מאד, ועי"ז נחשך מאורם הקדוש ואף בבואן פנים שנית או שלישית בגלגול אדם עדיין הן עזי פנים כי מירוקם על אופן הנאות צריך זמן רב, אמנם עזי פנים הנמצאים בישראל אינם מישראל עצמן אלא הם מאלו תתקע"ד דורות שניתוספין עליהם והם הם אשר נגלש"ו ונמטרו כאדם הממרט שער ראשו ונעשה קרח וגבח כן נעשה לבן הרשע קרח וגבח מהם כי גלש יעקב ללבן ע"י אשר מרט ניצוצי נשמות אלה מן צאנו ונעשה לבן נקרח וממורט מהם, וטרח יעקב עצמו להוציאם מלבן על כי סוף סוף הם מהקדושה ובהמשך הזמן יתבררו, ועיקר המריטה והגלישה שנגלש ונמרט לבן מהם הוא בהר הגלעד, כי גם בעת שרדף לבן אחר יעקב חשב לבן שיגזול כל הצאן שבהן נשמות אלו מן יעקב עד אשר וידבק אותו בהר הגלעד ושם נתווכח עם יעקב ונשאר כל הצאן ליעקב, ואז בירידת לבן מהר הגלעד ידע שהצאן אלה נגלש הוא מהם ונשארו עדרי העזים הנקודים והטלואים ליעקב, וז"ש (הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים) כלומר שעיניך היינו גוונך ומראיתך כיונה הזאת שנדבקת בבת זוגה כן אתה נדבקת באלהים הקדוש ע"י מדותיך הטובות, ואף אשר (מבעד לצמתך שערך) כלומר אעפ"י שנמצא בך בני אדם שהן מסטרא דאיש שעי"ר ונשמותיהם הם מבפני"ם אל הקליפה, שהקליפה מסבבת ומכסה אותן כמו השבכ"ה את השע"ר בכיסוי עב וחשוך והם העזי פנים גדולים שבך, הנה אלו העזי פנים אינם אלא מבחינת (עדר העזים שגלשו מהר גלעד) שהן עדרי עזים וצאן לבן שניתוספו נשמות שבהן על ישראל, אבל ישראל עצמן שהן משורש ע' נפש שירדו למצרים אין בהם עזי פנים. ואח"כ חזר לשבח מעלת הנשים של ישראל שבמצרים באומרו שניך וכו' שמילת שניך הוא אותיות נשי"ך, וגם כי הנשים הם בנות מלכים כל כבודם פנימ"ה כשיניים תוך הפה פנימה, וגם כי הם נבראו מעצם אדה"ר הדומה לשן, והענין הוא ע"פ מ"ש רז"ל בפ"א דסוטה דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים, שבשעה שיוצאות לשאוב מים מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהם ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין וא' של דגים ומוליכון אותן אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להם בין שפתים (פירש בין מצרי השדות) שנאמר אם תשכבון בין שפתים וכו' ומתעברות וכו' ע"כ. עוד ארז"ל שגם היו משתדלות לבעליהן בדברים רבים ונאים, וזהו ענין מראות הצובאות שבנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו להביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויות ליצה"ר, א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהן יגיעים בעבודת פרך הן הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה וכו' כך הוא מדרש רבי תנחומא (והובא גם בפירש"י פ' ויקהל) והרי שזולת שהיו רוחצות בהסתכלם במראה, ואף שתובעת בפה חצופה מתקרית שתביעת בדיבור הוא מסטרא אחרא ועזות, אך הנשים אלו דיבורם הוא נאה ודיבורים קדושים נקראים, וז"ש (שניך) דהיינו נשיך של כנסיות ישראל היו נמשלין במצרים (כעדר הקצובות) שהן העדרים היותר משובחות, כן הם חשובות מכל הנשים ויתרון זה להם הוא מחמת (שעלו) מעלה נפלאה (מן הרחצה) ר"ל מן השעה שרחצו לבעליהן וחיממו אותן לזיווג נחה עליו מעלה נפלאה ומהו המעלה לז"א (שכולם מתאימות) כלומר לא די שנתעברו בעובר אלא שגם מתאימות בכמה תאומיות האשה אחת היה טוענת ששה עוברים בכרס אחד (ושכולה אין בהם) ר"ל שבשום א' מהן לא היה שום שיכול ומום אלא ויעצמו מאד (כמ"ש בפ' שמות בפסוק ויטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד) והוא נס מופלג מאד שבריבוי עצום כזה לא היה שום שיכול ומום אף באחד מהן, שאף אותן שהיו ראויין להיות בעלי מומין גם הם נתעצמו להיות שלימים ובריאים כמ"ש רז"ל, ואף שהיה שם בחינת תביעה בדיבור לתשמיש אך הנה (כחוט השני) שהוא נאה ומשובח מאד כמו כן היה אז (שפתותיך) של נשיך, כי (ומדברך נאוה) ר"ל דיבוריך שהשדלת להזדקק הם נאים מאד וקדושים, עוד שיבח הכתוב ואמר שבזכותן הנה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך, ורמז בזה על הנשמות של טיפות קרי שהוציא אדם הראשון באותן ק"ל שנה שפירש מאשתו, שירדו אותן הנשמות לקליפות ונתלבשו בגופים טמאים של שדים ורוחין ולילין שכיסה עליהם גוף הטמה כמו שבכ"ה המכסה את השע"ר, ובמצרים נתקנו כל הנשמות ההם שהיו מבפנים לכיסוי הטמא ויצאו ממנו ובאו בגופי וולדות ישראלים וכמו שכתבנו מזה באר היטב בריש פ' ויחי בפסוק ויחי יעקב וכו' ויקרבו ימי ישראל למות וכו' בדרך האחרון שמדבר מענין טיפות קרי של אדה"ר, והנה כל זה בא ע"י הנשים שהביאו בעליהן לתאווה ונתעברו שעי"ז היה מקום ליכנס שם להתתקן הנשמות של קרי דהיינו גופי הוולדות שנתעברו מהם, וזשה"כ שמחמת דיבורים הנאים של הנשים הנה (כפלח הרמון) שהוא חשוב כן נעשה חשוב אף (רקתך) אותיות קרת"ך ר"ל הטיפות קרי שלך שמאדה"ר כי כל ישראל היו באדה"ר וכולם פגמו בזה, לכן יצדק לומר בכ"ף וכלומר שאף הנשמות של קרי שהן (מבעד לצמתך) ר"ל מבפנים לכיסוי גוף הקליפה שהיה מכסה אותן כמו השבכ"ה המכסות השע"ר שהיא טומאה חמורה מאד אף הם נתקנו ע"י הנשים ונעשו חשובים כפלח הרמון הזה. ולפי מה אשר כינו חכמי האמת הנשמות קרי בשם נשמות ערטילאין על היותם ערומים מן גוף ומלבוש קודש יצדק ביותר מלת רקת"ך שהוא מלשון ריקות ע"ד שדרשו רז"ל ריקני"ם שבך מלאים מצות כרמון, ולדרך הזה יאמר הנשמות שהם ריקים וערטילאין מגוף נעשו חשובין. ואמר (כמגדל דוד) כן (צווארך בנוי לתלפיות) כלומר כמו דוד אף היותו נקרא דוד הקטן אך במעט זמן הוא מתגד"ל כן צווארך וחוזקך יתגדל מקטנותו מחמת אשר אות (אל"ף) של דיבור ראשון מעשרה הדברות הוא (המגן) שלך אשר על אל"ף זו (תלוי עליו כל שלטי הגבורים) ר"ל כל התרי"ג מצות כלולין ביו"ד הדברות והדברות כולן כלולין בדיבור ראשון ושורש הדיבור ראשון הוא אות א' אשר בו ההתחלה, הרי עליו תלוי כל מצות התורה ואות אל"ף זו תגדל קטנותך כמו שהיא מתרבית ונעשה מן א' תרי"ג, וכן היא מתגדלת מבחינת מספר יחידית שהוא מספר קטן לבחינת מספר אלפי"ם שהוא מספר גדול, ונרמז במקום גבוה מאד (דהיינו בא"א כמ"ש לעיל קודם פסוק לסוסתי בביאור פסוק הנה נתתי אלף כסף לאחיך):

שני שדיך וכו', הנה דרך הצבייה להיות יולדות תאומים ותאומים זו הנה נפש וחיות כל א' מהן קשורה בנפש וחיות חבירו עד שיהיה בגדר מות זה כן מות זה, וכמ"ש במפרשים וכן היה ענין משה ואהרן שחיות א' מהן היה תלוי בחבירו שעבור הדבר שנלקה משה הוא מי מריבה באותו דבר עצמה נלקה גם חיותו של אהרן, וכן ידוע שגם בשורשם הם כלולים זה מזה (עיין בעץ חיים שער הארת זו"ן ובמה שכתבתי בפרשת תצוה בפסוק ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך לכהנו לי) וזהו שאמר הנה (שני שדיך) הם משה ואהרן, המה דומים (כשני עפרים תאמי צביה) שחיות א' מהן תלוי בחבירו והם הם (הרועים) ומורים דרך התורה (בשושנים) אלו ישראל הנקראים שושנים היפוך שארי האומות שנקראים חוחים, ומשה ואהרן המה רועים היו בשושנים אלו (עד שיפוח היום) הידוע הוא יום שחטאו במי מריבה, ואז (ונסו הצללים) ע"ד שכתב מוהר"ר משה אלשיך בפרשת לך לך בפסוק לך לך מארצך וכו' שנשמת איש הישראלי עיקרה ושורשה היא מאיפת קדושת ארץ ישראל, וכל ההולך לארץ ישראל הרי הוא הולך לעצמו דהיינו לשורשו, וזהו לך לך לעצמך, ועד"ז יאמר גם פה (אלך לי) לי דייקא לעצמי ולשורשי, והוא (אל הר המור) זו הר המוריה דהיינו לארץ ישראל, (ואל גבעת הלבונה) כי לבונה מספרה אדו"ן יחי"ד, שכן שם מתגלה ביותר אחדות הקב"ה שאוירא דארץ ישראל מחכים בעבודת הבורא, ושם בארץ ישראל (כולך יפה רעיתי ומום אין בך) כי רמ"ח מצות עשה הן לעומת רמ"ח איברי הנשמה המתפשטות ברמ"ח איברי אדם הגופניים, ובקיום כל מצוה ניתקן אבר הנשמה שלעומתה ונעשית כולה באיבריה ושלימה בקיום כל הרמ"ח מ"ע, שאף אשר יש מצות הנהוגים רק בכהנים ולוים מ"מ מצד אחדות כל בני ישראל כולם כאחד כל א' משלים לחבירו וכאלו עשה חבירו גם כן המצוה זו שאינו יכול לעשות, אמנם בהיות כל ישראל חוץ לארץ ישראל ונמצא אין גם אחד מהם שיעשה מצות התלויות בארץ, והרי שחסרים הרבה מצות מהן, ונמצא אין נשמותיהם יפה כל א' מהן כולה בשלימות באיבריה, כי הן בעלי מומין מצד חסרון תיקון איבריהם אשר לעומת המצות התלויות בארץ שחסרים מהן מצות ההם, אך בהיות ישראל בארץ ישראל אז (כולך יפה רעיתי ומום אין בך) כי נשלמו כל איבריה בלי שום מום.

אתי מלבנון כלה וכו', ראוי לשים לב אל אומרו כפל אתי מלבנון, ועוד אומרו אצל חרמון וי"ו נוספת וחרמון והיל"ל כן אצל שניר ג"כ, ומראש שניר בוי"ו שהוא נוסף על אמנה, אך יהיה הענין ע"פ מ"ש מוהר"ר משה אלשיך בפ' תשא בפסוק זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, שלא אמר וליצחק בוי"ו כמ"ש ולישראל, שהענין הוא ע"ד מאמר הכתוב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, שהכוונה באומרו ושבועתו הוא על שאמר הקב"ה ליצחק (והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך) אך לא נשבע הקב"ה ליצחק שבועה מיוחדת כמו שנשבע גם ליעקב שבועה מיוחדת, והטעם הוא שידוע כי לאברהם תתייחס מדת החסד כמד"א חסד לאברהם, והרוגז והדין מתייחס ליצחק כמד"א ופחד יצחק היה לי, והאמת והרחמים תתייחס ליעקב כמד"א תתן אמת ליעקב, ואם היה נשבע השי"ת לכל א' מהן היתה השבועה לכל א' מהן ע"פ מדתו וא"כ היה נמשך ששבועה של יצחק לא תהא רק ע"פ מדת הדין דהיינו בהיותם ראויים בדין ולא על צד הנהגתו עמהם בחסד ורחמים, וא"כ לא היו זוכים אם לא בהיותם צדיקים גדולים, ע"כ מה עשה הוא ית' לא נשבע ליצחק בפני עצמו רק אמר לו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, שבחינת אברהם הוא בחינת החסד וזשה"כ (אשר כרת את אברהם ושבועתו) של אברהם כרת גם (ליצחק), ולא שנשבע ליצחק שבועה מיוחדת, וז"ש ג"כ משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, וחיבר והכליל את יצחק עם אברהם לבלתי הזכיר וי"ו אצל יצחק בכדי שלא להזכיר מדת הדין בדבר, רק שיזכור מה שנשבע להם מבחינת החסד שמטעם זה הקים השבועה של אברהם ליצחק, ע"כ ענין דבריו. והרי שלא היתה שבועה מיוחדת ליצחק בעבור שעיקר רצון הקב"ה להנהיג הנהגתו עם ישראל ע"י תגבורת מדת החסד דוקא, (ועיין מה שכתבתי ריש פ' וילך), ואילו היה מתנהג עמהם בדין לא היו ראויין להגאל כלל ממצרים ולא היו באים לארץ ישראל, והנה במדרש רבה שיר השירים על פסוק אתי מלבנון, אמרו וז"ל: תשורי מראש אמנה זה אברהם שכתוב בו והאמין בהוי"ה, מראש שניר זה יצחק מה השניר וכו', וחרמון זה יעקב מה חרמון וכו', ממעונות אריות זה סיחון ועוג וכו', מהררי נמרים אלו הכנענים וכו' עכ"ד. הרי שדרשו אמנה ושניר וחרמון על ג' האבות, ואריות ונמרים על האומות, ובזה נבא אל הענין שמספר הכתוב חסדי המקום שהיו לישראל שלא התנהג עמהם רק במדת לבנו"ן שהיא מדת החסד שהלוב"ן יתייחס למדת החסד שהיא מדת אברהם היפוך בחינת האודם והשחרות שהוא מתייחס למדת הדין שהיא מדת פחד יצחק, וז"ש הנה (אתי מלבנון כלה) כלומר ע"י שהיתה את"י ההנהגה מ"ן מדת לבנו"ן הוא מדת החסד, על כן זכיתי להיות (כלה) להקב"ה דהיינו שהוציאני ממצרים והעמידני תחת הר סיני ככלה תחת החופה, משא"כ אם היה נוהג עמי במדת הדין לא הייתי זוכה לזה, וכן אף אחר מעמד הר סיני ע"י הריעותי מעשים שלי ובפרט בעגל, אם לא היתה ההנהגה עמי ממדת הלבנו"ן לא הייתי זוכה לבא לארץ ישראל שהי' נגזר כליה על כולנו כמו שבאמת היה נגזר כליה בעגל לולי תפילת משה שביקש שלא יזכור הקב"ה רק מדת החסד להם, וז"ש (אתי מלבנון תבואי) כלומר שגם אחר מעמד הר סיני הנה מחמת אשר את"י ההנהגה ממדת הלבנו"ן שהוא חס"ד, על כן הוא אשר תבואי ר"ל תביא אותי לארץ ישראל, והטעם שהתנהגת עמי הכל בחסד הוא כי מה אשר (תשורי) כלומר מה אשר תביט אותי עם הנהגתך לא תביטיני במדת יצחק הנקרא שני"ר בבחינה נוספת על מדת אברהם שיצדק לומר בו וי"ו נוספת כמו שיצדק לומר וי"ו נוספת ביעקב הנקרא חרמו"ן, אלא מה שתשורי הוא (מראש אמנה מראש שניר וחרמון) דייקא, כלומר שבחינת יצחק אינה מיוחדת זולת אברהם הנקרא אמנ"ה, ולא יצדק הזכרת וי"ו אלא ביעקב שלא תביט בי הבטה עיקרית רק מאברהם ויעקב שהן מבחינת חסד ורחמים, ומה שאתה עושה כזאת הוא (ממעונות אריות מהררי נמרים) כלומר מחמת קטרוג שרי סיחון ועוג ושארי האומות, שאילו היה ההנהגה עם ישראל ע"פ דין הנה אף אחר מעמד הר סיני שנעשו ישראל ככלה מ"מ לא היו באין לארץ ישראל ע"י קטרוגם של שרי האומות שהיו מקטרגין על ישראל עם מעשה העגל ושאר חטאיהם שאחר מעמד הר סיני, וכל זה הוא מאמר כנסת ישראל להקב"ה, ואח"כ יהי' מאמר הקב"ה לכנסת ישראל מפסוק לבבתני להגדיל קצת מעשה העגל ויחזור אח"כ וילמד זכות קצת מפסוק מה טובו, ולהקל האשמה ע"י השקפת מדת החסד והרחמים שהוא אמנה וחרמון, ויאמר שחטא העגל נמשך מחטא אדה"ר שאכל מעץ הדעת, וזה סייען סיוע רב לחטוא בעגל ולכפו"ר בהוי"ה, ובא הקב"ה כאומר אמת אתם דוברים שכל הנהגתי עמכם בחסד שעי"ז יספיקו טענות של זכות שאהיה אומר, משא"כ לפי מדת הדין לא יספיק כל זה. והענין הוא ע"פ מ"ש רז"ל במ"ר פ' תשא אר"ש בשם ר' יהושע בן לוי משל למלך שקידש מטרונא בשני מרגליות מיד ליד וחזר ושלח לה עוד שמונה ע"י שלוחו עד שהיתה משחקת את אוהביה איבדה את שני המרגליות שנתן לה המלך, כיון שידע המלך שאיבדה אותן טירדה מביתו, בא לו שושבינה לפייס למלך אמר אדוני המלך אימתי אתה מוצא משובחת ונאה כמותה, אמר המלך אי שמים ב' מרגליות נתתי לה מידי לידה ושלחתי לה על ידך שמונה, לא היה לה לאבד את שלך, או ג' או אפילו כולם, אלא כך היתה בוסרת עלי (פירוש מלשון סרבנות סוררת) שאותן שני מרגליות שנתתי לה מיד ליד איבדה אותן, הוא שהקב"ה אומר לירמיה כי שתים רעות עשו עמי, וכי שתי רעות עשו לבד ויתר על כ"ב (פירוש בידי משה שעברו על כל התורה שהיא כ"ב אותיות) ומהו כי שתים רעות עשו עמי, באנכי ולא יהיה לך הוי סרו מהר מן הדרך אשר צוויתים (כלומר שצויתי אני בעצמי כי שם סמוך לו מתחילה אמר א"ר יהושע בן לוי כל הדברות אמר משה חוץ משנים הראשונים, אנכי ולא יהיה לך הקב"ה מפי עצמו אמרם לישראל בלתי אמצעות משה, ואמר הקב"ה וכי לא היה לכם לחטוא אלא במה שציוויתי אני בעצמי לכם, היה לכם לחטוא ביתר שמונה הדברות ששלחתי לכם ע"י משה שהוא השושבין) ע"כ ענין דברי המדרש. הרי שביותר הוא ההקפדה על עברם על שני הדברות היותר מעולין שהוא ענין מציאות הקב"ה ואחדותו, ועליהם עברו במה שפרקו הנזמים והענקים מצוואריהם לעגל, והנה אף שיש באדם שני לבבות דהיינו יצ"ט ויצה"ר, אך בצדיק לא יש רק לב אחד כי גם היצה"ר נעשה יצ"ט ע"ד האמור באברהם (ומצאת את לבבו נאמן לפניך) לבבו בשני ביתי"ן דהיינו כל השני לבבות נעשו נאמן ולב אחד כמו במלאכי' שאין להם יצה"ר דכתיב בהו וסעדו לבכ"ם בבי"ת אחד, אך ישרא"ל אף אחר שנקראו כל"ה להקב"ה שהוא אחר החופה של הר סיני שהיה ראוי להיות שלא יהיה להם רק לב אחד אעפ"כ הם לא כן עשו אלא הולידו להם לב שני, ולא עוד אלא שגם הגבירו מאד לב השני עד שחטאו, ומי יתן והיה אשר היו חוטאים בשאר הדברות, אלא שחטאו בהמיוחדים והמובחרים שבעשרת הדברות והן שנים הראשונות, וז"ש הקב"ה תחילה להגדיל מעשה העגל הנה (לבבתני) דייקא בשני לבבות אתה (אחותי) אף בהיותך כבר לי (כלה) דהיינו אחר מעמד החופה שבהר סיני, ומי יתן והיה הוספת לב השני בשאר הדברות שאינם המיוחדים והמובחרים, אבל הנה (לבבתני) בהוספת לב הרע (באחד מעיניך) ר"ל כל הדברות שהן עיני כל התורה ע"ד עינ"י העדה שהם חשובי העדה, כן כל חשיבות היותר שבתורה הן עשרת הדברות כי בהן כלולין כל התורה כידוע, באופן שהם נקראי' עינ"י התורה כולה, ובאלו עשרה עיני התורה מה שעברת ע"י אשר (לבבתנ"י) בהוספת לב היה (באחד) רצה לומר ע"ד כמעט שכב אחד העם שפירושו מיוחד ומובחר שבעם דהיינו במיוחד ומובחר אשר (מעיניך) אלו עברת, כי הלא (באחד) המיוחד מהם הבאת (ענק מצוורוניך) ר"ל שהורדת ענקי זהב מצווארך לעשיית העגל ופגמת באח"ד המיוחד. אך הנה מצד הנהגתי עמך בחסד אני מלמד זכות עליך והנני אומר (מה יפו דודיך) מצד עצמך (אחותי כלה מה טובו דודיך מיין) כי (וריח שמניך) מצד עצמך הוא מריח יותר ריח טוב (מכל בשמים), והראיה לזה כי הלא (נפת) ומתיקה גדולה (תטופנה שפתותיך כלה) כי אמרת נעשה קודם לנשמע, עד אשר (וריח שלמותיך) קרי שלימותיך ר"ל וריח שלימותיך שהיית שלימה כל כך עד שהיה ריחך (כריח לבנון) הוא שם הוי"ה מדת החסד הנקרא לבנו"ן, כי מה הוא קדוש אף אתה היית קדוש, ודייק במלת כרי"ח ע"ד שארז"ל על פסוק קדושים את' יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני, אלא שאעפ"כ הם בגדר קדושים כי יש בהם עכ"פ ריח קדושה דוגמת שארז"ל ריח הגט פוסל בכהונה אף שאינו גט גמור מ"מ ריח הגט נקרא, וכן הענין פה אף אשר בלתי קדושים כהוי"ה ממש שזה אי אפשר מ"מ רי"ח קדושה יש בכם מבחינת שם הוי"ה הנקרא לבנו"ן, שאף אם מעט הוא בערך שם הוי"ה אך בערכך הוא מעלה גדולה, וגם גרמתי כי מה אשר עד פה היו כל אורות הקדושים של השכינה גנוז בתוך (גן) שהוא (נעול) הנה עכשיו בהר סיני אתה (אחותי כלה) ע"י חופתך זו שבהר סיני גרמת אשר (גל נעול מעין חתום) כלומר מה שהי' עד פה חתום, עכשיו נתגלו כל האורות בהר סיני וזהו גל מלשון גילוי, וכל זה הוא הזכות שלך מצד עצמך, אך מהיכן בא לך זאת אשר כפרת בשני דברות הראשונות שהם אחד מיוחד ומובחר מעיניך, ועי"ז ירדת ירידה גדולה שהורד עדייך מעליך, הנה אני ממליץ בעדך לאמר שלחייך פרדס רימונים וכו', כלומר כל זה בא לך ע"י חטא אדה"ר שבחטאו שחטא בעץ הדעץ טוב ורע שלקח הרע ממנו ונעשה אפיקורס ומין ועבד ע"ז (כמ"ש רז"ל), הנה חטא ההוא גרם לך ג"כ לעבוד ע"ז של העגל כי נשמות ישראל היו כלולים אז באדה"ר, וע"כ זוהמת הרע של עץ הדעת שעל ידו עבד ע"ז הטיל בכל נשמות ישראל וכח ההוא גירר אתכם ג"כ. והענין הוא ע"פ מ"ש חכמי האמת שסוד עץ הדעת הוא סוד בחינת מטטרו"ן שהוא טוב ורע טוב מבפנים ורע מבחוץ, הטוב שמבפנים הוא הפרי הטוב למאכל (ונקרא לדרכינו פרי מגדים) והרע שמבחוץ הוא סוד הקליפה הנזרקת (וזה נקרא לדרכינו פרדס רימוני"ם) והוא כי שם מטטרו"ן השני טיתי"ן שבפנימיות התיבה רומזין לעיקר הפרי וחיותו, שכן ט"ט הוא מספר ח"י, אך המ"ם ואותיות רו"ן הן בחיצוניות התיבה מבחוץ לאותיות ט"ט והן אותיות רמו"ן, ורומזין לבחינת קליפת רמו"ן הראוי לזרוק שהוא סוד הרע של עץ הדעת, ואדה"ר לקח מעץ הדעת הרע הזה שהוא בחינת אותיות רמו"ן, (ועיין בכוונות אכילה ובמשנת חסידים מס' מוצאי שבת פרק ו' משנה ח') וז"ש שמעשה העגל לא מצדך הוא אלא (שלחייך פרדס רימונים) אשר רימונים אלו דבוקים (עם פרי מגדים) שבנטילת הטוב נטל אדה"ר גם הרע הם הרימוני"ם, וכח הרע הזה שנטל אדה"ר בהיותך כלולה בו הוא הוא אשר שלחייך ר"ל שלח אליך כחות טומאה של מיני (כפרים) המביאין לכפו"ר בהוי"ה (עם) מיני כחות של (נרדים) המורידים עדייך מעלייך ע"י כפירתך בהוי"ה בעשות העגל. או יהיה מלת שלחייך מלשון הפשט, שכן תרגום ויפשט הוא וישלח, וזכר פה עשרה מיני בשמים כפרים חד, נרדים תרי וכו' כל ראשי בשמים הרי עשרה לעומת עשרת הדברות הכוללות כל התורה שמצדן היו לישראל עשרה לבושים קדושים כוללים, ואמר הכתוב שכח הרע של הרימונים אשר דבקו עם הפרי מגדים (שלחייך), והפשיטך מן כל העשרה לבושים קדושים, והם (כפרים עם נרדים נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים) והם היו נשפעים מן (מעיין גנים) אשר המעיין הזה הוא (באר מים חיים) והם (נוזלים מן לבנון) העליון, כל אלו שלחו והפשיטו מעליך כחי הרימוני"ם המחוברים עם הפרי מגדים, ויתכן שאומרו כל ראשי בשמים ירמוז לדיבור הראשון שכולל כל הדברות וראש לכולן, וזהו כ"ל ראש"י בשמים, ואמר הכתוב שכל זה כבר היה ומאי דהוי הוי, אך עכשיו עכ"פ אני מבקש ממך כנסיה של ישראל אשר (עורי צפון) שתעורר היצה"ר הנקרא צפוני כמד"א ואת הצפוני ארחיק וכו', וגם שמשכנו בלב הוא בצד שמאל הנקרא צפון היפוך משכן היצ"ט שהוא בימין הנקרא תימ"ן, וכלומר עורי את היצה"ר שיסכים גם הוא לטוב ע"ד האמור באברהם ומצאת את לבב"ו נאמן לפניך, ואחר שתעוררהו שיסכים לטוב אז (ובואי) עמו אל מקום משכן (תימן) ששם היצ"ט ויהיו יחד בדעה אחת לטוב, ואז הפיחי גני יזלו בשמיו וכו', והוא בהעיר אומרו תחילה גני ביו"ד ואח"ז אמר לגנ"ו בוי"ו, אך הענין שקודם בוא הנשמה לעולם זה לסגל מצות אז היא אוכלת נהמא דכסופא, אך ע"י עסיקתה במצות ותורה תאכל משלה ממש, והענין כי ע"י עסק התורה והמצות תשפיע אור השפע מלמעלה מאורות שורשי המצות וישתלשל באורות שבג"ע העליון ומשם ישתלשלו אל האילנות שבג"ע התחתון שבארץ, והם בשפען מצמיחין ומפריחין פירות ומעדנין להנות בהן כל הנפשות העושות אותן כל א' לפי בחינת שורשה, כי בפנימיות האילנות והפירות יש חיות אורות של המצות, כל מין ומין של פירות הוא מעין כל מצוה ומצוה, וכמ"ש באורך מזה במוהר"ר משה אלשיך פ' בראשית על פסוק ויצמח ה'. וז"ש פה שאחר שתבוא תימן אז (הפיחי גני) שע"י המצות שתעשה תפיח ברוח קדשך את גני גן עדן התחתון שבארץ, וא"ת במה אפיחו לזה אמר מחמת אשר (יזלו בשמיו) של ג"ע התחתון הראויים לו מן האורות המצות שלמעלה ויצמיחוהו, ובזה תרוויח הרבה מאד והוא שכאשר (יבא דודי) ר"ל כאשר יגיע הזמן אחר מותך שיבא הצדיק הנקרא דודי יהיה ביאתו (לגנו) בוי"ו דייקא דהיינו שיהיה מתייחס לו הגן כי הוא הצמיחן, ונמצא מה אשר (ויאכל) הוא שיאכל (פרי מגדיו) שלו ממש שהצמיח והגדיל הפרי ולא יאכל אכילה דכיסופא דלאו דילי', אלא הוא שלו ממש, ואף שתחילה אמרתי גני ביו"ד כי מתייחס לי, אך אחר שיפיח ויצמיחו יקרא גנו.

וכלל הענין לפי הנז' בפסוק אתי מלבנון כלה, שהוצאת ישראל מצרים היתה ע"פ מדת החסד והרחמים שהן מדות של אברהם ויעקב הנקראים אמנ"ה וחרמו"ן, ולכן אף שאמר הקב"ה ראה ראיתי את עני עמי, וארז"ל במדרש אתה רואה ראיה א' שעתידין לקבל התורה ואני רואה ראיה שניה שיעשו העגל, מ"מ עשה הקב"ה עצמו כאילו כביכול אינו רואה ראיה שניה והוציאן ממצרים. אמנם עיקר זכותן היה בשביל יעקב כי גדול זכות יעקב יותר משל אברהם מחמת שמטתו שלימה, וכן אמר הכתוב (ישעיה כ"ו) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. וארז"ל שזכות יעקב פדה את אברהם מכבשן האש, הרי שזכות יעקב גדול יותר.

ויתכן מענין זה יהיה מאמר הכתוב בנבואת בלעם באומרו (לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי"ה אלהיו עמו ותרועת מלך בו) שזכר גם השם הוי"ה, וגם מאי שייטא דתרועת מלך פה, אך אמר (לא הביט) הקב"ה בראייתו במצרים האו"ן והעמ"ל של מעשה העגל שיהי' בישראל, וכל זה הוא מצד אשר (הוי"ה אלהיו עמו) הוי"ה דייקא והוא כי מלת אלהי"ו נרמז בו שם א"ל שהו"א מדת חסד לאברהם כמד"א חס"ד א"ל כל היום, וכן נרמז בו שם מדת פחד יצח"ק שהוא שם אלהים, ואינו חסר רק מ"ם אחרונה, ובאברהם ויצחק יש אחיזה לשרים החיצונים בהם, שמזה יצא ישמעאל ומזה יצא עשו, שכן שם אלהי' הוא שם משותף, (ועמ"ש בקהלת סי' ה' בפסוק כאשר תדר נדר לאלהי' באופן השלישי) לשרים ומלאכים ודיינים, וגם כתיב אלהים אחרים וכמ"ש באר היטב מזה בשם הזוהר ריש פ' נח, וכן שם אל הוא שם משותף כמאמר הכתוב בפ' האזינו ואין עמו אל נכר, משא"כ שם הוי"ה שהוא השם אשר יעקב בחיר שבאבות אחוז בו אין שום אחיזה לשרים החיצונים בו, שכן יעקב מטתו שלימה, וז"ש (הוי"ה אלהיו עמו) כלומר כי לא לבד אלהי"ו עם הגוי קדוש הזה, אלא שיש לו גם זכות יעקב האחוז בשם הוי"ה, וביותר ריחם עליהן במצרים מצד יעקב שבו אין אחיזה לשום שר, ואמר עוד כי הבט נא וראה גודל התאחזם והתאחדם ביותר בשם המיוחד של הוי"ה שהוא מדת אמת ליעקב שאין שם מגע נכרי כלל, וזה תדע מבחינת הקול תרועת מלך מלכו של עולם. והענין הוא במה שהביאו הספרי מוסר שתקיעת התקיעה והשברים יכול אף עכו"ם לתקוע, משא"כ התרועה והביאו מעשה אמיתית נפלאה במומר א' שבהיותו ישראל היה בעל תוקע גדול, וכשהמיר דתו ונעשה עכו"ם לא היה יכול לעשות רק התקיעה והשברים אך התרועה לא היה יכול לעשות שאין התרועה יכולה להעשות רק מאיש ישראל המחזיק בקדושת אומה הישראלית ואחוז בה, וכתבו שזשה"כ (אשרי העם יודעי תרועה) ולא אמר יודעי תקיעה אלא העיקר תלוי בתרועה וכנז' עכ"ד הספרי מוסר. ואנכי אתפלא מאד על המראה הזה למה זה יהיה מעלת התרועה ביותר ממעלת התקיעה והשברים שלא יהא שום עכו"ם ומומר יכול לעשותה. ואחשבה ליתן טעם והוא אמיתי לדעתי, והענין הוא כי ידוע מחכמי האמת כולם כאחד עונים ואומרים אשר בתקיעה אנו מעוררין מדת חסד לאברה"ם ובשברים אנו מעוררים מדת פחד יצח"ק, אך התרועה בה אנו מעוררין מדת אמת ליעק"ב, ולפ"ז יהיה הטעם נכון מאד שלא יוכל נכרי לעשות תרועה כי היא לעומת יעקב שמטתו שלימה ואין בו מגע נכרי כלל ע"כ אין לנכרי שום מבוא להתאחז לעשות התרועה, משא"כ בתקיעה ושברים שהן נגד אברהם ויצחק, וז"ש הנבואה בפי בלעם הבט נא וראה שאף שאחיזת ישראל הוא גם באברהם ויצחק, מ"מ עיקר אחיזתן ביותר הוא ביעקב שלעומתו היא מדת התרוע"ה, אשר על כן הנה (ותרועת מלך) מלכו של עולם לא נמצא באומות שיכול לעשותה רק (בו) ר"ל רק בישראל נמצא היכולים לעשותה, ובכח מדת יעקב שהוא הוי"ה גם (אל) שהוא חסד (מוציאם ממצרים) כי מדת הגבורה שהיא (כתועפות ראם) נעשה בהכנעה (לו) שזולת שם הוי"ה הנה יש התנגדות נגד מדת החסד היא מדת הגבורה, אך מדת יעקב שהוא הוי"ה ממזג ומתווך בין שני המדות חסד ודין ומטה אל הימין בהכרעתו כידוע מזוהר הקדוש (דתפארת נטיל לימינא), נמצא עיקר הוצאתן ממצרים בא בכח מדת יעקב שעל ידו ריחם עליהן ביותר אף שראה גם ראיה שניה שיעשו העגל, ולא עוד אלא אף במעשה העגל עצמו שאמר (ויחר אפי בהם ואכלם) גם זה היה ברחמנות כמשל האב שכעס על בנו וגיזם בדבריו לומר אעשה לך כך וכך, וכוונתו היה בזה לשכך כעסו שכן הוא דרך הטבע כשמסיח בפיו הכעס שבלבו בזה משתכך כעסו. וכתב מהרי"ב שזשה"כ (וינחם ה' על הרעה) על ידי (אשר דיבר) בשצף קצף של רוגז (לעשות לעמו) בזה שיכך כעסו. ולדעתי ז"ש הכתוב בנבואת בלעם (לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה) שמלת ההוא אין לה שחר, אך יאמר שלא איש אל להנחם, ואם תאמר הא כתוב מפורש וינח"ם ה' על הרעה, הרי יש בו ניחום, לז"א כי (ההוא) של ענין העגל מה אשר (אמר) הוא בכיון על מנת אשר (ולא יעשה) וכן מה אשר (ודיבר) הוא בכיון להיפוך על מנת אשר (ולא יקימנה), ובמקומו כתבתי ענין נבואה זו של בלעם ביתר התכה במלות אלו, ועיין מענין זה מה שכתבתי במגילת אסתר בביאור מאמר הכתוב ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים וכו'.

ואמנם אף הניחום על הרעה במה שדיבר היתה כל עיקרה ע"פ מדה אשר יעקב אחוז בה הוא שם הוי"ה, כדכתיב וינחם הוי"ה על הרע"ה אשר דיבר לעשות, כי גדול כח יעקב יותר משל אברהם ויצחק, וכן גם בזה גדלה מעלת יעקב שזכה לראות בחייו במצרים ששים ריבוא יוצאי חלציו זרע ישראל קדושים, שכבר ידוע שיש כמה חילוקים בגדרי השראת שכינה שאין דומה אור השראת שכינה בזימון של שלשה לאור השראתה בתוך קהל עשרה, וכן כל שהמספר מרובה יותר אז אור השראת שכינה היא בבחינה יותר גדולה עד מספר ששים ריבוא שהוא גדר היותר מעולה, שמספר זה היה בקבלת התורה, ובהיות ישראל במספר זה יצדק עליהם לומר לשון ויפרו וירבו מא"ד, כי מלת מאד מורה על מספר ריבוי המעלה התכליתית של גדר השראת השכינה עליהם, ועיין ביפ"ת פ' ויצא על פסוק ויפרץ האיש מאד כתב ג"כ שמלת מאד מורה על מפסר של ס' ריבוא. ולדעתי זהו ענין סמיכות סוף פ' ויגש לריש פ' ויחי שאמר הכתוב (ויפרו וירבו) עד גדר מספר (מאד) שהוא ס' ריבוא בזמן אשר (ויחי יעקב בארץ מצרים) שזכה לראותן בחייו ולא זכו לזה שארי האבות.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף