טורי אבן/ראש השנה/ו/א

טורי אבן ראש השנה ו א

דף ו' ע"א

אא"כ מבקשין ממון ואין לו. כתבו התוספות שם בפ"ב דזבחים פי' הקונ' ממון של גזל אבל נראה דמיירי בנדר כדמוכח בפ"ב דשבת דתני' ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם דכתיב אם אין לך לשלם וגו' והא בך ולא באשתך מיירי במשלם אח"כ אלא שעבר בב"ת וק"ל כיון שבעון דב"ת אינו עונש לאשתו המ"ל להא דבעון נדרים מתה אשתו הא כל ימיו בעומד ושלם קאי ושמא ישלם אחר זמן קודם מותו והא ל"ל דקמי שמיא גלי' ואם אין עתיד לשלם לאח"ז מתה אשתו הא אין הקב"ה מעניש האדם על שם סופו. והכי אמרינן בירושלמי דפרקין גבי בינונים שתלוין מר"ה עד יוה"כ דפריך ואין הקב"ה רואה את הנולר ומשני אין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה מ"ט כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם א"ר לוי מה כתיב לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך למה ששנאת כל פועלי און כלומר כשפעל את האון ולא קודם לכן אע"פ שגלוי לפניו שסופו לפעול את האון ומייתי עוד קראי לזה וההוא דבאשר הוא שם איתא נמי בגמ' דידן לקמן בפרקין [דף טו] והא נמי ל"ל הא דאשתו מתה היינו לאחר שמת הוא ולא שלם נדרו הא קרא קאמר למה יקח משכבך תחתך ש"מ בעודו חי נענש בזה ונ"ל שבגמר בדעתו תליא מילתא דאם דעתו לשלם לאחר זמן אע"פ שעובר בב"ת אין אשתו מתה אבל אם גמר בדעתו שלא לשלם נדרו לגמרי אשתו מתה. והכי משמע לי' מדברי הר"ן בחי' בפ' דסנהדרין שכתב שם אהאי מימרא דר"א דאין אשתו מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו פי' שנדר ואין משלם נדרו כדאמר פ"ק דר"ה דבעון נדרים אשתו מתה דוקא כשגמר בדעתו שלא ליתן הא אם גמר ליתן אלא שהוא עני או שעבר על ב"ת אין אשתו מתה כדאיתא התם בהדי' והיינו כדפרישת ובהכי נ"ל במה שדחקו עצמם קמאי אהא דחייבה תודה כרת לערל זכר אשר לא ימול היכי מ"ל [ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכו' מגילה ובטי"ד סימן רס"א] והא כל ימיו בעומד ומל קאי ותליא כרת דידי' עד שימות והוא ערל במזיד ולדידי ניחא על דרך זה שכתבתי בעון דב"ת דכרת דערל נמי בגמר דעתו תלוי דאם גמר בדעתו שלא למול כלל לעולם חל עליו עונש כרת מיד ואין כאן מקום להאריך בזה מ"מ דברי הר"ן צריכין תיקון קצת ואין להאריך א"נ י"ל דהא דאשתו מתה בעון נדרים אע"ג דבעון דב"ת אינו מתה מ"ל בשקבע לנדרו זמן כגון שילמוד כך פרקים ביום פלוני או שיתן לצדקה כך וכך ביו' פלוני או שאר איזה דבר מצוה דכיון דעבר זמן שקבעו פקע נדרו ממילא ושוב אין לו תשלומין וה"ל מעוות שא"י לתקן. אבל בשלא קבע זמן לנדרו ובידו לקיימו כל ימיו אלא שבאיחורו עובר בב"ת אין אשתו מתה בהאי עון הואיל ולא פקע נדרו לגמרי ואפשר לקיימו עדיין כל ימיו:

מוצא שפתיך זו מ"ע ל"ל מובאת שמה והבאתם שמה נפקא. ק"ל הא בהאי קרא דובא שמה כתיב עולותיכם וזבחיכם שהן שלמי' ומעשרותיכם ותרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות ועלייהו קאי האי עשה דוהבאת שמה ואכתי לא שמעינן מיני' עשה לקדשי בדק הבית וצדקה ואפשר דחטאת ואשמות ועולת ראי' ושלמי שמחה שהן חובת הרגל נמי לא אתיא מיני' מש"ה כתב רחמנא לקרא דמוצא שפתך לעשה דמיני' אתיא נמי כל הני ואי משום דבקרא דמוצא שפתך כתיבי נמי נדר ונדבה והני ל"ל הא כבר נ"ל עשה דידהו מובאת שמה הא י"ל הא דכתב רחמנ' להני בהאי קרא אע"ג דאיתרבו כבר לעשה באידך קרא לאו משום העשה דמוצא שפתיך אלא משום הלאו לומר לך דעלייהו נמי עובר בלאו זה וי"ל דקושי' זו דמוצא שפתיך ל"ל מובאת שמה נפקא לאו קושיא בפני עצמ' היא אלא אאידך קושיא סמיך דפריך תשמור זו ל"ת ל"ל מלא תאחר נפקא וכיון דלמאי דס"ד דהלאו דתשמו' מיותר דהא כבר נאמר לא תאח' מהשתא העשה דמוצא שפתיך דכ"ר לנדר ונדבה נמי מיותר דהעשה מובאת נפקא והל"ת מלא תאחר נפקא ואין צריך לל"ת דתשמור לגמרי דכל הני דאתיא לל"ת דידהו מקרא דתשמור כולהו איתרבו כבר ללאו בקרא דלא תאחר והני נדר ונדב דכתיבי בקרא דובא' שמה מיותר לגמרי דל"ת נפקא מקרא דלא תאחר ולעשה א"צ דהא כ"ר עשה דידהו באידך קרא דובאת שמה. ובדין הוא דה"ל להקשות תחילה תשמור זו מצות ל"ת ל"ל ואח"כ לפרוך מוצא שפתיך זו מ"ע ל"ל כיון דקושי' דמוצא שפתיך אאידך קושיא דתשמור סמיך אלא דהעשה דמוצא שפתיך קדים בקרא ובדרשא דברייתא המקשה לפי סידרא דקרא וברייתא נקיט לפירכא דידי' אמאי דמוקדם מוקדם ואמאי דמאוחר מאוחר:

חד דאמר ולא אפריש. וקשה לי הא בקרא דכי תדור נדר ובהאי קרא דמוצא שפתיך מרבי לקדשי בדק הבית כדאמ' לעיל לה' אלקיך אלו הערכין כו' והא בפ' י"ג דחולין (דף קל"ט) פליגי ר' יוחנן ור"ל. ר"י ס"ל קדשי ב"ה חייב באחריותן עד שיבא ליד גזבר ור"ל אמר התם דאין חייב באחריותן לאחר הפרשה משום דהיכא דאיתי בי' גזא דרחמנא איתא משום דכתיב לה' הארץ ומלואה אם כן לר"י משכחת לה בקדשי בדק הבית אפריש ולא אקריב בדאפריש ולא בא ליד הגזבר דהוי דומיא דאפרי' ולא אקריב דקרבנות מזבח אבל לר"ל דאמר אינו חייב באחריותן אפרי' ולא אקריב בקדשי בדק הבית לדידי' למ"ל. ול"ל תרתי קראי בקדשי בה"ב ואע"ג דבדליתא בעולם כמו הקדיש שור לב"ה ומת בית ונפל מודה ריש לקיש דחייב באחריותן כדאמר התם אין זה אפריש ולא אקריב כיון דליתי' אזדא לי' הפרשה קמיית' ומעתה הדר ה"ל אמר ולא אפריש ואכתי אפרי' ולא אקריב המ"ל. ומיהו משכחת לה אפריש ולא אקריב בערכין דאפי' דיש לקיש מודה דחייב באחריותן עד שיבא ליד גזבר כדאמר התם מקרא וכל זמן שלא בא ליד גזבר הוי לי' כלא אקריב דקדשי מזבח והשתא בקדשי בדק הבית לא אפריש משכחת לה בכולהן ולא אקריב למ"ל אלא בערכין לחוד לר"ל. ובהכי ניחא לי הא דקאמר הגמ' צריכותא בב' צדדי' לא אפרי' משום דלא קיים לדיבורא ולא אקריב משום דמשהי לי' גבי' והא כיון דלא מסיימי קראי הי' מיירי מלא אפריש והי' לא אקריב בצריכותא דחד צד סגי דאי לא כתיב אלא חד קרא ה"א דמיירי מההוא דחמיר דווקא אלא ודאי כדפרישית והשתא לר"ל מסיימי קרא דקרא דכי תדור דכתיב בי' לה' אלקי' דמדרבי לכל קדשי בה"ב דבכולן כתיב שם זה כדפי' התוס' בע"כ. מיירי בלא אפריש דאלו לא אקריב לא משכח' לה בכולן אלא בערכין לחוד וקרא דמוצ' שפתיך דמרבינן לקדשי בדק הבית מיתורא דאשר דברת בפיך ולא ממשמעות דקרא איירי מדומיא דלא אקריב ובערכין לחוד ומשום ר"ל נקיט הגמ' צריכותא לכל צד:

מיהו בלא"ה אינו קושיא כל כך הא דנקיט הצריכותא בב' צדדים שכן דרך הגמ' בכמה מקומו' לעשו' הצריכות' בב' צדדים אע"ג דלא מסיימי קראי כאלו מסיימי ובע"כ לר"ל גופי' צ"ל כן דהא נהי דקרא דלא אפריש מסיימי לא אקריב לא מסיימי במאי איירי והא איכא לאוקמי לקרא דאשר דברת בערכין לחוד או בכל קרבנות בדק הבית ואי לא כתיב קרא לה' אלקיך ה"א קרא דאשר דברת מלא אפריש איירי צריכותא דצד לא אקריב דקאמר הגמרא למה לי' אלא ודאי כדאמרן:

מ"מ ק"ל לר"ל כיון דקרא דכי תדור נדר לה' אלקיך מסיימי דמיירי באמר ולא אפריש דאלו דומיא דאפריש ולא אקריב לדידי' בקב"ה לא משכחת לה הא בסיפא דהאי קרא כתיב לא תאחר לשלמו ודרשינן הוא ולא חילופיו וכגון שעברו עליו ב' רגלים והומם וחיללו על אחר ועבד עליו רגל א' וכדמוקי לה רב ששת לעיל וקמ"ל דאין רגל זה של שני מצטרף לב' רגלים של ראשון. אע"ג דשני מכח ראשון אתי והא ליתא אלא בהפרי' ולא אקרי'. הא שמעת מהאי קרא דכי תדור בין דומיא דאמר ולא אפרי' מדרבי קרבן בדק הבית ובין אפרי' ולא אקריב מדמעט חילופיו. דמשמע הא איהו גופי' דומיא דחלופיו דהיינו אפריש ולא אקריב אידך עובר בב"ת קרא דמוצא שפתיך ל"ל כיון דכבר תרווייהו שמעת להו מקרא קמא דכי תדור ובשלמא הא דממעט לקמן מסיפא דקרא דכי תדור פרט ליורש והא בפ"ק דקידושין (דף י"ג) אהא דתנן האשה שהביא ומתה יביאו יורשי' עולתה ומוקי לי' שמואל התם והוא שהיפרישה מחיים וש"מ דהא דהמחוייב גופי' עובר בהפריש ולא אקריב לק"מ דר"ל לטעמי' אזיל דס"ל דאפי' לא הפרישה מחיים דשיעבודא דאורייתא. והשתא א"ל דממעט ליורש בדלא אפריש וכן הא דחשיב לעיל בכור ומעשר לב"ת והא ליתא אלא בדלא אקריבי' כדפירשתי לעיל וכן שלמי פסח לעיל דהיינו מפריש פסחו ואבד והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון דהיינו נמי אפריש ולא אקריב. לק"מ דהני לא אתי' להדי' מקרא. וא"ל דכי דרש ידרשנו לשאר דברים שבחובה אתי' כמו חטאת ואשמות דבהני משכחת לה דומיא דאמר ולא אפריש אבל מהא דאמרן קשה ול"ל דלר"ל הא דממעיט ולא חילפיו לא מיירי בעברו ב' רגלים והומם וחיללו על אחר אלא מיירי בעברו ב' רגלים והומם ולא חיללו על אחר ועבר רגל אחר דכיון דאפי' בנדבה בהומם רמי רחמנא עליו בע"כ לחלל על אחר כדכתיב ואם בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' וגו' ואמר מר בבעלי מומי' שנפדו הכתוב מדבר ר"פ דבכורו' (דף ל"ז). דמיא לאמר ולא אפריש דהא אמר ולא אפרי' דקרבנות חובה בכה"ג הוי וסד"א כיון שעבר רגל א' עובר דכמאן שע"ע ג"ר דמי קמ"ל דהא ליתא דכיון דלמאי דס"ד השתא אין עובר בב"ת אלא בלא אפריש לחוד איך ס"ד שיצטרף ב' רגלים דאידך עם רגל אחד של שני כיון שהפסי' הפרשה בנתיים בתוך ג"ר הללו של ב"ת. והא פקע כבר איסור ב"ת למאי דס"ד השתא דבהפרי' ולא"ק ליכא ב"ת:

וה"נ ק"ל מדכתי' בהאי קרא דכי תדור והי' בך חטא למעוטי ולא בקרבניך חטא פי' שאין הקרבן פסול אי עבר בב"ת ש"מ דמיירי נמי באפרי' ולא"ק דאי בדלא אפרי' מהיכי תיתי לפסול הקרבן שהפריש אח"כ ובשעה שעבר בב"ת אכתי לא הי' מופרש ועומד ואע"ג דבמסקנא דריש בך חטא ולא באשתך היינו משום ולא בקרבניך נ"ל מאותו דבן עזאי ומ"מ מדממע' קרבניך מאותו ש"מ דאפריש ולא אקריב נמי עובר (ולא) [צ"ל ואמר ולא] אפריש בע"כ לר"ל צ"ל נמי מכי תדור מדמרבי לקב"ה וקרא דמוצ' שפתיך למה לי וי"ל דהא דנפקא לן מלה' אלקיך לקב"ה לאו משום דהאי שם דכתיבי גבי קב"ה מופנה ולגז"ש אתי מהאי דכי תדור דהני וודאי אינן מופנה דלגופו אתי אלא האי לה' דגבי כי תדר לבד הוא דמופנ' ולגז"ש הוא דאתי ואי לאו אידך קרא דמוצ' שפתיך ה"א דאין עובר בב"ת אלא באפריש ולא אקריב לחוד והאי הפנאה דלה' דקרא דב"ת לא אתי ללמד אלא על ערכין לבד דמשכחת לה גבי' דומי' דלא אקריב הואיל וחייב באחריותו אבל לאינך קדשי ב"ה דלא משכח' לה דומי' דלא אקריב לא. משו"ה איצטרך אידך קרא דמוצא שפתיך ללא אפריש:

אימא דיבורא לאו כלום הוא. פי' דה"א דבשביל הדיבור אינו חייב להבי' צריכא וכ"ת הא בתרווייהו מרבינן קרבנות חובה כמו חטאת ואשמות והא הני אין חיובן בא ע"י דיבורו ול"ל ב' קרא בהני הא לא מסיימי קראי ואפי' לר"ל וכדפי' בסמוך ואי לא כתי' אלא חד הוי מוקמינן לה בלא אפריש אבל באפרי' ולא"ק ה"א בי' גזא דרחמנא אית' והא דקאמר הגמ' אבל אמר ולא אפריש דיבורא לאו כלום הוא אנדר ונדבה קאי שאין חיובן בא אלא ע"פ דיבורו א"נ י"ל דבקרבנו' חובה נמי משכח' לה אמר ולא אפריש כגון דאמר הרי עלי חטאת ואשם לפטור את פלוני מחטאת ואשם שהוא חייב דבכה"ג נמי חל הנדר כדמוכח בפ"ק דחולין (דף כ"ב) דקאמ' לא צריכא דאמ' הרי עלי חלות לפטור תודתו של פלוני. וה"נ משמע בפ"ב דתמורה (דף י'). והא בקרבנות חובה כה"ג משכחת לה אמר ולא אפריש וה"א דיבורו לאו כלום הוא קמ"ל:

אימא דיבורא לאו כלום הוא. מדקאמ' דהא דגרע לא אפרי' מלא אקרי' אינו אלא משו' דה"א דיבורא לאו כלו' מעתה מש"כ התוס' לעיל גבי מעשרו' דליכא ב' קראי בלא אפרי' אינו עובר בב"ת ולפי דבריהם ה"ה נמי כל הני דרבי בי' קרא קמא דכי תדור ולא מרבי להו בקרא דמוצ' שפתיך בלא אפרי' אינו עובר ליתא כיון דלפי דבריהם קרא דמוצ' שפתיך מלא אפרי' איירי ל"צ לרבוי לכל דבר שבחוב' כמ"ש ועני לקט שכחה ופאה כיון דחיובן בא שלא ע"פ דיבור פיו אלא מאליהם רמי רחמנא עלי' לא גרע מאפרי' ולא"ק דקרבנו דאע"ג דא"ל כל היכ' דאית' בי' גזא דרחמנ' אית' כ"ש בדלא אפרי' בדברי' שבחוב' שעוברי' עליה' מ"מ יש לדקדק אימא איפכא וקרא דכי תדור דרבי לכולן איירי מלא אפריש וקרא דמוצא שפתיך מלא אקרי' וכיון דלא רבי לכולן אין לנו לב"ת באלו דלא רבי. מיהו לרב ושמואל דס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא מהשתא בע"כ קרא דכי תדור דכתי' בסיפא דהאי קרא מעמך דממעט ליורש מב"ת בע"כ מיירי בדאפרי' המוריש מחיים וכדפי' בסמוך. ש"מ דקרא דכי תדור מיירי מאפרי' ולא אקרי' א"כ ע"כ על כולן עובר בבל תאחר בדאפרי' דהא בהאי קרא רבי לכולן. מיהו לר"י ור"ל דס"ל התם דשיעבוד' דאורייתא אכתי יש לומר אימא איפכא וכדפי':

ויש לומר דוודאי בהני א"צ ב' קראי ללא אפריש ולדומיא ללא אקריב אלא כיון דגלי קרא דעוברין עליהם בב"ת בהכי סגי וממילא הכל בכלל דהא דגרע אמר ולא אפריש מאפריש משום דס"ד דיבורא לאו כלום והא מתנת ענים לבד מצדקה לאו בדיבור שלו נתחייב אלא בע"כ רמי עלי' רחמנא וה"נ מעשר שני לא ע"י דיבור פיו רמי עלי' אלא מאליו. וה"נ לא גרע גבי הני אפרי' מלא אפריש דל"ל גבי הני מדאפרישי בי' גזא דידהו הוי דבשלמא גבי קדשי גבוה ה"א מדאפרישי בי' גזא דרחמנא קיימי משום דכתי' לה' ארץ ומלואה דמה"ט ס"ל לר"ל דאינו חייב באחריותן בקב"ה כמ"ש לעיל. אבל הני לקט שכחה ופיאה דמצות נתינה אינו אלא להדיוט פשיטא דכל זמן שלא נתן עובר דוודאי לא בגזא דידהו הוי עד שיתן להן ויזכו בהו וכן מ"ש ליכא טעמא לפטרו מדאפרישיה מה"ט גופא ופשיטא דעובר בב"ת לאחר הפרשה עד שיאכל הן או פדיונם בירושלים. ואפי' למ"ד מ"ש ממון גבוה הוא הא עיקר מצוותו אינו אלא לאכלו בירושלים וגם בידו לפדותו ולהוציאו לחולין ולאכול הפדיון בירושלי' ולא ולא שייך לומ' גבי' בי גזא דרחמנא וה"נ הא דפירשתי דמשכחת לה בקרבנות חובה אמר ולא אפריש באמר אחר הרי עלי לפטור חובתו של פלוני הא ל"ש גבי הללו מתנות עניים וכן גבי מ"ש וצדקות אע"ג דל"ל גבי' דגריע אפריש מטעם בי' גזא. אפ"ה כיון דשייך גבי' למימר אמר ולא אפריש שהרי חיובו ע"י דיבורו בא ולא מאיליו מש"ה איצטריך ב' קראי לצדקות. דאלו חד כיון דלא מסיימי קרא ה"א דמיירי מאפריש ולא נתן אבל אמר ולא הפריש ה"א דדיבורא לאו כלום. ושלמי פסח ובכור לא משכחת לה בלא הפריש אלא בלא אקריב לחוד וכן מעשר בהמה דאינו עובר עליו בלא אפריש אלא בלא אקריב לחוד כמש"ל. וגם לא שייך למימר בהא הרי עלי לפטור את פלוני מאלו. בחד רבוי' לב"ת סגי:

ומדברי הרמב"ם נ"ל שיטה אחרת בהא ויתבאר במילואי'. וגם שם יתבאר הני תרי קראי דגבי עשויים למה לי:

[אבני מלואים] אמר רבא וצדקה מחויב עליהן לאלתר וכו'. כבר כתבתי בפני' שהעיקר כפי' הר"ן דצדקות כיון דלאו מידי דתלי' במקדש הוא כקרבנות לאו בביאה תליא וע"ע בב"ת מיד וכן בעשה בפיך זו צדקה ולפ"ז הה"נ ללקט שכחה ופיאה ומעשר עני ע"ע מיד מה"ט גופא והרמב"ם פי"ד מה' מה"ק כתב א' נדרים ונדבות עם שאר דברים אדם חייב בהן מעריכין ודמים ומעשרו' ומתנות עניים מ"ע מה"ת שיבא הכל ברגל שפגע בו תחילה שנאמר ובאת שמה והבאת שמה כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם הגיע הרגל ולא הב"א ה"ז ביטול מ"ע ע"ע ג"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתנו הערכין והחרמין והדמין ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו ואני תמה דגבי מ"ע דבאת שמה חשב למתנ' עניים בהדי מילי דקדשי' לומר שאינו עובר עליו בעשה מיד אבל ברגל דוקא שהוא זמן ביאה ואילו גבי לאו דב"ת בג"ר לא חשיב אלא מילי דמקדש או של מזבח או של בדק הבית ואלו למתנות עניים שייר אלמא ס"ל הני כיון דלאו מילי דמקדש הן לא תלי בביאה ולאלתר עובר בב"ת וכן כתב להדיא [רפ"ח מה' מ"ע] הצדקה הרי היא בכלל נדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתן לעניים מיד ואם איחר עובר בב"ת שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן. וכה"ג כתב [בפ"ה מה"נ] נזיר טהור שטימא א"ע לוקה אף משום ל"ת לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה וכן אם נזיר בבה"ק לוקה אף משום ל"ת. אלמא ס"ל דמאחר נזירו' טהרה עבב"ת מיד כיון דלאו מילי דמקדש הוא לפיכך לוקה שהרי עשה מעשה דאי אינו עובר עד ג"ר כקרבנו' אמאי לוקה הא באותו שעה לא עשה מעש' ובשב וא"ת ממילא עבר ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והשתא אמאי עבר בהני דלא תליא במקדש בלאו דב"ת מיד כמו מאחר נזירות טהרה וצדקו' וכן שאר מ"ע ואלו בעש' א"ע אלא בשעת ביאה שהוא רגל ואפ"ת כיון דעשה מובא נ"ל בע"כ אשעת ביאה קפיד קרא והא ליתא אלא ברגל מ"מ תינח שאר מ"ע דלא איתרבו בקרא דמוצ' שפתיך אבל צדקו' דאיתרבי בהאי קרא בסיפ' בפיך זו צדקה והתם עשה ול"ת כתיבי כדרשינן מוצ' שפתיך זו מ"ע תשמו' זו מצו' ל"ת א"כ כמו שע"ע ל"ת דב"ת מיד הואיל דלאו מילי דמקדש הוי ה"נ בהאי עשה נמי יעבור מיד כיון דלא תלי רחמנא לעשה זו בזמן ביאה והא צדקות בכלל מ"ע דקחשיב הוי ואכולהו כייל מ"ע מה"ת שיבא הכל ברגל וכו' משמע דאצדקה נמי א"ע בשום עשה קודם הרגל ודוחק לומר דמ"ע דמוצא שפתיך דאתרבי בי' צדקות ילמוד מ"ע זו סתום ממ"ע מפורש דובאת שמה דתליא ברגל דזמן ביאה הוא ענ"ל דהעשה דובאת שמה לא קאי כלל אצדקות ושאר מ"ע דל"ש לביאת מקדש כל עיקר אלא הלאו דל"ת דבקרא דכי תדור נדר דאיתרבי בי' צדקות ושאר מ"ע קאי אכולהן ועל צדקה לחוד עובר בעשה ול"ת דאידך קרא דמ"ש תשמור דאיתרבי בי' צדקות מן בפיך אבל עשה דובאת שמה ל"ש בהו כלל ע"כ הרמב"ם שם ואחד האיש וא' האשה עבב"ת ולכאורה תמוה דהא ע"כ ל"מ לר"ז אשה מהו בב"ת אלא מטעמא דהא איתא בשמחה דל"ל הא דאביי אשה בעלה משמחה אבל אביי דא' אשה בעלה משמחה הא וודאי אשה אינו בב"ת והא פשיטא דקיי"ל כאביי לגבי ר"ז דבתרא הוא אלא שהרמב' לטעמו אזל שכתב (בפ"א מה"ח) גבי שמחה נשים חייבות במצוה זו הרי דפסק דלא כאביי וכבר הגיה עליו הראב"ד לא בקרבן אלא בשמחה שתשמוח עם בעלה שתעלה עמו והוא שמח אותה והיינו כאביי ונ"ל דה"ט דפסק כר"ז משום דסתמא דגמ' פ"ק דנדרים (דף ג) אזלא כוותי' דקא' התם והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה וע"ע משום ב"ת אלמא אשה ישנה בב"ת וממילא ש"מ נמי דאיתא בשמחה והיינו כר"ז דאלו לאביי כיון דאפי' בשמחה ליתא ב"ת מניין וכ"כ זה (בתשו' סי' ס"ו) מיהו י"ל הא דקאמ' התם חטאת יולדת עובר' בב"ת היינו בע"ע שנה בל"ר ובב"ת זה דשנה אפי' אשה נמי ע"ע לכ"ע וכמ"ש בפנים ועוד למאי דפי' בפנים דאמ' ולא אפריש דחטאות ואשמות כל קרבנות חובה מיירי באומר אחר הרי עלי לפטור את פלוני מחובתו וחטאת יולדות נמי אפ"ת דאשה א"ע בב"ת דאינו לא בראי' ולא בשמחה מ"מ שייך בי' ב"ת באיש שא' הרי עלי לפטור את פלוני' יולדת מחטאתה ואע"ג שהיא אינה בביאת רגלים לגמרי כיון שננודר הוא איש וישנו בביאת רגלים עובר אע"פ שעיקר החייב אינו בביאת רגלי' הא קיי"ל (נדרים ד') מחוסר כפרים א"צ דעת [ע"כ מאבני מלואים]:

כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. נ"ל דאכל רגל ורגל עובר בעשה זו דהא בכל רגל ובאת שמה קרינן בי':

[אבני שהם] כיון שעובר עליו רגל אחד עובר בעשה. וקשה לי בפ"ב דביצה [דף יט] אין מביאין תודה בחג המצות מפני החמץ שבו ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש"א ה"ה אומר בחג המצות ובחה"ש ובאה"ס כל שבא בחה"מ בא בחה"ש ובחה"ס כו' ומוקי לה אביי בלמיקם בב"ת פליגי ת"ק סבר ג"ר אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן פי' רש"י וה"ק ת"ק כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחה"ס אפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנו עכשיו יצטרך לבא בשבילו לירושלי' שהרי א"א לו להביאה לא בפסח ולא בעצרת ור"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא פירש"י הילכך הנודר לפני הסוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה"ק וכו' וכל שאינו בא בחה"מ שלא הי' עליו להביאו בפסח שנדר לאחר הפסח אין צריך להביא לא בחה"ש שאחריו ולא בחה"ס שיש לו שהות עד חה"ס של שנה הבאה שעברו ג"ר כסדרן ואמאי לר"ש כל שאינו בחה"מ א"צ להביא עד שיעברו ג"ר כסדרן וה"ה לת"ק אי ליכא משום חמץ א"צ להביא ברגל ראשון הא נהי דלאו בב"ת ליכא עשה דובאת שמה מיהו קעבר ברגל אחד אם אינו מביא ול"ל דהא ברגל א' עובר היינו באפריש ולא אקריב דווקא דומיא דבכורות בקרך האמור בההיא קרא דובאת שמה והא בכור לאפריש ולא אקריב דמי דהא מאליו קדוש מרחם ואינו מחוסר הפרשה אלא הקרבה לחוד אבל אמר ולא אפריש אינו עובר בעשה ברגל א' והא פלוגתא דת"ק ור"ש בא' ולא אפריש איירי דליכא עשה דובאת שמה ואע"ג דדרשינן מוציא שפתיך זו היא מ"ע תשמור זו מל"ת ופריך מ"ע מובאת שמה ול"ת מלא תאחר נפקא ומוקי לה חדא בא' ולא אפריש וחדא באפריש ולא אקריב אלמא בלא אפריש איכא נמי עשה דובאת שמה י"ל דעשה דמוצא שפתיך כיון דכתיב עם הל"ת דתשמור במקרא אחד אין עובר עליו אלא בג' רגלים לת"ק ובכסדרן לר"ש ליתא דהא דמצטריך תרי קראי ללא אקריב וללא אפריש קא' הגמ' משום דה"א דיבורא לאו כלום הוא וא"צ לקיימו כלל והשתא כיון דגלי קרא דדיבורא מילתא היא לא גרע לא אפריש מלא אקריב לעבור עליו ברגל א' מיד בעשה דובאת שמה ואדרבה לא אפריש אלים טפי מלא אקריב דא"ל כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא אית' כדאמר הגמרא בההיא צריכותא ועק"ל אדר"ש דס"ל דמי שנדר קודם סוכות רשאי להמתין עד חולו של מועד של סוכות דשנה שני' משום דבעי ג"ר כסדרן ואמאי הא מ"מ בשנה בלא רגלים עובר משום תאכלנו שנה בשנה בכל הקדשים דאיתרבו מכל הבכור כדתניא בספרי וקי"ל סתם ספרי ר"ש היא כדא' בפ' הנחנקין (דף פו) ובע"כ צריך להקריבו קודם סוכות השני קודם שתכלה שנה מיהו י"ל דאינו עובר משום תאכלנו שנה בשנה אלא באפריש ולא אקריב לחוד דומיא דבכור דדמי לאפריש ולא אקריב שהרי קדוש ממילא מרחם אבל בלא אפריש דנ"ד לבכור ל"ל בה ועוד שהרי הכתוב קפיד על אכילתו בשנתו כדכתיב תאכלנו שנה בשנה ואהא קאי כל דמרבה לשאר קדשים ואכילה לא שייך אלא בדאפריש כבר ולא בדלא אפרשי' עדיין מ"מ קושי' קמייתא קשה ועק"ל כיון דא"א להביא תודה בחה"מ כל ז' ימי הרגל מפני חמץ שבו הא לא שייך גבי תודה לאו דב"ת כל עיקר אפי' לת"ק דכיון דתלה רחמנא ללאו זה בג"ר וא' מהן חה"מ וכיון דא"א לעולם להביא תודה להקריבה באותו החג מפני החמץ שבו א"כ אין לה זמן הקרבה אלא באינך ב' רגלים אבל רגל זה השלישי אין זמן להקרבות תודה ואנן ג' רגלים בעינן ללאו דב"ת והא א' מהן חה"מ והא א"א ופקע לי' לאו זה מקרבן תודה מידי דהוי היכא שחלה הקרבן בא' מג"א או שהבעלים פטורים מראיי' ומשמחה בא' מג"ר דאינו עובר בב"ת בג"ר וכמ"ש לעיל ה"נ כיון שאינו ראוי לתודה לקרב בחה"מ ממילא פקע לאו דב"ת מקרבן זה לעולם בשלמא חה"ש אע"ג דאין שום קרבן דנדרים ונדבות קרב להאי תנא מ"מ עולה לחשבון ג"ר משום דנהי דלא קרב בי"ט עצמו קרב בימי תשלומין דידי' דהא עצרת נמי יש לו תשלומין כל ז' אבל מחה"מ וודאי קשה דהא א"א להביא תודה בכל ז' ימי תשלומין שלו מפני חמץ שבו [ע"כ מאבני שהם]:

אלא וולדה בעצרת היכי משהי לה. ק"ל דילמא חל אותו עצרת בשבת ואין קרבן יחיד דוחה את השבת והא י"ט של עצרת כיון דאינו אלא יום אחד ואם אי אפשר להקריב בו ביום אין עובר בעשה זו דובאת שמה והבאת כיון דאי אפשר בהבאה ולא דמי לפסח וסוכות אע"ג דכולו רגל בעינן לעשה ול"ת דב"ת והא א"א לז' ימי רגל בלא שבת. מ"מ אפשר להקרי' שאר ימי הרגל אבל עצרת שאינו אלא יום אחד אם חל בשבת כיון שא"א להקריבו ביומו מעתה אין כאן משום עשה וה"ה לל"ת דב"ת.

ונ"ל מכאן דאע"ג דעצרת אינו אלא יום אחד אפ"ה הואיל ויש לה תשלומין כל ז' לענין ראיי' וחגיגה דינו לענין ב"ת כשאר רגלים ומשך זמנו כל ז' לענין ב"ת. תדע דאמר ר"ש לעיל רגלים פעמים ד' פעמים ה' הא פעמים ו' נמי משכחת לה בנדר לפני הפסח דעצרת שאחריו חל בשבת וכיון דבעי ר"ש ג' רגלים כסדרן לב"ת וכיון דאותו עצרת אינו עולה לו למנין ג' רגלים שוב לא סגי בעצרת דשנה הבא להשלים ג"ר דה"ל שלא כסדרן דהא קדים סוכות לעצרת ובע"כ אינו עובר ב"ת עד שיעברו ג"ר של שנה הבא כולן דה"ל ג"ר כסדרן וה"ל ו' רגלים ולא עוד אלא דמ"ל פעמים ח' רגלים בנדר לפני עצרת ועצרת של שנה הבא חל בשבת דלא משכחת לה לג' רגלים כסדרן עד שיעברו ג"ר של שנת ג' לנדרו א"ו עצרת נמי כשאר רגלי' לענין ב"ת ואין יום שבת מעכב על ב"ח מלחול כשאר רגלים אע"פ שא"א לז' ימי הרגל בלי שבת וכדפרישית.

מיהו ראיי' זו יש לדחות דר"ש לא חשיב אלא מה שאפשר להיות בכל השנים כמו נדר לפני חג או לפני עצרת דזה יכול להיות בכל השנים אבל מה שאפשר להיות עי"ד מקרה לפעמים ואינו ברוב שנים לא קאמר. וכה"ג אמרינן בסוף פרק ה' דסוכה (דף נ"ד) גבי מנין התקיעות כי קתני מידי דאיתא בכל שנה ע"פ שחל בשבת דליתא בכל שנה ל"ק. א"נ דבר שיש לו קצבה קאחשיב. אבל דאל עצרת בשבת דבר שאין לו קצבה הוא דהא אפשר כמה שנים זה אחר זה לחול בשבת בזמן שהיו קובעים ע"פ הראיי'. תדע דהא מ"ל פעמי' רגלים הרבה עד מאה ויותר מה"ט דבעינן כסדרן כגון שחלה הקרבן באחד מן הרגלים פעמים הרבה או שהיו הבעלים טמאים הרבה פעמים באחד מן הרגלים דכיון דאינן לא בראיי' ולא בשמחה אינן בב"ת א"ו דבר שע"י מקרה או שאין לו קצבה לא קאמר גם אין להביא ראי דאם חל עצרת בשבת עולה לג"ר של ב"ת דדחיק לקמן אליבא דת"ק דר"ש דל"ל לג"ר כסדרן שנה בלא רגלים היכי משכחת לה והשתא המ"ל אפי' בהקדיש קודם לפסח אלא שאותו עצרת חל בשבת דליכא ג"ר דקרא עד אחר עצרת של שנה הבא וכבר מלא לו שנה קודם פסח אלא ש"מ דעצרת קמא אע"פ שחל בשבת עולה למנין ג"ר.

הא ליתא דאפת"ה אכתי משכחת לה שנה בלא רגלים במי שאין חייב לא בראיי' ולא בחגיגה אלא בשמחה לחוד וכהני דפי' לעיל דב"ת דידי' תלי מחמת דאיתי' בשמחה דקרינן ביה והבאת שמה מחמת שמחה כדאמר אביי לקמן גבי אשה מהו בב"ת ת"ל דהא איתא בשמחה הא להני בע"כ אין עצרת שחל בשבת עולה לי' למנין ג"ר דהא שמחת עצרת אינו אלא יום אחד ולא כל ז' שהן ימי חול והא משכחת לה בהני שנה בלא רגלים ואפי' בנדר קודם הפסח כשחל עצרת בשבת מיהו יש לדחות זה דמש"ה למ"ל לשנה בלא רגלים בכי האי גוונא משום דאיכא למ"ד בפ' ח' דפסחים (דף ע') שלמים ששחטו מעי"ט יוצא בהם משו' שמחה דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ולדידי' אפי' חל עצרת בשבת שמחה נהוג בו בשלמים ששחטו מעי"ט. וא"כ אפי' הני דליתא בראיי' וחגיגה אלא בשמחה לחוד אפ"ה עצרת שחל בשבת עולה להן לג' רגלים דב"ת דהא איתא בשמחה בשלמים ששחטו מעי"ט. ועוד הא לר"ז מיבעי' לי' אי הא דאיתנן בשמחה מהני לב"ת והשתא אליבא דר"ז דלא מהני לב"ת לא משכחת לה שנה בלא רגלים בכה"ג דאמרן. מ"מ בלא"ה יש לדחות ראיי' זו דהא משכחת לה לאשכוחי שנה בלא רגלים בחלה הקרבן בעצרת כדפי' התוס' שם. או שהי' הבעלים טמאים באחד מג"ר דאינן לא בראיי' ולא בשמחה ובע"כ צ"ל כדפי' התוס' לקמן דהגמ' חד מתרי ותלתא טעמא נקט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף