רמב"ן/בבא מציעא/פב/א: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (תיקון) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
'''לימא בדלא שוי שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי.''' פי' שאלו בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה אלא בדלא שוי פליגי דר' עקיבא אית ליה דשמואל ולגובינא דאלפיה זוזי שקליה ור' אליעזר לית ליה דשמואל ופטור לגמרי דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא שקליה כך פרש"י ולדבריו כי מוקמי' פלוגתיהו בתר הכי בדשוי הדרי' מהך סברא דאפי' בשוה לאו לגוביינא שקליה כלל אלא מדר' יצחק או משום מצוה דשומר אבדה הוי שומר שבר ויש לפרש דכי ס"ד בדלא שוי פליגי ובדשמואל קס"ד דבדשוי לכ"ע חייב. מדר' יצחק א"נ משום שומר אבדה והכי נמי כנגדו חייב ופלוגתיהו בדשמואל ולמאי דס"ד השתא מתני' דברי הכל היא ודחינן דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי וכו'.<br>ונ"ל דה"ה דמצי למימ' דכ"ע אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשו' בין בדלא שוה בדר' יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירות' דאלפ' זוזי קביל עליה וכל היכ' דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמ' דלגוביינ' ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשי' עליה ממתני' דמלוה על המשכון ש"ש הילכך מצינא לאוקומי לשמואל כד"ה ואע"ג דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוק' אבד דש"ש אלא לר"א כדאי' לי' אבד בפשי' ולר"ע כדא' לי' דלא קאמ' שמואל אלא קתא דמגל' כמשכון דשו' ואפי' א"ת אבד דוק' קאמ' וקסב' שמואל מלוה על המשכון ש"ש הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשו' אתינן לאוקומי כתנאי בכולא חנויי הכא ופ' כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כד"ה אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר' לן כותיה ומ"ה מסיק בתנאי דכ"ע לית להו דשמואל ולפי' הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכ' כשמואל.<br>וראיתי לתוספות לרבותינו הצרפתים על הדעת הזו קושי', דבפרקין דהזהב מוקמי' לר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה כת"ק דאמר המלוה על המשכן אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל, ובפ' כל הנשבעין מוקמי' לה לדשמואל נמי כת"ק ואינו משמט כלל הא משמע דערבון קונה כנגד כולו ומשכון אינו משמט כנגד כולו ואבד אלפא זוזי דשמואל כולהו חד דינא יחד טעמא נינהו והרי הגאונים פוסקין הלכה כר' יוחנן ודוחין דשמואל.<br>וי"ל דמלוה על משכון שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל אי מדר' יוחנן אי מדשמואל דלר"י כשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר לאחר זמן כך אדם לוקח משכון מעט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר ולא קרינא ביה לא יגוש דהא אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו, א"נ דגבי ביה כלו כמעשה דקטינא דאביי ומ"מ חייב הוא להשלים השאר בשאבד המשכון כשם שהוא חייב להשלים השאר בערבון שאין דיננו אנא לשעת נתינה אם דעתן וקנינן לכנגדו או לכולו ולית לן דשמואל כלל והתם אתינן לה מאנפא אחרינא דודאי לשמואל כיון דקתא דמגלא כמשכון שוה הוא אפי' אבד דבר ברור הוא שאינו משמט בכולו ובדין הוא דנידחייה התם מדר' יוחנן ולימא דכ"ע לית להו דשמואל והיינו טעמיה דאינו משמט לאו מדשמואל אלא מדר' יוחנן אלא דחי לה התם כדדחי לה בפר' הזהב א"נ בעי למימר ליה איפכא דכנגדו בלחוד אינו משמט לאפוקה מדשמואל מכולהו תנאי בהדיא דלידחוייה לגמרי אתינן וכ"ש דרב דאמר בערבון כנגדו הוא קונה דלית ליה דשמואל ומשום הכי לא מוקים טעמא דאינו משמט בכולו משום דשמואל והרי זה נכון כדעת הגאונים ז"ל, כן נ"ל: | '''לימא בדלא שוי שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי.''' פי' שאלו בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה אלא בדלא שוי פליגי דר' עקיבא אית ליה דשמואל ולגובינא דאלפיה זוזי שקליה ור' אליעזר לית ליה דשמואל ופטור לגמרי דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא שקליה כך פרש"י ולדבריו כי מוקמי' פלוגתיהו בתר הכי בדשוי הדרי' מהך סברא דאפי' בשוה לאו לגוביינא שקליה כלל אלא מדר' יצחק או משום מצוה דשומר אבדה הוי שומר שבר ויש לפרש דכי ס"ד בדלא שוי פליגי ובדשמואל קס"ד דבדשוי לכ"ע חייב. מדר' יצחק א"נ משום שומר אבדה והכי נמי כנגדו חייב ופלוגתיהו בדשמואל ולמאי דס"ד השתא מתני' דברי הכל היא ודחינן דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי וכו'.<br>ונ"ל דה"ה דמצי למימ' דכ"ע אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשו' בין בדלא שוה בדר' יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירות' דאלפ' זוזי קביל עליה וכל היכ' דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמ' דלגוביינ' ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשי' עליה ממתני' דמלוה על המשכון ש"ש הילכך מצינא לאוקומי לשמואל כד"ה ואע"ג דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוק' אבד דש"ש אלא לר"א כדאי' לי' אבד בפשי' ולר"ע כדא' לי' דלא קאמ' שמואל אלא קתא דמגל' כמשכון דשו' ואפי' א"ת אבד דוק' קאמ' וקסב' שמואל מלוה על המשכון ש"ש הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשו' אתינן לאוקומי כתנאי בכולא חנויי הכא ופ' כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כד"ה אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר' לן כותיה ומ"ה מסיק בתנאי דכ"ע לית להו דשמואל ולפי' הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכ' כשמואל.<br>וראיתי לתוספות לרבותינו הצרפתים על הדעת הזו קושי', דבפרקין דהזהב מוקמי' לר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה כת"ק דאמר המלוה על המשכן אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל, ובפ' כל הנשבעין מוקמי' לה לדשמואל נמי כת"ק ואינו משמט כלל הא משמע דערבון קונה כנגד כולו ומשכון אינו משמט כנגד כולו ואבד אלפא זוזי דשמואל כולהו חד דינא יחד טעמא נינהו והרי הגאונים פוסקין הלכה כר' יוחנן ודוחין דשמואל.<br>וי"ל דמלוה על משכון שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל אי מדר' יוחנן אי מדשמואל דלר"י כשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר לאחר זמן כך אדם לוקח משכון מעט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר ולא קרינא ביה לא יגוש דהא אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו, א"נ דגבי ביה כלו כמעשה דקטינא דאביי ומ"מ חייב הוא להשלים השאר בשאבד המשכון כשם שהוא חייב להשלים השאר בערבון שאין דיננו אנא לשעת נתינה אם דעתן וקנינן לכנגדו או לכולו ולית לן דשמואל כלל והתם אתינן לה מאנפא אחרינא דודאי לשמואל כיון דקתא דמגלא כמשכון שוה הוא אפי' אבד דבר ברור הוא שאינו משמט בכולו ובדין הוא דנידחייה התם מדר' יוחנן ולימא דכ"ע לית להו דשמואל והיינו טעמיה דאינו משמט לאו מדשמואל אלא מדר' יוחנן אלא דחי לה התם כדדחי לה בפר' הזהב א"נ בעי למימר ליה איפכא דכנגדו בלחוד אינו משמט לאפוקה מדשמואל מכולהו תנאי בהדיא דלידחוייה לגמרי אתינן וכ"ש דרב דאמר בערבון כנגדו הוא קונה דלית ליה דשמואל ומשום הכי לא מוקים טעמא דאינו משמט בכולו משום דשמואל והרי זה נכון כדעת הגאונים ז"ל, כן נ"ל:''' והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי.''' פרש"י ז"ל דלהתחייב באונסין דמאן דאית ליה דר' יצחק חייב אפי' באונסין ולא מחוורא לי דא"ה מתני' דקתני ש"ש מני דהא השת' במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דר' יצחק דומיא דמתני' וא"ת דר' אליעזר היא ומאי אבד דפטר ר' אליעז' בשאבד באונ' לא דאיק דקמה לה מתני' דלא כר"ע ואנן השת' לאוקומא כר"ע מהדר' וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק ועוד דה"ל לאקשוי בהדי' ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי ותו הא דאמרי' לעיל כאן במשכנו בשע' הלואתו כאן במשכנו שלא בשע' הלואתו משמ' דמ"ה עדיף שלא בשע' הלואתו משעת הלואתו משו' דר"י ואפ"ה תנן ש"ש ואי ס"ד לר"י חייב הוא באונסי' היכי מוקמי' מתני' ומתניתא דלא כותיה הא אנן בגמ' אפי' כתנאי לא בעי' לאוקומה בעלמ' וה"ל לאקשוי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כלם פי' דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק.<br>וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרי' שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרי' בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו כדאמרי' פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמט' חובו כדר"י דאמ' קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה ש"ש וראייה לדבר דגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' הכא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר ש"ש ואע"ג דהתם בש"ש סגי לן לשמיר' נזקיו מ"מ אי לאו ש"ש הוא הוה לן למימ' ונתחיי' בנזקיו מדקאמרי' ש"ש משמע ש"ש הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם ר"ח:''' משכנו בשעת הלואתו מי אמר.''' קשי' להו לרבנן קשישי, הא דאמרי' במס' גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אין משמטין ואמרי' עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני ולא דאיק חדא דלא פריש בבריתא או בגמרא ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר ועוד מאי כדרבי יצחק ואפי' תימא ליתא נדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו בגוביינא דבי דינא הוא.<br>ועוד הא דאמרי' בפסחים (ל"א ב') ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק והא נמי משכנו בשעת הלואתו היא והיכי קני ליה כדר' יצחק דהא ר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו ואי נמי מוקמת ליה בשכבר הלוהו ועכשיו הוא מנית לו משכון על חובו אכתי לא דמיא דר' יצחק דהא לאו לגוביינא מסרו לו מעתה אלא לכשלא יפרע לו בזמנו, ואפשר לומר דהא דאמרי' הכא מי אמר לאו למרמא דלא אפשר למימר הכי אלא ה"ק מי שמעת ליה הא מילתא בהדיא ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרי' דבכל ענין אמרה אע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרי' מיניה לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפר' השולח לענין שמיטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתה לדר' יצחק אפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו.<br>ויש בתלמוד כיוצא בזה שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי בסדר נשים הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקי' לאפוקי מדר' סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לומר כן והכי נמי אקשי' בכמה דוכתא אימור דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואשכחן רב נחמן דאמר לכשתלד קנה אלמא הך קושיא לאו דוקא הוא אלא משום דלא שמעי' ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרי' מינה והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן וכל זה לדעת הגאונים ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל א"א לומר כן שאילו קנאו כר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היה מתחייב באונסין, אי הכי מתני' דקתני שומר שכר לא אתיא כר' יצחק והוא צריך לתירוץ אחר: | ||
'''והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי.''' פרש"י ז"ל דלהתחייב באונסין דמאן דאית ליה דר' יצחק חייב אפי' באונסין ולא מחוורא לי דא"ה מתני' דקתני ש"ש מני דהא השת' במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דר' יצחק דומיא דמתני' וא"ת דר' אליעזר היא ומאי אבד דפטר ר' אליעז' בשאבד באונ' לא דאיק דקמה לה מתני' דלא כר"ע ואנן השת' לאוקומא כר"ע מהדר' וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק ועוד דה"ל לאקשוי בהדי' ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי ותו הא דאמרי' לעיל כאן במשכנו בשע' הלואתו כאן במשכנו שלא בשע' הלואתו משמ' דמ"ה עדיף שלא בשע' הלואתו משעת הלואתו משו' דר"י ואפ"ה תנן ש"ש ואי ס"ד לר"י חייב הוא באונסי' היכי מוקמי' מתני' ומתניתא דלא כותיה הא אנן בגמ' אפי' כתנאי לא בעי' לאוקומה בעלמ' וה"ל לאקשוי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כלם פי' דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק.<br>וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרי' שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרי' בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו כדאמרי' פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמט' חובו כדר"י דאמ' קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה ש"ש וראייה לדבר דגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' הכא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר ש"ש ואע"ג דהתם בש"ש סגי לן לשמיר' נזקיו מ"מ אי לאו ש"ש הוא הוה לן למימ' ונתחיי' בנזקיו מדקאמרי' ש"ש משמע ש"ש הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם ר"ח: | |||
'''משכנו בשעת הלואתו מי אמר.''' קשי' להו לרבנן קשישי, הא דאמרי' במס' גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אין משמטין ואמרי' עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני ולא דאיק חדא דלא פריש בבריתא או בגמרא ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר ועוד מאי כדרבי יצחק ואפי' תימא ליתא נדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו בגוביינא דבי דינא הוא.<br>ועוד הא דאמרי' בפסחים (ל"א ב') ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק והא נמי משכנו בשעת הלואתו היא והיכי קני ליה כדר' יצחק דהא ר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו ואי נמי מוקמת ליה בשכבר הלוהו ועכשיו הוא מנית לו משכון על חובו אכתי לא דמיא דר' יצחק דהא לאו לגוביינא מסרו לו מעתה אלא לכשלא יפרע לו בזמנו, ואפשר לומר דהא דאמרי' הכא מי אמר לאו למרמא דלא אפשר למימר הכי אלא ה"ק מי שמעת ליה הא מילתא בהדיא ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרי' דבכל ענין אמרה אע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרי' מיניה לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפר' השולח לענין שמיטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתה לדר' יצחק אפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו.<br>ויש בתלמוד כיוצא בזה שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי בסדר נשים הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקי' לאפוקי מדר' סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לומר כן והכי נמי אקשי' בכמה דוכתא אימור דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואשכחן רב נחמן דאמר לכשתלד קנה אלמא הך קושיא לאו דוקא הוא אלא משום דלא שמעי' ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרי' מינה והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן וכל זה לדעת הגאונים ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל א"א לומר כן שאילו קנאו כר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היה מתחייב באונסין, אי הכי מתני' דקתני שומר שכר לא אתיא כר' יצחק והוא צריך לתירוץ אחר: | |||
גרסה מ־17:19, 8 בפברואר 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע רש"ש |
לימא בדלא שוי שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי. פי' שאלו בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה אלא בדלא שוי פליגי דר' עקיבא אית ליה דשמואל ולגובינא דאלפיה זוזי שקליה ור' אליעזר לית ליה דשמואל ופטור לגמרי דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא שקליה כך פרש"י ולדבריו כי מוקמי' פלוגתיהו בתר הכי בדשוי הדרי' מהך סברא דאפי' בשוה לאו לגוביינא שקליה כלל אלא מדר' יצחק או משום מצוה דשומר אבדה הוי שומר שבר ויש לפרש דכי ס"ד בדלא שוי פליגי ובדשמואל קס"ד דבדשוי לכ"ע חייב. מדר' יצחק א"נ משום שומר אבדה והכי נמי כנגדו חייב ופלוגתיהו בדשמואל ולמאי דס"ד השתא מתני' דברי הכל היא ודחינן דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי וכו'.
ונ"ל דה"ה דמצי למימ' דכ"ע אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשו' בין בדלא שוה בדר' יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירות' דאלפ' זוזי קביל עליה וכל היכ' דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמ' דלגוביינ' ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשי' עליה ממתני' דמלוה על המשכון ש"ש הילכך מצינא לאוקומי לשמואל כד"ה ואע"ג דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוק' אבד דש"ש אלא לר"א כדאי' לי' אבד בפשי' ולר"ע כדא' לי' דלא קאמ' שמואל אלא קתא דמגל' כמשכון דשו' ואפי' א"ת אבד דוק' קאמ' וקסב' שמואל מלוה על המשכון ש"ש הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשו' אתינן לאוקומי כתנאי בכולא חנויי הכא ופ' כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כד"ה אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר' לן כותיה ומ"ה מסיק בתנאי דכ"ע לית להו דשמואל ולפי' הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכ' כשמואל.
וראיתי לתוספות לרבותינו הצרפתים על הדעת הזו קושי', דבפרקין דהזהב מוקמי' לר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה כת"ק דאמר המלוה על המשכן אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל, ובפ' כל הנשבעין מוקמי' לה לדשמואל נמי כת"ק ואינו משמט כלל הא משמע דערבון קונה כנגד כולו ומשכון אינו משמט כנגד כולו ואבד אלפא זוזי דשמואל כולהו חד דינא יחד טעמא נינהו והרי הגאונים פוסקין הלכה כר' יוחנן ודוחין דשמואל.
וי"ל דמלוה על משכון שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל אי מדר' יוחנן אי מדשמואל דלר"י כשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר לאחר זמן כך אדם לוקח משכון מעט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר ולא קרינא ביה לא יגוש דהא אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו, א"נ דגבי ביה כלו כמעשה דקטינא דאביי ומ"מ חייב הוא להשלים השאר בשאבד המשכון כשם שהוא חייב להשלים השאר בערבון שאין דיננו אנא לשעת נתינה אם דעתן וקנינן לכנגדו או לכולו ולית לן דשמואל כלל והתם אתינן לה מאנפא אחרינא דודאי לשמואל כיון דקתא דמגלא כמשכון שוה הוא אפי' אבד דבר ברור הוא שאינו משמט בכולו ובדין הוא דנידחייה התם מדר' יוחנן ולימא דכ"ע לית להו דשמואל והיינו טעמיה דאינו משמט לאו מדשמואל אלא מדר' יוחנן אלא דחי לה התם כדדחי לה בפר' הזהב א"נ בעי למימר ליה איפכא דכנגדו בלחוד אינו משמט לאפוקה מדשמואל מכולהו תנאי בהדיא דלידחוייה לגמרי אתינן וכ"ש דרב דאמר בערבון כנגדו הוא קונה דלית ליה דשמואל ומשום הכי לא מוקים טעמא דאינו משמט בכולו משום דשמואל והרי זה נכון כדעת הגאונים ז"ל, כן נ"ל: והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי. פרש"י ז"ל דלהתחייב באונסין דמאן דאית ליה דר' יצחק חייב אפי' באונסין ולא מחוורא לי דא"ה מתני' דקתני ש"ש מני דהא השת' במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דר' יצחק דומיא דמתני' וא"ת דר' אליעזר היא ומאי אבד דפטר ר' אליעז' בשאבד באונ' לא דאיק דקמה לה מתני' דלא כר"ע ואנן השת' לאוקומא כר"ע מהדר' וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק ועוד דה"ל לאקשוי בהדי' ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי ותו הא דאמרי' לעיל כאן במשכנו בשע' הלואתו כאן במשכנו שלא בשע' הלואתו משמ' דמ"ה עדיף שלא בשע' הלואתו משעת הלואתו משו' דר"י ואפ"ה תנן ש"ש ואי ס"ד לר"י חייב הוא באונסי' היכי מוקמי' מתני' ומתניתא דלא כותיה הא אנן בגמ' אפי' כתנאי לא בעי' לאוקומה בעלמ' וה"ל לאקשוי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כלם פי' דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק.
וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרי' שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרי' בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו כדאמרי' פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמט' חובו כדר"י דאמ' קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה ש"ש וראייה לדבר דגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' הכא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר ש"ש ואע"ג דהתם בש"ש סגי לן לשמיר' נזקיו מ"מ אי לאו ש"ש הוא הוה לן למימ' ונתחיי' בנזקיו מדקאמרי' ש"ש משמע ש"ש הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם ר"ח: משכנו בשעת הלואתו מי אמר. קשי' להו לרבנן קשישי, הא דאמרי' במס' גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אין משמטין ואמרי' עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני ולא דאיק חדא דלא פריש בבריתא או בגמרא ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר ועוד מאי כדרבי יצחק ואפי' תימא ליתא נדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו בגוביינא דבי דינא הוא.
ועוד הא דאמרי' בפסחים (ל"א ב') ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק והא נמי משכנו בשעת הלואתו היא והיכי קני ליה כדר' יצחק דהא ר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו ואי נמי מוקמת ליה בשכבר הלוהו ועכשיו הוא מנית לו משכון על חובו אכתי לא דמיא דר' יצחק דהא לאו לגוביינא מסרו לו מעתה אלא לכשלא יפרע לו בזמנו, ואפשר לומר דהא דאמרי' הכא מי אמר לאו למרמא דלא אפשר למימר הכי אלא ה"ק מי שמעת ליה הא מילתא בהדיא ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרי' דבכל ענין אמרה אע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרי' מיניה לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפר' השולח לענין שמיטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתה לדר' יצחק אפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו.
ויש בתלמוד כיוצא בזה שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי בסדר נשים הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקי' לאפוקי מדר' סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לומר כן והכי נמי אקשי' בכמה דוכתא אימור דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואשכחן רב נחמן דאמר לכשתלד קנה אלמא הך קושיא לאו דוקא הוא אלא משום דלא שמעי' ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרי' מינה והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן וכל זה לדעת הגאונים ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל א"א לומר כן שאילו קנאו כר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היה מתחייב באונסין, אי הכי מתני' דקתני שומר שכר לא אתיא כר' יצחק והוא צריך לתירוץ אחר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |