שו"ת חבלים בנעימים/ג/אורח חיים/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת חבלים בנעימים ג אורח חיים לה

סימן ל"ה המכבה נר חנוכה של חבירו כדי ליטלו לעצמו

כבוד ידידי הרה"ג מ' ירמי' נ"י ראב"ד אסטראחענקא מחבר ס' מנחת שי.

א) קבלתי ספרו היקר באהבה וראיתי בחלק חו"מ סי' ח' שהעלה אם אחד הדליק נר חנוכה ונתן שמן כשיעור ודלק קצת ובא אחד וכבה הנר בתוך השיעור ולקח השמן לעצמו דאינו חייב לשלם לחבירו, כיון דכבר יצא ידי המצוה דכבתה אין זקוק לה הוי זה נהנה וזה לא חסר. ופשיטא דאם נכבה מעצמו דאם לקח אחר את השמן הנשאר שזכה בו והביא סוגיא דכריתות כד. שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה בו דכבר נתייאש והפקירו והכא נמי כבר בטל את השמן לחצי שעה ליצא מרשותו והאריך בזה:

ובמחכ"ת הדבר פשוט להפוך ואם הי' מעשה לפני ליל האחרון ודאי דחייב לשלם דהא הדין באו"ח תרע"ב דהנותר מדליק למחר וא"כ דמים לו, אך אף אם השאלה בליל שמיני דעושה מדורה ושורפו כמ"ש תרע"ג מ"מ נראה בין כבתה מעצמה בין כבהו אחר בידים חייב לשלם:

וראי' ממתני' ב"ק סב: הניח חנוני נרו מבחוץ לת"ק חייב גם בנר תנוכה וק' לר"ל דף כב. דאשו משום ממונו וכ' רש"י דקס"ד דלר"ל אם הדליק באש שאינו שלו פטור ועי' פני יהושע שם הא דנקט רש"י לשון קס"ד לאו דוקא דגם לפי המסקנא קיימא כן ואי נימא דנר חנוכה הוקצה למצותו ולכן יצא השמן במה מרשותו למה לר"ל מחייב בנזקי אש הא אינו ממונו אע"כ דאף שהוקצה מ"מ הוי שלו. ואפי' בחמץ כ' בש"ע הרב בקונטרס אחרון או"ח תל"ה אות ב' דאסור ליטול בפסח בע"כ של בעלים. ומכ"ש בנ"ח שאפי' ביום השמיני הי' יכול למכרו לאחר להדליקו למצוה. ואפי' ליכא אחר ג"כ הוי שלו וא"י אחר לקחתו:

והנה בכל איסור הנאה אי הוי שלו. בספרי חלק א שו"ת סי' מ' אות ב' הבאתי ראי' דהוי שלו מרמב"ם פ"א מציצית הי"א ואין עושים אותם מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת וכ' כ"מ דטעם פסול הגזול כמ"ש סוכה ט. מדכ' ועשו להם משלהם ועיר הנדחת דכתותי מכתת שעורי' וציצית יש לו שעור למטה ולא כ' בעיר הנדחת משום דאסור בהנאה אינו שלו. וחד טעם הוא עם גזול וע"כ דאסור הנאה יש לו בעלים וכ"כ רמב"ם בפי' המשניות סוכה פ"ג באתרוג של ערלה דפסול משום דאינו פרי ולא קאמר הטעם דאסור בהנאה ואינו לכם. וכן כתבו ראי' מזבחים פח. אין מביאים נסכים ומנחות מערלה וכלאי הכרם ואם הביא פסולים משום מצוה הבאה בעברה ומ"מ נתקדשו לפסול וע"כ דערלה וכה"כ אף דאסורים בהנאה מ"מ הוי קרבנו ולכן הוי קדשים פסולים. וכן ראי' מב"מ מז: גבי קנין חליפין בעי' למעוטי אסור הנאה ואי אה"נ אינו שלו פשיטא דהא בעי' שיהי' הסודר שלו אע"כ דהוי שלו, וכ"כ ר"ן נדרים מז. ממתני' ב"ק קח: המדיר את בנו מנכסיו יתן לבניו או לאחיו ולוה ובע"ח באים ונפרעים דאע"ג דנאסרו הנכסים עליו מ"מ הם נכסיו עדיין וכ"כ ריטב"א סוכה ריש פ"ג ד"ה של אשרה דכל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום זכות אף שהוא איסור הנאה לכם קרינא בי' וכ"כ שם לד. גבי ערלה ודף לה. ד"ה ושל וכ"כ מג"א תרמ"ט ס"ק כ' דאתרוג האסור בהנאה הוי לכם, ולדעה זו הא דאמרי' בחמץ שעשאו הכתוב כברשותו אינו חידוש כלל אלא מצינו בתורה כן כמ"ש פרמ"ג שם. ועי' ח"ס או"ח ק"פ מביא ראיות דאה"נ הוי שלו ומביא מב"ק צא: שורי הרגת וכו' בשור העומד להריגה וכו' ושור הנסקל אסור בהנאה מחיים הרי דשם בעליו עליו. ומחלק דכ"ז דוקא בכל אה"נ שאין מצוה לבערם אבל בחמץ דמצוה להשביתו וכל שעתא עובר במ"ע הוי אינו ברשותו וכ"כ מקור חיים סי' תל"א דחמץ שאני וכ"כ בית מאיר יו"ד רכ"א דאפי' לדעת ריטב"א סוכה הנ"ל דאה"נ הוי לכם מ"מ חמץ הוי אינו ברשותו מפני שחייב להשביתו והוי כרשות אחרים עליו וכ"כ בית שלמה או"ח צ' (דלא כפמ"ג הנ"ל), ועי' מנחת תנוך מצוה י"א אות א' ד"ה אבל דלמ"ד דהוי שלו אין אחר יכול לזכות בו שלא מדעתו:

ואף שהר"ן נדרים פה. ס"ל דאם נדר ואסר פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטלם בעל כרחו וכ"כ רשב"א שם. נראה דוקא שם כיון דבעצמו אסר נכסיו על עצמו הוי כהפקיר אותם משא"כ בשאר אי' הנאה וע"כ צריך לחלק כן דאל"כ יסתור הר"ן דברי עצמו בנדרים מז. כמובא למעלה וכ"כ מחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' ד'. ואפי' בנדר של עצמו חולק ביש"ש ב"ק פ"ט סי' ס"א על הר"ן דאין אחר יכול ליטול בע"כ דאף שאסר עליו מ"מ אינם הפקר וכ"כ מח"א שם, ונה"מ ער"ה חולק על מח"א דאף דיכול לתנו לבנו מ"מ כיון שא"י למחות בכל הבא ליטול הוי כיאוש:

אבל יש ראיות להפוך דאה"נ אינו שלו. עי' תוספתא רפ"ה כלאים דכלאי הכרם מותרים משום גזל וצ"ע למה השמיטה הרמב"ם וכן בירושלמי סוכה פ"ג ה"א לולב אי' הנאה ל"א לכם משלכם הוא מקור דין רשב"א סי' תשמ"ו ומובא ברמ"א או"ח תרמ"ט ס"ב ומחבר יו"ד ס"ס רכ"א. ובת' רשב"א ח"ד סי' ר"ב מביא ראי' מירו' זה וכן פשטות גמ' ב"ק עא: שוחט לעכו"ם לאו דמרי' קטבח. וכן שם מה. מכרו אינו מכור הקדישו וכו' ופי' רש"י דלאו ברשותי' דמרי' קאי וכ"כ רש"י סוכה לה. ד"ה לפי דאה"נ הוא הלכך לאו שלכם הוא ועי' אס"ז כתובות ל: ד"ה מודה שהק' איך שייך קנין בחמץ ור"ן ע"ז מג. דהק' למה אם הגביה ישראל ע"ז אינה בטלה דהוי ע"ז של ישראל הא אסורה בהנאה ואין בה דין ממון וחי' דכיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכי בה וכן בחמץ בפסח יש אופן לזכות, מבואר דשאר אה"נ אין בם זכי' וכ"כ רשב"א נדרים מז. גבי הדירו אביו דלא כר"ן שם וכ"כ אס"ז ב"ק כט: על שני דברים אינם ברשותו דהאור זרוע הקשה אמאי לא חשיב גם שור המועד דאף דאסור בהנאה הוי כאלו ברשותו וכ"כ רש"י פסחים ו: דחמץ אינו שלו וכ"כ ריטב"א קידושין נו: על הקו' למה המקדש בערלה אינה מקודשת הא יכולה ליהנות באפר ותי' כיון דהשתא לית בהו דין ממון לא מהני דכי שריף להו לבערם לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרם:

וקשה על שיטה זו מגיטין כ. כתב הגט על אי' הנאה כשר הא בעי שיהי' הנייר שלו כמ"ש שם אילימא משום דכ' וכתב ואיהי כתבה לי', ואה"נ הא אינו שלו, וי"ל כמ"ש צל"ח פסחים בהשמטות לפסחים פרק א' דף ו. שמה שכ' תוס' קדושין נו: במקדש באי' הנאה שאם היא יודעת שאין לה ליהנות ממנו אלא שלא כדרך הנאתו ויש בזה ש"פ מקודשת אין הכוונה שנחשב זה ממונו של המקדש אלא משום דבקדושין אין לחוש על נתינתו והעיקר שהמקבל, האשה תקבל פרוטה כמ"ש תו' שם ז: בד"ה שתי, או דאף דאה"נ נפקע שם בעליו ממנו, מ"מ יד כל אדם שוים בו ליהנות ממנו שלא כד"ה ובעליו הראשון לא גרע מאחר וגם בעליו יכול לזכות בו עתה כזוכה מן ההפקר וא"כ הכא נמי י"ל דהבעל זוכה בו עתה ועי' חי' רי"ם אה"ע קכ"ד באריכות הרבה. גם י"ל לפי דעת הקונטרס מובא ב"י אה"ע ק"ב גט טל דבר של הפקר כשר דהקפידא רק שלא יהי' משל אחרים אבל כל היכא דליכא בעלים אחרים רק של הפקר הוי שפיר ונתן ועי' ברית אברהם מובא פת"ש ק"כ סק"א וא"כ הכא נמי הפקר הוא:

וראיתי בבשמים ראש חדש סי' ח' שמביא ראי' דאה"נ הוי שלו מב"ק קי: דבעי רבא כהנים בגזל הגר יורשים או מקבלי מתנה הוו ונפ"מ כגון שגזל חמץ שעבר עליו הפסח אי יורשים היינו האי דירתי מורית ואי מקבלי מתנה, מתנה קאמר רחמנא דניתב להו והא לא קיהיב להו מידי, הרי דאף דהוי אה"נ מ"מ הו"ל בעלים דהא יורשים הכהנים החמץ מהגר. וכן מביא מקדושין יז: דהוכיחו בגמ' דגר את הנכרי אינו יורש ד"ת מדתנן גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי וכו' ואי אמרת דאו' כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חלופי ע"ז שקיל הרי דאה"נ חשוב שלו דאל"ה כיון דע"ז לא ירש מידי דהו"ל כהפקר לגבי' ואינו שלו ול"ש לומר על המעות או על הפירות דחליפי ע"ז הם עכ"ד אבל אשתמיטתי' דברי הר"ן בע"ז הנ"ל דמהני זכי' בע"ז משום דאפשר בביטול וכן בחמץ בפסח ואין ראי' משם:

ועי' קצות החושן רע"ג סק"א דאפי' הפקר הוי רק כנדר ועודנו של הבעלים ולא יצא מרשותו רק איסור בל יחל רביע עליו ונה"מ חולק בסי' רע"ב סק"ג דהפקר יצא מרשותו קודם שבא ליד זוכה וכ"כ בסי' ער"ה וכן ח"ס יו"ד שי"ז חולק על קצה"ח דהפקר יצא מרשותו לגמרי:

וא"כ הכא בנ"ד הוי ס"ס א) שמא הדין דאי' הנאה הוי שלו ואין רשות ליקח בלי דעתו. ב) ואפי' אי אה"נ אינו שלו מ"מ לש"ע הרב אין אחר יכול ליטול בע"כ. ג) ושמא אפי' תוך השיעור אם כבה מותר השמן כמ"ש ר"ן מובא בט"ז תרע"ב סק"א וכ"כ ה"ה פ"ד הלכה ה' (ועל ס' זה יש להשיב כיון דש"ע פוסק כשאלתות אין לצרף דעה זו):

והנה ענין הוקצה למצותו. בגמ' יש רק טעם לאי' תשמיש אצל נ"ח משום בזוי מצוה או היכר. ועי' ש"ך יו"ד ק"ח ס"ק כ"ז דחוץ עצי סוכה כל מוקצה למצוה הוא רק אי' דרבנן. ובירושלמי ערלה פ"א ה"א דהקדש פטור מערלה דאינו לכם וכ"כ מל"מ פ"א משמיטה ה"א. אבל נטע למצות אתרוג חייב בערלה כמ"ש ירו' שם הרי דהוי לכם אף דהוקצה ועיי"ש ששאל לענין נר חנוכה אי נטעו אם חייב בערלה והשיב דפשיטא דחייב כיון דהוי רק דרבנן:

ועוד נ' דיכול בעליו לומר אני מצוה מן המובחר בעינא למיעבד והייתי מדליק שנית אף שכבתה אע"ג דמצד הדין פטור וכמ"ש ת' רש"ל סי' פ"ה וב"ח תרע"ג בשם א"ז דמצוה מן המובחר להדליק שנית וכ"כ ט"ז תרע"ג סק"י ומג"א י"ב. ואף דבב"ק עח: בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מי פטר נפשי' בכבש או דילמא מצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינן למיעבד ומסיק דגנב פטר עצמו בכבש ולא מהני טענת מצוה מן המובחר. אבל באס"ז בשם ראב"ד כ' דהספק הי' רק לענין הכפל אבל קרן משלם דמי שור משום מצוה מן המובחר וכן התם מיירי רק כשאבד מן הגנב אבל אם אכלו משלם שור. ואפי' אם נאמר דשם די בכבש, היינו דוקא שם משום דאין בו דין מכירה דשייך להקדש אבל הכא דיכול למכור השמן לאחר פשיטא די"ל מצוה מן המובחר בעי' למיעבד ועי' הג"ה מרדכי בכתובות פי"ב סי' ש"ז דבב"ק הטעם משום דהוי רק גורם לממון אבל אלו הי' שלו הי' חייב להחזיר שור. ואין סתירה ממ"ש מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות נ"א בשם רדב"ז על דין הרמב"ם ספי"ב ממעשר המוכר פירות לחבירו ואחר שיצא מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הם שורת הדין שאינו נאמן והזהיר יחמיר על עצמו, שכיון שמטעם חומרא היא אם נאבד אין המוכר חייב לשלם לו דמצי לומר לא מפני חסידותך עלי להפסיד וכיון שמן הדין מותרים שאין המוכר נאמן ומשום שזה מחמיר על עצמו אין חברו חייב לשלם עכ"ל, דשאני התם דהי' מכירה כדין אינו יכול לתבוע ממון בחזרה בשביל חומרא, אבל הכא אין רשות לחבירו ליטול שמן שלו ולבטלו ממצוה מן המובחר ובשביל זה הוי חסר ועי' מנחות עב. כמה חביבה מצוה בשעתה ודוחה שבת אף דדיעבד כשר בלילה ועי' ת' חכם צבי סי' מ"ה מענין מצוה מן המובחר. ומ"ש בשם ס' חסידים שמותר לסלק יריעת ס"ת אם אינה מהודרת ולהחליפה במהודרת הימנה. ומרש"י גיטין נג. גבי הכהנים שפגלו במקדש דכ' בד"ה חייבין שאף בנדבה חייבים לשלם דקשה בעינו שלא הקריב קרבנו שלהביא דורן הי' מבקש, אין ראי' לכאן. דאף דנדבה אין חיוב להביא מ"מ מצוה להביא קרבן ולא דמי למצוה מן המובחר דאל"כ למה בב"ק גנב פטור בכבש ולראב"ד הנ"ל ניחא:

מה שהביא המחבר מהפקר בטעות א"י מה זה ענין לכאן דהכא לא הפקיר כלל. ומה שהאריך בקו' שער המשפט סי' כ"ה סק"ב על הא דכריתות בשור הנסקל דכל המחזיק בה משום דכבר הפקירו ולמה בטעה בדבר משנה חוזר הא כיון שנפסק הדין כבר הפקירו וזכה התובע בו. וי"ל דשאני הזמה דלא שכיח כמ"ש רא"ש ב"ק פ"י סי' כ"א ולכן לא אסיק אדעתו שישתנה הענין והפקירו. ועיקר התי' דבכריתות באותה שעה הב"ד הורו כדין משא"כ בטעה בדבר משנה שהי' טעות תיכף. ואף דבירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ר"ל אמר יאוש טעות הוא אבל ר' יוחנן י"ל דס"ל דזה לא הוי טעות כלל כיון דבאותה שעה הי' הדין כן, ועי' יו"ד שט"ו רמ"א סעיף א' ממהרי"א דאם נתן הישראל את ספק בכור לכהן בטעות על הכהן להחזירו לו. ולא אמרי' שהפקירו משום שהטעות הי' בשעת מעשה:

וק' מיבמות לה: החולץ למעוברת והפילה דר' יוחנן ס"ל החליצה טובה משום אגלאי מלתא למפרע ור"ל ס"ל דלא אמרי' אגל"מ, והם סותרים שיטתם בכאן דהא בעת החליצה היתה מעוברת ואינה בת חליצה ומ"מ כיון דאחר כך הפילה אמרי' אגל"מ והכא אמר דאינו יאוש טעות משום דאין לנו אלא שעתו ובאותה שעה הורו הב"ד כהלכה שהשור יסקל ול"א אגל"מ. ור"ל בחליצה דל"א אגל"מ למה ס"ל בירושלמי דיאוש טעות הוא כיון שנתגלה אח"כ שהי' בטעות ל"א אגל"מ וצ"ע ויש לחלק:

ואם זה השני הדליק את השמן לנר חנוכה הוי שמן הגזול, ועי' בת' בית יצחק יו"ד ס"ס קמ"ה שנסתפק אי נ"ח בעי לכם וכ' דאין סברא דבעי' שיהי' שוה פרוטה והביא מתוס' רי"ד דערבה ל"ב שיהי' ש"פ וה"ה בנ"ח ולענין לכם כיון דלולב ביו"ט שני לא בעי לכם ה"ה נ"ח ובשערי אפרים מסופק באה"נ אי יוצא בנ"ח הואיל דמל"ל נתנו ואי בעי לכם ודאי דאינו יוצא. הנה כל דבריו אלה לענין שמן האסור בהנאה אבל בשמן גזול אף אי נימא דל"ב לכם וא"צ שיהי' בו דין ממון מ"מ אינו יצא משום מצוה הבאה בעברה:

וראיתי בת' שואל ומשיב מהדורא ג' ח"א סי' שמ"ט שכ' ג"כ בשמן הגזול דהוי מה"ב אך העיר דבר חדש לפי מ"ש תו' שבת נח. ד"ה אע"פ דכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אף שלא עשתה שום שנוי מעשה כיון דנאסר בהנאה עי"כ חשוב כשנוי מעשה והכא נמי כיון שנאסר בהנאה ע"י שהקצהו לנ"ח הוי שנוי וקנאהו ולא הוי מה"ב. אבל ק' דהא מפורש להפוך במתני' ב"ק צ"ו: גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, ואי נימא דאי' הנאה הוי שנוי וקנאו למה יכול לומר הרי שלך לפניך הא כבר קנאו. ולכאורה חשבתי לתרץ כמו שתי' רבה בב"ק סו: על יאוש כי קאמינא זה מתיאש וזה רוצה לקנות האי זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות וכמו כן נתרץ על שנוי דכיון שהגזלן אינו רוצה לקנות בשנוי זה לכן לא קנה ויכול לומר הש"ל, וכ"כ מחנה אפרים בחי' על רמב"ם פ"ב מגזלה הט"ו שאין שמים השברים לגזלן ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלים והקשה ה"ה למה לא קנה הגזלן בשנוי מעשה ותי' מח"א דכיון שנשבר מסתמא אינו רוצה לקנותו וכמ"ש במרובה גבי יאוש האי אינו רוצה לקנות הרי דשנוי ויאוש שוים דאם אינו רוצה אינו קונה. אך ק' איך יפרנס המח"א רישא דמתני' גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה וקנה בשנוי נימא ג"כ דהגזלן אינו רוצה לקנות אותה בשנוי זה דהוי לגריעותא. וגם בגזל חמץ עצמו שאמר רבה דלא קנה ביאוש משום שאינו רוצה הק' בגיטין נג: אי היזק שאינו ניכר הוי היזק ממונא מעליא בעי שלומי וכ' תו' שם ד"ה גזלן דכיון דשמי' היזק חשוב כאלו הוא ניכר ואין לך שנוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשנוי ולא מצי אמר הרי שלך לפניך וכ"כ תוס' ב"ק מה. ד"ה השתא, הרי דאף דיאוש לא מהני שם משום שאינו רוצה אבל שנוי קונה אף נגד רצונו, וכ"כ נה"מ שנ"א סק"א דדוקא ביאוש בעי' רצוי הגזלן אבל בשנוי קני אך בע"כ:

וי"ל דדוקא בכיפה שנתנה לסנר דנאסרה בהנאה ע"י דיבורה כ' תו' דהוי שנוי כיון דיש כח לדיבורה לעשות אי' הנאה אבל הכא שמעצמו נאסר כחמץ לא הוי שנוי, או י"ל דאיסור מטומאה לא ילפי' ודוקא בטומאה הוי שנוי אבל לא לענין קנין:

אך י"ל דבנר חנוכה ל"ח למצוה הבאה בעברה כיון דמצוה דרבנן היא וכמ"ש מקור חיים תנ"ד סד"א גבי מרור דרבנן וכ"כ שם בשם השאגת ארי':

ב) ומדי דברי בענין חנוכה אעיר על מה שכ' טורי אבן מגילה כט: אם חל ר"ח טבת בחול דר' דימי דס"ל קרו תלתא בחנוכה וחד בר"ח, גם בפלוגתא קמייתא בחל בשבת ס"ל כן דמקדים לקרוא בשל חנוכה ואח"כ ר"ח, והוא פלא דפשיטא דר' דימי אינו חולק על מתני' זבחים פט. דתדיר קודם. רק כל טעמו משום דמי גרם לרביעי שיבא ר"ח וכ"ז בחול אבל בשבת ר"ח קודם. (ויש עוד מעלה לר"ח נגד חנוכה דהוי מקודש דר"ח דאו' כמ"ש שבת כד. ופסחים עז. ותענית יז: ורמב"ם פ"ג נדרים ה"ט ואו"ח תי"ח ס"ד. וחנוכה דרבנן. ודאו' לגבי דרבנן הוי מקודש כמ"ש נו"ב קמא או"ח ל"ט וצל"ח ברכות נא: ופנ"י שם. והא דבשבת כג: נ"ח קודם לקדוש היום י"ל דמיירי שכבר התפלל וקה"י דרבנן):