טור/אבן העזר/פח: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (תיקון) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
{{עוגןד|האשה שיוצאת מתחת|'''האשה''' שיוצאת מתחת}} ידי בעלה בין במיתתו בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אע"פ שהאלמנה אינה נוטלת כתובתה אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהן אפי' בלו הרבה ואין ראויים לעשות בהן מעין מלאכה ראשונה ונכסי צאן ברזל מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן תחלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת וכך אם הותירו בחיי הבעל המותר ליורשים אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים האחד נוטלתו בלא דמים והשני נותנת דמיו ונוטלתו וכן הולדות של שפחה ובהמה ונכסי מלוג אע"פ שהן של הבעל כשיוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינה רשאי למוכרם אפי' בעודה תחתיו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דודאי בעודה תחתיו עושה כהן כל מה שירצה אלא אם שיירה נותנת דמים ונוטלתן ומ"מ אם הקדישו היורשים נכסי צאן ברזל שלה אחרי מות אביה או שהיה בגד ופירשו אותו על המת נאסר ונותנין לה דמיו אלא שנהגו שכל זמן שראוין לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה שנוטלתן כמו שהם אבל אם אין ראויין למלאכתם ראשונה משלמין לה כל דמיהן וכ"כ רב אלפס אף ע"ג דמדינא דגמ' נכסי צאן ברזל שפחתו צריך לשלם כל הפחת אע"ג דראויין למלאכתם ראשונה מ"מ כיון דלא נהוג עלמא הכי כל מאן דמקבל צאן ברזל אדעתא דמנהגא מקבל הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא וכל זמן שראויין למלאכתן ראשונה אין צריך לשלם ע"כ אבל בהותירו לא כתב כלל והרמב"ם הוסיף לומר אף בהותירו שכתב הורו הגאונים נכסי צאן ברזל אע"פ שפחיתותן על הבעל אם הבלאות קיימין ועושין בהן כעין מלאכתן ראשונה נוטלתן כמו שהן ואם אין ראויין למלאכתן ראשונה הוי כמו שנגנב או שאבד וחייב לשלם דמיהן כמו ששמו אותן בשעת נישואין ומנהג פשוט הוא וכל הנושא אשה על מנהג זה הוא מקבל עליו אחריות הנדוניא וכמו שאינו מקבל הפחת כך אינו מקבל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה ע"כ הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיעו ליקצר וה"ר יוסף הלוי פסק שהפירו' לבעל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהן אפי' לא הגיע זמנם ליקצר הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה ולא אכל ולא נהנה מהם כלום רואין אם השבח שהשביח יתר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה בד"א שלא אכל כלל אבל אם אכל מהן רב או מעט אפי' גרוגרת אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והוא שאכלה דרך כבוד כדרך איש בביתו אבל לא אכלה דרך כבוד כתב הרמב"ם צריך שיאכל בדינר וא"א הרא"ש ז"ל כתב דסגי בפרוטה נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהן והוציא אין זה כאוכל מן השבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה בד"א במגרש מדעתו אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו אם הוציא ולא אכל או אפי' אכל מעט שמין לו כשאר אריסי העיר ואם חפץ יותר שיטול כשיעור ההוצאה הרשות בידו ואם אכל הרבה והוציא מעט מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכתב הרמ"ה דוקא קטנה ממאנת אבל יוצאת בגט דינה כשאר מוציא הוצאות על נכסי אשתו וגבי אלמנה אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היורשים כלום דליתיה לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין וכל זה אינו אלא בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה הכל לבעל מדינא דגמרא בעל שהוריד אריס בנכסי מלוג של אשתו ומגרשה אחר שעבד אותה קודם שיטול חלקו אם לא היה יודע שהשדה של האשה נוטל אריסותו משלם ואם יודע שהוא של האשה רואין אם הבעל אינו יודע בטיב השדה לעבדו אז היה השדה עומד להעמיד בה אריס ונוטל אריסותו משלם ואם הבעל יודע בטיב השדה יכולה היא לומר לאריס אף אם לא ירדת בה היה הוא עובדה ולא אתן לך כלום ודינו כדין הבעל שהוציא ולא אכל וגם הבעל לא יתן לו כלום כיון שידע שהיה של האשה ולא התנה א"כ אדעתא דהכי נכנס שיסתלק כשיסתלק הבעל: | {{עוגןד|האשה שיוצאת מתחת|'''האשה''' שיוצאת מתחת}} ידי בעלה בין במיתתו בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אע"פ שהאלמנה אינה נוטלת כתובתה אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהן אפי' בלו הרבה ואין ראויים לעשות בהן מעין מלאכה ראשונה ונכסי צאן ברזל מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן תחלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת וכך אם הותירו בחיי הבעל המותר ליורשים אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים האחד נוטלתו בלא דמים והשני נותנת דמיו ונוטלתו וכן הולדות של שפחה ובהמה ונכסי מלוג אע"פ שהן של הבעל כשיוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינה רשאי למוכרם אפי' בעודה תחתיו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דודאי בעודה תחתיו עושה כהן כל מה שירצה אלא אם שיירה נותנת דמים ונוטלתן ומ"מ אם הקדישו היורשים נכסי צאן ברזל שלה אחרי מות אביה או שהיה בגד ופירשו אותו על המת נאסר ונותנין לה דמיו אלא שנהגו שכל זמן שראוין לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה שנוטלתן כמו שהם אבל אם אין ראויין למלאכתם ראשונה משלמין לה כל דמיהן וכ"כ רב אלפס אף ע"ג דמדינא דגמ' נכסי צאן ברזל שפחתו צריך לשלם כל הפחת אע"ג דראויין למלאכתם ראשונה מ"מ כיון דלא נהוג עלמא הכי כל מאן דמקבל צאן ברזל אדעתא דמנהגא מקבל הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא וכל זמן שראויין למלאכתן ראשונה אין צריך לשלם ע"כ אבל בהותירו לא כתב כלל והרמב"ם הוסיף לומר אף בהותירו שכתב הורו הגאונים נכסי צאן ברזל אע"פ שפחיתותן על הבעל אם הבלאות קיימין ועושין בהן כעין מלאכתן ראשונה נוטלתן כמו שהן ואם אין ראויין למלאכתן ראשונה הוי כמו שנגנב או שאבד וחייב לשלם דמיהן כמו ששמו אותן בשעת נישואין ומנהג פשוט הוא וכל הנושא אשה על מנהג זה הוא מקבל עליו אחריות הנדוניא וכמו שאינו מקבל הפחת כך אינו מקבל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה ע"כ הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיעו ליקצר וה"ר יוסף הלוי פסק שהפירו' לבעל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהן אפי' לא הגיע זמנם ליקצר הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה ולא אכל ולא נהנה מהם כלום רואין אם השבח שהשביח יתר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה בד"א שלא אכל כלל אבל אם אכל מהן רב או מעט אפי' גרוגרת אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והוא שאכלה דרך כבוד כדרך איש בביתו אבל לא אכלה דרך כבוד כתב הרמב"ם צריך שיאכל בדינר וא"א הרא"ש ז"ל כתב דסגי בפרוטה נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהן והוציא אין זה כאוכל מן השבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה בד"א במגרש מדעתו אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו אם הוציא ולא אכל או אפי' אכל מעט שמין לו כשאר אריסי העיר ואם חפץ יותר שיטול כשיעור ההוצאה הרשות בידו ואם אכל הרבה והוציא מעט מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכתב הרמ"ה דוקא קטנה ממאנת אבל יוצאת בגט דינה כשאר מוציא הוצאות על נכסי אשתו וגבי אלמנה אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היורשים כלום דליתיה לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין וכל זה אינו אלא בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה הכל לבעל מדינא דגמרא בעל שהוריד אריס בנכסי מלוג של אשתו ומגרשה אחר שעבד אותה קודם שיטול חלקו אם לא היה יודע שהשדה של האשה נוטל אריסותו משלם ואם יודע שהוא של האשה רואין אם הבעל אינו יודע בטיב השדה לעבדו אז היה השדה עומד להעמיד בה אריס ונוטל אריסותו משלם ואם הבעל יודע בטיב השדה יכולה היא לומר לאריס אף אם לא ירדת בה היה הוא עובדה ולא אתן לך כלום ודינו כדין הבעל שהוציא ולא אכל וגם הבעל לא יתן לו כלום כיון שידע שהיה של האשה ולא התנה א"כ אדעתא דהכי נכנס שיסתלק כשיסתלק הבעל: | ||
גרסה אחרונה מ־16:45, 14 ביולי 2020
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
האשה שיוצאת מתחת ידי בעלה בין במיתתו בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אע"פ שהאלמנה אינה נוטלת כתובתה אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהן אפי' בלו הרבה ואין ראויים לעשות בהן מעין מלאכה ראשונה ונכסי צאן ברזל מדינא דגמרא כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן תחלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת וכך אם הותירו בחיי הבעל המותר ליורשים אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתן כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים האחד נוטלתו בלא דמים והשני נותנת דמיו ונוטלתו וכן הולדות של שפחה ובהמה ונכסי מלוג אע"פ שהן של הבעל כשיוצאת נותנת דמיהן ונוטלתן ומטעם זה כתב הרמ"ה שאינה רשאי למוכרם אפי' בעודה תחתיו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דודאי בעודה תחתיו עושה כהן כל מה שירצה אלא אם שיירה נותנת דמים ונוטלתן ומ"מ אם הקדישו היורשים נכסי צאן ברזל שלה אחרי מות אביה או שהיה בגד ופירשו אותו על המת נאסר ונותנין לה דמיו אלא שנהגו שכל זמן שראוין לעשות בהן מעין מלאכתן ראשונה שנוטלתן כמו שהם אבל אם אין ראויין למלאכתם ראשונה משלמין לה כל דמיהן וכ"כ רב אלפס אף ע"ג דמדינא דגמ' נכסי צאן ברזל שפחתו צריך לשלם כל הפחת אע"ג דראויין למלאכתם ראשונה מ"מ כיון דלא נהוג עלמא הכי כל מאן דמקבל צאן ברזל אדעתא דמנהגא מקבל הלכך לא מקבל אלא לפום מנהגא וכל זמן שראויין למלאכתן ראשונה אין צריך לשלם ע"כ אבל בהותירו לא כתב כלל והרמב"ם הוסיף לומר אף בהותירו שכתב הורו הגאונים נכסי צאן ברזל אע"פ שפחיתותן על הבעל אם הבלאות קיימין ועושין בהן כעין מלאכתן ראשונה נוטלתן כמו שהן ואם אין ראויין למלאכתן ראשונה הוי כמו שנגנב או שאבד וחייב לשלם דמיהן כמו ששמו אותן בשעת נישואין ומנהג פשוט הוא וכל הנושא אשה על מנהג זה הוא מקבל עליו אחריות הנדוניא וכמו שאינו מקבל הפחת כך אינו מקבל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה ע"כ הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיעו ליקצר וה"ר יוסף הלוי פסק שהפירו' לבעל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהן אפי' לא הגיע זמנם ליקצר הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה ולא אכל ולא נהנה מהם כלום רואין אם השבח שהשביח יתר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה בד"א שלא אכל כלל אבל אם אכל מהן רב או מעט אפי' גרוגרת אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והוא שאכלה דרך כבוד כדרך איש בביתו אבל לא אכלה דרך כבוד כתב הרמב"ם צריך שיאכל בדינר וא"א הרא"ש ז"ל כתב דסגי בפרוטה נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהן והוציא אין זה כאוכל מן השבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה בד"א במגרש מדעתו אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה ישבע כמה הוציא ויטול ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו אם הוציא ולא אכל או אפי' אכל מעט שמין לו כשאר אריסי העיר ואם חפץ יותר שיטול כשיעור ההוצאה הרשות בידו ואם אכל הרבה והוציא מעט מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכתב הרמ"ה דוקא קטנה ממאנת אבל יוצאת בגט דינה כשאר מוציא הוצאות על נכסי אשתו וגבי אלמנה אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היורשים כלום דליתיה לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין וכל זה אינו אלא בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל שבח ששבחו בין מחמת הוצאה בין שלא מחמת הוצאה הכל לבעל מדינא דגמרא בעל שהוריד אריס בנכסי מלוג של אשתו ומגרשה אחר שעבד אותה קודם שיטול חלקו אם לא היה יודע שהשדה של האשה נוטל אריסותו משלם ואם יודע שהוא של האשה רואין אם הבעל אינו יודע בטיב השדה לעבדו אז היה השדה עומד להעמיד בה אריס ונוטל אריסותו משלם ואם הבעל יודע בטיב השדה יכולה היא לומר לאריס אף אם לא ירדת בה היה הוא עובדה ולא אתן לך כלום ודינו כדין הבעל שהוציא ולא אכל וגם הבעל לא יתן לו כלום כיון שידע שהיה של האשה ולא התנה א"כ אדעתא דהכי נכנס שיסתלק כשיסתלק הבעל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |