ריטב"א/שבועות/כב/ב

ריטב"א שבועות כב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גירסת רש"י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. פי' דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה"נ לפי גי' זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י"ח שבועתו ולהאי גי' אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר"ם ז"ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ' נפטר משבועתו דס"ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט' נפשי' אפי' בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע' שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי' לכל דהוא נחית א"ד דבאיסורא אפי' כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית:

בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן. פי' ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע"י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו' פי' את"ל דגבי ישראל בכל דהוא כ"ש הכא אבל את"ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס' וה"ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע"ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא"כ היכי פשיט לי' דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן:

או דלמא כו' דעתיה אכזית. פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב"ן ז"ל דבעיין לר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר"י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש"ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר"י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר:

אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית:

אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק"ל כיון דאית סברא קרא למ"ל דהכי אמרינן בפ"ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע"ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם:

ה"ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול"ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל"כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא"ת ודלמא שאני נטעום וי"ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.