המאיר לעולם/א/א

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן א'
ענין בעידנא ופסיק רישיה

בטורי אבן בחגיגה ב' ע"ב הקשה על הא שכתבו התוספות בגיטין מ"א ע"א דמשו"ה לא דחי עשה דפריה ורביה לאו דלא יהיה קדש משום דהלאו עובר בשעת העראה והעשה אינו מקיים רק בגמר ביאה ועל זה הקשה הטורי אבן דכל כהאי גוונא חשיב בעידנא דהואיל ואי אפשר להיות גמר ביאה בלא תחלתה מקרי בעידנא ולא דמי להך דביצה ח' ע"ב דשאני התם דאפשר לכסוי להיות בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח מבעוד יום משא"כ הכא, והביא ראיה מסדין בציצית שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב שהעשה דציצית אינו רק אחר העיטוף והל"ת דכלאים הוא גם בשעת העיטוף ומ"מ חשיב בעידנא אלא ודאי משום דאי אפשר להיות מעוטף אם לא יעשה מעשה העיטוף חשיב בעידנא, ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים צ"ז ע"ב דאין עשה דוחה לא תעשה במקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו רבי שמעון בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי לא אמרינן דעשה תדחה לא תעשה והקשו התוספות שם והא לא הוי בעידנא והניחו בקושיא, ובפסקי תוס' שם תירצו דהיכא דא"א להעשה להתקיים בענין אחר לא בעינן בעידנא הרי הוא כנ"ל והואיל ואי אפשר ליישב קושית התוס' שם בענין אחר ע"כ תירוץ זה דסמכא הוא (א):

ולי נראה ליישב שיטת התוס' דאין ראיה לא מסדין בציצית ולא מהך דזבחים, דנ"ל ברור דאף שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב דהלאו דכלאים עובר גם בשעת לבישה מ"מ נראה דעיקר מה שאסרה התורה בכלאים מעשה הלבישה הוא מצד התולדה מה שעל ידי הלבישה יהיה לבוש בכלאים לכן הזכירה התורה שלא יעשה מעשה הלבישה כדי שלא יהיה לבוש בכלאים. אבל אם יצויר שאחר הלבישה לא יהיה לבוש אז בכה"ג לא אסרה התורה מעשה הלבישה. ולכן בסדין בציצית שאחר שהוא לבוש אין כאן איסור משום דעשה דציצית דוחה את הל"ת דכלאים, לכן גם בשעת לבישה אין בו איסור דכה"ג לא אסרה התורה מעשה הלבישה אם אחר שיהיה לבוש לא יהיה איסור, ואין אנו צריכים לדחות העשה בשעת הלבישה, וזה הוא פשוט לענ"ד. וכדמות ראיה נראה לי דאם נימא דאסרה התורה מעשה הלבישה מצד עצמה גם באופן שלא יהיה האיסור אחר הלבישה וכפשט לשון הכתוב (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, א"כ מנא לן שיש כלל איסור אחר שלבש שמא לא הקפידה התורה רק על מעשה הלבישה לבדה דהא לא תלבש כתיב אלא ודאי פשיטא להו לחז"ל דעיקר איסור הלבישה הוא רק מטעם שיהיה אחרי כן לבוש. והגם דנימא דאם יעשה מעשה הלבישה ויפשוט מיד דג"כ אסור, מ"מ היכא דאחר הלבישה אין איסור פשיטא שאין במעשה הלבישה איסור:

ועוד דיותר נראה דאם יתחיל מעשה הלבישה ויפשוט קודם גמר ממשה הלבישה שאין בו איסור ולכן קושיה כט"א מסדין בציצית לק"מ, ונראה לי דגם לשיטה כט"א צריכין אנו לסברא הדל. אן צריכים אנו להקדים הקדמה אחת והוא ראט"ג שכתבו כתוס' ביבמות 5' דגשמה כטיטוף אין מייב בציצית מ"מ מודים כתוס' דגם בשפת כמיטוף יש מצוה. והוא דידוט שיש במצות ציצית שני מניני מצות. כאמת היא מ"ט גמורה שאם לובש בגד שיש גו ארבע כגסות שימשה ציצית בכגגד והיא מ"ט גמורה ככל נדט. והשנית היא מצוה ללטש בגד שיש בו ארבט כנסות כדי להכניס טצמו בסיוב מצוה כמש'יכ כתוס' ישנים בשבח ל"ב נדב ד"ה בטון וכו' וזה אינה נדע גמורה דלא מצינו ציוי גמורה ללטש בגד מצויץ ולכן אין טל זה פונש רק במידן רתסא כמבואר במגמות מ"א נדא. וכמ"ט הגמורה אינו סייב רק אמר שהוא לבוש ואין שום מציאות שימול מל כאדם קודם שלבש הבגד. אבל המצוה השניה שיש מל האדם להכניס מצמו בחיוג ללטש בגד מצויץ זה הוא מל מל כאדם קודם שהוא לבוש והואיל ויש מל האדם מצוה שילטש לכן גס ממשה הלבישה מצוה ולא הכשר מצוה ואינו דומה לחפירה מפר לצורך כיסוי כדם ולא משום מילוק כט"א משוס דאסשר למצות כיסוי להיות בלא מסירה אם יש לו מפר תחוח משא"כ כמצוה שיהא לטש בבגד מצויץ א"א אם לא ט"י ממשה הלבישה דמילוק זה אין לו ראיה בשכל דמה בכך דאסשר להתקיים מצות כיסוי בלא מפירה אם יש לו מסר ממוח סיף סוף השתא אין לו נמר תמוס ואי'א להתקיים מצות כיסוי בלא מסירה. אלא הטיקר נ"ל דשאני כיסוי כדם אע'־פ שאין לו מסר תחוח מ"מ כמסירה אינה רק ככשר מצוה משום דמממשה המסירה אינו מוכרח שיבוא ממשה ככיסוי דכא אפשר שימסור ולא יכסה ולכן המפירה והכיסוי שני פנינים הם. משאיכ ממשה הלבישה שהיא סיבה שיהיה לטש לכן גם מעשה הלבישה מצוה ולא ככשר מצוה. וכן במצית מטקה נראה צי גרור דאין הטשיה מצור רק מצד כתולדה שע"י כעשיה יהיה מעקה לגנו דפיקר רצון כ' שיהיה מעקה לגנו ואם כיה אפשר שיהיה מעקה גלי משיה כיה יוצא גזה ולא היה ממויב לעשות. א"כ אין כפשיה מצד עצמה רק מצד כחולדה, ונדמ חשובה כעשיה מצוה ולא ככשר מצוה וקרא כתוב ומשית מטקה. ואעי'ג דגם נלחם כפלים כתיב ולקחת סולת מ"מ אין כלקיחת סולת מצוה והוא ג"כ נדס חילוק כדל מדי לקימת הסולת אין הכרה שיתקיים מצות לחם הפנים משא"כ במעקה ובציצית אי אפשר נהיות כמעשה בלא כחולדה ולא התולדה בלא כמעשה לכן אלו אומרים אף כי מיקר כמצוה היא כתולדה בכל זאת גם כמעשה המולידה אח כתולדה משובה ג"כ מצוה ולא ככשר מצוה אמ"ס שבשמה הלבישה אינו ממויב מדיין בציצית ואנדס שאין ראיה גמורה לזה מי־מ כדמות ראיה נראה

לי מהא דס"ל לרבי שמעון דדבר פאין מחנוין מוהר ומ"ר מודה בפסוק רישי' כגון השופך יי; על אש המערכה ואין מכיי; רק על מעשה השפיכה ולא לכבות השיב ליה הש"ס בזבהיס דבר שאינו מתכוין ע"ש בדך צ"א ע"ב ובעל הערוך הביא ראיה מזה דפסיק רישי' דכא ניהא ני' חשוב כדבר שאינו מתכוין כמבואר בכתובות וע"ש בתיה' ד"ה הא' וכו' משוס דס"ל להערוך דממעשה השפיכה מיכרח שיתכבה והתוס' הולקיס עליו וסנירא להו דלא הוי פסיק רישי' דמיירי ששופך בעיפי; דקות ואינו תוכרח שיהכבה. הרי הזינן שאס אפשר למעשה השפיכה בלי כיבוי אז השיבי השפיכה והכיבוי שני עניניס ולא סגי במה שמכוין לשפוך רק בעינן שיתכוי; להתולדה היינו להכיבוי. ואס הוא פסיק רישי' דהיינו שממעשה השפיכה מוכרה שיתכבה נא בעינן שיהכוין להכיבוי רק סגי שיתכוין להשפיכה דהואיל שממעשה השפיכה מוכרה שיבוא התולדה א"א להפריד בי; מעשה השפיכה ובי; התולדה וחשיבא מעשה השפיכה עצמה כמו הכיבוי וסני במה שמטין לשפוך. וזה נראה לע"ד עיקר בסברה הניעס הא דמודה רבי שמעו; בפסוק רישיה. והגס דלשיטת הערוך דס"ל דלא שדה רבי שמעו; רק בפסוק רישיה דניהא ליה אפשר להסביר באופן אסר הא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה מ"מ לשיטת התוס' דס"ל דנא בעינן ניהא ליה ואדרבה אפינו ניחא לי' בהיפך מוכה ג"כ דס"ל דמודה רבי שמעו; כדמוכה מהך דזבהים שהבאתי דמוקי לה ההוס' בשיפך טיפין דקות דלא הוי פסיק רישיה אבל בטיפין גסות היה מודה רבי שמעו; אע"ג מדאי ניחא ליה בהיפך שלא לכבות כדי שלא יעביר על לא תכבה ומ"מ היה מודה רבי שמעון וכן ייוכה מדברי התוספות בשבת ע"ה ע"ב ד"ה טפי ניחא לי' ע"ש דלא פטרי לה רק משום מלאכה שאצל"ג דלא שייך רק באיסורי שבת אבל בשאר אסורים היה הייב כה"ג אע"ג דניתא לי' בכיפך שיהיה בו נשמה:

ולפ"ז נראה דא"א נהסביר הטעה דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כ"א ע"פ מה שכתבתי לעיל דהואיל ומוכרה שיבוא התולדה מהמעשה השיבא המעשה והתולדה כדבר אהד ואי אפשר להפריד ביניהם ואי; משגיחי; במה שאינו מטין להתולדה דעל מעשה יש ג"כ שס עבירה כמו על התולדה וסגי במה שמכוין להמעשה. ומזה נראה לי כדמות ראיה למה שכתבתי לחלק בין מעשה הלבישה בבגד מצוין ועשית מעקה ובין חפירת עפר לצורך כיסוי ולקיתה סולת לצורך לסם הפנים: העולה מזה דאע"פ שכתבי התוס' דאין היוב ציצית רק אתר הלבישה ולא בשעה הלבישה מ"מ זה הוא דוקא לצייץ את הבגד דזו היא מ"ע הגיוורה ודאי הדי; עם התוס' דהואיל והלבישה הוא תנאי ההיוב ואין מבוא שיתחייב האדם בזה קידם הלבישה מהיכא תיתי לחייבו אך בשעת הלבישה קודם שהוא מלובש. אבל המציה שיכניס עצמו בחיוב וילבוש בגד מצוין שזה הוא חל על האדס קודם שהוא מלובש זה הוא חשיב מלוה ולא הכשר מציר וכן הוא לעני; פשית מעקה. משא"כ לקיחת הילת והעירה עפר לצורך כיסוי הדס הואיל ובלקיחת הסולת או בחט־־. העפר לא יוכרח קיום המצוה אחר זה לכן נחשב המעשר רק כהכשר מנוה. ולפי זה נראה דקישית הט"א מסדין בציצית על התוס' בגיטין לק"מ דשאני פרו ורבו דהל"ה טיב ־ מיד כשיערה אך אם יפרוש אמר ההעראה ומצית פרו !רבי לא חשיב כמצוה עצמה משעת ההעראה דאין מוכרח מהע־אה שיבוא הגמר ביאה דאפשר ש'פטש אחר שיערה לכן ההע־אה משיבה רק כהכשר מציה כהחפירה בכיסוי הדס וכנקיהת סולת בלחם הפנים ולכן אי; זה בעידנא. אבל בסדין בציצית כמו שעיקר כל"ת דכלאים הוא אחר הלבישה ובכל זאת נס בשעת הלבישה חשיב כגוך העבירה מטעם שהחולדה מוכרחה לבוא אבל כמ"כ גס מצות ציצית אך שמ"ע הגמורה אץ מקיים רק סחר הלבישה אך הואיל ואי אפשר שיהיה מלובש בלתי אם ילביש וא"א שילבוש ולא יסובב מזה שיהיה מלובש לכן מעשה הלבישה נחשבת כגוך המצוה ומקרי בעידנא:

אמנם כאמת נראה לי ע"פ הסברא דא"א לאמר כן דלא מצינו עשה דוחה ל"ת רק בעשה גמורה. משא"כ בזה שיש על האדם להכניס עצמו בהמצוה אשר אין זה מצות עשה גמורה דהא לא מצינו ציוי בתורה ללבוש בגד מצוץ ולכן אין נענש ע"ז כ"א בעידן רתסא ופ"ס הסברא אין בזה כה לדמות לא תעשה והגס דאך בשעה שהוא לבוש בבגד מצוין יש לו רשות להסיר מעליו הבגד ומ"מ דחי ל"ת הואיל ויש מלוה להכניס עצמו בחיוב נראה לי דשאני נשעה שהוא לבוש דהוא מקיים עשה גמורה ועשה גמורה זאת יש בכסה מצד עצמה לדחות ל"ת אלא שאנו באים לומר דהא אפשר לקיים שניהם בזה שיסיר מעליו הבגד ע"ז אנו אומרים שאין זה אפשר לקיים שניהם דמ"מ קיום המצוה א"א לקיים בלא דחית הל"ת. אבל מה שאפשר להתפטר מן המצוה בלא דסיס הל"ת אין זה חשוב אפשר לקיים שניהם רק אם אפשר לקיים המצוה בלי דחית הל"ת זה חשוב אפשר לקיים שניהם דרצון התורה היא בקיום העשה ולא בזה שפוטר את שצמו מהעשה. וכן לעני; יבום אמרינן ביבמות כ' ע"ב דלא מקרי אפשר לקיים שניהם הא דאפשר בחליצה משוס דחליצה במקום יבוס לאו מצוה היא אע"פ שאס יחלוץ יהיה פטור ממצות יבוס אבל בכל זאת הלא לא קיימה בפועל ולכן בשעה שהוא לבוש בבגד מצויץ שאז מושה מצוה גמורה שיש בכחה לדחות ל"ת שפיר דמי ומה שיכול לפטור עצמו בהסרת הבגד אץ זה כלום. משא"כ בשעת לבישה שאז אין עליו מ"ע גמורה רק המטה להכניס עצמו בחיוב ועפ"י הסברא אין בזה כח לדחות ל"ת שיש בשפת לבישה: אמנם שבתי וראיתי דמה שהחלטתי דהמצוה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב הואיל ואין זה מ"פ גמורה אין בכחה לדחות ל"ת אין זה ברור. מראה שהר"ן בפ"ק דקדושין ס"ל דהא דקיי"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת אץ הכונה דהעראה לחוד נדחית כמו שסוברים התוס' ביבשת כ' ע"ב אלא דכל הביאה ראשונה דחי אע"ג דובאי מודה הר"ן דמצית יבוס נתקיימה בהמראה דהא קני אותה בהשראה אך אם יפרוש מיד" ואע"ג דעיקר מצות יבום היא הקמת שם מ"מ אין זה מעכב במצות יבום כמש"כ התוס' שם כ' ע"א וע"פ הסכרא לא עדיפא המצוה שמקיים בנמר ביאה מהמצוה שעושה בשעת הלבישה בבגד מצויץ. והואיל וס"ל להר"ן דגם גמר ביאה ביבמה נדחית ודאי דס"ל דגם המצוה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב ג"כ דחי ל"ח, ונראה דגם התוס' שהולקיס על הר"ן מ"מ מודים להר"ן דכל כה"ג יש בכח המצוה לדחות אלא שחולקים על עיקר יסוד הר"ן דהר"ן ס"ל דאע"פ שמצות יבוס מקיים בהעראה מ"מ מצוה מן המובחר שיגמור ביאתו כדי להקים שם והתוס' ס"ל דאפילו מצוה מן המובחר אין בזה. ועיין במנחות ס"ד ע"ב דמבואר כס דאפילו כבר הביא חטאת בשבת אלא שהיתה כחושה אומרים לו הבא שמנה לכתחלה שמע מינה דאך אם אין נזה רק מלוה מן המובחר דחי שבת אך אפשר דשאני שבת דהותרה בקרבן צבור כמבואר ביומא מ"ו ע"א. ועיי; בקדושין ל"ד ע"א שכתבו התוס' שם דכל היכא שיש עשה עם הל"ת גס הל"ת אלימא יותר ולא נדחית מפני עשה דאל"כ תהא אשה רשאה לשרוך קדשים ביו"ט דהא אינה בהעשה דיו"ט ע"ש, ולכאורה יפלא הלא גס מצות עשה דשריפת קדשים היא מצות עשה שהזמן גרמא דאין נשרך רק ביום כמבואר ביבמות נדב נדב וא"כ אשה פטורה מזה ואיך השרוף קדשים ביי"ט וכמדומה לי שכגר הקשה כן בספר פני יכושט בקדושין שם והירוצו לא נודט לי. ובפשוטו נראה לי דס"ל צהתוס' דהואיל והאשה אם מקיימה מצות משה שהזמן גרמא יש לה שכר לפסוה כאינה מצוה ומושה דמטמם זה ס"ל לההום' בכמה דוכהי דאשה יכולה לברך מל רדט שהזמן גרמא אם רוצה להכניס מצמה בחיוב ולכן ס"ל לההום' דאשה יכולה לשרוף קדשים ביו"ט אף דשרפת קדשים זמן גרמא היא לולא הסברא דכל"ת אלימא יותר. ואם כן היה דמה התוס' בקדושין שם היה נראה שה דקו"ח לנידון דידן ומה אשה שאינה מחויבח להכניס מצמה בחיוב מצוס פשה שהזמן גרמא לא מדאורייתא ולא מדרבנן כמבואר בברכות כ' נדב ואם אינה מקיימת המ"מ שהז"ג אין לה שום מונש כלל. ומ"מ אם היא רוצה להכניס מצמה בחייב ים בכמה לדחות ל"ת קו"ח לנידון דידן שמחויב להכניס פצמו גהמצוה וגם נמגש מל זה במידן רתמא ואם מקיים ים לו שכר כמצווה ומושה על אחת כו"כ שיש בכח מצוה זאת לדמות ל"ת(ב):

ועתה נבוא ליישב קושיא השניה של הנדא מל התוס' דגיטין מהך חבמים צ"ז נדב דלפי תירוצם של הפסקי תוס' משמט דהואיל ואי אפשר להמשה שתתקיים בפנין אחר לא במינן בטידנא וא"כ גם הפשה דפרו ורבו א"א שתתקיים בלשי תחילת ביאה וא"כ גם שם לא במינן בפידנא. ונ"ל דכונת הפסקי תוס' אינה כמו שהבין הט"א רק כמנה היא דכואיל וא"א בשום אופן שתתקיים כמשה מאכלו אם כבשר (שכרדט שיאכל כל כבשר) בלתי דמית כלאו דכא טי'כ יש טצמות שיש בכם מוח וא"א למולם לקיים כמ"מ מאכלו כ"א בדמיה כלאו חשוב מצוסו בכך ולא במינן בטידנא. משא"כ משה דפרו ורבו אפשר להתקיים בכל אנשים שאינם מצאי מבד וחצאי בן חורין בלא דחית לאו ותדט דהא כתבו התוס' ביבמות ד' נדא ד"ה לא תמשה שיש בו כרת וכר דלכן לא ילפינן מאשת אח שתדחה משה את ל"ת שיש בה כרת משום דמצותו בכך דא"א למולם למצות יבום בלי פגישת הל"ת שיש בה כרת וכן כתבו שם כ' מ"ב ד"ה כולה וכרדא"א ללמוד דטשה תדחה ל"ת מבגדי כהונה משום דמצוהן בכך דא"א לקיים כמשה בטנין אחר. א"כ מזינן דאף אם נאמר דאין פשה דומה ל"ת מי'מ היכא שמצומו בכך שפיר דמי. כמו כן אמרינן גם לסנין הא דאמרינן דבמינן בטידנא דכיכא י דמצוחו בכך לא במינן בפידנא :